יצאתי פראייר

אחרי שלושה ימים של חיפושים אחר הצירים המיוחדים מצאתי אותם במחסן החלפים של מוחמד ובניו בטייבה. טסתי הביתה בידיעה שהמשפצים עלולים להרוס לי את הבית בכל רגע, וכך גם את חיי. במחסום משטרתי ביציאה מטייבה עצרה אותי שוטרת ושאלה למה אני נוסע כמו מטורף ועוקף מימין. בהתרגשות עניתי לה שקיבלתי צירים, ואני טס הביתה לבשר לאשתי. יצאתי פראייר הוא הפחד הגדול ביותר של הישראלי המצוי, והוא עולה אפילו על הפחד שלו מהחמאס או ממס הכנסה. גם אני יצאתי פראייר פה ושם, אך אין דבר מרגיז יותר מזה שכולם יודעים זאת ואף נהנים לקרוא על כך, הרי אין מכר אחד שלי שלא שמע על החופשה החלומית שלי עם אשתי באוניית פאר, שבה נהנינו עד השמיים עד שנודע לנו שאחרים שילמו על אותו דיל חמישה אירו פחות.

מקט: 4-1272-653

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אחרי שלושה ימים של חיפושים אחר הצירים המיוחדים מצאתי אותם במחסן החלפים של מוחמד ובניו בטייבה. טסתי הביתה בידיעה שהמשפצים […]

