"התעללות (Abuse) לעולם איננה ביטוי לאהבה. עצם הרעיון של ׳אהבה פוגענית׳ מסתיר בחובו עובדה כואבת ומפחידה, שמדובר בהתעללות מצד המתעלל […]
הקדמה מאת יעל האפט ז”ל
רבות נכתב הן בספרות היפה והן בספרות הפסיכולוגית על כל שלוחותיה אודות סוגי התעללות שונים של הורים בילדיהם ועל התוצאות הקשות של ההתעללות – תחושת הפגיעה הקשה בזהות האדם והפצע הנפשי שיש לטפל בהם. אבל על ההתעללות השקטה, המוסווית, ההרעלה הנפשית, נכתב רק מעט.
כאנליטיקאית יונגיאנית ופסיכו־כירולוגית העוסקת במקצוע במשך שנים רבות, אתייחס לנושא בקצרה מנקודת המבט היונגיאנית. במשפחה שיש בה כמה ילדים, כל אחד מהם רואה את דמות ההורה באופן שונה. כל ילד “צובע” את אביו ואת אִמו ב”צבעים” הקיימים בו. אולם, מהי דמותו האמתית של ההורה, לא זו שכל ילד על פי ניסיונו משליך עליו, זוּ שאלה רלוונטית בדיון על יחסי הורים וילדים.
בכל אחד מאתנו קיימת דמות ארכיטיפית פנימית של האֵם ושל האב. דמויות אלה הן חלק מובנה בנפשנו. בדמויות אלה יש מן הטוב ומן הרע. מן הידוע הוא כי מושגים כשלעצמם הם ארכיטיפים המחולקים לארכיטיפ הטוב וארכיטיפ הרע. הארכיטיפים ההוריים קיימים מאז היות האדם. העולם הגשמי, האדמתי השוֹרשי שמיוצג ב”אֵם הגדולה”, אימא אדמה המעניקה חיים ובד בבד גם הורסת, כדוגמת האלה הֶרָה ודמותה של הנסיכה מדיאה במיתולוגיה היוונית, או הרישקגל הטובה והרעה במיתוס הקלטי. הארכיטיפ הגברי, העולם השמיימי האידיאי, מקבל גושפנקה כדמות האל היחיד. ייצוגים לדמות כזו קיימים במצרים, החל בפרעה אחנתון שהאמין באל אחד, השמש, ועד האל היחיד המיוצג בדתות המונותאיסטיות, כאשר בנצרות הביטוי לכך בא בתפישת השילוש הקדוש של האב, הבן ורוח הקודש.
גם בארכיטיפ האב, מצד אחד קיים הפן החיובי, האב המיטיב, המכוֵון, השומר על החוק והמשפט, ומולו הפן השלילי, האב הקנאי, הקשה, העיקש, הנוגש והשולט, כגון זאוס אבי האלים במיתולוגיה היוונית, או האל הקנאי והמעניש ביהדות ובנצרות. באופן שונה לחלוטין, בבודהיזם, הארכיטיפ הגברי והנשי מאוחדים, ומהווים את הייצוג המוחלט של השלם, היֶן והיאנג.
