ימים חסרים הוא סיפורו של אדם חצוי בין עולמות. אליאס שמש, גיבור הסיפור, חצוי בין העולם הדתי לעולם החילוני ובין […]
פרק 1 – עיסאם הניף את מקלו וחבט קלות על גב החמור, מאיץ בו קמעה ומתקשה להבין מדוע מתקשה פתאום חמורו ללכת. החמור צעד במאמץ רב, כשהוא מתנדנד מצד לצד, נוטה ליפול לרגע ושוב מתייצב והולך. המשא הכבד שנשא על גבו עמד להכריעו בכל רגע.
"מה קרה, יא חמור? נגמר לך הכוח?" זעק עיסאם בתוך שהוא חובט בו פעם נוספת. החמור עמד. אולי נעלב ואולי עייף היה. עיסאם, מלא חרטה, הביט בו ברחמים והחל ללטפו כאב המפייס את בנו. כבמטה קסם אסף החמור כוח והמשיך לשרך את דרכו באיטיות.
הבטתי בעיסאם. גם הוא, כמו החמור, התקשה ללכת.
בן שישים היה, אולי יותר. זיפי זקנו הלבן והקמטים הרבים בפניו חשפו את גילו המתקדם. החום הכבד של בַּצְרָה לא היטיב עמו, וקול נשימותיו המהירות הגיע לאוזניי. המשכתי להתבונן בשניים, משוכנע כי אחד מהם סופו ליפול. למרבה הפלא, שרדו שניהם את המסע הארוך, שהחל בירידה לעבר השוק המרכזי של העיר, שם הייתה לעיסאם חנות ירקות קטנה, ונמשך בחזרה אל החצר האחורית של משפחת עידאוי, משפחתו של עיסאם.
מרווה, אשתו החביבה של עיסאם, קיבלה את פניו בחיוך בחצר הבית, כשהיא אינה מסתירה את שביעות רצונה מבעלה.
"שתה, שתה, בעלי האהוב. זה יעשה לך טוב," אמרה בעודה מגישה לו כוס קרה של "תמר הינדי", המשקה המסורתי של העיראקים.
מרווה הייתה צעירה ממנו בכעשר שנים ונראתה צעירה אף יותר. שמונה לידות הותירו אך סימנים קלים על גופה הצנום. היא נראתה עדיין צעירה ויפת מראה, והמטפחת שכיסתה את כל ראשה וחלק מפניה לא הצליחה להסתיר את יופייה.
עיסאם גמע מן הכוס בשקיקה, הישיר מבט אל אשתו וחייך: "תודה, יא אישה."
"איך היה היום בשוק?" שאלה.
עיסאם נשא את עיניו כלפי מעלה והשיב "אל-חמד לאללה" (השבח לאל).
"היכנס הביתה. הכנתי לך ארוחה טעימה ואמבטיה חמה," אמרה מרווה. היא אחזה בידו של בעלה, והשניים נבלעו יחדיו בפתחו האפלולי של הבית.
גם החמור זכה ליחס מיוחד, כיאה למי שפרנסת הבית תלויה בו ובכוחותיו. מיד עם הגיעו מהשוק, הובל אחר כבוד בידי אחד הבנים אל החצר האחורית, שם חיכתה לו ארוחה דשנה של חציר לרוב וגיגית מלאה במים צלולים וצוננים. החמור לעס בשקיקה מן החציר, שתה בצימאון את המים ואחר כך כרע על ברכיו וישן שנת עמלים עד ליום המחרת. אפילו נחיל הזבובים שעט על גופו בזמזום בלתי פוסק לא הפריע את שלוותו של החמור התשוש.
וָואללָה, שכנים טובים הם בני משפחת עידאוי. מרווה קוראת לי תמיד: "יא אליאס, בוא תאכל מֵהָסַמְבּוּסָק שהכנתי" או "בוא תטעם מהזָנְגוּלָה (מאפה טבול בדבש) ותחוש בלשונך כמה היא מתוקה."
