"ילדי פושקין" קיבל פרס שהוענק לרומן הטוב ביותר שנכתב בשפה הרוסית מחוץ לגבולות רוסיה. לדברי המתרגמת דינה מרקון, ספר זה פורש את עולמה של חבורת סופרים ומשוררים הכותבים רוסית בישראל של שנות התשעים, מעין אספקלריה הפוכה המתקיימת במקביל לעולמה של הבוהמה הדוברת עברית. גיבורי הספר הם יוצרים מהגרים חסרי פרוטה שנותרו בשולי החברה. הם מנהלים אורח חיים שיש בו קלות דעת וחוסר תכלית ומתפרנסים בדוחק מעבודות זמניות, איש איש לפי נסיבות חייו. היום-יום הנדוש והמדכא מתעלה לכדי מציאות מעורפלת ומתעתעת של ספק סיפור מעשה, ספק חלום בלהות, ספק פנטסמגוריה. ציפור זיז אגדית צורחת ובוכה, בני אדם מידמים לגלמים, לווייתן מקיא מקרביו את יונה הנביא בן ימינו. הספר מתייחד בסגנונו המקורי – בדימויים ובמטאפורות מפתיעים, באָלוזיות ספרותיות מרומזות ומפורשות, בהומור דק עם קמצוץ של מרירות וכן באהבת המחבר לאנטי-גיבורים שלו, חבריו הקרובים, שהוא מתייחס אליהם ברוך ובחמימות, למרות האירוניה שבשם הספר. תרגומו של "ילדי פושקין" לעברית יאפשר לקורא להביט במציאות המוכרת לו, במבט חדש ושונה.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
מקט: 4-128-69
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
פרת הלילה השחורה, שבטנה מנוקדת כוכבים, ירדה אל הארץ. פטמותיה, עטיניה, נוטפים מחנק ולחלוחית. ורק מסת המים הכהה המפוארת, העונה בגליה על קריאתו של המגדלור הבודד ביפו העתיקה, הביאה איתה רוח והקלה. האישה ז'אנה ואני ישבנו על חוף הים, שעונים בגבינו על הכיסאות נוח המקופלים, וברכּהּ הלוהטת נגעה ברגלי. הכרנו זה עתה בתחנה המרכזית דמוית המפלצת, המתפקעת מסמרטוטים יד שנייה וממוזיקה רוסית זולה, ועברנו ברחוב הקרוי על שמו של גנרל אנגלי בדרך אל הים, מסיטים בכתפינו את הלילה לצדדים. קנינו שני בקבוקי בירה קרה, מכוסים ברסיסי טל. התיישבנו.
"מה זה, הייניקן?" שאלתי.
ז'אנה פזלה לכיווני וליקקה את שפתיה.
"הייניקן או לא הייניקן, מה ההבדל לעזאזל?" נישקתי אותה והיא התקרבה אליי. לז'אנה היו שדיים קטנים וחמימים והיא לבשה חצאית קצרה ונוחה למדיי לפעולות הבאות. אגיד כך, בתל אביב הכול פשוט. לכן הייניקן או לא הייניקן, מה ההבדל לעזאזל?
הכוכבים נעלמו ואני הצתתי סיגריה. ז'אנה ישבה שותקת ואספה בפיזור-דעת את החול אל כף ידה.
"פעם, מזמן, הייתה לנו חתונה נהדרת," אמרה פתאום והשפילה את ראשה. "כולם רקדו ועשו שמח, ליד השולחן שלנו ישבו כלבים ענקיים ולטשו עיניים. היה מצחיק ומתוק." ניערה את החול ויישרה אותו. "אתמול בלילה נצמדתי לבעלי, והוא הדף אותי ממנו פתאום ונבח: 'חֲדַל!'" שוב גרפה את החול שהסתנן מבעד לאצבעותיה. "הוא היה הרבה זמן איש צבא."
"תתקשר לפחות?" שאלה בתחנה.
היססתי.
היא משכה בכתפה ועלתה למונית שירות דחוסה, שעמדה לנסוע לבת ים.
הרמתי את ידי. ז'אנה חייכה בחטף ושינתה את הבעת פניה הצרים, והשאירה אותי ביחידות עם חלונות הראווה המוארים.
הלילה היה חי ונושם, הים הלא-נראה, אך המוחשי, הרווה אותו בלחות. רוח קלה שהופיעה בעִתהּ הפיחה רעננות נעימה בפניי. לקחתי את הסנדלים בידי והלכתי ברחוב אלנבי ברגליים יחפות. מסביב הסתחררו האורות, מוזיקת ברים רעמה בקולות נפץ והתרחקה, בושם של נערות דגדג את חוש הריח. כל אותה עת לא הניחה לי התחושה של מבט עצום ושתקני, שטַבעוּ בו הולם-לִבּי וכל העיר המרקדת, טרופת-הדעת.
