כשאדי ואורית מגיעים אליה לטיפול זוגי, תמר מאמינה שהיא יכולה לעזור להם. החיים האישיים שלה אולי מעורערים עכשיו לאחר גירושיה, […]
ימי אהבה
כמה אנשים אוהבים אותה? אורית זוקרת אצבע אחר אצבע. דגנית — אולי. היא השקיעה בה שעות, ימים, זמן בלתי מוגבל, ובכל זאת, היא יודעת שנכשלה. גם דגנית יודעת. בטי היא השנייה. ברור שאינה מרחמת עליה, אולי קצת מעריצה. מתפעלת מכל התכשיטים הנוצצים והבגדים היקרים שאורית מנפנפת מול עיניה, מקשיבה פעורת פה לסיפורים שלה על שמפניית דום פריניון ורודה בכוסות גבוהות, צימר חבוי ביערות וטיולים אקזוטיים לחו’ל. אמה היא השלישית, למרות שמעולם לא אמרה לה את המשפט הפשוט הזה, שכל אם אומרת לילדיה. עמדה בסירובה גם כשממש השתדלה, עד שחדלה.
ויש את אדי. לפני כשעה התגנבה לחדרם המשותף, טופפה על בהונות רגליה, רק חולצת משי אדומה של דונה קארן לגופה. הבגד האהוב עליה לשינה. הוא זז מעט, אך לא התעורר, וכשנשכבה לידו בשקט, הוא הניח לה לבחון את פניו. את עיניו שתמיד מרצדות מתחת לעפעפיים העצומים, את אפו הזקור, המעוקל מעט, את גבותיו הזוויתיות ואת עצמות לחייו הגבוהות. ידה הושטה מאליה ללחיו המגולחת, אך נעצרה ברגע האחרון, שנייה לפני שהסתובב באנחה לצדו השני, חושף טפח מגופו. תמיד ישן עירום, היא מהרהרת, מוכן לכל אפשרות. כמה זמן לא נגע בה? היא כמהה אליו, אך אינה מרשה לעצמה להראות זאת. היא לא תיתן לו את התענוג. הוא בעונש, היא אסורה עליו, עד שיבטיח שהכול ישתנה.
הוא שוב נאנח, בעצם גונח, והיא בטוחה שהוא חולם עליה, על העוזרת עם הריח מהפה, או על המזכירה הצעירה של השותף שלו, או על המורה הגבוהה של דגנית מהתיכון, או על הבלונדינית שמתאמנת איתו בחדר הכושר, או על המפקדת הרזה של דגנית, שמשום־מה הוא מתקשר אליה אחת לשבוע, או על הבחורה היפה שהם רואים לאחרונה בגינת הכלבים, או על אשתו של בועז, החבר הכי טוב שלו, שתמיד הוא מתעקש שילכו אליהם, או על כולן גם יחד.
***
עלי שלכת מסתחררים באוויר, מערבולות רוח דקיקות נושאות איתן ריחות של סתיו, העצים מרשרשים מצדיה כשתמר פוסעת בשדרה בנעלי הנייק הוורודות שלה, בג׳ינס צמודים ובחולצה לבנה רפויה מעל חזיית תחרה שמחזיקה היטב את שדיה. היא משפילה מבט לחולצתה הצחה ואחר כך מעבירה יד על ראשה, נהנית מהמגע הרך רגע אחרי הצבע והפן הרותח, שכמעט שרף את קרקפתה אבל הותיר את שערה דק וישר, נשפך על גבה בשובבות. סוף־סוף היא יכולה להרשות לעצמה ללבוש חולצה יפה מבלי שידבקו בה כתמים לא מזוהים של אוכל דביק וחול. היא מביטה באצבעותיה, שלק ג׳ל אדום בוהק מעטר אותן, ומחייכת בסיפוק.
בקרוב יגיע לקחת את בנותיה. היא רוצה שיראה אישה מטופחת, אישה מרוצה, אישה שלא איבדה את עצמה אחרי שעזב את הבית, שלא יושבת, בוהה דרך החלון, הטלפון דומם בידה, ציפורניים עם לק מתקלף, שורשים לבנים מצטמחים מהקרקפת. היום היא מרגישה חגיגית. ריח של התחלה חדשה נישא באוויר. סוף הקיץ המהביל, הנורא, שהגיר זיעה מכל חלקי גופה.
הגוף הזה מתרפה עכשיו לקראת המנוחה שצפויה לו אחרי שבוע עמוס במיוחד. אך קודם תצטרך לצלוח את ארבעת המטופלים של היום. הצעקות של הזוג מאתמול חודרות למוחה. האם אי־פעם אהב אותה בכלל, היא תוהה, ומאין מגיעים כל הרוע הזה, האכזריות, המבט השוטם בעיניים, או גרוע יותר — האדישות. היא חושבת על האישה שישבה מולה. עיניה רושפות, ידיה מתנופפות, כל גופה דרוך לקרב. אך זהו קרב מאסף, היא יודעת, קרב שסופו ידוע מראש.
