יהודי איטליה: בין אמנציפציה לפשיזם

איזה יחס נקטה איטליה כלפי היהודים במשך מלחמת העולם השנייה? היסטוריונים הוכיחו מעבר לכל ספק שאיטלקים רבים השתתפו בשואה, אולם למרות זאת נודעה איטליה בתור חברת "ציר" שלמעשה אף עזרה ליהודים. שירה קליין חושפת כאן כיצד דגלו יהודים איטלקים במובהק בדעה שאיטליה הפשיסטית הייתה טובה אליהם, אפילו שהיו קורבנות ונרדפו במדינה זו. היא מראה כיצד התנסויותיהם של היהודים בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה – שנים שבהן נעשו לפטריוטים איטלקים נלהבים, מתוך שימורה של התרבות היהודית המאפיינת אותם – גרמו להם לתמוך אחרי כן במעשייה זו על ניקיון כפיה של איטליה במהלך המלחמה, בחסות מסע התעמולה הפשיסטי הגזעני. יהודי איטליה חוו כמעט מאה שנים של תמורות דרמטיות: מהאמנציפציה ב־1848 ועד לחוקי הגזע של 1938, במוצאם מפלט בעת המלחמה באמריקה ובפלשתינה, וכשנוצר הצורך לקומם את ניצולי השואה לאחר מכן. ההיסטוריה התרבותית והחברתית הזאת נובעת משפע של מקורות שלא נחקרו קודם לכן, לרבות ראיונות פנים אל פנים וספרי זיכרונות שטרם יצאו לאור.
"זהו מחקר חשוב שמטרתו לנתח את הרגע הבולט ביותר בהיסטוריה של יהודי איטליה במקביל לנקודות המפנה המאיימות של המשטר הפשיסטי: החוקים הגזעניים, המלחמה, הגירוש וההשמדה בתקופת רפובליקת סאלו." מנואלה קונסוני, פרופסור חבר להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, מנהלת המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון, האוניברסיטה העברית בירושלים
"שירה קליין היא חוקרת וסופרת מוכשרת ומנוסה, רגישה וביקורתית, כותבת בסגנון פשוט וקולח, ובדרך אגב מביאה גם הרבה עניינים מעוררים סקרנות מאתגרת נוספת (ובכלל זה צילומים נדירים)." ראובן בונפיל, פרופסור אמריטוס של היסטוריה יהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
"קליין מציעה לנו שחזור עשיר ומפורט של ההיסטוריה המודרנית של יהודי איטליה ותמונה היסטורית שימושית של טבעו הרשע, אם כי המוזנח לעתים קרובות, של הפשיזם האיטלקי ומדיניותו האנטישמית בתקופה 1938-1945. זו גם אזהרה מפני האפשרות המתמדת של תחיית הפשיזם, הגזענות, והאנטישמיות, באיטליה ומחוצה לה. התיאור של קליין על סיפורי מקלט יהודים מאיטליה לפלשתינה וארצות הברית רלוונטי במיוחד." סימון לויס סולם, פרופסור חבר להיסטוריה באוניברסיטת קאפוסקרי, ונציה
פרופ' שירה קליין, מרצה בכירה להיסטוריה באוניברסיטת צ'אפמן, זכתה במענקים מטעם "קרן הזיכרון לתרבות יהודית", "קרן יד הנדיב " ו"קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה". במהדורתו האנגלית, ספר זה זכה במעמד הגמר של הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award).

מקט: 4-128-138

איזה יחס נקטה איטליה כלפי היהודים במשך מלחמת העולם השנייה? היסטוריונים הוכיחו מעבר לכל ספק שאיטלקים רבים השתתפו בשואה, אולם […]

---

מבוא

“לפני שתשאלי עוד שאלות, אני רוצה לספר לך משהו,” אמרה קלרה רוֹטְמָן בת התשעים. זה היה בוקר בהיר בדצמבר 2013, בקליפורניה, ואני ראיינתי את קלרה בעבור ספרי על תולדות יהודי איטליה. הנהנתי והחזקתי את העט מוכן.

“האיטלקים הם העם הכי-הכי נפלא,” אמרה. “אף פעם לא חוויתי אנטישמיות באיטליה.”[1]

אמירתה הפתיעה אותי בלשון המעטה. סיפורה של קלרה, כסיפוריהם של מרבית היהודים האיטלקים בני דורה, לא היה חף מצרות. קלרה גדלה בתקופת הפשיזם בעיר הנמל טְרִיֶסְטֶה. החיים כפי שהכירה אותם נעצרו בפתאומיות בשנת 1938, כשחוקקה איטליה סדרה של חוקים גזעניים נגד אוכלוסיית יהודיה, שמנתה כ-45,000 איש. לפתע פתאום גורשה מבית הספר, העסק של משפחתה התמוטט, ואביה נעצר ונשלח למחנה ריכוז איטלקי. לבסוף – אחרי חודשים של מריטת עצבים, שבהם הגישו בקשות לוויזות – נמלטה המשפחה לחופי אמריקה הסובלניים יותר. קלרה מעולם לא חזרה לאיטליה; אבל למרות זאת הייתה לה השקפה מַזְהֶרֶת בנוגע לאיטליה ולאיטלקים.

הספר הזה מביא הסתכלות חדשה על מיתוס גדלות רוחם של האיטלקים במלחמת העולם השנייה, ועל התפקיד שמילאו היהודים עצמם ביצירתו. לאיטליה יצא מוניטין, שממנו נהנתה במשך תקופה ארוכה, כאילו נהגה ביהודים במהלך המלחמה באופן מיטיב; לכאורה, הייתה האנטישמיות האיטלקית חיקוי קלוש בלבד של הגזענות הגרמנית, מדיניות מתונה שלא הסבה שום נזק.

אולם מאז שנות התשעים של המאה העשרים החלו חוקרים לחשוף את הפן האפל יותר של המדיניות האיטלקית נגד היהודים, ומחקרים רבים העלו את עניין מעורבותם של האיטלקים בשואה. למרות זאת, ההנחה הוותיקה שאיטליה הייתה טובה במובהק כלפי היהודים עדיין שַׁלֶּטֶת בשיח הציבורי. הדימוי של האיטלקים בתור “אנשים טובים”, או “בְּרָאוָה גֶ’נְטֶה” באיטלקית, הוא עדיין אחד המיתוסים הרווחים באשר לאיטליה בת זמננו.

איזה תפקיד מילאו היהודים בקידום נרטיב ה”בְּרָאוָה גֶ’נְטֶה”? כיצד השפיעו עליהם התנסויותיהם בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה – שנים שבהן הפכו לפטריוטים איטלקים נלהבים, מקצתם אף לפשיסטים, מתוך שמירה על התרבות היהודית הנבדלת? במילים אחרות, כיצד הובילו ההתנסויות של יהודי איטליה, מהאמנציפציה ב-1848 ועד לחוקי הגזע הראשונים של איטליה ב-1938, לתמיכה בסיפור הזה ולעזרה לשמר אותו במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה?

טענתי היא שהיהודים עצמם, קורבנותיה של הגזענות האיטלקית במשך המלחמה, מילאו תפקיד בלתי מבוטל בכינונו של רעיון ה”בְּרָאוָה גֶ’נְטֶה” ובביסוסו. היהודים האיטלקים עצמם – כמו קלרה רוטמן – קידמו תדמית חיובית של איטליה במהלך המלחמה ולאחריה. הבסיס לתשבחות שהרעיפו היהודים על איטליה מעוגן בתקופות הקודמות למלחמת העולם השנייה, ומקורו מצוי במאה התשע-עשרה. יתר על כן, האידיאליזציה שערכו היהודים לאיטליה חצתה גבולות. פליטים יהודים ממוצא איטלקי שהגיעו לארצות הברית ולפלשתינה (ארץ ישראל הבריטית), הרימו את איטליה על נס לא פחות מאשר הניצולים שנותרו בארץ המגף. הם אלו שהפיצו את המעשייה החביבה של ה”בראווה ג’נטה” הרבה מעבר לגבולות אירופה.

אך ספר זה אינו עוסק בזיכרון בלבד; הוא מביא תובנות חדשות על חיי היהודים בין 1850 ל-1950 וסוקר את התנהלותם באיטליה של ימינו, דבר מהותי להבנת השבחים שהם מרעיפים על החברה האיטלקית. על פי ההבנה המקובלת התבוללו יהודי איטליה, כלומר נטשו את זהותם היהודית, אחרי שהוענק להם שוויון זכויות במאה התשע-עשרה. אַרְאֶה את ההפך מזה: בתור דת ותרבות שגשגה היהדות בעקבות האמנציפציה – המהלך שהעניק ליהודים שוויון זכויות מבחינה חוקית ואזרחית. יתר על כן, לאחר פסק זמן כפוי של שבע שנים בין 1938 ל-1945, עלתה התרבות היהודית שוב כפורחת.