עצרתי וטלפנתי.
"מַטְבֵיי, איפה אתה?"
קול אִטי, מהוסס:
"מתארח. בוא לפה."
"אבל לאן?"
"אתה חושב שאני יודע?"
"נו, זה שוב קרה…" חייכתי.
מטביי – בעל פנים לא צעירים, מפוסלים בקווים עזים, תנועות מושהות ועיניים עצובות, אשר הפיץ סביבו שדה-קסם אישי שתקני – הצליח להיקלע בקביעות למצבים בלתי אפשריים בגלל להיטותו לוודקה ולנשים. כל חייו היו מצב בלתי אפשרי, שהוא סיבך עוד ועוד בהצלחה מרובה.
"שלום, אלכסיי !" אמרה אישה בקול רך, "אנחנו גרים ליד התחנה המרכזית, קצת שמאלה ברחוב לוינסקי, בית עשרים ותשע, תצלצל כשתתקרב. איך אזהה אותך?"
"על פי העיניים."
שתיקה תמהה.
"טוב. לא חשוב," החליטה האישה, "אני אצא החוצה."
קניתי עוד בקבוק הייניקן והלכתי לכיוון התחנה המרכזית, מחזיק את הסנדלים בידי. אך בעת שהמבנה הענק עלה וצמח מתוך חשכת הרחובות הצרים כדרך המזרח, אחז בי פחד – המפלצת הכבירה שרגליה עמודים בצבע אדום-בורדו הייתה איומה. היה נדמה שתכף תכחכח ותפלוט מקרבּה את כל המוץ-והתבן-יד-שנייה שדחסו פנימה המקקים התזזיתיים, תינתק ממקומה ותמעך תחתיה את הבתים החומים הספוגים לחות שהטיח התקלף מהם, ורסיסי הזכוכית יתפזרו בעליזות לכל עבר על הכביש. היא תגשש סביבה בעיניה הנפקחות המוצפות דם ותשאג שאגה נוראה כל כך, עד שאי-שם רחוק רחוק תענה לה הציפור זיז[1] בצרחה נוראה לא פחות.
ובכן, תירגע, תירגע, אמרתי לעצמי, ונרתעתי מהלשון המאובנת המשורבבת הרחק לפנים, שבשעות היום מתגלגלים במורָדה אוטובוסים ירוקים המתפוצצים בקלות רבה כל כך. פשוט לא אלך דרך כאן.
הבטתי בחשש ונעלתי את נעליי – מה אם יקרה משהו ואני יחף.
פניתי בחדות שמאלה ועקפתי בקשת רחבה, בעודי חולף על פני דוכני המִמכּר הליליים ובעליהם הערמומיים כנחשים ופשוטים כמו סורגים בחלונות. צלצלתי בדלת. אישה הופיעה.
"שלום!" אמרה בחביבות. "תראו תראו…" קראה ברי"ש מתגלגלת קמעה.
"אַלֶכְּסֵיי."
"מילָה."
"לכאן?"
"כן, כבר שנה אנחנו גרים כאן."
פתחנו את הדלת, אור היכה בְּפָניי.
מטביי ישן על הספה, שני בחורים שלא הכרתי נכנסו זה לדברי זה. הטלוויזיה הבהבה.
"תאכל קציצות?"
"לא."
"מה זאת אומרת – לא? תאכל, כמובן!"
"דרך אגב, בא אורח!" פנתה אל הגברים.
הם הסתובבו.
"קוֹסְטְיָה." בחור צעיר עם בלורית מצחיקה.
"אָליק." גבר ארוך ומקומט, שיערו המתולתל מתחיל להקליש, שפמפם, גופייה בצבע לא מוגדר, מכנסיים משובצים צרים משוכים כלפי מעלה[2] ומתחתם מבצבצים גרביים לבנים מלוכלכים.
"הקציצות טעימות, מילה."
מילה חייכה. יש לה פנים נעימות, למילה, ועיניים מצפות. צללים לֵאִים תחת עיניה. מצד שמאל קצת יותר, ולחייה השמאלית נפוחה קמעה.
"מַטְבֵיי שלךָ בא והוא יָשן," הודיעה.
"אה, זה תמיד קורה לו."
מילה חייכה שוב. נפנתה אל הגברים שלה.
"היי אתם," קראה אותם לסדר, "בא אורח, תעשו הפסקה!"