שאיפות אוויר עמוקות ממלאות אותה שלווה. היא מדמיינת איך, עם כל נשיפה, היא משחררת הכול, מניחה לכל מה שלא צריך להיות במוחה להתנדף ממנו. מחשבות, מערבולות, זיכרונות. אני בסדר, היא לוחשת לעצמה, ממש בסדר, אולי אפילו יותר מכך. אני עדיין נראית, עדיין מרגישה, והיא מחפשת את המילה הנכונה, מעבירה שוב את ידה על שערה המוחלק, כשלפתע היא שומעת מאחוריה קול גברי עמוק קורא, ‘איזה חמודה!’ ומיד קול אחר מצטרף אליו, נלהב, ‘מתוקה אמיתית.’ חיוך בלתי רצוני עולה על שפתיה, ובהבזק השנייה עוברת במוחה המחשבה — כמה זמן, ואיך דווקא היום, ואולי בגלל. והיא מסתובבת, החיוך עדיין על פניה, עיניה קולטות את שני הבחורים הצעירים שמאחוריה, יכולים להיות הבנים שלה, אבל בכל זאת, והחיוך מתרחב, ובפיה כבר עומדת ה’תודה’, אבל אז היא רואה אותה, וחיוכה קופא באחת. קטנטנה, כהה. ואותם — מתכופפים אליה, מצביעים, מלטפים, אפילו לא מרימים מבט אליה, שעומדת ממש לידם, שקופה.
***
כלבה, תמר חושבת בעת שהיא נאבקת בגרבוני הניילון הדקיקים שמטפסים אט־אט במעלה ירכיה, אפילו כלבה זוכה שיקראו לה חמודה, לקבל ליטוף, חיבוק. וכמה שנאה את הזרוע הזאת, השחומה, החלקה, השרירית, שליטפה את הפרווה הבוהקת. את אצבעותיה העבות, ששום זכר לטבעת לא היה עליהן. גג שלושים, היא אומרת לדמותה בראי, ומה חשבתי בכלל, איך יכולתי לקוות. היא בוחנת את הבטן הלבנה שמתעגלת מעל לגרבונים הלוחצים, מרימה בשתי ידיה את שדיה הגדולים ומזקירה אותם קדימה. השפתיים שלה, היא מתקרבת למראה, הן שמסגירות אותה. כל השאר — גב זקוף, תחת יפה, שיער עם פן, מי היה מנחש. אלה השפתיים, והקמטים הנוראים שמשני צדיהן, שמשווים לפניה הבעה עצובה. והיא לא, ממש לא עצובה, רק מתגעגעת למה שפעם שנאה כל כך. לשריקות אחריה ברחוב, למילים הלא יפות שהיו צועקים אחריה גברים נלהבים, לצפירות נהגי המוניות כשהיתה פוסעת — ראש מורם, שיער שטני מתנופף, רגליים דקות נתונות במיני קצר.
זה לא סקס שהיא מדמיינת, וגם לא שום איבר שנדחף לתוכה — מפמפם, מחטט, דורש. ולא את הגבר הזה שגוהר מעליה בכל כובדו, חופן את שדיה בתובענות. לא. למגע יד פשוט היא מתגעגעת. לליטוף רך על הראש, אצבע זהירה על הלחי, רפרוף שפתיים קליל על הצוואר. חיבוק. כמה זמן לא זכתה לחיבוק. גברי, עוטף, מנחם. לעתים היא מוצאת את עצמה מדמיינת איך תיגש לגבר זר שעובר ברחוב ופשוט תבקש.
החצאית מחליקה מעל הגרבונים, משמיעה אוושה קלה, הרגליים כבר בסנדלים נמוכי עקב, הפן עוד נשאר מהבוקר. חולצה ירוקה שתדגיש לה את העיניים, קצת איפור, לא מוגזם, לטשטש את הקמטים. חיוך הוא הדבר האחרון שהיא לובשת לפני שהוא בא. ‘נויה, אביגיל,’ היא קוראת להן בקול שנשמע באוזניה מתוק מדי, מתאמץ, ‘אתן באות, חמודות שלי? אבא לא אוהב לחכות יותר מדי.’ החיוך העקום שעל שפתיו נמחק באחת. ‘לא אמרתי,’ הוא יורק את המילים, עיניו נפערות אליה חזק כל כך, שהיא פוחדת שתטבע בתוכן. והנה נעלם המבט המאיים, ובמקומו מופיע ניצוץ ששמור רק להן. ראשונה קופצת עליו אביגיל, עדיין רוצה על הידיים למרות חמש שנותיה. פנים עגולות, קוקו קופצני, התאמת צבעים מזעזעת. ‘חולצה ירוקה עם מכנסיים כתומים!’ היא רוצה לנזוף, אבל שותקת, מתמסרת לחיבוק הקצר של בתה הבכורה שמיד ניתקת ממנה ומצטרפת לאחותה. וכך הן נישאות בגאווה, אחת בכל זרוע, והוא נושא אותן בקלילות כאילו היה איש הברזל. והנה הן נצמדות אליו — אחת לכל לחי — למטר נשיקות שלא נגמר על לחייו הרכות. עוד מעט עשר, אין פרֵדה באופק, אני מאחרת, היא רוצה לומר, אבל מתאפקת. היטב היא זוכרת איך זה נגמר בפעם הקודמת. היא לא תגיד מילה, לא תזרז, וגם לא תתרגז כשנויה תבקש מאביה להציץ רק לרגע בשיעורי הבית בתורה שהכינה. ‘אני אוהבת אותך, אבא,’ היא לוחשת באוזנו, מקיפה בזרועותיה הקטנות את צווארו, ‘אבוש, נכון שגם אתה?’
אין עדיין תגובות