לראשונה בעברית, רומן קטן מאת סופרת שווייצרית-צרפתייה חשובה ומפתיעה בייחודיותה. ליצירתה של קורינה בִּיי (1979-1912), סופרת ומספרת בעלת קול […]
פרק 1: האדמות
“כן,” אמר האיש שנהג בג’יפ, “לבן־דודי הייתה אישה כל כך מרשעת, עד שפעם אחת הוא נעל אותה בחדר לבדה עם נחש צפע.”
“לך תדע מי מהשניים היה מסוּכּן יותר,” אמר קְלֶמאן.
“לך תדע…”
“אתם, תמיד יש לכם מילה רעה להגיד עלינו!” התלוננה בלנקה.
האיש המשיך: “לאחרונה קראתי פתגם שנחרט בתא טלפון ציבורי: ‘כשאתה חוזר הביתה, הכה את אשתך, הכה אותה אפילו אם אתה לא יודע למה – היא, היא כבר יודעת למה.'”
אבל קלמאן נתן בבלנקה מבט אוהד.
“אה, אתן!…”
היא חייכה אל בעלה. הג’יפ טיפס במעלה ההר. על ברכיה היה מונח תיק שנראה כאילו הוא מכיל מנוע טורבו.
“תני לו אוויר…” אמר קלמאן.
היא פתחה קצת את התיק (אבל השֵד נמצא בו) וסגרה אותו.
“תני לו אוויר!” חזר ואמר הבעל.
“אבל רק קצת,” אמרה, “אחרת הוא יזנק מתחת לגלגלים.”
דרך הסדק שנבקע בתיק אפשר היה להבחין במשולש קטן, חום אדמדם, ובו שני חורים שחורים. הכלב עצמו רבץ כמו מת מאחורי רגליהם, מוסתר. הג’יפ כבר הגביה במעלה ההר המשקיף על עמק רחב ידיים שהרון זרם בו. סמוך לנהר התנוצצה חלקת מים. ואז התפתל הכביש סביב עצמו, עבר ביער אורנים, סבב שוב, נבלע במנהרות שנִכרו בסלע ויצא מהן שוב.
“כאן,” אמר נהג הג’יפ, “עצר טיפוס אחד את המשאית שלו ממש על שפת התהום, נתן גז, ובשנייה האחרונה קפץ ממנה. חברת הביטוח לא פיצתה אותו, כי מישהו בצד השני ראה.”
“אַהה…” פלט הבעל.
בלנקה הביטה לעבר התהום, שבע מאות מטרים שצנחו אל עמק רחב ידיים, ששיפוליו היו אסורים בלולאות כבישים לבנים. אולם קרוב יותר השתרע למרגלותיהם עמק קטן על מטעיו הכהים.
“שם למטה נעזב פעם המקום בשל פלישה של חולדות,” מִלמלה חרש לעצמה.
“מתי?”
“הוֹ! זה היה מזמן. אנשים היו מעדיפים לשכוח… שמעתי…”
“השנה,” אמר הגבר שלא האזין כלל, “אני ‘הולך’ על פטריות הכדורית.”
“פטריות עם טעם של בית מרקחת,” אמרה בלנקה.
“צריך להסיר מהן את הקרום. באביב, בבוקר אחד של מזל, גירפתי מסביב לעץ האַלְמוֹן ומצאתי מתחת לשכבת העלים חמישה קילו של פטריות גַמְצוּץ. האם ידעתם שמאה גרם של פטריות אלה נמכרים בשישה עשר פרנקים?”
“מאה שישים פרנקים לקילו,” חישב הבעל בקול רם.
“ואני מעדיפה אותן טריות עם לחם קלוי,” אמרה.
“מיובשות, מבושלות ברוטב, מלוות נתחי עוף בר…” ראה הגבר בעיני פיו.
“מר רֶנַאר הוא בשלן אנין טעם,” החניף קלמאן לנהג הג’יפ.
“כשהגברים שולחים ידם במטבח הם טובים מאתנו,” הודתה בלנקה, “לא לחינם אנחנו אומרים שֶף, אבל ידוע שהם צורכים פי שלושה יותר שמן וחמאה מהנשים.”
לפתע נפרם רוכסן התיק, וכמו פגז הנורה מקנה של תותח, נהדף מתוכו החתול המפוספס. היא אחזה בו בכל כוחה. החתול רחרח את פתח הג’יפ ועמד לזנק לעברו. ידיה של בלנקה, כמו שתי תומכות מלטפות הצליחו לעצור אותו. פרוותו הייתה לחה ועיניו מבועתות. רק גירודים קלים בסנטר ובפדחת הרגיעו אותו. היא החזיקה בין כפותיה המשוטטות את ראשו הקטיפתי – קטן וזקור, ראש נחשי – נחשי מאוד בפרוותו המסורטטת אפור ושחור.
לפני שיצאו לדרך הראה “מר חתול” סימני עצבנות מפליגים, עיניו העגולות התרחבו והוא שרט את בלנקה, ולכן נאלצו היא וקלמאן לכלוא אותו בתוך התיק.
“אילו רק היה קצת תרבותי…” גיחך קלמאן, “הוא היה מבין מה פירוש להיות כלוא כך.”
“הוא צמא,” נאנחה בלנקה.
הג’יפ על נוסעיו הפנה אחוריו לעמק הרחב וטיפס על כתף ההר שעליו נישא כפר קטן כצומח מתוך גבעה מעוגלת, יבֵשה, מכוסה כולה עצי אורן. על שיפוליה השתרעו שדות וביניהם היו פזורים בתי נופש מעץ.
הג’יפ עצר לרגע ובלנקה רצתה להשקות את החתול במימי הברזייה הקטנה, אבל הוא, רק מחשבה אחת שלטה בו, כיצד להימלט, לברוח דרך הגינות, שניצבו בהן בעשב כמו פסלים, שורשים מתים כעורים. היא הצליחה לאחוז בו, באומרה בנימה של התנצלות כלפי שני הגברים אשר הצטיידו בסיגריות ובעיתון: “מכוניות תמיד הפחידו אותו והפריעו את מנוחתו, בעוד שטלטולי רכבת הם כמו נענועי עריסה בשבילו.” שלושתם חזרו לג’יפ.
נותרה להם עוד חצי שעה של נסיעה בכביש משובש אשר לצדיו צמחו שיחים ולהם פרחים ורודים שגודלם כראשי ילדים. החתול נעץ מבטו ביער. בקשתית עינו הירוקה בהירה, הבחינה בלנקה בכהוּת החולפת של צללי האשוח ועצי הלֶגֶש. היא נזכרה בכובע הקש שלה, שהניחה בנגרר שמאחור, על גבי התיבות והארגזים, בחברתם של עוד כמה חפצים חסרי ערך: מסמרים, שאריות בד מוזלות, סל התפירה שלה, וילונות (מוכנים לתלייה), אבל הכובע לא היה שם. “הוא בטח התעופף לו…” חשבה.
אך הנה סוף־סוף היא תזכה לראות את ביתם, במרחק אלף מטרים של דממה מהשכן הקרוב ביותר. בתחילה לא הייתה נלהבת כל כך. היה זה קלמאן שבערה בו התשוקה לבתים ולאדמות, בדיוק כפי שחשק בילדים, בעצים, בצמחים ובמירוקם של רהיטים ישנים.
היא, היא לא אהבה את האדמות. לא, היא הרגישה טוב בטבע, אם היה בבעלותה ואם לא. אבל הוא, בניגוד גמור אליה, חשק בבעלוּת עליהן.
את כל כספו כילה בהן. ואחר כך באו ימים של צמצום וחיסכון. זה לא היה קל בשבילה. אפשר לומר שעשר אצבעותיו של קלמאן הפכו לעשרה מפתחות שוודיים המנסים לעצור את ההוצאות הדולפות. ואם חשקה נפשה לברוח? היה זה בלתי אפשרי. אפילו חמישה פרנקים לכרטיס רכבת או לקולנוע חסרו לה. היא הייתה צריכה להתחנן ולכעוס כדי להשיג זאת ממנו. הניצוצות הנמלטים מהבית לא הבזיקו בשל חיכוך חסר חשיבות על כסף קטן, אלא היו גִצים של התפרצות לוהבת שהבעירה פעולת האצבעות. היא התקוממה, אך לא למשך זמן: היא אהבה את האושר, והידיים של קלמאן, ידיו של נגר אוּמן וסוחר עתיקות, ידעו להחניף לצווארה של אשתו כפי שהחניפו לאגרטל בסגנון הבָּרוֹק או לרהיט נדיר בתהליך ייצורו, והיא העריצה אותו.
הוא התמסר אפוא לרכישה. קנה הרבה אדמות ובתי עץ נשכחים לאחסון שחת, שהיו פזורים באחד העמקים הקטנים, “…במקום בו נעתקת האדמה והיער גולש…” לגלגו עליו החברים. “בבעלותו של קלמאן הר, אבל הוא יאבד את אשתו,” התנבאו ידידותיה בהנאה שטרדה את נפשה והעציבה אותה.
קלמאן השקיע את כל כספו ברכישת עשרה הֶקטָרים של אדמת יער במדרון, במקום הפראי ביותר שיכול למצוא.
והם הגיעו. אבל האדמות עדיין לא נִגלו לעיניהם, מפני שהכביש המשובש ורצוף המהמורות נקטע, והיה צריך לִפנות וללכת בין עצי האשוח. היא השחילה את ידה האחת בידית הסל ובשנייה חפנה כמה שקיות. בעודה נושאת את החתול על מותניה, היא ירדה מהג’יפ.
היא החלה לפסוע בזהירות, עקב בצד אגודל, בשביל הצר היורד אל עבר האדמות הלא נראות עדיין. “העיקר לא לאבד את החתול,” חשבה. על אף עיניה המושפלות, היא הבחינה במרחק־מה ממנה, במורד, בקצה האדמות, בדמות של גבר.
הוא ניצב שם. גופו קשיח, כמו מלאך מוזר, עטוף בכותונת צמר מקוּוקוות, מביט בה במבט עוין משהו, בעודה פוסעת בשביל המשתפל. היא שמה לב שהיה משהו קשה במבטו הבוחן, וששערותיו החומות, המוארכות, הזדקרו להן בפסגת קרקפתו.
“ריקֶה אַלַה אוּפּ…” חשבה בלבה.
קצת נפחדת, אך מבקשת להיות מנומסת, היא בירכה אותו: “שלום, אדוני.”
אין עדיין תגובות