בעל הבלורית הושיט לי שוב את ידו:
"קוֹסְטְיָה."
הטיתי אוזן.
"החיים הם מולקולה," הודיע בקול טנור סדוק אָליק המקומט ועפעף בערמומיות בעיניו הקטנות.
"בסוּזְדָל[3] מכרתי מלפפונים," תמך בו קוסטיה והלם בחזהו באגרוף של פועל.
"עוד קציצה?" שאלה מילה.
"תרנגול ניקר לי בראש…" נשמע קולו של אליק.
"ואני לא הצלחתי להתחתן שם, ופה כבר שלוש שנים עם מילה…" ענה לו קוסטיה.
"בואי מילה, אספר לך בדיחה… שני נחשים זוחלים…"
מילה הקשיבה, חשבה מעט ואחר כך התחילה לצחוק, תחילה בשקט ואז נעשה צחוקה יותר ויותר קולני, ואחרי כן שוב צחקה בשקט. היא לא ממהרת לשום מקום, האישה הזאת. משכה את קוסטיה בבלורית:
"אני רוצה להרים כוסית."
קמנו. מילה הכריזה בחגיגיות:
"איזה יופי שכולנו התכנסנו כאן היום."
"יפה דיברת!" אמר אליק בקול סדוק. "כל כך נעים לאכול ארוחת ערב ככה, בפשטות…"
מילה חייכה בגאווה.
"…כל כך נעים לאכול ארוחת ערב ככה, בפשטות, בחוג ידידים מצומצם! מילוֹצְ'קָה, הקציצות שלך נפלאות ואת בעצמך כמו קציצונת, אוֹח, קוֹסְטיק," ליקק אליק את שפתיו, "יש לך מזל!"
"אתם חברים?"
"לא, לא," משכה מילה בכתפיה. "קוסטיה הכיר אותו היום בכניסה לחנות."
"אז מתברר שגם את מטביי את לא מכירה?"
"לא, כמובן."
"מילה," אמרתי בזהירות, "את לא מפחדת שעלולים לבוא אלייך האנשים הלא נכונים?"
"אנשים רעים לא מגיעים אלינו!"
השתתקתי המום, וניסיתי להעיר את מטביי:
"מטביי, קום, מספיק!"
מטביי, שישן דיי והותר, פקח את עיניו ערני לגמרי:
"לְיוֹשְׁקָה[4]?" התפלא.
"נלך, בסדר?"
"מסור ד"ש!" קפץ אליק על רגליו וטלטל את ידי. "אתה שר במקהלה? לא? חבל! מסור דרישת שלום מאליק – כך במפורש תגיד… לא שכחת במקרה את הכובע?" הציג מול עיניי כובע מצחייה מכוסה כתמים שמנוניים.
"אלווה אתכם," החליטה מילה במפתיע.
שחר. רק לחשוב כמה זמן ישבנו. השמים מעל לבתים האפירו ומתוך הערפילית הצטיירו חוף הים השומם ורחובות קטנים שהלכו והתרבו. לעתים נדירות מאוד עברה מכונית. הרמזורים החליפו קריצות בצהוב בודד.
ופתאום האדימו השמים, רוח עצלה הסתחררה. השמש שניעורה משנתה ליכסנה גבה מעל עין עצומה למחצה וסקרה את נחלותיה. חתול ג'ינג'י פקח עין ירוקה ערמומית לרגלי פח אשפה שקופסאות קרטון נערמו עליו בגאון. חסר בית על ספסל פשט בהקלה את רגליו, התהפך מצד אל צד. בוקר יום שבת: בתי קפה ודיסקוטקים, חנויות כשרות ולא כשרות – סגורים, האוויר המפודר קלות של פיפ-שואו ומכוני עיסוי מוסתר מאחורי בריחים חזקים.
"מילה, שאקח איתי את אליק?"
היא נופפה בידה בזלזול:
"אסתדר בעצמי."
"אפשר לתת לך עצה?"
"תן."
"לעולם אל תזמיני זרים לביתך."
"כי מה יקרה?"
"כי יבוא חושך מן הים התיכון ויכסה את העיר."[5]
"נו, עזוב."
"ממש טירוף…" מלמלתי אחרי שהלכה. "או שכולם לא נורמליים, או שזה רק אני. מטביי?"
"מה?"
"משהו משובש סביבנו! הכול נראה לא אמתי, כמו נייר מתקמט. ובמציאות המרשרשת הזאת מהלכים בִּיוֹ-רובוטים. רצונות פשוטים, אינסטינקטים מובנים. אבל יש הרבה מקולקלים! בתחילת ההיכרות נדמה שהכול בסדר, אופן הדיבור, התנועות, ואחר כך טראח – מתחיל לפרכס. מה תגיד על זה?"