ספר זה נועד כדי להסביר מדוע עזרו היהודים האיטלקים ליצור דימוי של גדלות רוח איטלקית – ובייחוד גדלות רוח פשיסטית. וזאת בניסיון לענות על שאלה שלא נחקרה כל צורכה: מדוע, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תמכו רוב היהודים האיטלקים בפשיזם? סוגיית ההצטרפות לתנועה הפשיסטית, קבלתה ואדישות היהודים כלפיה היא כיום מקור לאי-נחת בקרב יהודים איטלקים. בעידן שבו מותחים בחריפות ביקורת על הפשיזם ועל כל מה שייצג – אימפריאליזם, גזענות, דיכוי חירויות, סמכות בלא סייג של המדינה – קיים חוסר נוחות טורדני, המציק ליהודים שהוריהם או סביהם הפגינו גישה חיובית כלפי הפשיזם או לפחות היו סובלניים בנוגע אליו. אבל היהודים שבחרו בו עשו זאת מסיבותיהם, הנחשפות במכתבים לבני משפחה, ביומנים אישיים ובספרי זיכרונות. אחת הסיבות הנידונות בספר זה, שבגינה גילו היהודים סובלנות כלפי הפשיזם, הייתה החשש מפני איום המהפכה של השמאל הסוציאליסטי. מאחר שהפשיזם הבטיח לשמור על זכויותיו ועל הונו של מעמד הביניים, שרוב היהודים השתייכו אליו, הם ראו בו חלופה בטוחה יותר. האמון שנתנו היהודים בפשיזם גרם להם לסמוך על המשטר, אפילו אחרי שפנה נגדם בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.

היהודים ומיתוס ה”בראווה ג’נטה”

עד שנות התשעים של המאה העשרים הניחו מרבית החוקרים בתחום, שאיטליה נהגה יפה ביהודיה במשך מלחמת העולם השנייה. מחקרים בדבר השואה ששיקפו את דעת הקהל באיטליה ומחוצה לה, הקטינו את חלקה של איטליה ברדיפת היהודים בה והטילו את האשמה כולה על גרמניה. הם תיארו את האנטישמיות האיטלקית כחיקוי קלוש של מקבילתה הזדונית בגרמניה. לפי התרחיש האוהד ביותר זה היה ניסיון בלתי רציני, ובתרחיש הגרוע ביותר – מדיניות מחושבת, אולם כזו שרק מוסוליני ותלייניו תמכו בה ולא איטלקים מן השורה.

המחקר החשוב הראשון שעסק בחיי היהודים תחת שלטון הפשיזם, נכתב בידי רֶנְצוֹ דֶה פֵלִיצֶ’ה – היסטוריון לא יהודי בעל מוניטין, שנקט גישה זו. ספרו של דה פליצ’ה, שיצא לאור בשנת 1961, ציין ש”האמצעים האנטישמיים שננקטו לא היו פופולריים בקרב מרבית האיטלקים”. למעשה, כתב דה פליצ’ה, “הפצת הדיבה וההאשמות המפלצתיות נגד היהודים” שכנעו את האיטלקים “לפקוח את עיניהם בנוגע לפשיזם… ולשנות את דעתם”. כיוון שהאיטלקים היו “חסינים למדי נגד גזענות” הם הגיבו על חוקי הגזע בתגובות של “שאט נפש, סולידריות עם היהודים ואובדן האמון במדינה”.[2] ספרו של דה פליצ’ה והגישה שפטרה את האיטלקים מאשמה, קבעו את הנימה השלטת בנושא במשך עשרות שנים. הספר התפרסם בשבע מהדורות איטלקיות נוספות (1972, 1977, 1988, 1993, 2002, 2005, 2008), תורגם לאנגלית בשנת 2001 ויצא לאור במהדורה אנגלית נוספת בשנת 2015.

היסטוריונים אחרים נקטו נימה חיובית זהה לזו של דה פליצ’ה בכותבם על גישתם של האיטלקים. גרסאות אחדות של השיח בנוסח ה”בראווה ג’נטה” תיארו את האיטלקים כמתנגדי פשיזם ברובם, או ככאלה ששאפו להציל יהודים; גרסאות אחרות תיארו אותם כדוגלים בפשיזם בלתי מזיק. שתי הגישות קבעו שהאיטלקים לא היו מסוגלים למעשי עוול.[3] בשנת 1978 ציין מאיר מיכאליס את ה”פִילוֹשֵׁמִיּוּת של הציבור האיטלקי”.[4] ב-1981 אמר מיכאל מארוס ש”הרדיפות [מאת האיטלקים] התנהלו בעצלתיים”.[5] בסקירת השואה שערך מארוס ב-1989, חזר על דבריו ואמר ש”הרדיפות [באיטליה]… כללו יוצאי דופן רבים ולא התקבלו בתמיכה נלהבת אצל האוכלוסייה האיטלקית”.[6]

בשנת 1986 ארגנו חוקרים רבים כנס, שכותרתו הייתה “איטלקים ויהודים: הצלה ועזרה במהלך השואה”. בעקבות זאת יצא לאור ספר מאמרים ושמו “מפלט באיטליה”. “התפקיד שמילאו האיטלקים [היה] להציל יהודים איטלקים וזרים ולהגן עליהם,” קבע איבו הֶרְצֶר, העורך.[7] ב-1990 העלה ג’ונתן סטיינברג על נס את “החמלה המעשית הניכרת” של האיטלקים לנוכח רדיפות יהודים.[8] ב-1995 חזר דה פליצ’ה עצמו על דעה זו במאמר פרי עטו. “באיטליה לא ידעו מהי גזענות, ולאנטישמיות כשלעצמה לא הייתה מסורת נפרדת,” כתב. “החקיקה הגזענית בשנים 1938–1939… [הייתה] בעלת אופי שונה, מתון יותר ו’מתורבת’,” המשיך, מפני שאיטליה “החילה את חוקי הגזע בנוסח מסויג, נמנעה מהפרזות והשתמשה לפעמים במהלכים ‘עדינים’, שבסופו של דבר היו לטובת היהודים”.[9]

משנות השמונים המאוחרות של המאה הקודמת, החלו חוקרים אחדים להטיל ספק במעשייה על האיטלקים נקיי הכפיים. התמריץ לשינוי הגיע ב-1988; במלואת חמישים שנה לחוקי הגזע נוצר דחף למחקר נוסף. בשנה ההיא התקבצו כתריסר הוגי דעות לכנס שעסק בחוקים האיטלקיים נגד היהודים, ולָה רָאסֶנְיָה מֶנְסִילֶה דִי ישראל – כתב העת האקדמי האיטלקי החשוב להיסטוריה יהודית ולתרבות יהודית – הוציא לאור גיליון מיוחד ובו 500 עמודים של מאמרים ומסמכים על “חוקים נגד יהודים”.[10] בנוגע לאנטישמיות באיטליה התרחב תחום המחקר במידה ניכרת משנות התשעים ואילך, כשעוד ועוד חוקרים החלו לעסוק בו. ממצאי החוקרים האלה, המופיעים בתמצית בפרק השלישי והרביעי של ספר זה, הראו בעליל שהאמת לא הייתה כה נטולת רבב כפי שתיארו דה פליצ’ה ואחרים. אנטישמיות בארץ המגף לא יובאה מגרמניה, אמרו הללו, וממשלת איטליה רדפה יהודים בלא לאות בין 1938 ל-1945. מישל סרפטי, סטפנו קאוויליה ומייקל ליווינגסטון הוכיחו את ההיקף הנרחב שבו יושמו חוקי הגזע האיטלקיים; ג’ורג’ו פאבר ואנליזה קפריסטו התמקדו בהשפעתם ההרסנית על מחברים יהודים ועל אנשי אקדמיה יהודים; אִילַרְיָה פּאוואן חקרה את השפעתן הכלכלית האדירה של הרדיפות; ליליאנה פיצ’וטו ואנצו קולוטי הראו את שותפותן של הרשויות האיטלקיות לפשע בעת איתור היהודים, כינוסם ומסירתם לידי הנאצים; דייוויד קרצר וסוזן צוקוטי הבליטו את שתיקתו של הוותיקן באשר לחוקי הגזע ובהמשך בנוגע למשלוחי היהודים מאיטליה; והרשימה עוד ארוכה.[11] היסטוריונים אחרים – כגון גורי שוורץ, פיליפו פוקרדי, לוץ קלינקהאמר, רבקה קליפורד ומיקלה באטיני – התוו את תולדות הזדכותה של איטליה מאשמה בסוף שנות הארבעים ובעשרות השנים הבאות וחשפו כיצד השתרשה מעשיית ה”בראווה ג’נטה” בארץ המגף ובדעת הקהל.[12]

נכון הדבר, אמרו ההיסטוריונים, שרצח יהודי איטליה החל אחרי שהגיעו אליה הגרמנים בספטמבר 1943, ושאיטלקים לא יהודים – הן שוטרים והן אזרחים מן השורה – הגנו עליהם מפני שילוח למחנות המוות. מתוך 32,307 יהודים שהתגוררו באיטליה בספטמבר 1943, החודש שבו נכנסו הגרמנים לאיטליה – מתו 7,200 (22%), רובם באושוויץ.[13] עזרה מאת האיטלקים הייתה חיונית, על פי ההוכחה, בכך שאפשרו ל-78% מיהודי איטליה לשרוד, אחוז די גבוה לעומת קהילות יהודיות אחרות באירופה. אולם שוטרים ואזרחים איטלקים גם מילאו תפקיד פעיל בשילוח היהודים למחנות המוות. ממשלת איטליה “התחרתה” בגרמנים על הזכות לקבץ יחד יהודים ולהחרים את רכושם; המשטרה האיטלקית ערכה אחריהם מצוד, כינסה וכלאה אותם במחנות ובבתי סוהר בניהול איטלקי ומסרה אותם לידי הגרמנים. הלשנות היו תופעה נפוצה מאוד בשנים ההן, ואזרחים איטלקים היו מדווחים למשטרה על יהודים שהסתתרו. היהודים האיטלקים שרדו לא רק בזכות העזרה מאיטלקים נוצרים, אלא אף בזכות התאריך המאוחר שבו הגיעו הגרמנים לאיטליה, הקִרבה הגאוגרפית לשווייץ הניטרלית ולדרום שבידי כוחות בעלות הברית וכן הכאוס שיצרה מלחמת האזרחים, שהביא לידי הימצאותם של עקורים רבים, ובקרבם בלטו היהודים הנמלטים פחות.