תמיד הייתי נכנס אליהם ואוכל ברעבתנות, רצוי מבלי שאימא תרגיש בכך. במיוחד אהבתי את המאפים המתוקים של מרווה, כי בכל הנוגע לאוכל מבושל, לאוכל של אימא הייתה, כמובן, עדיפות עליונה. כשאימא ידעה שאכלתי אצל השכנים, הייתה נועצת בי מבט רווי תוכחה ואומרת לי בלחש, כדי שהשכנים לא ישמעו: "עוד פעם אכלת אצל מרווה? הרי אתה יודע שהמאפים שלה לא כשרים, וחוץ מזה, הפכת להיות הפה התשיעי של משפחת עידאוי, ומה? המאפים שלי כבר לא מספיק טעימים?" הייתה אומרת מתוך עלבון.
"מה אעשה, אימא?" הייתי מתפתל. "היא משדלת אותי לאכול. אם אסרב, היא תיעלב."
"משדלת אותך לאכול, יא כלב. אתה שוכח שכל בוקר מרווה ואני נפגשות, והיא מספרת לי בדיוק באיזו רעבתנות אתה אוכל מהמאפים שלה," סיימה אימא בחיוך סלחני.
אימא הייתה אישה יפת מראה ובעלת לב רחב. תווי פניה היו נאים ועדינים, ומתוך עיניה הגדולות והחומות נשקפו תכונותיה האצילות. כל שיג ושיח עמה נעשה בדרכי נועם. אימא ידעה תמיד למצוא את שביל הזהב, וגם ויכוחים קשים עם אחד הילדים הסתיימו בחיוך. בבית הייתה לאימא שליטה בלעדית. על פיה יישק דבר, וכולנו, כולל אבא, סרנו למרותה. גם עובדת היותה בת הזקונים במשפחתה וצעירה מאבא בחמש שנים, לא מנעה ממנה להנהיג את הבית ביד רמה. רק בעסקיו של אבא לא התערבה. שם היה אבא הסמכות הבלעדית והיחידה. אחת לשבוע היה מפקיד בידיה של אימא סכום כסף לכלכלת הבית, שאותו הוציאה בתבונה רבה ותמיד דאגה להפריש מעות ספורות למעני. אימא אהבה את כולנו, כמובן, אולם כבן הזקונים זכיתי ממנה ליחס מיוחד.
גם עיסאם אהב אותי. בכל פעם שהייתי עובר בחצר או נכנס לביתם, היה שולח את ידו, מלטף את שער ראשי ואומר: "איזה ילד מתוק אתה, אליאס," ומיד היה מוסיף ושואל אותה שאלה: "מתי בר מצווה, יא וולד?" ואני הייתי עונה, בתוך שאני חומק הצדה ממגע ידו: "עוד כמה חודשים, אדון עיסאם."
בני משפחת עידאוי היו מוסלמים שיעים אדוקים, ואנחנו, בני משפחת שמש – יהודים שגרו בשכנותם, בעיר בצרה שבעיראק. בבית שלנו היו אימא ורדה, אבא יחזקאל, אחי אריה, אחותי ברטה וסבי אליאס. סבא אליאס היה אביה של אימא. זקן חביב, שאת גילו המדויק לא ידע איש. אולי שבעים, אולי יותר. סבא אליאס, אולי משום שנקראתי על שמו, היה מגונן עלי תמיד מזעמם של אבא ואחי אריה, גם כאשר עוללתי מעשה רע והייתי ראוי לעונש.
"אַשׂ כָּתְרִידוֹן מִנוּ?" (מה אתם רוצים ממנו?) היה גוער בהם בכל פעם שכעסו עלי. יחסו המיוחד אלי היה לצנינים במיוחד בעיני אבא. לא פעם שמעתי את אבא מלין בפני אימא: "הילד הזה לא מחונך, ואביך מסוכך עליו ללא כל הגיון."
לפעמים היה סבא מוציא מתוך צרור בד שהיה חבוי עמוק בכיסו, מספר מטבעות ונותן לי בחשאי, על מנת שאבזבז אותם כרצוני.
"רוּח תְְוָּונָס" (לך ותהנה), היה אומר בשעה שהיה דוחף את המטבעות הנכספות לידי. אני הייתי נוטל מידו את הכסף ורץ לשוק כדי לבלות שם שעות רבות בין הדוכנים. את הכסף הוצאתי בעיקר על ממתקים ושתייה. לא תמיד היה סבא נותן לי כסף ביוזמתו, אך כאשר השתהה, די היה במבט חטוף שלי בכיס מכנסיו, כדי שיחייך ויוציא את הצרור הנכסף.