"טוב, לא יודע…" מטביי פיהק ושפשף את פניו הגדולות המוארכות בשתי ידיו.
"היה לך מספיק זמן לישון."
"הפריעו לי…"
מולנו הופיע – ידיו תחובות בכיסים – איש קטן וצנום בבגדים גדולים ממידתו, שהיו תלויים עליו כמו שק. הוא גרר אלינו את רגליו, בירך לשלום. מבטו חרד.
"הַיי סאשה, לא מצליח לישון?"
"בוקר טוב, מטביי."
"סאשה, זה אלכסיי, חבר שלי."
"מתוחכם מאוד. אתה יודע, אלכסיי…" אחז פתאום בכפתור שעל חולצתי. "אני הולך לי אתמול ורואה כלב קטן רץ בעקבותיי, הרבה זמן הוא רץ. כבר עברתי את כל אלנבי, והוא עדיין רץ, רץ – נטפל אליי. נובח על כל מיני בחורים, כאילו אני הבעלים שלו. טוב, אז חשבתי להיפטר ממנו. עברתי בדילוג לצד השני של הכביש, רואה – הוא בעקבותיי, אבל לא הספיק, מונית דרסה אותו. שכב ויילל, בכיתי, הרמתי אותו, הנחתי אותו מתחת לבית. בעל הבית זינק משם: 'סלק אותו,' הוא צועק, 'מה הבאת לפה פגר."
נאנח.
"אלך לי."
"ביי, סאשה"
עקבתי אחריו בעיניי:
"איך הוא מצליח לשרוד?"
"יש לו דירונת ביפו."
פנינו לשינקין. טיפוס של שבע מדרגות – והנה הבית הסולידי המבוקש ובו דלת גדולת מידות בין שתי עמודות גבוהות של לבֵנים.
הדלת נטרקה ומתוך הפתח הציץ זקן כחוש וקירח, אפו ארוך ומחודד. הוא היה לבוש חלוק שהלכלוך הנצבר השחיר והבהיק את שרווליו המרופטים ושוליו העליונים, והתחיל לנגב בסמרטוט מלוכלך לא פחות את מעקי השיש.
"בוקר טוב, סֶמְיוֹן!" אמר מטביי.
"טוב…" ענה הזקן בקול צפצפני וקינח את אפו בסמרטוט שניגב בו את השיש.
נכנסנו למסדרון חשוך, עמוס בכל מיני גרוטאות מושלכות בחוסר סדר – כיסאות שבורים, מתלים שבורים, גיגיות ענקיות. מאמצע התקרה תלתה על חוט תיל ארוך נברשת שהולבש עליה שק יוטה והאבק שיווה לה צורת גולם מצֶמר, שתולעת מסתתרת בתוכו. מיד בא ריח של רקב באפינו.
"לעולם לא תעלה על הדעת שזה מיליונר," אמרתי.
"אתה מתכוון לסֶמְיוֹן?"
"אלא למי עוד?"
למרות המראה הלא ייצוגי שלו, סמיון באמת היה מיליונר. בבעלותו היו, חוץ מהבית הזה בן ארבע קומות ברחוב היוקרתי ביותר בתל אביב, עוד שלושה בתים בחיפה ובנתניה.
סמיון הופיע בישראל בשנת אלף תשע מאות שבעים ואחת. הוא לא הצליח להתמודד עם קשיי הקליטה, ועבר מהר ללינה על ספסלים בגנים ציבוריים. וגם היה נשאר שם לבטח, אילולא מצאו אותו שני עורכי דין מטופחים אשר הודיעו לו בפרצופים חתומים על ירושה וקיבלו לידיהם ייפוי כוח לניהול עסקיו. רק בחייו של סמיון עצמו לא השתנה דבר בשלושים שנות המיליונריוּת שלו. כיוון שהגיע למדרגת הקמצנות העליונה, בילה את זמנו בנבירה בפחים וסחב לביתו כל מה שהצליח למצוא. פעמים רבות הציעו לסמיון למכור את הבית בתל אביב, המוקף במועדוני לילה ובבוטיקים חדישים, אבל בעל הבית עמד בסירובו.
"אני רק המשגיח," אמר בקולו הצפצפני וצמצם בערמומיות את עיניו. "מה אתם רוצים ממני, אני רק המשגיח."