אבל למרות המחקר הנרחב שנעשה בזמן האחרון בעניין שואתם של יהודי איטליה, סיפור ה”בראווה ג’נטה” עדיין מקובל מאוד בקרב הציבור. גרסאות על השואה באיטליה שאינן מבוססות מבחינה אקדמית, כמו מאמרי עיתונות, רומנים וסרטים – עדיין מחמיאות לאיטליה. דוגמה בולטת אחת היא הסרט החיים יפים מאת רוברטו בֶּנְיִינִי (1997), שהוא אולי המפורסם ביותר על היהודים האיטלקים בזמן המלחמה.[14] סרט זה זכה בפרסים רבים של “האקדמיה לקולנוע” (אוסקר) וב”גראן פרי”, הפרס החשוב ביותר בפסטיבל הסרטים של קאן בשנת 1998. כמו כן זכה הסרט לצפיית שיא של יותר מ-16 מיליון צופים, כשהוצג באוקטובר 2001 בטלוויזיה האיטלקית.[15] הוא משקף ואף מגביר את הרעיון של הנדיבות האיטלקית כלפי היהודים. חוקי הגזע של 1938 בקושי מוזכרים בו; העלילה מתחילה ב-1939, והחיים היהודיים של התקופה הם חסרי דאגה ושמחים. העלילה מתארת יהודי המתחתן עם קתולית, זיווג שהיה כמעט בלתי אפשרי על פי חוקי הגזע. כשהגזענות האיטלקית מופיעה בכל זאת בסרט, היא מוּדרת למקום משני ומלוּוה בהשוואות אל הגזענות הגרמנית, מתוך הדגשת חוסר הנזק של האנטישמיות האיטלקית. החיים יפים וסרטים נוספים מהעת האחרונה מדגימים, שדעת הקהל בארץ המגף ומחוצה לה עדיין לא השתכנעה בדבר חומרתה של המדיניות שנקטה איטליה נגד היהודים.

ויקיפדיה, האנציקלופדיה שבה מעיינים אנשים מכל רחבי העולם יותר מבכל מקור אחר, והנערכת בשיתוף עם הציבור, משקפת את הפופולריות של רעיון “האיטלקי הטוב”. המאמר בשפה האנגלית על “חוקי הגזע באיטליה” מציין (באפריל 2017) ש”חוקי הגזע האיטלקיים לא זכו לפופולריות בקרב רוב האיטלקים מן השורה” ומפנה למקור של דה פליצ’ה בתור אסמכתא. מאמר זה נקרא בממוצע 1,800 פעמים בחודש.[16] למאמר “תולדות היהודים באיטליה” יש 4,400 צפיות בחודש, והוא אינו מכיל מידע רב על היהודים בזמן שלטון הפשיזם או במהלך מלחמת העולם השנייה.[17] המאמרים הללו – שקהל קוראיהם עולה במספרו בהרבה על כל מה שהיסטוריון יכול לקוות לו אֵי פַּעַם – לא רק משקפים את דעת הקהל על גדלות רוחם של האיטלקים; הם אף מחזקים אותה.

הרעיון של הפילושמיות האיטלקית אינו בגדר תפיסה מבודדת. הוא חלק מסיפור מקיף יותר, העוסק בגדלות הרוח האיטלקית. במשך שנים רבות קידמה איטליה הרשמית את הרעיון, ואחרי 1943 תמכו בו רוב האיטלקים במחתרת ועמלו להפיל את המשטר הפשיסטי ולסלק את הכובשים הגרמנים. האיטלקים אף טיפחו את תדמיתם בתור כובשים נדיבים, שהקימו את מושבותיהם באפריקה מהעשור השני של המאה העשרים ועד לשנות הארבעים ונהגו בהן כביכול באופן מיטיב, וגם בעת הכיבוש האיטלקי של יוון ויוגוסלביה בין 1940 ל-1943.[18]

בשנות התשעים של המאה הקודמת החלו הוגים להתריס נגד ההנחות הבלתי מבוססות הללו, ובערך בה בעת החלו עמיתיהם להטיל ספק בגדלות רוחם (כביכול) של האיטלקים כלפי היהודים.[19] ב-1991 חשף מחקרו של קלאודיו פאוונה, שבין 1943 ל-1945 בחרו איטלקים רבים להילחם לצד הפשיסטים והנאצים נגד אנשי המחתרת, דבר שהביא בפועל לידי מלחמת אזרחים.[20] חוקרים אחרים חשפו את הפן האלים של האיטלקים, שהתגלה מחוץ לארצם. הקולוניאליזם האיטלקי בלוב, בסומליה, באֵרִיתְרֵיאָה ובאתיופיה גבה מחיר של 100,000 נפש.[21] איטליה השתמשה בגז רעיל, נשק שנאסר לשימוש בקנה מידה בין-לאומי, בהתקפותיה על לוב ואריתריאה בשנות העשרים ועל אתיופיה בשנים 1935–1936. האיטלקים כפו על בני האוכלוסייה האפריקנית טרנספרים, צעדות מאולצות ושהייה במחנות ריכוז וכן ניצלו אותם מינית והפלו אותם בחיי היום-יום.[22] הכובשים האיטלקים ששלטו ביוון וביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, שרפו והרסו כפרים ואף עינו אזרחים והוציאו אותם להורג.[23]

אבל ממש כשם שהנרטיב הנוגע ליהודים עדיין שולט בכיפה באמצעי התקשורת ובדעת הקהל, כן שולטת המעשייה על הגינותה של איטליה בטריטוריות הכבושות. הסרט ההוליוודי המנדולינה של קפטן קֹורֵלִי (2001) מדגים זאת היטב. הוא מעמת איטלקים אוהבי שלום עם גרמנים גסי רוח ואלימים באי יווני כבוש.[24] היסטוריונים העלו כל מיני סיבות, שבגללן הטענות על גדלות רוחם של האיטלקים כלפי היהודים, האפריקנים והיוונים עדיין מחזיקות מעמד. הללו כוללות בין היתר את הסתייגות המדינה האיטלקית מהודאה בפשעיה במושבותיה ובשנות המלחמה; הוצאה לאור של ספרים בעידוד המדינה, שהיללו את התנהלותה בשנות השלושים והארבעים; וסטריאוטיפים מלגלגים ומשמיצים, שעדיין מצויים בשימוש אצל הקהילה הבין-לאומית, על שהאיטלקים אינם מסוגלים להילחם ולכן לא ייתכן שחוללו פשעים רציניים.[25]

ספר זה מכניס את גדלות רוחם (לכאורה) של האיטלקים להקשר מחודש. אני טוענת שהיהודים, למרות היותם קורבנות של הגזענות האיטלקית, מילאו תפקיד מרכזי בעניין – ולפיכך המיתוס הזה ממשיך להתקיים. יהודים איטלקים החמיאו לאיטליה בתיאוריהם למן חקיקת חוקי הגזע והמשיכו בזה גם אחרי שהסתיימה המלחמה. “איטליה פשוט אינה יכולה ליישם את התאוריות הגזעניות הגרמניות. הן זרות לציוויליזציה ולתרבותה של הארץ,” אמר יהודי איטלקי באוגוסט 1938, ממש לפני חקיקתו של חוק הגזע הראשון. שבוע לאחר החקיקה, באמצע ספטמבר 1938, כתבו שלושה יהודים מפרארה, מפירנצה וממילאנו: “עדיין איננו יודעים את היקף התקנות… אבל אנו בוטחים בהגינותן של החלטות הממשלה.” “מוסוליני המסכן, הוא כרע על ברכיו לפני היטלר,” הזדעק יהודי אַחֵר חודשים אחדים לאחר מכן, בניסיון להסביר את חוקי הגזע. “מסכנים האיטלקים, הם חפים מפשע. העם המסכן הזה שלנו באמת ביש מזל,” כתב פליט יהודי בארצות הברית. הוא העלה מילים אלו על הכתב בתחילת 1943, אפילו שחוקי הגזע עמדו בעינם זה למעלה מארבע שנים. “גזע וגזענות [הן] מילים מרוחקות מהחיים היפים, הבריאים והאוהבים של הפריפריה האיטלקית… שאינה יודעת רוע מהו,” כתב יהודי איטלקי נוסף ב-1946. “מוסוליני נאלץ ליצור את האנטישמיות,” קבעה יהודייה איטלקייה ב-1955. “דבר כזה לא היה קיים באיטליה לפניו..[26] וככה חשב גם יהודי איטלקי אחד בשנת 1995, כשהתראיין בנוגע לעברו מטעם “קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה”. “לא הייתה אנטישמיות באיטליה,” הסביר. “זה בא בהמשך והתחיל בגרמניה.”[27]

כיצד אפשר להסביר את ההכרזות המחמיאות שהרעיפו היהודים על איטליה? גורי שוורץ ניסה להעלות תשובה אפשרית. הוא הראה כיצד ניקו מנהיגיהן של הקהילות היהודיות את האיטלקים מאשמה בשנות הארבעים המאוחרות מסיבות פרגמטיות. ממשלת איטליה שלאחר המלחמה ביקשה לטהר את האיטלקים מן האחריות למעשיהם בזמן המלחמה, כדי לזכות במידת אהדה מאת בעלות הברית. אך מנהיגים יהודים-איטלקים חפצו בשיתוף הפעולה של הממשלה כדי לעזור לאלפי פליטים יהודים, שעברו דרך איטליה בדרכם לפלשתינה. בנוסח “יד רוחצת יד”, תמכו המנהיגים היהודים האיטלקים בגרסה של ניקיון הכפיים האיטלקי, והממשלה הרשתה לפליטים לשהות בארץ המגף.[28] המחקר הנוכחי מסתמך על ממצאיו של שוורץ ומרחיב אותם, הן מבחינה תמטית והן מבחינה כרונולוגית.

אַרְאֶה שהשבחים שהיהודים מרעיפים על האיטלקים, נובעים ממקורות הקודמים לתקופה שאחרי המלחמה ואף קדמו למלחמת העולם השנייה, ושהם מושרשים עמוקות במאה התשע-עשרה. איחוד איטליה תחת מלכות אחת הושלם בשנת 1870 והביא בעקבותיו שוויון זכויות בעבור היהודים. לאחר האמנציפציה השתפרו תנאי מחייתם. הם יצאו מהגטאות, זכו להשכלה רחבה יותר ועבדו במשרות ובמקצועות טובים יותר מֵאֵי פַּעַם. בקיצור, הפכו לחלק בלתי נפרד של הבורגנות האיטלקית. ככל שהשתפרו חיי היהודים, כן העמיקה הרגשת הפטריוטיות שלהם, כיוון שזקפו לזכות מלכות איטליה את קיומם המיטיב. מלחמת העולם הראשונה חיזקה עוד יותר את קשרי היהודים עם ארץ המגף. כשהצטרפה איטליה למלחמה ב-1915, נחפזו היהודים לעלות על הבריקדות כדי להגן על המולדת, אף שפירוש הדבר היה להילחם בבני דתם שבצד האוסטרי. אפילו עליית הפשיזם ב-1922 לא פגמה בתחושת השתייכותם לחברה האיטלקית.

עשרות השנים שבהן השתלבו היהודים בחברה הכללית, ידעו רווחה והרגישו פטריוטיות, עיצבו את תגובתם באשר לחוקי הגזע של 1938. אף שהיו היהודים האיטלקים מזועזעים ונבעתים עֵקֶב הרדיפות, המשיכו רבים מהם לתת אמון באיטליה ונאחזו בנרטיב שהפך מאוחר יותר למהותה של תדמית ה”בראווה ג’נטה”. וככה היה בערך הלך המחשבה: המדינה היטיבה עימם בעבר כל כך, עד שהחוקים הללו יהיו לבטח זמניים בלבד. ברור שממשלת איטליה חוקקה אותם אך ורק כדי להפיס את דעתו של היטלר ותבטל אותם ברגע שתוכל. מרבית היהודים האיטלקים בטחו בממשלה עד כדי שזלזלו באפשרות לעזוב את איטליה; שיעורי ההגירה היו נמוכים בהרבה מן הצֶפִי של משקיפים חיצוניים ושיקפו את האמונה, שימים טובים יותר ממתינים ממש מעבר לפינה. המעטים שהיגרו – כ-3,000 איש (פחות מ-9%) – עדיין החזיקו ברעיון ניקיון כפיהם של האיטלקים.[29] תומכיה המוחצנים ביותר של איטליה במהלך המלחמה היו דווקא הפליטים היהודים-איטלקים בארצות הברית. הם אומנם נסעו לאמריקה כדי להימלט מפני הגזענות האיטלקית, אך שנות המלחמה עברו עליהם מתוך האדרת שמה של ארץ מולדתם. השבחים שהרעיפו על איטליה היו מושתתים על עשרות שנים של אינטגרציה. כמו כן, באמצעות אפיון האיטלקים בתור נקיי כפיים (למעשה כאנטי-פשיסטים) קיוו לשכנע קהילה איטלקית אמריקנית גדולה של לא יהודים, כדי שירימו את נס המרד נגד מוסוליני.

ניצולים יהודים שיצאו ממחבואיהם אחרי המלחמה, התוו אף הם דיוקן חיובי של איטליה. מובן שיחסם כלפי איטליה השתנה; הטראומה מהרדיפות, מרצח יקיריהם ומההרס המסיבי של רכוש יהודי פרטי ושל מבני הקהילה – נתנה את אותותיה. אולם בד בבד עם הכאב על כל מה שהתרחש בין 1938 ל-1945, בחרו רוב היהודים האיטלקים להישאר באיטליה אחרי המלחמה ולהתפייס עם שכניהם. בעקבות החשיבה החיובית הזאת יכלו היהודים האיטלקים להרגיש שוב בבית באיטליה. הם חיזקו שלא במתכוון את רעיון גדלות רוחם של האיטלקים במשך מלחמת העולם השנייה.

התרבות היהודית ופולמוס ההתבוללות

הפטריוטיות הנלהבת של היהודים האיטלקים במשך תשע עשרות השנים (שהחלו ב-1848) למן האמנציפציה ועד לחוקי הגזע, אין פירושה שנטשו את יהדותם. למעשה העריכו היהודים באיטליה את העובדה שהמדינה מאפשרת להם לחיות כיהודים, דבר שתרם לתשבחותיהם כלפיה במועד מאוחר יותר. ספר זה מבקש לשנות את הדעה הרווחת על “התבוללותם” של היהודים האיטלקים המודרניים, כלומר איבוד זהותם היהודית אחרי האמנציפציה. לאמיתו של דבר, החזיקו יהודיה של איטליה המודרנית בהתבדלותם לעומת לא יהודים ופיתחו צורות חדשות לחלוטין של תרבות יהודית.

מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ועד למלחמת העולם השנייה התגבשה המערכת של הקהילות היהודיות באיטליה ונעשתה ריכוזית יותר. מנהיגים יהודים רתמו חוקי מדינה כדי לחזק את קהילותיהם וכוננו ארגונים כלל-ארציים שכמותם לא התקיימו לפני כן. תעשייה הולכת וגדלה של עיתונים יהודיים העניקה תחושה של השתייכות לגוף יהודי משותף. נשים ונערות השתתפו בחיי הציבור היהודי יותר מאשר בתקופה הטרום-מודרנית, והטקסים הדתיים התפתחו בד בבד עם התמורות שהכניסו בהם היהודים האיטלקים, כמו אצל בני דתם הגרמנים והצרפתים. היהודים טיפחו את זהותם באופנים אישיים ופומביים פחות באמצעות אירועי מעגל החיים, מנהגים הקשורים לתזונה וניב דיבורם. בכל הדרכים הללו עיצבו היהודים האיטלקים את הזהות היהודית המודרנית הייחודית.

הטענה שה”מוֹדֶרְנָה” הובילה להתפרקות היהודיוּת החלה לפני למעלה ממאה שנה ולא הייתה ייחודית לאיטליה. בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה טען שמעון דוּבְּנוֹב, היסטוריון יהודי רוסי, שהאמנציפציה מאיימת לכרסם בתרבות היהודית – בייחוד בארצות של מרכז אירופה ומערבהּ. היהודים באזורים הללו, הזהיר, התקרבו ל”התבוללות לאומית”, שבסופו של דבר “תיאלץ יהודים להיטמע באומות אחרות – והיהדות תיעלם”.[30] הפרדיגמה הזאת שלטה בכיפה במשך עשרות שנים. הוגי דעות תיארו את היהודים בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ובבריטניה כקהילות העושות את דרכן בבטחה לקראת אובדנהּ של נבדלותן היהודית. בן-ציון דינור הוביל את הטיעון הזה בשנות החמישים באומרו, שהיהודים המערבים המודרניים נמצאים בנתיב לְעֵבֶר “שלילה עצמית”. הם שומרים רק על “דרגה מזערית של יהודיוּת”, הם הפכו להיות “מיעוט מפוזר בלי אורח חיים מובהק משלהם… [עם] שרידים קלושים בלבד של מורשת אבותיהם”.[31] מלומדים שחקרו את היהודים האיטלקים היו שותפים לדעה זו. הם ציינו את העלייה בנישואין המעורבים ואת הירידה בשמירת המצוות וקבעו, שהיהודים האיטלקים התנערו מיהדותם בעת החדשה. “השפעת האמנציפציה על החיים אצל היהודים האיטלקים הייתה… פוגעת,” כתב ססיל רות’ ב-1946, משום ש”ההתבוללות התגברה במידה מבהילה”. רות’ תיאר את התרבות היהודית באיטליה כ”דועכת”, “מדולדלת עד כדי היעלמות”, “מוזנחת” ו”פתטית”.[32] דה פליצ’ה הסכים עם השקפה זו וקבע במחקרו המפורסם מ-1961, שיהודים איטלקים “התכחשו ליהודיוּת שלהם עצמם, כאילו עובדת היותם יהודים פירושה שאין באפשרותם להיות איטלקים גמורים”.[33] בשנת 1963 האשים אטיליו מילאנו את היהודים האיטלקים המודרניים ב”נמנום”. “כשביטלה האמנציפציה את הגטאות,” אמר, היא אף הרסה את “החומה נגד השפעות חיצוניות… סלע איתן המגן על הייחודיות, על המורשת ועל התרבות [היהודיות]”. העת המודרנית “כרסמה” בתרבות היהודית ו”רופפה” את החיבור בין היהודים, טען מילאנו.[34] אנדרוּ קָאנֶפָּה הסכים עם הטיעון הזה כשכתב ב-1977, שההיסטוריה של יהודי איטליה בעת החדשה היא תולדות של “המרות דת והיטמעות… שקבעו מראש את ניצחונה של התפיסה הדוגלת בהתבוללות”.[35] בשנת 1986 כתב מריו טוסקנו ש”המודעוּת לזהות היהודית נעשתה מהוססת”, אחרי שקיבלו [היהודים] זכויות שוות.[36] לדעתו של טוסקנו, לקראת סוף המאה התשע-עשרה “הצטמצמה היהדות לממד הדתי גרידא, וייחסו לה קונוטציות שליליות, ארכאיות, שמרניות וכובלות”.[37]