"אתה כמו אמך", היה צוחק. "גם היא, כשהייתה קטנה, נהגה לנעוץ את מבטיה בכיס מכנסיי בכל פעם שרצתה כסף."
את מרבית זמנו היה סבא מבלה בחצר. הוא נהג לשבת שעות ארוכות, מגלגל את "המַסְבָּחָה" (מחרוזת של חרוזים צהבהבים) שהחזיק בידו ודוחף לאפו כמויות גדולות של "טִיטִם בָּרְמוּטִי" (טבק הרחה). הטבק החריף היה חלק בלתי נפרד מחייו, וכל החלק הקדמי של אפו הגדול ושפתו העליונה הצהיבו מרוב טבק.
"סבא, מאיזה גיל אתה מריח את הטבק המגעיל הזה?" שאלתי אותו פעם.
"אוהו, מי זוכר?" היה עונה ומניף את ידו בביטול.
לפני כמה חודשים כמעט נחנקתי מן הטבק. בניסיון לחוש את מה שחש סבא, "הסנפתי" כמות לא מבוטלת של טבק, ורק לאחר כמה שעות חדל השיעול שבו נתקפתי.
"וִי אֲבֵּל, (אוי ואבוי) מה עשית לעצמך, טיפשון?" זעקה אימא, שראתה אותי מקיא את נשמתי.
לעתים קרובות היה סבא מזמין את עיסאם לשחק שש-בש או מַחְבּוּסָה (משחק המבוסס על זריקת קוביות, בדומה לשש-בש). כמעט מדי ערב היו השניים מתיישבים כשני שֵיחִ'ים על כורסאות קש בחצר, פותחים את קופסת השש-בש, שותים קפה עם הל ומעשנים נרגילה להנאתם. בכל פעם שנשמע קול נקישת הקוביות, התלוו אליו צעקות וויכוחים, עד כי נדמה היה שהריב בין השניים בלתי נמנע. אחר כך היו נפרדים בחיוך עד למשחק הבא.
באחת הפעמים הייתי משוכנע שהשניים עומדים למרוט זה את שערותיו של זה. הם עמדו זה מול זה כתרנגולים המשחרים לקרב, ורק לאחר דין ודברים קולניים נרגעו.
"למה אתם משחקים יחד אם כל הזמן אתם רבים?" נזף בהם פעם אבא.
"הצעקות והמתח הם חלק מההנאה שבמשחק," ענו לו השניים ופרצו בצחוק מתגלגל.
סבא היה אוכל הרבה ואף על פי כן נותר צנום. בצהרי יום שישי היה מכלה בנקל תריסר קובות, צלחת אורז ושתי פיתות, ולא נודע כי בא אל קיבתו.
סבי אריה, אביו של אבא, והסבתות חביבה ושמחה נפטרו בעודי רך בשנים.
הרחוב שבו התגוררנו היה שקט ונעים. רחוב קטן, אולי שלוש מאות מטר אורכו, בעיר גדולה וסואנת. מרבית דייריו היו סוחרים בני המעמד הבינוני. הבתים היו גדולים יחסית ועשויים אבן, ולכל בית הייתה חצר מרווחת, שבה גידלו בעיקר צמחי נוי ועצי פרי. בחלק מהחצרות, בעיקר אלה שהיו שייכות למוסלמים, בחרו הדיירים לגדל בעלי חיים. לא אחת הופרו השקט והשלווה בשל נעירות חמור, קריאת תרנגול, פעיית כבשה או נביחותיו של כלב. במשך מרבית שעות היום היה הרחוב שומם. מכיוון שבקיץ היה חם מדי ובחורף גשום ובוצי, נטו האנשים להסתגר בבתיהם או לברוח אל השוק. בערבי הקיץ, לעומת זאת, אחרי ששקעה החמה וירד עומס החום, היה הרחוב מתמלא בהמוני אדם. חבורות חבורות של בנים ובנות היו מתגודדות ברחוב ומתענגות על משחקי רחוב רבים ומגוונים. תופסת, מחבואים, קפיצה בחבל, משחקי כדור, גולות וסביבונים הם רק מקצת המשחקים שבהם נהגנו לשחק.
