'ילדה רעה' הוא סיפור חיים מטלטל ומספרות אותו שתיים שהן אחת: הילדה הקטנה, הנטושה בשכונה נידחת בירושלים, והאישה הבוגרת, שהייתה […]
שכונה בקצה העולם
ילדה קטנה עומדת באמצע הדרך, מביטה על מונית מתרחקת. כתם שחור, קטן יותר, קטן עוד יותר, ועוד רגע המונית נעלמת במורד הכביש. איזה כביש, דרך אספלט. ילדה בחצאית פְּליסֶה משובצת בגוונים של כחול ואדום מרימה יד מהוססת, מנפנפת לשלום ולוחשת ללא קול: אימא.
רק שנים רבות אחר כך אבין שזה היה הרגע שעיצב את חיי.
“אפילו אימא שלך לא רוצה אותך,” מקניטים אותה ילדים בשכונה כשהם כועסים עליה, אף על פי שבימים רגילים זו חבורת ילדים מגובשת והיא ילדה חברותית למדי ואפילו שובבה, אם כי היא לא ילדה שמחה. לימים תהפוך להיות סוררת ומורדת, כי מה שמהדהד חזק מכול הוא אותו משפט אקראי ואכזרי של משחקי הילדים, שהרי אם אימא שלה נטשה אותה סימן שהיא לא אוהבת אותה, ואם אימא שלה לא אוהבת אותה אז איש בעולם לא יכול לאהוב אותה. וגם אם זה לא מדויק, באותה עת זה היה קרוב למציאות של חייה. האמת היא שבתקופה מאוחרת יותר עשתה אימא שלה מאמץ להדחיק את השנים ההן בירושלים, ובמידת מה אפילו לכפר עליהן. והילדה? הילדה מחקה את הפרק הזה לחלוטין, מה זה מחקה, הקישה במוחה על מקש ופרק שלם נמחק מחייה והיה כלֹא היה.
הכול עד לפרט האחרון. השכונה הירושלמית הצפונית הדלה והמבודדת, גן הילדים, בית הספר, החברים, וגם זוג הזקנים ההונגרים שאצלם השאירה אותה אימא שלה ובביתם נאלצה להתגורר. זכר לא נותר מהם, מלבד השפם. כן, משום מה האיש ההוא עם השפם נחרת בזיכרונה והוא מזכיר לה את חתול הצ’שייר שהלך ונמוג ונותר ממנו רק החיוך הערמומי העקלקל. אפשר שבשל כך בשנים שבאו אחר כך לא יכלה לשאת בקרבתה גבר עם שפם. גם כשכבר רצתה לזכור, לא יכלה, אפילו לא את היום שבו אימא שלה הביאה אותה אל השכונה בקצה העולם.
חמישים שנים יעברו עד שאתחיל לחפש ולשחזר את הפרק האבוד של חיי, יותר מארבע שנים, ואשוב לשם, לשכונה ההיא, בפעם הראשונה. שוב אעמוד באמצע הכביש, נסערת. עכשיו כבר אישה בוגרת, אביט סביבי ואגיד:
כאן, בנוף הזה, נצרבה במוחי מפת הדרכים להישרדות.
במורד הגבעה ממזרח חנו חיילי הלגיון הירדני, והשדות מסביב היו שטח הפקר. בכל שנה בחודש אוגוסט הלוהט התלקחה אש בשדות, כילתה בשריקת נחש את מרחבי העשב הצהוב, טיפסה מעלה ואיימה על בתי השכונה — תמיד הילכה איזו שמועה שהירדנים חיכו לרוח שתשתנה למערבית ואז הציתו את האש. ובחורף השלוליות המטונפות והבוץ כיסו הכול, דרך האספלט נעלמה אל מתחת לעיסה החומה, ורק במגפי גומי היה אפשר לעבור בין הבתים. עכשיו כמעט כל הבתים משני צידי הדרך חדשים — שתיים שלוש קומות כל אחד, בנויים אבן ירושלמית — רק שלושה מן הבתים הישנים נותרו כשהיו: חד־קומתיים, מרופטים והטיח הלבן הדל מתקלף. כזה היה גם ביתה שלה, הבית הראשון מן הצד השמאלי של הכביש.