---

החלום ושִברו

כל פעם, כמה שבועות לפני יום הולדתה של אשתי, אני נכנס ללחץ, מאחר שאני יודע שבכל מקרה אקבל על הראש על בחירת המתנה. למרות המאמצים והכספים שאני משקיע, איני מצליח לרַצות אותה.
או שזוגתי כועסת על ההוצאה הכספית המיותרת או על זלזול ויחס מעליב. למעשה כבר ניסיתי הכול, החל ממתנות רגילות כמו בשמים ודברי קוסמטיקה, דרך שיט באוניית פאר, וכלה בהשתתפות בסדנה של העצמה עצמית באחד המצפים בגליל.
הפעם ניסיתי גישה חדשה ויומרנית, אולי יומרנית מדי. חיכיתי לרגע המתאים ואמרתי לה שאני אוהב אותה עד כדי כך, שאני מוכן לקנות לה או לעשות כל דבר העולה על רוחה, ללא הגבלת תקציב. עוד הוספתי, מצידי אני מוכן לצאת איתה לצוד פילים באפריקה, אם זה מה שהיא רוצה.
התגובה שלה היממה אותי. דקות ארוכות חלפו עד שהתאוששתי. לא הייתי בטוח אם שמעתי טוב או שהיא פשוט לעגה לי, כי מה ששמעתי ממנה היה: “החלום שלי הוא לקנות עוף בשקל”. אשתי הסבירה שהיא מתוסכלת מכך שכל חברותיה מספרות על מבצעי מכירות ברשתות השיווק. בשבוע שעבר למשל, מכרו ברשת של רמי לוי במודיעין ק”ג עוף בשקל. גיסתי סיפרה לה, שקנתה עופות לה ולילדיה הנשואים בכמויות שאך בקושי יכלה לסגור את תא המטען. היות שאשתי קראה באינטרנט על מבצע דומה באזור התעשייה של כפר סבא, רצתה לממש את החלום לקנות עוף בשקל, כפי שהובטח במודעה.
אחרי שעיכלתי את הדברים חשבתי שלא רק שאממש חלום פשוט וזול אלא גם נוכל להתגאות ולספר לחברה.
על פי נפח התנועה בדרך לאזור התעשייה הבנתי. הייתי צריך לבחור בציד הפילים באפריקה במקום בציד עופות בכפר סבא. שעה ורבע חיכינו בתור להיכנס למגרש החנייה, וחצי שעה נוספת ניסיתי להשיג עגלת סופר. משלא עלה הדבר בידי, ניגשתי לסניף “יד שרה” הסמוך ולוויתי כיסא גלגלים כדי לעזור בשינוע העופות. הצפיפות הרבה בתוך הסופר גרמה לי להזדהות עם הרגשת הצפיפות של העופות בלולים, אך מרגע שנכנסנו החלטנו. נצָמד למשימה בכל מחיר ונגיע לראש התור, גם אם הדבר מצריך מדי פעם לדרוס מישהו עם כיסא הגלגלים.
מחלת ה”אנטיטורוזיס” שממנה אני סובל גרמה לי לפריחה בכל הגוף. כל אימת שעמדתי בתור חשתי בעלייה חדה בלחץ הדם. הרופא המטפל אמר לי, שרוב הישראלים סובלים מהמחלה הארורה הזאת של אי יכולת וקושי נפשי לעמוד בתור. כעבור כשעה הגיע תורנו ואשתי הנרגשת הבינה שזה רגע היסטורי. הכריזה בחגיגיות “שבעה עופות, בבקשה”. אספנו בחיפזון את הכבודה ופילסנו דרכנו לקופות, מאושרים מתמיד. חשבנו לתומנו שנשלם כחמישה-עשר ש”ח עבור חמישה-עשר קילו עוף. לתדהמתנו, הוסבר לנו שעל כל קילו עוף עלינו לקנות במאה שקלים מוצרים אחרים, כך שעלינו לקנות דברים שונים באלף וחמש מאות ש”ח. הצעתי לאשתי לעזוב הכול ובמחיר הזה לטוס לסוף שבוע לקפריסין. זוגתי הסתכלה עליי בבוז ואמרה לי לרוץ למצוא שתי עגלות בחנייה. בינתיים, בגלל מחסור חמור, התפתח שוק שחור של עגלות. תמורת ארבעים שקל תלשתי מידיו של הספסר שתי עגלות וחזרתי להמולה. היה קשה מאוד להתנהל עם שתי עגלות וכיסא גלגלים בין מאות לקוחות היסטריים, אך גם זה לא מנע מאשתי לסמס לכל חברותיה שברגע זה ממש היא קונה עוף בשקל. תוך זמן קצר התחיל הנייד לקבל הזמנות לעוף ולחלקיו.
יפה, שעד עכשיו חשבנו שהיא חברה. הזמינה רק כרעיים, וביקשה להוריד את השומן והעור. בתיה מרחובות ביקשה אספקה לבתה לא יאוחר מהשעה שש, היות שהאורחים לארוחת הערב מגיעים בשמונה.
בקושי רב הצלחתי לדחוס את הסחורה למכונית, ונאלצתי לקשור שתי חבילות ענקיות של נייר טואלט על הגג. הסברתי לזוגתי שזאת כנראה הפעם האחרונה שאנו קונים נייר טואלט, כי הכמות מספקת לכמה שנים, ואחריהם כבר נשתמש בחיתולים.
ביציאה ממגרש החנייה, אשתי קלטה את מנהל הסופר ממול, נלחם מלחמת חורמה על כל לקוח. הוא יצא עם מגפון והכריז על מבצע מכירת ירקות בתשע אגורות לקילו. ניסיתי להתעלם אך אשתי אחזה בהגה בחוזקה והזכירה לי שיש לה היום יום הולדת. לכן לא הייתה לי בררה אלא להתחיל הכול מחדש. חיפשתי חנייה, ולאחר מכן שילמתי למישהי עשרים שקל עבור העגלה. הפעם השארתי את אשתי לשמור על המכונית עם ערמת נייר הטואלט שעל הגג. נכנסתי לסופר לממש חלום לא שלי, ולנסות לחלץ משם אחד-עשר קילו עגבניות בעלות של שקל אחד בלבד, אחד-עשר קילו כרובית ואחד-עשר קילו קישואים. רציתי לקנות ירקות נוספים אך הם נשדדו על ידי ההמון.
למזלי הרב פגשתי חבר בתור לקופה וסגרתי איתו עסקה. הוא יוביל לי את הדברים הביתה תמורת חצי מהיבול.
פיזרנו וסיפקנו באושר את ההזמנות בין קרובי משפחה וחברים. לא הכול עבר חלק כי היו תלונות פה ושם. ומה שהעיב על שמחתנו הייתה אי הנעימות בלבקש מחברינו את התמורה עבור העוף, היות שמדובר בשקלים בודדים…
אחרי שאחסנתי את כל הדברים וסידרתי במקפיא את שני העופות שנותרו לי, התכוננתי לגזור את הקופון. עמעמתי את האורות, מזגתי יין משובח, שמתי מוזיקה שקטה ונעימה. לפתע נשמעה זעקת שבר שגרמה לי להפיל את האפטרשייב שהחזקתי ביד. רצתי לסלון בבהלה וראיתי את אשתי חיוורת מתמיד, מחזיקה ביד את דף הפרסום שקיבלה משופרסל דיל, שממול ביתנו, ובו מבשרים לה החלאות על מבצע מכירות חדש: “שבעים ותשע אגורות לקילו עוף”.