העיר בַּצְרָה שוכנת על גדת הנהר שָאט אִל -עָרַבּ. בנהר, שתחילתו במקום מפגשם של הפרת והחידקל וסופו במפרץ הפרסי, זורמים מים צוננים ומתוקים שהיוו מקור פרנסה לרבים מתושבי העיר, בעיקר לדייגים. הרחוב שלנו שכן במרחק הליכה מן הנהר, שבימי הקיץ הלוהטים היינו משתכשכים במימיו ומוצאים בכך מפלט מהחום הכבד, שלעתים הגיע עד לחמישים מעלות.
אהבתי מאוד את עיר מגורי ובמיוחד את לילותיה. עם רדת החשיכה הייתה יורדת על רחובות העיר תחושה של רוגע ושלווה. מוקד ההמולה בשעות אלה היה "שָארַע אִל קוּרְנִיש", טיילת יפהפייה שנפרסה לאורך הנהר. לאורם של הירח ושלל הכוכבים שכיסו את שמי העיר היו המוני אדם ממלאים את בתי הקפה והמסעדות שעל גדות הנהר, אוכלים דגים צלויים שזה עתה הועלו מן המים, שרים ורוקדים עד לשעות הלילה הקטנות.
בעיר שרוב תושביה מוסלמים – שיעים וסונים, גרו כשנים עשר אלף יהודים. היו גם מעט משפחות נוצריות, אך הן גרו בשכונות נפרדות וכמעט שלא הורגשו. ברחוב שבו גרנו, גרו בעיקר יהודים ומוסלמים שיעים. בקצהו האחד של הרחוב ניצב מסגד, ובקצהו השני – בית הכנסת. כילד, לא הרביתי לפקוד את בית הכנסת. העדפתי לישון בזמן תפילת השחרית ולשוטט עם חברים בעת תפילות מנחה וערבית. בשבתות ובחגים לא הצלחתי לחמוק. בימים אלה היה אבא מתעקש ולא מרפה ממני. הוא היה דוחק בי עד שיצאתי ממיטתי והצטרפתי אליו ואל סבא לתפילת שחרית, לא לפני שעורר המולה וגייס לעזרתו את כל בני הבית.
"קום, יא כופר!" נהג לזעוק בייאוש.
סבא לעומתו, היה מתחנן, כמעט מתנצל: "בוא, יא וולד. בית כנסת זה חשוב."
"ילד סורר ומורה," נהג אבא לקונן בפני אימא. "זו אשמתך!" היה ממשיך ומלין בפני סבא. "אתה הוא זה שמגן עליו כל הזמן."
"אליאס, אל תרגיז את אבא. קום ותתלבש," הייתה אימא נזעקת מהמטבח.
"אתה לא יכול להיות כמו כל ילד נורמאלי ולקום לבית הכנסת כמו כולם?" היה מוסיף אחי אריה משלו.
"קום, נלך ביחד," הייתה ברטה מעודדת.
כך, בלחצה של המשפחה ובלא חשק, הייתי משכים קום בכל שבת וחג לתפילת שחרית.
אחרי השהות הארוכה בבית הכנסת הייתי שב הביתה רעב ועייף. את נחמתי מצאתי בארוחת הבוקר, שחיכתה לנו על השולחן כשחזרנו מבית הכנסת. זו הייתה ארוחה שהכינה אימא, תאווה לחך – ביצה קשה, חצילים מטוגנים, סלט ירקות, עמבה חריפה ממנגו כבוש, בצל ופטרוזיליה קצוצים דק ומעל לכל אלה – פיתה עיראקית חמה. הוסיפו לכל אלה סְטִיקָאן צָ'אי (כוס תה) חזק, חם ומהביל, והרי לכם ארוחת בוקר לתפארת. כל יהודי עיראק נהגו לאכול בשבת בבוקר אותה ארוחה, ומרביתם מתענגים עליה עד עצם היום הזה.
בבית הכנסת היה לבי מתרונן בקרבי למשמע קולו הערב של אלי מזרחי, החזן, כשהיה קורא בתורה או פוצח בשיר לכבוד השבת. באותם רגעים הייתי שוכח את תלאות הבוקר, ואפילו תחושת הרעב נדחקה הצדה.