באותו יום במחצית ספטמבר עצרה המונית — טקסי קראו לזה באותם ימים — ליד הבית. לפתע כל ילדי השכונה מגיחים בריצה מן החצרות, מן הבתים ומחורשת האורנים כדי לחזות במכונית השחורה עם הפס הלבן שמעטר את בטנה ומגדיר את ייעודה. מעולם לא ראו טקסי מגיע לשכונה המבודדת. אפילו אוטובוס לא מגיע, ולאף אחד מן הדיירים אין מכונית, חוץ מליפינסקי, שגר בבית הגדול בקצה הרחוק של הרחוב, הבית המשותף היחיד. ליפינסקי, שהילדים קוראים לו קוּקוּלו, הוא נהג בקרן היסוד ולפעמים הוא מגיע הביתה במכונית עם אשכול גדול של ענבים מצויר על צידה. זו המכונית היחידה שמגיעה לשכונה וגם זה קורה לעיתים נדירות, וטקסי? טקסי באותם ימים היה עניין רק לעשירים וזו שכונה שבה כל הדיירים היו עולים חדשים ואביונים.
מן המושב האחורי יוצאת אישה צעירה. היא פותחת את הדלת, מציגה זוג רגליים מחוטבות להפליא נתונות בסנדלי עקב לבנים ונעמדת על המדרכה הצרה. היא בת עשרים וארבע. שערה אדמוני, קצר ומעוצב, והנמשים מקפצים בקלילות על אפה ולחייה. לרגע היא מנערת בחן את שולי שמלת הקיץ הבהירה, מהדקת היטב את החגורה התואמת למותניה הצרים. בחבורת הילדים שהתקבצו סביב הטקסי עובר רחש, כמו זמזום של להקת דבורים. “האא! איזה יפה!!” לצווארה היא עונדת תכשיט שמותיר את הילדים פעורי־פה. שורות צפופות של חרוזים צבעוניים שזורים בשרשרת זהב.
“נו גֶ’רֶה אֶדֶש, בואי מתוקה,” היא אומרת בהונגרית לילדה במושב האחורי.
כל הדרך מבית הדירות ברחביה לתחנת הרכבת שבשכונת בַּקעה ודרך אבּו תור חשה הילדה בחילה. פניה חמוצות, פיה מכוּוץ ולא ברור אם היא מבקשת לעצור את הדמעות או את ההקאה. בכל סיבוב של הטקסי עולה לה ויורד לה מה שנותר מארוחת הצהריים. היא עוד לא בת ארבע והיא מתעבת מכוניות. הן תמיד גורמות לה בחילה וביום הזה אף יותר. פעם, באמצע נסיעה בפרייבט השחורה של ידיד של אימהּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ, החליטה שדי לה ופתחה את הדלת וכמעט עפה החוצה לכביש. ברגע האחרון הצליח הידיד לבלום את המכונית בצד הדרך, חיוור ומבוהל. מאותו רגע אימהּ תשב תמיד לצידה במושב האחורי.
ליד מנזר סנט קְלֶר באבו תור היא מבקשת לעצור לרגע. היא מטלטלת בתנועה מגושמת את רגל ימין שנרדמה מעט, מתקנת קמעה את ישיבתה ולוקחת נשימה עמוקה. האישה הצעירה מניחה על כתפה יד מנחמת, ועוד רגע הטקסי יוצא שוב לדרך, מטפס בקלילות בעלייה הצרה, עובר ביעף על פני מחנה אלנבי ונכנס לשכונה. במושב הקדמי ליד הנהג מונחת המזוודה.
דלת נפתחת. בית מספר 31 ברחוב מרדכי כספי, וגברת טֶרי רומָן מקדמת את פניהן. עין ימין שלה פוזלת וקשה לילדה להחליט לאן בדיוק היא מסתכלת. היא בחצאית גברדין כהה, חולצה ונעלי־בית. לימים יסתבר לילדה שזהו הבגד לאירועים מיוחדים, שכן רוב הזמן היא לובשת שמלת בית רופפת ודהויה, מכופתרת לכל אורכה. אפה מעט נשרי, שפתיה צרות ושערה החום, שכבר זרקה בו שיבה, אסוף כמו תמיד בפקעת דמוית בייגלה לעורפה. בכל השנים שיבואו, בהן הילדה תתגורר בביתה, היא לא תצליח לראות אותה ולו פעם אחת כששערה פזור. טֶרי נֶנִי, שפירושו בהונגרית גברת טרי — כך כינו אותה ילדי השכונה וכך תתרגל לקרוא לה גם הילדה — מחייכת אליה חצי חיוך.