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, חוקרים שעסקו ביהדות מרכז אירופה ומערבהּ (אולם לא בזו האיטלקית) החלו לחלוק על האקסיומה הדובנובית. מחקרים חדשים הטילו ספק באמירה, שהזהות היהודית אכן דעכה בעת שלאחר האמנציפציה. בספר משנת 1983 מאת מארשה רוֹזֶנְבְּלִיט, ששמו The Jews of Vienna (יהודי וינה), השתמשה המחברת במושג ששאלה מן הסוציולוג האמריקני מילטון גורדון כדי לטעון שיהודי וינה “הסתגלו תרבותית”; הכוונה היא שהם קלטו והטמיעו בתוכם נורמות ותרבות מקבוצת הרוב, אבל שמרו על מאפיינים יהודיים נבדלים מסוימים. לדבריה היהודים הווינאים לא “התבוללו” – מושג המשתמע בתור נטישה של ייחודיות אתנית.[38] הספר שערכו ג’ונתן פְרֶנְקֵל וסְטִיבֶן צִיפֶּרְשְׁטֵיין בשנת 1992, Assimilation and Community (התבוללות וקהילה), התריס עוד יותר נגד נקודת מבטו של דובנוב. כדבריו של דייוויד סורקין, שתרם את חלקו לספר הזה, הרעיון ש”האמנציפציה הולידה את ההתבוללות” פשוט אינו נכון.[39] היסטוריונים של יהודי גרמניה (כמו סורקין ומריון קפלן) ושל יהודי צרפת (כמו פּולה הֵיימן, אסתר בן בּסאט וליזה לֵף) – העלו אף הם טיעון דומה, וישראל פַיינְשְׁטֵיין עשה זאת בנוגע ליהודי בריטניה.[40] בתחילת שנות האלפיים נערכה בדיקה מחודשת בתחום זה, והמסקנה הנחרצת הייתה שהתרבות היהודית המודרנית במרכז אירופה ובמערבה אכן התפתחה אך לא התפוררה. או כדבריה של חוקרת ה”השכלה” לוֹיְס דוּבִּין: “הקהילה היהודית החזיקה מעמד, אבל בצורות שהשתנו.”[41]

אולם בתחום תולדות יהודי איטליה לא נערכה בדיקה מחודשת שכזאת. בשנות התשעים של המאה העשרים, ולמעשה עד ימינו אנו, המשיכו החוקרים לטעון שזהותם של יהודי איטליה התפוררה בעת החדשה. הדמוגרף סֶרְג’וֹ דֵלָה פֶּרְגוֹלָה כתב ב-1993, שיהודי איטליה בעת החדשה עברו “תהליך מהיר של התמזגות והתבוללות”, ובעקבותיו באה “שחיקת אַל חזור” בתרבות היהודית.[42] זמן לא רב לאחר מכן כתב דן ויטוריו סֶגְרֶה, איש מדע המדינה, על “התפרקותה המהירה של יהדות איטליה” ותיאר את העיתונות היהודית-איטלקית של תום המאה התשע-עשרה כ”אנמית, קונפורמיסטית ומתגוננת, בעודה לוחמת מלחמה אבודה נגד ההתבוללות”.[43] בשנת 1998 הכיר ההיסטוריון גדי לוּצָאטוֹ ווֹגֵרָה בספרות העשירה שיצרו האינטלקטואלים היהודים-איטלקים במאה התשע-עשרה, אך הוא קבל על מה שנחשב בעיניו ל”איבוד כיוון ואובדן זהות” ועל ה”ירידה הניכרת בתחום התרבות, שבה לקו קהילות יהודי איטליה במאה התשע-עשרה”.[44] שרה רֵגֶר הסכימה עם הראייה הזאת בעבודתה על ההיסטוריה של יהודי איטליה. בשנת 2013 כתבה: “במפגש בין התרבות היהודית לזו האיטלקית, היה בלתי נמנע שהתרבות היהודית תיכנע בפני זו האיטלקית.”[45]

בשנים האחרונות החלו היסטוריונים אחדים להתרחק מן הטענה שיהודי איטליה איבדו כל תחושה של ייחודיות אתנית, אף שמחקריהם לא הצליחו לסתור אותה לחלוטין. בשנת 2006 הזהירה ברברה אַרְמָנִי בנוגע לתיאורה של הזהות היהודית-איטלקית המודרנית כ”חלשה ורופסת”; ב-2009 הציעה קריסטינה בֵּטִין, ש”היהודי של התקופה ההיא [1870–1938] היה יותר מעורה מאשר מתבולל”; ב-2010 כתבה פְרַנְצֶ’סְקָה סופיה, ש”כניסתם של היהודים אל הרוב החברתי… לא הייתה בצורה של התבוללות נחושה”; ב-2011 הוקיעה אליזבת’ שֶׁכְטֶר את המונח “התבוללות” והגדירה אותו בתור “כלי נתחני… שאינו עומד בדרישות” בעבור מחקר על יהדות איטליה; ובשנת 2012 טענה קרלוטה פֵרָארָה דֶלְיִי אוּבֶּרְטִי, שפחדם של מנהיגי יהדות איטליה מפני “התבוללות” היה מופרז.[46] החוקרים הללו, שהיו קשובים לראייה מחודשת במחקר על יהודים ממדינות אחרות באירופה, רמזו לנבדלותם המתמידה של היהודים האיטלקים שאחרי האמנציפציה, אולם המשיכו לפתח לאחר מכן טיעונים אחרים על פי ההיגיון. השאלות שנותרו על כנן היו האופן שבו התבדלו היהודים – כפרטים, כמשפחות וכקהילות – ובאילו צורות סיגלו את היהדות לסביבתם במקום לזנוח אותה. העמודים הבאים מתבססים על ממצאי העבודות שנעשו בזמן האחרון ומרחיבים אותם, כדי להבהיר את הדרכים הייחודיות שבהן שימרו יהודי איטליה את ייחודיותם התרבותית והדתית בעקבות האמנציפציה.

יתר על כן, יַרְאֶה מחקר זה שהתרבות היהודית-איטלקית פרחה דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה. על אף המכה הנוראה ליהודי איטליה – רצח של 7,200 נפש, הידלדלותה הדרסטית של הקהילה והנזק שנגרם לבתי הכנסת – יצרו השורדים תרבות תוססת בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. יהודי איטליה הוציאו לאור יותר עיתונים מאשר בשנים שלפני המלחמה, קראו וכתבו יותר ספרים בנושאים יהודיים והשקיעו יותר כסף וזמן בחינוך יהודי מאשר בשנות השלושים של המאה. הם הקדישו סכומים גדולים כדי לתקן ולשפץ את בתי הכנסת שלהם והמשיכו לחגוג את החגים ואת אירועי מעגל החיים. הם פיתחו אופנים חדשים כדי להראות את יהודיוּתם – למן הקמת תנועות נוער ועד הנצחת השואה ותמיכה בציונות. נשים קיבלו עליהן יותר תפקידי הנהגה והשתתפו בפעילויות רבות יותר הקשורות ליהדות לעומת טרום המלחמה.

התחייה התרבותית הזאת התרחשה בלי מתן תשומת לב מטעם משקיפים מבחוץ, והכוונה בייחוד לשני המרכזים הגדולים של העולם היהודי הבתר-מלחמתי – ארצות הברית וישראל. יהודים משתי המדינות נסעו לאיטליה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים כדי לסייע לניצולי השואה. בעת שהושיטו עזרה, השוו האמריקנים – ובייחוד ארגון ה”ג’וינט”, או בשמו המלא “הוועד להפצה משותפת” – את התרבות היהודית-איטלקית לתרבותם. הם הגיעו למסקנה שהיהודים האיטלקים התרחקו מאוד מהתרבות היהודית “האמיתית”, ולכן זהותם נחלשה. יהודים מוּכוונֵי ציונות מפלשתינה (שהפכה לישראל מאז 1948) הסכימו איתם. יהודים ארץ ישראלים, שהיו משוכנעים שהתנוונותם של החיים היהודיים נגרמת עֵקֶב השהייה בגלות, הוקיעו את היהודים האיטלקים על שבחרו להישאר בארץ המגף במקום להגר לפלשתינה. אולם היהודים האיטלקים ניחנו בסגנון יהודיוּת משלהם, בנוסח איטלקי, ולא הייתה להם כל כוונה לוותר עליו.

יהודים ופשיזם: הערכה מחודשת

החירות לקיים את מצוות היהדות באיטליה בתקופה שקדמה למלחמה, תרמה לשבחים שחלקו היהודים לאיטליה אחריה. חירות זו אף מסבירה מדוע הייתה התנגדות כה מעטה לפשיזם בתקופה שבין המלחמות; רוב היהודים השלימו עם הפשיזם מאז עלותו לשלטון ב-1922 ועד שנות השלושים. רק בעקבות חוקי הגזע של 1938 החלה גישתם כלפי המשטר להשתנות, ובשנים 1943–1945 הצטרפו כאלף יהודים איטלקים לכוחות המחתרת.[47] בכל אופן, רק מעטים התנגדו למוסוליני לפני 1938.

המכתבים המשפחתיים, היומנים האישיים וכתבי הזיכרונות שבהם עיינתי בעת כתיבת ספר זה מגלים, שמרבית היהודים קידמו את מוסוליני בברכה, בתחילה בתור נוגדן לסוציאליזם ומאוחר יותר בזכות כיבושיו הקולוניאליים. מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה איים השמאל של מעמד הפועלים להשתרר על המדינה במהפכה סוציאליסטית – אפשרות מבהילה בעבור מעמד הביניים. הפשיזם, לעומת זאת, הכה בשמאל והכריז שהוא עצמו יהיה ערב לזכויות הבורגנות ולהונהּ. רוב היהודים האיטלקים השתייכו למעמד הביניים ולכן ראו בפשיזם חלופה בטוחה יותר. הם ראו במוסוליני סמל לסדר, למשמעת ולקִדמה. תמיכת היהודים במשטר התבטאה לא רק בייצוגם הרב במפלגה הפשיסטית – עוד לפני “המצעד על רומא” של מוסוליני ב-1922, התפקדו יותר מ-600 יהודים למפלגה והיו 0.3% מחבריה, כלומר פי שלושה משיעורם היחסי של היהודים בארץ המגף – אלא אף בפרטים של חיי היום-יום.[48] היהודים זיהו את מוסוליני כל כך עם סדר ומשמעת, עד שאֵם יהודייה אחת מפירנצה שבין המלחמות השתמשה בשמו כדי ללמד את ילדיה להתנהג היטב.[49] יתר על כן, באמצע שנות השלושים של המאה העשרים הקים מוסוליני אימפריה קולוניאלית, שכל האיטלקים – לרבות היהודים, בעלי המקצועות החופשיים ופועלי התעשייה – ראו בה מהלך לתפארת המדינה. היהודים צהלו לנוכח הצלחתה של איטליה בכיבושיה במזרח אפריקה ונענו בשמחה לקריאתו של מוסוליני לתרום זהב למען מימון גייסותיו האימפריאליים. הם חיו בשלום עם הגזענות והברוטליות של מדינתם באפריקה, לא פחות מאיטלקים אחרים.

יהודים איטלקים מעטים בלבד התנגדו לפשיזם לפני חוקי הגזע של 1938, ומעטים עוד יותר התנגדו לו בפועל. בין אלו שהתנגדו היו מנהיגים סוציאליסטיים כמו אַנָּה קוּלִישׁוֹף ילידת רוסיה (מתה בשנת 1925), קְלָאוּדְיוֹ טְרֵבֶס וג’וּזֶפֶּה אֵמָנוּאֵלֶה מודיליאני, שנמלטו מאיטליה ב-1926 והיו לפליטים פוליטיים. יהודים נוספים שהתנגדו לפשיזם בשלב מוקדם, נמנו עם חבריה של הקבוצה המחתרתית “ג’וּסְטִיצִיָּה אֶה לִיבֶּרְטָה” (צדק וחירות), שהקימו קַרְלוֹ ונֵלוֹ רוֹסֵלִי ב-1929. בהמשך נרצחו שניהם בידי סוכני ביטחון פשיסטיים. אולם מרבית יהודי איטליה לא באו בעקבותיהם. “ג’וסטיצייה אה ליברטה” לא צמחה מעולם מעבר לקבוצת עילית קטנה.

העובדה שיהודים רבים תמכו במוסוליני ומעטים בלבד התנגדו לו, הושכחה בכוונה בתום המלחמה. יהודים אנטי-פשיסטים זכו לתהילה כגיבורים, בייחוד אלו שהיו פעילים לפני 1938. הקהילה היהודית כאילו יישמה על עצמה את מעשֹיית ה”בראווה ג’נטה” בשנים שלאחר המלחמה; בינם לבין עצמם היללו היהודים את אלו שהתנגדו לפשיזם זה זמן רב, ובה בעת מזערו את העובדה שיהודים רבים הגיבו בסובלנות ואף באהדה כלפי משטרו. הם יצרו לכאורה רושם שרוב היהודים שנאו את מוסוליני כבר זמן רב, קודם לחוקי הגזע. “[אנו] מעלים את זכר השתתפותם הניכרת של יהודי איטליה בלחימה האנטי-פשיסטית ובמלחמה לשחרור,” מציין תזכיר שהוציאה הנהגתם של יהודי איטליה ב-1946. “[אנו] זוכרים במיוחד את שתי הדמויות המופתיות, קרלו ונלו רוסלי… [שהיו] קורבנות המדיניות הפשיסטית בגלל ערכי החירות והצדק שבהם דגלו.”[50] האחים רוסלי, שרוב היהודים התעלמו מהם לפני המלחמה, הפכו כעת לדמויות אגדיות. אף מילה לא נאמרה על שרוב היהודים לא היו שותפים לאידיאלים שלהם.

גם היסטוריונים השפיעו תשומת לב רבה על יהודים אנטי-פשיסטים. עצם היקפו של המחקר עליהם גרם, שלא במתכוון, ליצירת הרושם המופרז שרוב היהודים שנאו את הפשיזם מאז ומעולם. מקצת החוקרים כתבו על הסוציאליסטים היהודים המוקדמים.[51] אחרים התמקדו באחים רוסלי ובחברם האקטיביסט קרלו לוי, שנידון לגלות בדרום הכפרי.[52] היו מהם עוד שחקרו את מעורבותם של היהודים במחתרת הידועה “לָה רֵזִיסְטֶנְצָה”.[53] הספרים הרבים שכתב פְּרִימוֹ לוי מטורינו – סופר ניצול שואה זוכה פרס נובל לספרות, שהיה חבר במחתרת האנטי-פשיסטית – ואלו שנכתבו עליו, תרמו אף הם ליצירת הרושם שהיהודים היו אנטי-פשיסטים מאז ומעולם, אף שפרימו לוי עצמו החל להיות אקטיביסט בתקופת מלחמת העולם השנייה בלבד.

לעומת זאת, רק מחקרים מעטים בחנו מדוע השלימו היהודים פה אחד עם המשטר הפשיסטי. עבודות מעטות בלבד עוסקות ביהודים שתמכו בפשיסטים. הללו נוטות להתמקד יותר באישים שהיו ידועים בציבור בעת ההיא ופחות בנטיות פשיסטיות של יהודים מן השורה. בין הידוענים היהודים הפשיסטים אפשר לכלול את רֶנְצוֹ רָאוֵנָה, שהיה ראש עיריית פֵרָארָה בשנים 1926–1938 וידידו הטוב של המנהיג הפשיסטי אִיטָלוֹ בַּאלְבּוֹ.[54] פשיסט יהודי מפורסם נוסף הוא אֵטוֹרֶה אוֹבָאצָה – בנקאי רב-השפעה מטורינו, שהגדיר את עצמו כך.[55] תוכנית טלוויזיה שהוקרנה ב-2007, “פשיזם בצבע”, פרסמה את שמו של אובאצה ברבים והראתה את שכנועו ההולך וגדל, ממלחמת העולם הראשונה ואילך, שמוסוליני הוא המנהיג הראוי והמתאים לאיטליה.[56] מַרְגֵרִיטָה סרפטי – אשת חברה, פטרונית אומנויות ומבקרת אומנות פשיסטית – הייתה המאהבת של מוסוליני למשך זמן-מה, ונכתבו עליה כמה ספרים ומאמרים.[57] ההתמקדות בדמויות אלו הביאה לידי תפיסה שהפשיזם היה בגדר השקפת מיעוט בקרב היהודים, נחלתם של יוצאי דופן אחדים בלבד. אולם המחקר הנוכחי חושף, שיהודים רבים מאוד ראו את הפשיזם בעין יפה.

בדפי ההיסטוריה נרשמו היהודים מתנגדי הפשיזם כמי שבחירתם הייתה נכונה: “הטובים בדורם”, כינתה אותם סוּזן צוּקוטי.[58] הם הונצחו בתור גיבורים. רחובות נקראו על שמותיהם של קרלו רוסלי, קרלו לוי וקלאודיו טְרֵבֶס בחמש עיירות או ערים גדולות באיטליה. שמו של ג’וּזֶפֶּה אֵמָנוּאֵלֶה מוֹדִילְיָאנִי הונצח בכיכר בעיר הולדתו לִיבוֹרְנוֹ; שמו של אמנואלה ארטום (הרטום) – יהודי מטורינו, שהצטרף לפרטיזנים ונהרג בידי הגרמנים – הונצח בשמם של רחוב ובית ספר בטורינו וכן בשמהּ של כיכר בפירנצה.[59] לעומת זאת, זכרם של היהודים הפשיסטים היה לנחלת העבר: אין אף רחוב הנושא את השם אובאצה, סרפטי או רָאוֵנָה.

ההיסטוריונים לא גילו אהדה כלפי יהודים שדגלו בפשיזם או כלפי אלו שנותרו א-פוליטיים או אדישים. בשנת 1981 כתב פְּיֵרוֹ טְרֵבֶס, היסטוריון ובנו של הסוציאליסט קלאודיו טרבס, בנימת סלידה על היהודים הפשיסטים. לדבריו הם פעלו “מתוך פחדנות ומורך לב, מתוך ראוותנות וכדי להיות – ולהישאר – באופנה”. הייתה לו אמת מידה ברורה לשפיטת ההיסטוריה: ככל שפנה אדם מאוחר יותר נגד הפשיזם, כן הוא ראוי פחות להערכה. מתנגדים אמיתיים לפשיזם, אמר, היו “מיליטנטים או קורבנות או נרדפו [מטעם המשטר]”. הוא גינה את “אלו שטענו שהם מתנגדי הפשיזם רק מפני שסיפרו בדיחות פושרות פחות או יותר [על הפשיזם], כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם”. הגרועים ביותר, לדברי טרבס, היו “אלו שהצטרפו למאבק נגד הפשיזם אחרי 1938”, כלומר אחרי שנחקקו חוקי הגזע.[60] אולם זה בדיוק מה שעשו רוב היהודים.

יהודים איטלקים עדיין חשים אי-נוחות מפני שהוריהם או סביהם השלימו עם הפשיזם, דגלו בו או היו אדישים כלפיו לפני 1938. אלכסנדר סְטִילֶה ציין כיצד ביקשו ממנו כמה וכמה יהודים איטלקים בשנות התשעים של המאה הקודמת שלא להוציא לאור את מחקרו על בני אובאצה שתמכו בפשיזם, מחשש שמא תעורר החשיפה אנטישמיות מחודשת.[61] עשרים שנה לאחר מכן, במהלך המחקר שערכתי בעבור ספר זה בארכיב של אחת הקהילות היהודיות האיטלקיות, קיבלתי הוראה לבקש רשות בנוגע לכל מסמך שבו עיינתי. “במסמכים מסוימים מצוין שאדם זה או אחר היה פשיסט,” הסביר הארכיבר והוסיף, שהדבר עלול לגרום אי-נחת לנכדיהם של האנשים האלה.

אבל אפילו שהיה הדבר לצנינים בעיני אחדים, סובלנותם של היהודים האיטלקים כלפי הפשיזם אינה עניין חריג בהיסטוריה היהודית. יהודים השתוקקו להיות מקורבים לשלטון במשך מאות שנים, כי ראו בו מגן מפני קבוצות עוינות. יוסף חיים ירושלמי התווה את יחסי היהודים עם הרשות השלטונית מאז גלות בבל בשנת 586 לפני הספירה. בכל מהלך ההיסטוריה העדיפו היהודים “ברית אנכית”, כפי שכינה ירושלמי את הקִרבה לשלטון, על פני “בריתות אופקיות” עם פלחי אוכלוסייה אחרים. לרוב, הייתה הרשות השלטונית – בדמות קיסרים, מלכים או אפיפיורים – מסוגלת להעניק ליהודים את היציבות וההמשכיות שבהן חפצו. הקשרים הללו נמשכו גם במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, אם כי בדרך שונה; כעת היה מדובר בקשר עם מדינת לאום מודרנית.[62] בתמיכתם במוסוליני נקטו היהודים כמעשיהם מאז ומעולם: הם פנו למדינה בתור מקור להגנה, ובמקרה הזה היה מדובר בהגנה מפני תהפוכות חברתיות שאיים השמאל להביא עליה. עד כמה שיכלו רוב היהודים האיטלקים לחזות בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, היו מוסוליני ומפלגתו המקור הברור ביותר ליציבות – בוודאי לעומת הסוציאליסטים המהפכניים, שבתחילת שנות העשרים היה נדמה שהם עתידים להשתלט על המדינה.

ספר זה נובע ממקורות שלא נחקרו קודם לכן – מאיטליה, מישראל, מארצות הברית ומארגנטינה. הללו מקיפים הן את המקורות המסורתיים – חוקי ממשלה, רשומות של קהילות יהודיות ושל אגודות של מהגרים יהודים ומאמרי עיתונים; והן את המקובלים פחות – מודעות פרסומת, ציורים וקריקטורות, מכתבים משפחתיים, אלבומי תמונות, יומנים אישיים, שירים ופזמונים הומוריסטיים, כתובות על מצבות בבתי קברות ועל גבי אנדרטות הנצחה. ספרי זיכרונות ועדויות בעל פה, שחוקרי יהדות איטליה התעלמו מהם בדרך כלל, חיוניים לחשיפתם של החיים היהודיים באיטליה המודרנית. אלו כוללים היסטוריה שבעל פה בעריכתם של “יד ושם” ו”קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה”, ספרי זיכרונות שיצאו לאור וכתבי זיכרונות שלא יצאו לאור ונאספו מארכיבים ומאנשים פרטיים. בין 2009 ל-2014 ערכתי כשני תריסרים של ראיונות בעבור מחקר זה, ורובם הופקדו ב”אוספים המיוחדים” של אוניברסיטת צ’אפמן.

ספרי זיכרונות והיסטוריה שבעל פה לוקים בחיסרון: את ספרי הזיכרונות מחברים זמן רב אחרי התקופה המתוארת בהם, ולכן הם סלקטיביים בהכרח ומושפעים מהתרחשויות בדיעבד. הם נוטים לרגשנות וּמַעֲטִים על העבר זוהר רומנטי. כך הדבר אף בנוגע להיסטוריה שבעל פה, וכאן נוספת עוד בעיה – המראיין מכווין את הסיפור ועלול להרחיק אותנו עוד יותר מהדיוק ההיסטורי. למרות הליקויים הללו, מקורות מזיכרון אישי מספקים הצצה רבת-ערך לעבר. הם חושפים את הפן האישי מזוויות המופיעות רק לעיתים רחוקות במחקרים על יהדות איטליה.[63] כשקוראים בתשומת לב ספרי זיכרונות וראיונות ומציבים אותם לצד מקורות אחרים, הם מעבירים תובנות אישיות, שגרת חיים ביתית, מורשת דתית ותפקידים מגדריים – ואלו רק נושאים מעטים, שבדרך כלל אינם עולים מעיון במקורות אחרים. ספרי זיכרונות והיסטוריה בעל פה מביאים השקפה מוטֵית על ההיסטוריה, אבל זה קורה גם עם מקורות אחרים: תכנים מהעיתונות באיטליה הפשיסטית, למשל, הושפעו עֵקֶב החשש מפני הצנזורה. היתרון בעדויות אישיות הוא שהקולות המושמעים בהן, בייחוד של נשים וילדים, לרוב אינם נשמעים במקורות הרשמיים. או כדברי מריון קפלן: “ללא ספרי זיכרונות היינו מקבלים – והדבר גם קרה – תמונה רדודה מאוד של היהודים.”[64]

הראיונות, ספרי הזיכרונות, העיתונים והרשומות הקהילתיות מובאים כלשונם במחקר זה ומגיעים מערים וממחוזות רבים בארץ המגף. הגאוגרפיה גרמה להבדל בהקשרים מסוימים: יהודי טורינו זכו לאמנציפציה ב-1848, ואילו יהודי רומא – ב-1870; השחרור מבעלות הברית בפירנצה היה באוגוסט 1944, ואילו בפדובה – באפריל 1945. כמו כן, גורלם של האנשים השתנה לפי מידת היותם עשירים או קשי יום (במילאנו ובטורינו היו יותר עשירים מאשר ברומא ובוונציה). ואף על פי כן הנושאים השולטים בכיפה בספר זה, כגון ניידות חברתית והעדפות פוליטיות, חלים כמעט במידה שווה על היהודים בכל רחבי המדינה.

ספר זה, אפילו שהוא משתרע על פני מאה שנה של חיים יהודיים באיטליה, אינו מתיימר להיות סקירה מקיפה של תולדות יהדות איטליה בעת החדשה. אני שואפת להבליט את הלך הרוח שגרם ליהודי איטליה, בשנים שחלפו בין 1848 ל-1938, לטפח את תפיסתם כלפי איטליה בתור מולדתם האהובה, וכן אבאר כיצד עיצבה תפיסה זו את תגובותיהם לזוועות של 1938–1945 ואת הנרטיב שלהם אחרי המלחמה. בד בבד מעלה המחקר הזה נושאים שנידונו לעיתים נדירות בלבד, כגון מנהגים בחיי היום-יום של יהודי איטליה ומורשת דתית. אף שהשואה תופסת מקום חשוב באיטליה ומשמשת מושא למחקר נרחב, המתומצת בפרק השלישי והרביעי של ספר זה, אין זה סיפור חדש שאני מספרת. ספר זה מבקש לעורר את תשומת הלב להיבט שנבדק פחות ונוגע לחווייתם של יהודי איטליה בתקופת המלחמה, סיפורם של הפליטים בפלשתינה ובארצות הברית. כמו כן, אף על פי שנכללות בספר השוואות לקהילות יהודיות אחרות, בייחוד אלו שבצרפת ובגרמניה, אין מדובר בהיסטוריה השוואתית כשלעצמה. יהודי איטליה בעת החדשה היו מיעוט קטן באוכלוסייה – הם מנו 39,000 בשנת 1861 ו-45,000 בשיא של שנת 1938[65] – אולם יש להם היסטוריה משלהם, ומן הראוי לספר אותה. חוקרים אחרים ערכו השוואות בין הדרכים שהובילו את היהודים באיטליה, בגרמניה ובאוסטריה לְעֵבֶר קבלת אמנציפציה; בין התרחשויות השואה באיטליה, בצרפת, בבלגיה, בהולנד, בדנמרק ובנורווגיה; ובין דרכי זכירת השואה של האיטלקים והצרפתים.[66]

הפרק הראשון בוחן את הסיבות לרגשות הפטריוטיים העזים של היהודים כלפי איטליה, רגשות שהביאו אותם בהמשך לידי מתן אמון באיטליה גם אחרי שנחקקו חוקי הגזע ב-1938. שלוש התפתחויות שהתרחשו בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה – השלמת איחוד איטליה, אמנציפציה אזרחית בעבור מי שאינם קתולים ופרץ של שגשוג כלכלי – גרמו למנת חלקם של יהודי איטליה להשתפר שיפור דרמטי. הם הגיבו על השיפורים הללו בנאמנות נלהבת לאיטליה, רגש שהלך וגבר בתחילת המאה העשרים. אף שהחברה האיטלקית הייתה נגועה מאוד בדעות קדומות, נהנו יהודי איטליה בתקופה שלפני 1938 מאורח חיים נוח יותר ממרבית האיטלקים וגם היו מודעים לזה. האנטישמיות באיטליה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים לא הייתה ארסית כמו בצרפת, בגרמניה, באוסטריה או בבריטניה; זאת במידה רבה משום שלאיטליה כמעט לא הגיעו מהגרים יהודים ממזרח אירופה. היהודים האיטלקים המשיכו להפגין את מסירותם למדינה גם אחרי עליית הפשיזם ב-1922.

הפרק השני מביא סיבה נוספת לאמון שרחשו היהודים האיטלקים כלפי איטליה גם אחרי 1938: השגשוג שידעה התרבות היהודית בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. יהודי איטליה טיפחו מסורות ומנהגים רבים בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. מבחינתם, לא היה עליהם לבחור בין יהדותם לאיטלקיוּתם; הם הזדהו בשתי הזהויות יחד. האפשרות שניתנה להם לפני 1938 לקיים תרבות יהודית תוססת, גרמה להם להיות פטריוטים עוד יותר ועיצבה את תגובתם לאסון שניחת עליהם ב-1938.

הפרק השלישי שוטח לפנינו את מאורעותיה של המערכה הגזענית של איטליה לפי סדרם ועוסק בהנחה השגויה של קורבנותיה, שהיטלר (ולא מוסוליני) הוא האשם בגזֵרה הרעה. במשך חמש שנים ארוכות, מאוגוסט 1938 ועד ספטמבר 1943, רדפה איטליה הרשמית את היהודים ביעילות ובלי פשרות. הממשלה חוקקה והוציאה לפועל עשרות צווים נגד היהודים, כלאה אותם במחנות ריכוז והעבידה את מקצתם בעבודות כפייה, ובה בשעה עסקה תעמולתהּ המרושעת בדמוניזציה שלהם בלא לאות. פרק זה מתמצת עבודות מחקר רבות שנכתבו בשני העשורים האחרונים ומשלים אותן באמצעות מקורות ראשוניים שלא נחקרו קודם לכן, בייחוד ספרי זיכרונות והיסטוריה שבעל פה, החושפים את העובדה שב-1938 ציפו היהודים שהחוקים יתבטלו בהקדם.

הפרק הרביעי מתאר את המאורעות שהתחוללו לאחר פלישת הגרמנים לאיטליה ב-1943. דרכי פעולתם היו כפי שכבר נהגו לעשות בכל מדינה אחרת שהשתלטו עליה: הם שילחו את היהודים למרכזי הרג במזרח. 6,806 יהודים בסך הכול – 4,148 איטלקים ו-2,658 בעלי אזרחות זרה או בלתי ידועה – נשלחו מאיטליה למחנות ההשמדה. רק 837 מהם שרדו.[67] בין האיטלקים – הן מקרב השוטרים והן מקרב האזרחים – היו כאלה שהצילו יהודים מפני הגירוש. הם הסתירו יהודים בבתיהם, הזהירו אותם מפני מעצר העתיד לבוא והבריחו אותם מעבר לגבול אל שווייץ, מתוך סיכון גדול לחיי המצילים. אבל אחרים, הן אנשי משטרה והן אזרחים מן השורה, מסרו יהודים לידי הגרמנים. אף פרק זה, כמו הפרק הקודם, מושתת בראש ובראשונה על מחקריהם של היסטוריונים אחרים העוסקים בפשיעה בתחום השואה.

במשך כל העת ההיא המשיכה תדמיתה החיובית של איטליה להתקיים בחשיבתם של היהודים האיטלקים בכל מקומות הימצאם. בקרב אלו שדגלו בה, על פי הפרק החמישי, היו כמה מאות של יהודים איטלקים שהיגרו לארצות הברית אחרי חקיקת חוקי הגזע באיטליה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. המהגרים הללו התגייסו לצבא האמריקני, סייעו בעורף והוקיעו את הדיקטטורה הפשיסטית שעזבו. אולם בה בשעה השתפכו בנוסטלגיה על איטליה. הם תיארו תיאור אידילי של איטליה. כל דבר שלא היה בסדר באיטליה נזקף לחובתו של מוסוליני, אמרו, או נוצר באשמת גרמניה. היהודים האיטלקים בארצות הברית לא השגיחו בכך שאיטלקים רבים – ולפעמים הם עצמם בכלל זה – העריצו את מוסוליני במשך שנים. הם התעלמו מן האמת: רבים מהאיטלקים קידמו בברכה את חוקי הגזע, ואיטליה חוקקה את חוקיה הגזעניים בלי קשר להיטלר ולפני פלישת הגרמנים. היהודים העדיפו להציג את כל האיטלקים בתור קורבנות חפים מפשע. הם עשו זאת משום שעדיין הרגישו איטלקים בעצמם, והאפשרות להוקיע ולגנות את החברה האיטלקית הכאיבה להם. הם רצו שארצות הברית תנהג באיטלקים ביד רכה כשתגיע השעה לפלוש לארץ המגף, בעיקר בקרובי המשפחה שהותירו מאחוריהם. מסיבה זו ואחרות השתדלו היהודים האיטלקים ששהו בארצות הברית בתקופת המלחמה להלל את איטליה.

הפרק השישי עוסק בכמה מאות של יהודים איטלקים שנמלטו לפלשתינה, שהייתה בשלטון המנדט הבריטי. אף אלו נאחזו בשורשיהם האיטלקיים. הציונים שבסביבתם דחקו בהם כדי שישכחו את אירופה ויפנו את עורפם ל”גולה” – מונח המגדיר באופן נרחב ביותר כל מקום שמחוץ למולדת היהודית. יהודים בפלשתינה יעצו לאיטלקים שזה מקרוב באו לשנות את אורחותיהם הבורגניים והעירוניים ולאמץ במקומם את האֵתוֹס הסוציאליסטי המחוספס, מתוך העדפה לחיי חקלאים בקיבוץ. אולם המהגרים חיפשו משרות צווארון לבן, את הבתים בעיר ואת המוזיקה הקלאסית והבגדים האלגנטיים שהיו מנת חלקם באיטליה. רק מְעַט מִזְּעֵיר מהם החליפו חיים של עירוניים ממעמד הביניים בקיום הכפרי לחלוטין בקיבוץ ומחו כל זכר לחינוכם האיטלקי. הם היו בגדר חריגים. רוב הפליטים דבקו בתרבותם האיטלקית.

הפרק השביעי מוכיח, שגם אחרי המלחמה נאחזו היהודים האיטלקים בזהותם האיטלקית – ובייחוד בסגנון היהדות המיוחד להם. מלחמת העולם השנייה הותירה את איטליה עם 32,000 ניצולים יהודים, שהיו עניים, חולים ולעיתים קרובות בלא קורת גג. הניצולים חזרו לאיתנם בעזרת יהודים אמריקנים, שהגיעו לאיטליה בעקבות גייסותיהן של בעלות הברית וחילקו כמויות גדולות של מזון, בגדים וכסף לאחיהם. בעת הענקתו של הסיוע החומרי ביקרו הללו את אופייהּ של היהדות האיטלקית, קבעו שהיא חלשה ומדולדלת – תדמית הקיימת עד ימינו אלה – ואף ניסו לכפות מנהגים יהודיים-אמריקניים ככל האפשר. אולם היהודים האיטלקים נאחזו בחוזקה בגרסתם האיטלקית של התרבות היהודית, השקיעו בה ופיתחו אותה בשנים שלאחר המלחמה.

בפרק השמיני מועלֵית הטענה, שהיהודים האיטלקים אימצו ואף חיזקו את נרטיב גדלות רוחם של האיטלקים בשנים שלאחר המלחמה. יהודים איטלקים ששרדו מפני התחבאותם, מעולם לא שבו להביע פטריוטיות נלהבת כמו זו שהרגישו כלפי איטליה בשנים של טרום המלחמה. במקום זאת, קיבלו על עצמם בשנים שלאחר המלחמה מחויבות כלפי מולדת אחרת – המולדת היהודית. מדינה יהודית, טענו, לעולם לא תבגוד בהם כפי שעשתה איטליה. יתר על כן, המולדת היהודית זקוקה להם, כפי ששמעו מפי אלפי חיילים יהודים שבאו מפלשתינה לאיטליה ב-1945 בשל שירותם בתור מתנדבים בצבא הבריטי. אולם רוב היהודים האיטלקים בחרו להישאר באיטליה אחרי המלחמה. בגלל מגוון סיבות, לרבות הרצון להותיר את העבר המכאיב מאחוריהם, בחרו היהודים האיטלקים להתמקד באיטלקים הטובים ובמה שעשו במשך המלחמה. ככה הצטרפו לגל המחילה ששטף את הארץ.

חיבור זה שוטח לפנינו סיפור – סיפור על חיים יהודיים באיטליה. התנסויותיהם של היהודים האיטלקים למן האמנציפציה ועד לפשיזם, בזמנים שבהם חישלו קשרים אמיצים עם איטליה ואף שימרו את תרבותם היהודית הנבדלת – הן שסללו את הנתיב אל משיכתם לפשיזם מחד גיסא ואל תגובתם לרדיפות מאידך גיסא. אך ספר זה מביא סיפור נוסף – הסיפור שבחרו היהודים האיטלקים לספר. בשעה שניצבו יהודי איטליה לנוכח המשבר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ובעת בחינתו של המשבר הזה כשהיה מאחוריהם – הם בחרו בנרטיב ה”בְּרָאוָה גֶ’נְטֶה”.