ובעוד אנחנו הלכנו בשבת בבוקר לבית הכנסת ואכלנו ביצה קשה וחציל, הלכו בני משפחת עידאוי בימי שישי למסגד ואכלו באקלוות וּכְנָפֶה. החצרות בחזיתם של שני הבתים נשקו זו לזו, ואפילו גדר לא הפרידה ביניהן. עץ התאנה, שצמח לו בנחת בין שני הבתים, חילק באורח פלא את ענפיו ופריו באופן שווה בין שתי החצרות. אימא שלי ומרווה היו תולות כביסה בצוותא בחצר, מרכלות וצוחקות, שותות תה שאימא הכינה ומתלחשות בצל התאנה, מבלי שאיש ישמע אותן.
"על מה אתן משוחחות?" שאלתי פעם את אימא.
"זה לא עניינך", פטרה אותי כלאחר יד.
ארבעה בנים וארבע בנות גידלה משפחת עידאוי, וכמעט עם כולם הסתדרנו היטב. ח'אלד, הצעיר בבנים, היה צעיר ממני בשנה, אך נראה מבוגר ממני בהרבה. גופו היה גדול, מסורבל וכבד, ואני, לעומתו, הייתי קטן קומה, רזה, זריז ומהיר. אהבה גדולה לא שררה בינינו. תמיד היה נועץ בי מבטי קנאה ובעיקר לא אהב שנכנסתי לביתם. פעם, כששיחקתי בחצר, שמעתי אותו אומר בכעס להוריו: "מה אתם מפנקים את היהודי הָאֳזְעָר (הקטן) הזה. צריך לסלק את כל היהודים מפה."
"תשתוק, יא וולד!" היו עונים לו עיסאם ומרווה בקול אחד. "תשתוק, אחרת תקבל מכות הגונות!"
"איך אתה מדבר? יא כלב!" היה גוער בו אחיו הגדול מחמוד, "הם שכנים שלנו."
"ועוד שכנים טובים," הייתה מוסיפה אחריהם פטמה, אחותו המבוגרת ממנו בשנה.
כך היו בני המשפחה מדכאים את שנאתו של ח'אלד בעודה באיבה.
לעתים הייתי תוהה על פשר יחסם הלבבי של העידאוים אליי ובמיוחד של אם המשפחה. מרווה ידעה שבגילויי אהבתה אליי הכעיסה את בנה, אך עובדה זו לא מנעה ממנה להפגין כלפיי חביבות בכל פעם שפגשה בי.
פעם שאלתי את סבא: "איך זה שמוסלמים אוהבים יהודים?"
"קודם כל, רצוי שתדע שלא כל המוסלמים אוהבים יהודים," הקדים סבא והסביר. אחר כך הוסיף "בעיני רבים מהם, שכנות טובה היא ערך עליון, וכמו שאומר הפתגם הערבי המפורסם – טוב שכן קרוב מאח רחוק. עד כדי כך חשובה להם השכנות הטובה," הסביר לי סבא באריכות, כשחיוך של טוב לב ואהבה על פניו.
למשפחת עידאוי היו כמה עזים וכבשים. כדי לא לפגוע בחצר המשותפת, בנה עיסאם את הדיר בחצר האחורית של ביתו, שממנה אפשר היה להגיע אל חלקת האדמה של המשפחה. החלקה שימשה לגידול פירות וירקות, שאותם היה עיסאם מוכר בשוק. לפעמים, בעיקר בימות האביב שטופי השמש, הייתי מבקש מעיסאם שירשה לי להוציא את העדר הקטן למרעה בשדה הסמוך. עיסאם היה נענה ברצון, למורת רוחו של ח'אלד. זה היה מעקם את פרצופו בכל פעם מחדש, אף על פי שהוא עצמו תיעב את העדר ואת היציאה למרעה.
שכנים טובים היו בני משפחת עידאוי. למיטב ידיעתי, באותם ימים הייתה שכנות טובה בין יהודים למוסלמים בעיראק תופעה שכיחה, למעט כמה חריגים שאיימו להצית את הלהבה כולה. ח'אלד היה ללא ספק חריג. הוא גרם לי תמיד תחושה של אי נוחות, תחושה מוזרה שאם יקרה משהו רע לי או למשפחתי, ידו תהא במעל.
אין עדיין תגובות