“עוד מעט גם פישטו בָּאצ’י,” שפירושו בהונגרית אדון פישטו, “יגיע הביתה ואז שלושתנו נאכל יחד ארוחת ערב.”
הילדה מנסה בכל כוחה להחזיר לגברת הזרה חיוך, אך מה שיוצא לה הוא עווית מבוהלת. לרגע היא שוקלת לצרוח או להשליך את עצמה על הרצפה ולרקוע בידיה וברגליה. היא ראתה ילדים עושים כך ברחוב וחשבה בינה לבינה שזה רעיון לא רע בכלל, אולם היא יודעת היטב שאימא שלה לא תסבול התנהגות כזאת ומה יהיה אם אימא שלה תשאיר אותה שם בשכונה ולא תחזור?
והרי אימא שלה כבר הסבירה לה ש”אין ברירה” ו”אל תדאגי, אנחנו נתראה בכל יום ויום, אני אבוא לבקר אותך ואת תבואי לבלות איתי, והסידור הזה הוא בכלל לא להרבה זמן. הכול יהיה בסדר, קטנה שלי.”
בתוך הבית הדברים נעשים מאוד ענייניים. גברת רומן מובילה את השתיים בצעדים נמרצים דרך החלל הקטן והקודר, שהוא גם מטבח וגם חדר אורחים, לתוך מסדרון צר וחשוך, ופותחת את הדלת הראשונה משמאל. “זה החדר שלך,” היא אומרת לילדה. המזוודה מונחתת על המיטה בחבטה ונפתחת מייד, ושתי הנשים מתחילות לפנות את בגדי הילדה ולהניחם בסדר מופתי זה על גבי זה בארון הישן. מימין, המלתחה שמיועדת לימי הקיץ, משמאל, בגדי החורף, במדף התחתון נעליים ומגפיים ובמגירה הקטנה היחידה הגרביים והתחתונים.
הילדה בוחנת בפליאה את פרץ המרץ שתוקף את שתי הנשים. כן, גם את אימא שלה, ולזה היא ממש לא רגילה, שכן אימא שלה נוהגת לעשות את הדברים בנחת ובלי לחץ, שלא לומר, לאט. והנה עכשיו היא רואה באיזו זריזות מצליחות שתי הנשים לשלוף מתוך המזוודה את מה שהיו חייה עד עתה ולקבע אותה כאן, בחדר האפור הזה. היא מביטה סביבה, מיטה צרה, ארון, שולחן פורמייקה קטן וכיסא פלסטיק — הכול דהוי ואין כתם צבע אחד בכל החדר, רק חלון קטן משקיף ללא־כלום שכן התריס מוגף. זהו עכשיו ביתה. והיא מבינה שבמקום הזה עליה לחצוב לעצמה פינה משלה.
ואז רפרוף קליל של נשיקה חטופה על הלחי, כמו נגיעת כנפי פרפר, והיא מנגבת בידה את כתם הליפסטיק האדום שהותירה על לחיה של הילדה, “להתראות, מתוקה שלי,” ונעלמת לתוך הטקסי.
משחק לה המזל והילדים בשכונה מקבלים אותה לחברתם מייד, אף על פי שהיא שמנמונת ועדיין מוצצת אצבע. אם כי כבר התרגלה לבלות שעות ארוכות לבדה, קשה להיות הילדה החדשה בשכונה וקשה עוד יותר בנסיבות הללו. האמת היא ש”הסידור” עם אימא שלה כלל לא משפיע על יחסם של הילדים אליה. הם מעריצים את האישה היפה, האלגנטית והמקסימה, היא נראית בעיניהם כמו איזו נסיכה מכשפת מן האגדות. המבוגרים זה כבר סיפור אחר. כדרכם של מבוגרים, הם מרבים לעסוק בעניין, להפוך בו, לפענח ולהביע דעה. במכולת השכונתית של אדון וגברת אַרְדוֹש, סביב שולחן האוכל בשעת ארוחה, ובלחישות רמות בחדרי השינה. למשך זמן מה זוהי שיחת היום בשכונה והילדים כמובן שומעים. פה ושם, משהו מכל מה שהם שומעים בבית נפלט להם ליד הילדה. כשזה קורה, הילדה מכווצת בכל הכוח את שפתיה, דמעות נקוות בעיניה השחורות, ואז היא מפנה את גבה ועוזבת במהירות את חבורת הילדים. לא, היא לא תבכה! אחר כך תשב על המדרכה בצד הכביש לבדה, ותחכה לטקסי השחור שיביא את אימא שלה.