כל ילד באשר הוא, מייחל לדמות ההורה המיטיב, שהוא הארכיטיפ הטבוע בכל אחד ואחד מאתנו. אלא שהמפגש עם האם או האב במציאות, בחיים האמִתיים, אינו יכול לספק באופן מלא את המשאלות והדמויות הארכיטיפיות החיוביות שטבועות בנו מלידה. כך, אפוא, אנו נעים כל חיינו בתוככי הארכיטיפ בין החיוב לשלילה. כדי להתמודד עם הארכיטיפ ההורי בצורתו השלילית אנו עלולים להשליך עליו כעס וכאב גם מתוך הפן הארכיטיפי השלילי הקיים בתוכנו ולראות בו דמות “צִלית”, אפלה. במערך סבוך זה, משמעות היחסים שנוצרים בין הורים וילדים חשובה לאין ערוך לפיתוח וגיבוש זהותו הפנימית של כל אדם, ומשפיעה על התפתחותו ודפוסי היחסים הבינאישיים שיפַתח בהמשך חייו.[1]
הגישה הפסיכולוגית המקובלת היא התייחסות להרגשה ולפירושיו של כל ילד כאל האמת האישית שלו. זוהי החוויה שלו. מבעד לעדשה זו קשה לראות את ההורה כאדם שגם לו יש הורים ודמויות הוריות וחוויות מילדותו שעיצבו אותו כאדם בוגר. לעִתים רק תוך כדי עבודה טיפולית עמוקה נגלית לפנינו דמות אם ו/או אב השונה לחלוטין מהדמות שהייתה בחווייתו של המטופל לאורך שנים. יש שמדובר במהפך של ממש. אני זוכרת אדם שחי כל חייו בתחושה עזה שאביו התעלם ממנו ולא אהב אותו. תוך כדי העבודה הטיפולית-אנליטית אט־אט הוא נוכח לדעת שלמעשה אביו תמיד היה נוכח בכל הצמתים בחייו, נתן גיבוי להחלטותיו ואף הציע לו כיוונים כאשר הן כילד והן כנער הוא ביקש לשאול לדעתו. בדוגמה אחרת, הפוכה, נוכח מטופל תוך תהליך של עבודה עצמית כי אִמו, שכל חייו ראה בה אימא אידיאלית, שתמיד הייתה זמינה לילדיה, הייתה אמנם טוטאלית, אבל שליטתה בחייו הייתה דווקא משתקת ולא תומכת.
לעתים האמירה שאין ילד שאינו אוהב את הוריו והיפוכה, שאין הורה שאינו אוהב את ילדיו, אינה נכונה. בהיעדר הכשרה מקצועית להורים, או כאשר להורים צעירים אין דמויות הוריות שעשויות לכוֵון וללמד אותם, אזי העצב, התסכולים, דפוסי הורות בעייתיים והכעס, מטביעים את חותמם על יחסיהם עם ילדיהם, גם אם לא אחת באופן סמוי.
בשל היות ישראל מדינת מהגרים, רבים הפכו להורים ללא מערך תומך של משפחות מורחבות. ההורים עצמם היו מבולבלים, חוו אובדנים קשים בשואה ובמלחמות, או שהיו חלוצים שכילדים, נערים ונערות, עזבו מרצונם את בתי ההורים שנשארו מאחור. מעטים מהם ידעו כיצד עליהם לתפקד כהורים. מתוך כך נעשו עוולות לא מוּדעוֹת, גם אם מתוך כוונות טובות – אך מרעילות לילדיהם.
אבל לא את הכול ניתן לייחס לנסיבות. לעִתים מדובר במשהו אחר – בעייתי הרבה יותר. לעִתים חוסר יחס, או יחס שלילי של הורה לילד, הוא מתמשך ומובנה. ללא עיבוד פסיכולוגי, הן בנפשו של ההורה והן בנפשו של הילד, עלולים להיווצר עם הזמן ריחוק ונתק מבחינה רגשית ביחסים הבין אישיים. לעִתים אותה אהבה־ללא־תנאי, שהכרחית להתפתחות של הילד, אינה קיימת, והניסיונות להמציא אותה יש מאין עלולים לפגוע בילד עוד ביתר שאת. לכן, במקרים בהם מדובר בחוסר אהבה, ביחס פוגעני מתמשך ובחוסר סיכוי ליצירת יחסים של אהבה, יש שהדבר החיוני לבריאותו הנפשית של הילד הוא נתק מהוריו. תהליך זה דורש מהילד להבין במודע שגם אם בכך הוא גורם סבל להוריו ולעצמו, מדובר בסבל שלעִתים הוא המחיר הכרוך בהגנה שלו על עצמו מפני ההרעלה ההורית.
טוב עשתה, אפוא, דנית בר בהעלותה בספר זה את הנושא המורכב של ההרעלה ההורית.
יעל האפט
אין עדיין תגובות