יהלום שחור

פרק 1

יום שלישי, 20 בנובמבר 2018

היה זה בוקר סגרירי.

נטשה טיומקין תימרנה במיומנות את היונדאי i20 שלה בכביש הדו-נתיבי, עושה את דרכה אל תחנת הרכבת ברחובות, סמוך למכון וייצמן. לצידה ישבה עדי רפאלי.

ההיכרות בין השתיים החלה עשר שנים קודם לכן. נטשה עלתה לארץ מאוקראינה עם בעלה ושני ילדיהם בגל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, בתחילת שנות ה-90′. בשנים הראשונות התגוררה משפחת טיומקין בדירת שני חדרים צפופה בבת-ים, ולאחר שהתבססה כלכלית עקרה לבית דו-משפחתי בשכונת ארגמן בנס ציונה. השכנים היו בני משפחת רפאלי.

עם השנים התפתחה השכנות ליחסי ידידות חמים בין שתי המשפחות, בעיקר לחברות אמיצה בין שתי הנשים. נטשה, מבוגרת בעשר שנים מעדי, הייתה לה כמו אחות גדולה. עדי הירבתה להתייעץ איתה, לצאת יחד לקניות ואפילו לחלוק איתה עניינים אינטימיים.

כהרגלן מזה שנים, נטשה הייתה מסיעה את עדי לתחנת רחובות, ומשם המשיכה למקום עבודתה בבית דפוס בחולון; עדי עלתה על הרכבת הנוסעת צפונה, בדרך למשרדי חברת RAD בבורסת היהלומים ברמת-גן, שם הועסקה כמנהלת חשבונות.

באותו בוקר, שלא כמנהגה, התעטפה עדי בשתיקה. נטשה ליכסנה לעברה מבט, מנסה לדובב אותה.

‘מה שלום אבא?’ שאלה.

‘לא טוב, אתמול הוא שוב נפל מהמיטה. זה שובר אותי, נטשה. קשה לי לראות איך האבא החזק שלי הולך ודועך מול עיניי’.

נטשה הינהנה בראשה. ‘כן, אני יכולה להבין. גם אני עברתי את זה עם אימא שלי. ולך, בנוסף לכל הצרות, יש את העניין הזה עם חקירות המשטרה, עם ה…’

‘אני לא מאחלת לשונאים שלי מה שעברתי שם בלהב 433’, קטעה אותה. ‘אני לא מצליחה להירדם בלילות. יש לי סיוטים מהחקירה ומהפשיטה של המשטרה על המשרדים שלנו. אפילו הציפרלקס שאני לוקחת כבר לא משפיע’.

היא עשתה אתנחתא קלה.

‘את הראשונה שאני מספרת לה את זה, נטשה – החלטתי להתפטר ולמצוא מקום-עבודה רגוע יותר. אתמול בלילה כבר התחלתי לשלוח קורות חיים לכמה משרדים של רואי-חשבון’.

‘שמחה לשמוע’, צהלה נטשה. ‘אני בטוחה שעם הכישורים והניסיון שלך, את לא תישארי מובטלת אפילו יום אחד. מנהלת חשבונות זה מקצוע מבוקש, לא כמו העבודה שלי, מזכירה בבית דפוס. כל היום רעש של מכונות, פועלים שיודעים רק לקלל ולספר בדיחות גסות’.

החיקוי של טירטור מכונות הדפוס סחט מעדי פרץ של צחוק.

‘ככה אני אוהבת אותך!’ קראה נטשה.

‘איך ככה?’

‘שאת מחייכת וצוחקת, עדי. החקירה במשטרה כבר מאחורייך. הגיע הזמן שתצאי מהמצב-רוח השחור ותחזרי לחייך’.

הרכב עצר בכניסה לתחנת הרכבת.

‘תודה, נטשה, על ההסעה ועל העידוד המוראלי’. היא נפרדה מחברתה בנשיקה על הלחי.

‘תשמרי על עצמך, יקירה. נתראה בערב. ביי’.

*****

חודשיים קודם לכן חגגה עדי רפאלי מלאות אחת-עשרה שנים לעבודתה כמנהלת חשבונות בחברת סחר היהלומים RAD, שבבעלותו של המיליארדר היהודי-רוסי רפאל אברמוב.