לרוב, במיוחד בשבועות הראשונים, היא לא צריכה להמתין זמן רב. המונית עם אימא שלה מגיעה כמעט בשעה קבועה, ואז הילדה מזנקת מן המדרכה ורצה אליה, נצמדת לרגלה וטומנת את ראשה במותניה. ובכל ביקור היא מביאה מתנות קטנות, אוכל נחמה: בונבוניירות עטופות בצלופן מבהיק עם שוקולדים שחביבים על הילדה, וחבילות עם סוכריות צבעוניות. בין כל שלל צבעי הסוכריות יש סוג אחד שהילדה אוהבת במיוחד. דגים שחורים קטנים בטעם אניס. את אלה מקפידה אימהּ לארוז לה בשקית נפרדת. מדי פעם היא לוקחת את הילדה איתה בטקסי העירה לבלות. לפעמים הן יושבות בבית קפה עטרה ברחוב בן יהודה ומזמינות עוגות נפוליון עסיסיות שהקציפה הרכה הלבנבנה ניגרת מבין שכבות בצק העלים לצדדים, או גביעי גלידה ענקיים עם סירופ שוקולד. לפעמים הן מטיילות להן יחד, יד אוחזת ביד, כמו אימא ובת ברחוב בן יהודה. לילדה אלה שעות של שמחה גדולה וחסד. אימהּ מספרת לה על פצפונת ואנטון, על אמיל והבלשים ועל הנערים מרחוב פאל, אלה הספרים שהכירה בילדותה בבודפשט. וגם אם הסיפורים הללו אינם מיועדים לילדות קטנות בנות ארבע, עיני הילדה בורקות והיא תמיד מבקשת, “ספרי לי עוד, אימאל’ה, ספרי לי עוד.”
ולעיתים, כאשר נחה עליה הרוח, אימהּ שרה לה, רק לה, בשקט, באוזן, בקולה הרך, רידי פליאצ’ו.1 “אהה,” היא נאנחת אז בטון שכולו ערגה, “לו היית יכולה לשמוע את אנריקו קרוזו שר את זה.” בגיל ארבע הילדה כבר יודעת לשיר את המנגינה הלירית מתוך האריה, בזיוף קל כמובן, והיא חושבת שליצנים הם הכי עצובים בעולם. בחג פורים הראשון שלה בשכונה תתחפש לליצן.
מדי פעם אימא שלה לוקחת אותה להוניגמן לקנות בגדים. מהר מאוד הילדה מבחינה שהבגדים שלה שונים מאלה של שאר ילדי השכונה. היא בבגדים חדשים ואופנתיים והם בבגדים דהויים מיד שנייה ושלישית. ובכל זאת הילדים לא מציקים לה ולא מקנאים בה מעבר למידה. לה יש בגדים חדשים ולהם יש אימא ואבא במשרה מלאה. ובשלב מסוים הילדים החליטו שזו פשרה די הוגנת. כשהטקסי מגיע לשכונה, כולם רצים לקדם את פניו לגעת בו, למשש אותו לכל אורכו ולהתפעל מן התכשיטים של האישה, שתמיד נוהגת להביא גם להם ממתקים. מהר מאוד זה הופך לטקס שכונתי קבוע.
בחלוף הימים פוחתים הביקורים. פעם ביומיים, פעם בשלושה. והילדה יושבת על המדרכה, מוצצת את אגודל ידה הימנית, מחכה ומחכה עד שכבר מחשיך, ואז טרי נני יוצאת אליה ולוקחת אותה בידה וגוררת אותה בכוח פנימה לתוך הבית ותוך כדי הליכה היא מנסה להרגיע את הילדה, “אימא בטח עסוקה ולא יכלה לבוא היום, היא תבוא מחר ותראי איזה הפתעות היא תביא לך.”
והמבוגרים בשכונה מספרים זה לזה בלחש קולני שהאימא של הילדה כבר לא גרה בבית הדירות ברחביה. היא עברה להתגורר במלון קינג דייוויד עם עורך דין חשוב ועשיר.
עבור הילדה טרי נני ופישטו באצ’י הם “הזקנים האלה שאימא שלי נתנה להם אותי”. אולם כמו שאר דיירי השכונה המבודדת, גם בני הזוג רומן היו עולים חדשים קשי יום ששרדו את השואה ואחרי קום המדינה הגיעו בחוסר כול. הם מעולם לא טרחו ללמוד עברית. ההישרדות והפרנסה מעסיקות אותם יותר מכול והילדה היא עבורם פרנסה. השפה בבית היא הונגרית, וכשלא ירצו שהילדה תבין, יעברו לדבר ברומנית. הונגרית היא השפה שבה מתנהלים החיים בשכונה, שכן מוצאם של כל הדיירים מאזורים דוברי הונגרית. מן האזור ההונגרי של יוגוסלביה, מצ’כוסלובקיה, וכמובן מהונגריה עצמה. טרי ופישטו רומן הגיעו מעיירה קטנה בטרנסילבניה, האזור ההונגרי של רומניה, שטח מריבה מר שבמאה העשרים החליף ידיים בין הונגריה לרומניה שלוש פעמים, וטרי ופישטו רומן ראו את עצמם הונגרים לכל דבר.
פישטו באצ’י מגיע הביתה סמוך לשעת ערב, אחרי שהוא סוגר את חנות הפרחים שלו ‘פרחי מרגריטה’ — כוך זעיר ברחוב בן יהודה בעיר. איש חמור סבר, לבוש תמיד באותה חליפה כהה, חפתי השרוולים והדש מתבלים מעומס השנים. הוא חובש כובע עם שוליים, כמו זה שהיה נהוג באירופה, ואת שפתו העליונה מעטר שפם. בבית הוא תמיד מסתובב כמו רוח רפאים, בא ונעלם, בא ונעלם, כמעט בלתי מורגש. הוא נכנס הביתה, תולה את המגבעת על וו בכניסה ליד הדלת, מחליק באצבעות ידו את שערו החום, והילדה עוד לא מספיקה לסובב אליו את הראש וכבר הוא איננו. אף פעם אי אפשר לדעת היכן הוא בדיוק נמצא ומנין יצוץ. תמיד מדהים את הילדה איך הוא נעלם כך בבית כל כך קטן, וזה מעביר בגבה צמרמורת.
לזוג רומן בן בוגר, רובי, שכבר גר מחוץ לבית והוא מגיח מדי פעם לביקור קצר ומציק לילדה. יש לו שפם כמו לאבא שלו ומפעם לפעם הוא מעביר את ידו עליו כמי שבודק שהוא אכן עדיין שם. הילדה לומדת מהר מאוד שכאשר רובי שולח את ידו ללטף את שפמו, זה אות לכך שהיא עתידה תוך שניות לספוג עקיצה כואבת.
“אז איפה אימא שלך,” “אימא שלך עזבה אותך?”
והילדה עונה בזעף, “אימא שלי עוד מעט תבוא ותרביץ לך.”
והוא צוחק וטרי נני גוערת בו בהונגרית, “עזוב את הילדה במנוחה.”
רובי חי עם אישה בבית קטן עם מרפסת חזיתית עגולה באבו תור, והילדים בשכונה מכנים אותה “הזונה”. לילדה אין כמובן כל מושג מה זה זונה, אולם היא מבינה שזו לא מחמאה גדולה, ומשום שהיא לא סובלת את רובי, היא אומרת לעצמה שזה מגיע לו וגם היא מכנה את החברה שלו “הזונה”. מזלה הטוב שטרי נני ופישטו באצ’י לא מדברים עברית ולא מבינים מה הילדה מקשקשת על גביע הלבנייה בארוחת הערב.
אה, כן, ארוחת הערב. לחם עבש בן יומיים־שלושה מרוח במרגרינה עם גביע לבנייה וגבינת קרש לבנה סרת טעם, והיא הרי מתעבת מרגרינה. אצל אימא שלה, בבית הדירות ברחביה, התרגלה לאכול לחם טרי עם שכבה הגונה של חמאה ופרוסות דקיקות של שינקן ורדרד וטעים, והמרגרינה הזאת נדבקת לה לחֵך וללשון ולא חשוב כמה מים עם תמצית צבעונית היא שותה, המרגרינה העקשנית לא מרפה. אבל גרוע יותר מזה הוא הלפתן. טרי נני מניחה לפניה בחגיגיות קערית פלסטיק:
“הנה הקומפוט, תראי איזה יופי, עשיתי לך קומפוט תפוחי עץ.”
