יד ימינו

יד ימינו הוא סיפורו המרתק של יחיאל קדישאי, איש סודו ויד ימינו של מנחם בגין במשך עשרות שנים, מהמדבר האופוזיציוני הארוך ועד לראשות הממשלה; מהמפגשים עם גדולי עולם והענקת פרס נובל לשלום ועד מלחמת שלום הגליל; מהפרישה וההסתגרות ועד פטירתו של בגין.

לקדישאי היה בגין מנהיג, בוס וידיד. מילה שלו הייתה פקודה. יחיאל לא ראה שום משימה שבגין הטיל עליו כפחותת ערך; ובגין, מידי בוקר, עם היכנסו למשרד רה"מ, שאל: איפה יחיאל?"

ויחיאל, הרל"ש, היה שם תמיד.

קדישאי היה ליד בגין בימים של התלבטות נוקבת אם להחזיר את סיני עד הגרגר האחרון תמורת שלו; עמד לצדו בלוס אנג'לס כשפרץ בבכי תמרורים עם הגיע הידיעה המרה על פטירתה של עליזה רעייתו; תמך בו בשעות הקשות של חייו כשקיבל דיווחים על חיילי צה"ל שנהרגו בלבנון.

אם מי יש שהכיר את בגין בחייו היה זה קדישאי, וכשבגין חשב בידי מי להפקיד את צוואתו הוא לא התלבט יותר מדי ונתן אותה לקדישאי למשמרת.

יחיאל גדל בתל-אביב הקטנה, במשפחה חסידית, למד ב"חדר" ובבתי ספר דתיים. נוף ילדותו היה בעיקר תנועת בית"ר שאליה הצטרף בנעוריו. משם המשיך לאצ"ל, הפגין ופעל נגד הבריטים, התגייס לצבא הבריטי והגיע עמו לאירופה, שם פגש לראשונה את שרידי השואה. קדישאי ערק מהצבא הבריטי ויצא אל אחריו הדוויים במחנות העקורים.

בשונה מאחרים, מעולם לא ראה את תפקידו בלשכת ראש הממשלה כקרש קפיצה לתפקידי ח"כ או שר אף שהוצעו לו.

באחת ההזדמנויות אמר בגין על קדישאי" "היית יד ימיני".

מנחם מיכלסון, יליד הארץ, היה חייל בחטיבת הצנחנים משחררת ירושלים, בוגר אוניברסיטת בר-אילן ועורך בכיר במערכת "ידיעות אחרונות" במשך יותר מ-40 שנה, שליח עלייה באנגליה ומחברם של ספרים רבים, בינהם" מאת שליחנו בלונדון, הלל ממוצב המזח, יום בחיי צה"ל, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, יום בחיי "עזרה למרפא", ספר הנח"ל ושורה של ביוגרפיות.

מקט: 4-335-229610

יד ימינו הוא סיפורו המרתק של יחיאל קדישאי, איש סודו ויד ימינו של מנחם בגין במשך עשרות שנים, מהמדבר האופוזיציוני […]

---

מבוא

פגשתי לראשונה את יחיאל קדישאי במאי 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, שבהן זכה הליכוד ב-48 מנדטים, ומנחם בגין החל את הקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה. היה זה עת באתי ללשכת ראש הממשלה בירושלים כדי להצטרף ככתב “ידיעות אחרונות” לנסיעה לאסיפת בחירות בכיכר העיר באשקלון בכיכובו הבלעדי של בגין.

אשר לאסיפה לאסיפה, ואשר ללשכה ללשכה. בלשכה נדהמתי לראות אווירה משוחררת, לא פורמאלית, פרופת כפתור, עם כניסות ויציאות של שרים, קצינים בכירים, אורחים מחו”ל שבאו להעניק לראש הממשלה את מגן הקהילה במיאמי, או בגלזגו, ולפרסם את התצלום המשותף איתו ב”מיאמי ג’ואיש ריוויו”, או ב”ג’ואיש אקו” הסקוטי ובאחרים.

בין לבין הפציע בלשכה יחיאל קדישאי, טופח לזה על השכם, מחליף חצי מילה עם זה, מתלוצץ עם המזכירוֹת, משבח את ניחוח ה”אפטר שייב” של בכיר באוצר שהמתין שם לבגין, שואל אורח מחו”ל לשלומו של מכר משותף מימי החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) המתגורר בעירו, נכנס לחדרו של בגין ויוצא משם, נעלם לכמה דקות, שב ורוחו טובה עליו.

אחר-כך נפגשתי עם בגין וכאמור נסעתי איתו לאשקלון; אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא שדמותו של יחיאל לא נשכחה ממני עוד שנים הרבה לאחר מכן, גם כשבגין הפך והיה לזיכרון ויחיאל לגמלאי. במשך השנים קראתי פה ושם רסיסי מחקר מלומדים עם ביקורת חמורת סבר על התנהלות הלשכה, כביכול, ב”חובבנות”, אך למעשה בחביבות, והגיעה להישגים שאליהם לא הגיעה שום לשכה אחרת שם.

השילוב המושלם בין בגין שעמד על קוצו של יו”ד לבין יחיאל שעמד על קוצו של יהודי היה מופע היסטורי חד-פעמי: יותר משהייתה זו לשכה ישראלית הייתה זו לשכה יהודית, שבראשה עמד “מענטש” אמיתי.

ולכן כשפנו אליי הרצי מקוב, מנהל המרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, והארט הסטיין מאינדיאנפוליס לכתוב את הביוגרפיה של יחיאל, שמחתי על כך שמחה גדולה. ולא רק משום שדמותו של יחיאל סקרנה אותי, אלא משום האתגר לשרטט את סיפורו ובעיקר לנסות להגיע לסודו של איש סודו של מנחם בגין.

אני מקווה שהדבר עלה בידי.

וכאן גילוי נאות: ספר זה לא היה רואה אור אלמלא סיועם הרב של ידידי ורעי, העיתונאי והסופר שלמה נקדימון, שמעבודתו דליתי והשקיתי; אמירה שטרן, מנהלת הארכיון במכון ז’בוטינסקי, שהייתה לעזר רב בעצה ובידע; רמי שתיוי מארכיון המרכז למורשת בגין, שתמיד היה בצומת הנכון בזמן הנכון; המרואיינים הרבים שהטו שכם, צללו לעבר ועלו משם כמוצאי שלל רב; וכמובן, איך אפשר בלי, יחיאל ואסתר (“במבי”) זוגתו, שלא פעם הטרחתי אותם גם בשעות שאינן מקובלות.

אבל מעל לכול, תודתי לנחמה רעייתי על שערכה, העירה והאירה בטוב טעם ודעת.

מ.מ