באותו יום גורלי, כשירדה בתחנת סבידור ושמה פעמיה לעבר מתחם הבורסה, התעכבה למספר דקות בקופת הכרטיסים, רכשה כרטיס רב-קו חודשי, ושילמה בכרטיס האשראי שלה. כשעמדה להיכנס לבניין בו שכנו משרדי החברה נמלכה בדעתה, עצרה והתקשרה לבעלה.

‘מושיק, לא בא לי היום לעלות למשרד’.

‘עדי, אני מבין מה עובר עלייך, אבל…’

‘לא, מושיק, אתה לא מבין!’ קטעה אותו. ‘אתה לא מבין שאני לא רוצה לעבוד כאן יותר? האווירה עכורה, כולם במשרד מסתכלים עליי כמו על איזה מלשינה, מתלחשים מאחורי הגב. הם בטוחים שנשברתי בחקירה במשטרה וסיבכתי אותם. אגב, אתמול התחלתי לשלוח קורות חיים למשרדים של רואי-חשבון’.

‘אין בעיה, עדי. אם החלטת לעזוב, אני אתן לך את כל הגיבוי, רק תעשי את זה בצורה מסודרת. את עובדת בחברה אחת-עשרה שנים; לא יקרה כלום אם תישארי עוד כמה ימים ו…’

‘כן, לך קל לדבר’, שיסעה אותו. ‘כל יום נוסף בגהינום הזה נראה לי כמו נצח’.

הוא נאנח. ‘אבל, נשמה שלי, לקחת בחשבון שאם את מתפטרת עכשיו, באמצע החקירות, זה עלול לעורר את החשדות של המשטרה? את הרי לא ממש מתגעגעת לביקור נוסף ב-433, אני מקווה.’

היא שקלה את הדברים. לבסוף אמרה, ‘אתה יודע מה, מושיק, שיכנעת אותי’.

‘מעולה! ועכשיו, מתוקה שלי, עלי למשרד. היכנסי עם חיוך רחב על הפרצוף, ושכולם יתפוצצו. תראי איך היום עובר לך במהירות. אני אבוא לאסוף אותך בארבע וחצי מהתחנה. אוהב אותך, ביי!’

כצפוי, קבלת-הפנים הייתה קרירה ומסויגת. אנטולי בספלוב, איש המחשבים, ענה על ברכת ה’בוקר טוב’ שלה בהימהום סתמי, מבלי להתיק את עיניו מצג המחשב שלפניו. אירנה גרשון, הבוסית הישירה שלה, הביטה בה בשתיקה רועמת. המנכ’ל, יורי צ’רנוי, עדיין לא הגיע. היחידה שהאירה לה פנים הייתה גאולה מירזיוף, מנהלת החשבונות הזוטרה.

עדי התאמצה ליישם את המלצתו של בעלה, והתעלמה מהפרצופים החמוצים.

בסביבות השעה שתיים התקבל מיסרון מעמית, חברו הטוב של בעלה. ‘יש לי כאן חבילה קטנה עם תוכנות למושיק. אני יכול להיות אצלך בבורסה בתוך שעה. מתאים לך?’

‘בשמחה’.

בשעה 15.03 סימס לה עמית: ‘עוד כמה זמן את יוצאת?’

‘בערך בשלוש ועשרים’, סימסה בחוזר.

‘אני בדרך אליך.’

‘בסדר. יכול להיות שאתעכב כמה דקות’.

בשעה 15.21 סימס לה רענן שהוא למטה.

‘או-קיי. חמש דקות’.

המשרד בקומה התשיעית היה כבר ריק מאדם. מנקה זריזה החלה לרוקן את סלי הניירות. עדי כיבתה את המחשב, אירגנה את שולחן העבודה, זרקה את תיק-הגב ברישול על כתפה ויצאה. בדרך למעלית נתקלה בדימה פוליצ’וק, מנהל השיווק הבכיר של RAD, שמבלה יותר זמן באוויר מאשר על הקרקע.

‘זהו, עדי, סיימנו להיום?’ שאל בנימה עוקצנית.

היא הינהנה בראשה. ‘איך היה בבלגיה?’

‘הרבה יותר משעמם מאשר כאן’, אמר בחיוך ממתיק סוד. ‘שמעתי שגם אותך חקרו ב-433’.

היא לא הייתה במצב-רוח לפתח שיחה על הטראומה שחוותה.

‘נדבר על זה בפעם אחרת, דימה’, אמרה קצרות. ‘אני חייבת לתפוס את הרכבת של ארבע’.

בכניסה לבניין המתין לה עמית.

‘הכל בסדר, עדי?’

‘כן, למה אתה שואל?’

‘אני רואה על הפנים שלך שמשהו מציק לך’.

‘הכל בסדר, עמית. אני פשוט בלחץ של זמן. מושיק מחכה לי בתחנה ברחובות’.

הוא מסר לה את המעטפה. ‘אוקיי, אני לא אעכב אותך’.

בעודה פוסעת לעבר הרציף, זיפזפה בבוהן עד שהגיעה למספר בזיכרון של הנייד.

‘היי אימא, מה נשמע?’

‘אצלי הכל בסדר. איך את מרגישה, ילדה שלי?’

‘הרבה יותר טוב, אימא. קבענו לערב, זוכרת?’

‘בטח שאני זוכרת’.

‘יופי, אני צריכה שתעזרי לי להכין את הממולאים לארוחת שישי עם החברים שהזמנו. ותשתדלי להקדים, את תוכניות האוכל בטלוויזיה שאת מכורה להן, תוכלי לראות גם אצלי…’

‘אין בעיה, מתוקה. זו בשבילי הזדמנות גם לראות את הנכדים שלי. מהיום שהזמינו אותך לחקירה במשטרה, בקושי ראיתי אותם’.

הטלפון הבא היה לרופא הנשים שלה.

‘הקליניקה של דוקטור אהרוני, שלום’, נשמע קולה המוכר של המזכירה.

‘היי פנינה, זו עדי רפאלי’.

‘היי עדי, מה קורה? שמעתי שמתנהלת אצלכם חקירה רצינית’. נימת דאגה התגנבה לקולה.

‘לא משהו’, היא התאמצה להישמע שוות-נפש. ‘את יודעת איך זה אצלנו בישראל. חקירה רצינית שתסתיים ללא כלום. איך אומר ראש הממשלה שלנו: ‘לא יהיה כלום, כי אין כלום!”

‘אני מאוד מקווה לטובתך’.

‘זה בסדר, פנינה. תגידי, מה בקשר לתור שלי ביום ראשון?’

‘רשום לי כאן שדוקטור אהרוני יקבל אותך בשעה חמש. תשתדלי לדייק’.

עדי ציחקקה. ‘בפעם האחרונה שדייקתי, חיכיתי יותר משעה עד שהוא קיבל אותי…’

*****

עשרות אנשים גדשו את הרציף בהמתנה לרכבת ובתפילה בלב שתגיע בזמן. מרחוק הבחינה עדי באלישבע, מזכירתו של אחד היהלומנים מקומת המשרדים שלה.

‘היי אלישבע, מה נשמע?’

‘הכל עשר. ואת?’

‘עבר עליי שבוע קשה, אבל ברוך השם הכל כבר מאחוריי’, חייכה.

‘את מתכוונת לחקירות שהמשטרה עושה אצלכם בחברה?’

‘לא רק. אני לא זוכרת אם סיפרתי לך, אבל…’

צילצול בנייד קטע את המשך המשפט. היא העיפה מבט בצג, עצרה וקיבלה את השיחה.

במשך דקה ארוכה היא הקשיבה לקול מעברו השני של הקו מבלי לומר מילה. הדובר האנונימי סיים לומר את דברו וניתק, מבלי לתת לה שהות להגיב.

היא הביטה בצג בחטף. השעה הייתה 15.26.

‘אלישבע, קיבלתי שיחה דחופה. אני חייבת לחזור למשרד. נדבר בהזדמנות אחרת. ביי’.

היא סבה על עקביה, יצאה את שערי התחנה ושמה פעמיה לעבר מתחם הבורסה.

באותם רגעים היא לא שיערה לעצמה שה-20 בנובמבר 2018 יהיה היום האחרון בחייה.