הילדה מביטה על הבלילה ורואה את גרעיני הקישואים צפים בנוזל הדלוח. “איכס. זה לא תפוחים זה כּוּסא,” היא אומרת בעברית — הילדה יודעת לדבר הונגרית, אבל כשהיא אומרת משהו מרגיז, איכשהו זה נשמע לה יותר רך בעברית — וטרי נני מבינה לפי ההעוויה והפרצוף החמוץ שהילדה לא מרוצה. “תשמעי,” היא אומרת לה בטון קפדני, “אני עבדתי שעות כדי להכין את הקומפוט הזה במיוחד בשבילך, את יודעת כמה ילדים רעבים בעולם היו נהרגים בשביל הקומפוט הזה? ואת יושבת פה ועושה לי פרצופים!” כדי להימלט מנאום הקומפוט הילדה נוטלת בחוסר חשק בולט את הכפית ואוכלת לאט ובמאמץ רב מן הבלילה הדביקה — במשך שנים רבות אחר כך היא לא תיגע בקישואים. עם הזמן היא מאמצת רוח מרדנית ולוחמנית יותר. היא משחקת עם הכפית וממתינה שטרי נני תצא לרגע מן המטבח, פישטו באצ’י ממילא כבר נעלם לאן שהוא. והיא מזנקת ממקומה עם הקערית ושופכת את כל העיסה לתוך הכיור. ברור שברגע שטרי נני חוזרת למטבח מתגלה העבירה והיא חוטפת כהוגן על הראש, אבל הקומפוט כבר הושחת בכיור.
כעבור שנים, כאשר אגיע שוב לשכונה כדי לחפש את עברי, יעלה בדעתי ששכונת צפון תלפיות היא כמו הקומפוט. הבטיחו תפוחי עץ ונתנו קישואים. במעין הרחבה צפונה של שכונת תלפיות הוותיקה, הנאה והמבוססת, צפון תלפיות הוקמה על קרקע שנקנתה מהטמפלרים עוד בשנות העשרים של המאה העשרים. בשל ריחוקה של השכונה מן העיר לא חלה עליה ההוראה המנדטורית לבנות באבן ירושלמית, ובתיה הדלים, כמעט שקופים, צפו במרחב הצהבהב כמו גרעיני הקישוא. בניגוד לשכונה האם, השלוחה הצפונית לא שגשגה. אחרי שבאחד הבתים נרצח חוקר האיסלאם ג’ו בילינג, רבים מן התושבים נטשו אותה, היא הפכה לשכונת רפאים של ממש והבנייה בה פסקה לחלוטין. אי אז בראשית שנות החמישים הפעילה עליית הנוער פנימייה לנערים בשניים מן הבתים הנטושים, אולם כאשר הילדה הגיעה לשכונה גם זה כבר לא היה.
הילדה לא מכירה את ההיסטוריה. מבחינתה כל השכונה כולה היא כביש אחד צר מאוד. מצד מזרח הירדנים, ולשם אמרו לה שאסור בשום פנים ללכת כי אלה אנשים רעים ויהרגו אותה. מעבר לשדה הקוצים, בצידו המערבי של הכביש, מעברת האסבסטונים שהוקמה לעולים חדשים בשנות החמישים, ומעט דרומה משם ניצב מחנה אלנבי שהמה חיילים. לשם מותר לה ללכת כי “שם יש חיילים ישראלים והם משלנו והם טובים”. סביב המחנה נחפרו מכתשים ואלה אמורים לשמש בונקרים לשעת חירום. כשהילדה בכיתה א’, בדרכה חזרה מבית הספר מפתה אחד מאותם חיילים אותה ואת חברתה מרטי להיכנס לתוך מכתש. הוא מפשיל את מכנסיו, שולף את הזין שלו ומאונן לעיניהן. הוא נראה מבוגר משאר החיילים, אולי מילואימניק, ושערו הבהיר נדבק למצחו, שכן מאמץ האוננות בשמש גורם לו להזיע. כשהוא גומר והנוזל הלבן והדביק ניגר אל ידיו ועל שוקיו, הוא לובש שוב את מכנסי החאקי, יוצא מן המכתש ובנימוס רב מושיט יד לעזור לילדות לטפס החוצה מתוך הבונקר. הילדה מעולם לא סיפרה על כך לאיש.
*
ברחוב עין רוגל מספר ארבע באבו תור יש שער ברזל, בית אבן רחב ידיים וחצר גדולה. זהו הגן של יעל. במרכז החצר נטוע עץ אורן ענק וסביב העץ פזורים המשחקים. נדנדות בשלל צבעים, מנהרה מפלסטיק כחול, שדרכה הילדים זוחלים זה אחר זה בצהלות שמחה ויוצאים מן הצד השני, ובתוך העשב הגבוה מתגלגלים הכדורים וחבלי הקפיצה. אל הדירה בקומה השנייה מוביל גרם מדרגות מוצק ולו מעקה אבן רחב ומשופע, שהופך למגלשה מאולתרת, וזה תמיד נגמר בנפילה בלתי מכובדת ולעיתים בילד בוכה.
ביום הראשון של הגן יש חגיגה וכל הילדים באים בחולצות לבנות ועם אימא. הילדה החמיצה את החגיגה, היא מגיעה לגן באיחור של כשבועיים וכמובן בלי אימא. ביום השלישי או הרביעי לשהותה בשכונה היא הולכת לגן בפעם הראשונה ביחד עם השכנה שלה, מרטי וייס, ילדה מיניאטורית, כמעט שקופה, עם עיניים כחולות גדולות, אף קטן וסולד ושתי צמות בלונדיניות.
“ברוכה הבאה לגן שלנו,” מקבלת את פניה הגננת יעל בחיוך רחב.
אישה רבת מידות, עם שיער שחור מקורזל ושופע שגולש עד לכתפיה ומוצמד לצידי רקותיה בשתי סיכות גדולות ושחורות. יעל היא מסוג הגננות שאגדות נקשרות בשמן. היא הייתה פעם חיילת פעילה בלח”י וסיפרו עליה שהשתתפה בפעולות טרור, ופעם אחת אפילו בניסיון התנקשות שלא צלח. היא התחזתה למטפלת ודחפה במורד הרחוב עגלת תינוק ובתוכה בובה וכמות גדולה של חומר נפץ, אולם בשל מזג האוויר הסגרירי היא עוררה את תשומת ליבם של דיירי הרחוב ששאלו אותה אם לא קר מדי לטייל בחוץ עם תינוק. משום שהיא נחשפה הפעולה בוטלה. הילדים בגן מעריצים אותה.
“איך קוראים לך?” היא שואלת את הילדה בחביבות, והילדה מביטה בה, פוערת את עיניה השחורות הגדולות ותוקעת אגודל יד ימין עמוק לתוך פיה. היא שותקת.
“בואו, ילדים, יש לנו ילדה חדשה בגן, בואו, תגידו לה שלום,” קוראת הגננת יעל, והילדים כולם עוזבים את כל המשחקים ורצים אל השער, והיא שוב פונה אל הילדה, “נו, את לא רוצה לגלות לנו מה שמך? זה סוד?”
כאשר הילדה נולדה אימא שלה קראה לה אליזבט וזה מה שנכתב בתעודת הלידה שלה. השם אליזבט ניתן לה על שם סבתה, אֵם־אימהּ שנהרגה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה באחת מן ההפצצות היותר קשות של בעלות־הברית בבודפשט. אימא שלה המציאה לה גם כינוי חיבה, אֵֶלזי, ומאז כולם קוראים לה אלזי.
הילדה הנבוכה מנסה להגיד משהו, אבל שום דבר לא יוצא לה מהפה. השם אליזבט פשוט מסרב לצאת. גם השם אלזי נתקע בגרונה. לא! מאז שאימא שלה נתנה אותה לזוג הזקנים היא כבר לא אותה ילדה. היא אחרת. היא כבר לא אליזבט והיא גם לא אלזי, היא ילדה חדשה. היא נועצת את מבטה בילדים שמתגודדים סביבה בציפייה ושוב בגננת. אלוהים, מה היא תעשה עכשיו, לשאלה הפשוטה הזאת היא בכלל לא התכוננה. אט־אט היא שולפת את האגודל מתוך פיה.
“נעמי,” היא אומרת, “קוראים לי נעמי.”
אין עדיין תגובות