אבל הייתה לסמיון חולשה: מתוך נאמנות להדים עלומים מן העבר, הוא אהב את הבוהמה הרוסית חסרת הפרוטה, והקמצנות שלו דרה ללא קושי בכפיפה אחת עם יחס סלחני לבני אדם שדיברו איתו בשפת אמו. בפרוטות השכיר להם דירות ומחל על חובות, ופעם אפילו שיכן בביתו צוות שלם של קרקס רוסי, שהמנהלים רימו אותו ונטשו אותו בישראל בלי כסף ובלי כרטיסי טיסה חזרה. אלא שרק מעטים היו מסוגלים לשאת זמן רב את שכנותו של זקן מלוכלך, שריח זיעה וצחנת מזבלות נדף ממנו.
"לְיוֹשְׁקָה, בוא נשתה?"
"מטביי, כמה אפשר?"
"צריך לשתות לזכרה של מישהי," הסביר מטביי בקול עמום.
"של מי?"
"של אולגה, אתה לא מכיר אותה. חברה טובה שלי מפּיטֶר.[7] היא באה לא מזמן. קראה שירים, השירים שלה לא מצאו חן בעיניי. צילמה, הצילומים שלה לא מצאו חן בעיניי. פרסמה ספר, הספר שלה לא מצא חן בעיניי. כל זה נעשה כלאחר יד. אבל היא מתה. ואני הכרתי אותה. היה לי יחס אליה."
פתח בקבוק ומזג בגב שחוח.
אחר כך שכבתי לישון. תחילה לא הצלחתי להירדם בשום אופן, וכשנרדמתי, צפה בחלומי השאלה:
"כיצד נוצר החלל בפיתה?"
שאלה רצינית, ותשובה אין. למרות הניסיונות הרבים להסביר לי את הדברים – הבדלי טמפרטורות, זאת אומרת, משהו מתרבד ונפרד במקום כלשהו, משהו נדבק ונצמד במקום אחר – אינני מבין. פיזיקה – זה לא התחום שלי. ומה תחום הלימוד שלי? אין כזה. אני מתחיל ללמוד משהו, עוזב. מתחיל שוב. לעומת זאת, החלומות – בהחלט התחום שלי. הנה גם עכשיו – אני טס במטוס, האורות בדופן הכנפיים מהבהבים, הדיילות מחלקות תה. פתאום המטוס שלנו מתחיל להנמיך. נגלים לעין עצים, דרכים, מכוניות הנראות כנקודות נעות, מחסום בודד בצומת מסילת הברזל. האדמה חולפת מהר מול העיניים, הגלגלים נוגעים בה, אנחנו מנתרים ושוב נוגעים, הרוח שורקת, נוסעים, מאטים, הנה עצרנו. אני יורד. מה זה!! כפר כלשהו? שלג, איכרים אי-פה אי-שם כמו קוקיות שקפאו בצינה, ליד חנות הקואופרטיב – טרקטור. אני נכנס לחנות, על המדפים מיץ עץ לִבנֶה בצנצנות של שלושה ליטר, ממרח שְׁפְּרוֹטים בקופסאות שימורים, פטריות מיובשות, צרורות של ענפים תלויים ליד המשקוף, רובה שעוּן אל דיוקן של לנין בפינה. אני שואל מוכרת מבוסמת האם פּיטֶר רחוקה. היא מביטה בי בתדהמה:
"מה, דוד, התחלקת על השכל?"
התרגזתי, אני יוצא ונער אחד אינו מרפה ממני.
"דוד, תן רוּבָּל."
"בחורצ'יק, האם פיטר רחוקה?"
"תן רובל, אגיד לך!"
"נו, קח."
"שנה, אם הולכים ברגל."
הבחור פוזל בעינו, מושך באפו, מנגב את האף בשרוול.
הנה, אני חושב, תכף אתלונן במשטרה שהמטוס טס בלעדיי, ומיד עולה עוד מחשבה – אני בעל אזרחות זרה, יש לי דולרים, מה אם ייקחו אותם ממני? לא, לא אכנס לשום מקום, אלך לי לפיטר. אצא אל עיבורי הכפר ודרך צלחה! אני פותח את המזוודה, אבל איפה מגפי הלבד שלי?
החלום בשחור-לבן מתחיל להיקרע. הוא נקרע כמו ביומן קולנוע ישן – רצועות רצועות. נקרע והנה: על חוף ים סוף חי לו עם שחור-עור וקטן קומה. בני עם זה זורעים את שדותיהם, וכשמגיעה עת ההבשלה, פוקדת אותם ציפור זיז. היא זוללת את המִזרָע בשדות, תוקפת את שחורי העור ופוצעת אותם בעיניהם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילדי פושקין” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות