במעגלים ההולכים ומתרחבים כאדוות, מגלה המסַפר של ילד אחד מההר את העולם – ואת עצמו. בכל פעם מעפיל הילד, "טרזן […]
•••••
הפעם החלטתי לא לרכוש חבילת גלישה מחו״ל, ופשוט לא לענות אם יתקשרו. בברלין, ביומיים הראשונים לפני היריד בלייפציג, אכן איש לא התקשר, אבל ביום השלישי, דווקא בתוך ארמון שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג, המכשיר לא הפסיק לרטוט לי בכיס. לא היו שם הרבה אנשים אבל בין המעטים שכּן היו שם, לא היה אחד שלא ירה בי מבטים נזפניים רק בגלל הזמזום של הרטט. שוב ושוב דחיתי את השיחה, עד שהגעתי למסקנה שאם מישהו מתעקש כל־כך, אולי קרה משהו.
התרחקתי אל חלונות הזכוכית, שגן הארמון נפרשׂ לפניהם בירוק עד האופק, ורק שם השבתי לקריאה.
“אדון אברמל’ה?” עלה קול אישה תובעני מן הטלפון.
“כן,” מצאתי עצמי משיב אינסטינקטיבית, בלי לתמוה כלל שהיא פונה אליי בתואר אדון ומצמידה לו כינוי מימי ילדותי, שרק אימא עוד לא נטשה אותו.
“מי אתה אדוני?” שאלה המתקשרת בעיקשות.
“את מתקשרת אליי, קוראת לי אברמל’ה, ואז שואלת מי אני?” תמהתי.
“אדוני מכיר את הגברת פַנְיָה?” התעלמה השואלת מהטרוניה שלי.
שמה של אִמי בפי האישה הזרה הזאת הצית מייד את כל נוריות האזהרה בראשי.
“מה קרה?” מיהרתי לשאול.
“אני מדברת מהמיון ברמב”ם. היא נפלה על המדרגות של תחנת המשטרה ויש לה סדק בגולגולת מעל ארובת העין.”
אלוהים, מה אני עושה עכשיו מכאן, מברלין?
אפילו רק שמו של בית החולים רמב”ם העיר בי תמיד תחושות של חירום, ובוודאי מראהו. זה נתקע בי עוד מהסיפורים של אימא על המסע הרגלי שלה אל בית החולים הזה, דרך השדות, כשצירי הלידה שלה תוקפים אותה שוב ושוב, מהימים שפתחו בו לאחי את הבטן ו”הוציאו לו את האפנדיציט,” מהימים שאבא שכב שם כשיישרו לו את הרגל שהחלימה עקום מפציעתו במלחמה בנאצים, ובייחוד מהימים ששכבתי בו מרוסק וכואב כולי בעת המלחמה בגולן. – עכשיו אימא.
אף שכּל התמונות הללו חלפו בראשי בשנייה ששמעתי את שֵם בית החולים, בלי שהיוֹת הודעתי לאחות שהתקשרה אליי, שאדאג שמישהו מבני המשפחה יגיע אליה, כי אני עצמי בחו”ל.
מה לאימא ולתחנת המשטרה? למה צלצלו דווקא אליי? מה זאת אומרת סדק בגולגולת מעל ארובת העין? השאלות התרוצצו במוחי בעוד עיניי משוטטות על מראות הגנים היפהפיים של שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג שעה שהמתנתי ששלמה אחי יענה סוף־סוף. מסרתי לו מה שאמרה האחות ומיהרנו לנתק כדי שיוכל להזעיק אליה מי מבני המשפחה שיוכל להגיע במהרה.
אף־על־פי שהיה ברור לי כי זוהי בוודאי איזו תאונה או משהו כזה, ושלא אימא יזמה את האירוע, לא יכולתי להשתחרר מן התחושה שאין זו אלא מניפולציה חדשה. כל דרך להחזיר אותי הביתה הייתה כשרה בעיניה. התחושה שהיא מנסה זאת שוב ליוותה אותי מיום שהיא התנגדה בתוקף לתביעה שלי לצאת מהבית למוסד החינוכי בקיבוץ. אצלי רק הלכה וגברה מאותו יום ההרגשה שגבולות העולם שלי מתרחבים עוד ועוד, ואילו היא, כנגד כל הסיכויים, ובלי שום תוחלת, המשיכה לעשות הכול כדי למשוך אותי בחזרה פנימה, הביתה, לכרוך סביבי את חבל הטבור.
אימא שָבָה ואמרה תמיד כי באה לארץ משום שזוהי הארץ של היהודים, ושאין לה מה לחפש בשום מקום אחר בעולם. כל ימיה החזיקה בתפישה הזאת וסירבה לצאת מהארץ אפילו לביקור קצר אִתנו בעיר הולדתה. אני, לעומת זאת, לא זו בלבד שלא עמדתי באותה הבטחה לא לצאת מן הארץ, שבנעוריי הייתי מאוד גאה בה, אלא שראיתי ביציאה אל העולם פריצה של ממש ממגבלות העולם הנצור שלנו.
ועכשיו, פה, בדרך ליריד בינלאומי, מחוץ לארץ, מגיעה הקריאה הזאת, שאולי תחייב אותי לוותר על הכול ולטוס בחזרה ארצה, ועוד דווקא בכינוי הזה: “אברמל’ה”? ברור שזה לא נעשה בכוונה, אבל איך יכולתי שלא להרגיש כך?
רק שעה שלמה לאחר מכן התקשר שלמה להרגיע, “לא, אין צורך שתשוב ארצה. היא בסדר גמור.”
הוא סיפר שבתור בבית המרקחת ניגש אל אימא אדם וביקש שתפרוט לו שטר של חמש מאות שקלים. בתום לב נענתה לו והגישה לו חמישה שטרות של מאה שקלים, תמורת השטר שמסר לה, שטר של מאתיים שקלים. כשניסתה לשלם בו לרוקח, הסתבר לה, לא רק שבכלל לא קיים שטר של חמש מאות שקלים, אלא שגם השטר שקיבלה תמורת חמשת השטרות שלה היה מזויף. הרוקח אמר לה שהיא מוכרחה להתלונן במשטרה, ובעיניה אם הרוקח אמר שהיא מוכרחה, אין מנוס מלגשת למשטרה. את התלונה הספיקה להגיש, אבל בצאתה מתחנת המשטרה מעדה במדרגות ונחבטה בראשה. השוטרים הזעיקו אמבולנס. אימא הייתה די מבולבלת, והאחות שטיפלה בה נאלצה לחפש בתיקה מסמכים לזיהוי, ומצאה בו את תעודת הזהות שלה ופתק עם מספר הטלפון שלי ובו השם “אברמל’ה”.
עוד שעה ארוכה עמדתי בתוך ארמון שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג, לפני השערים שמבעד לריבועי הזכוכית שלהם נשקפה אליי רצועת הדשא הירוקה. משני צִדיה נמתחו שבילי חצץ רחבים עד החורשה הירוקה הנושקת לשמים הכחולים, הרחק בעומק הגן. בצִדי רצועת הדשא הזדקרו במרחקים קבועים עצים גמדיים גזוזים כחרוטים ירוקים, כאילו סימנו מסלול המראה אל העולם הגדול.
אין עדיין תגובות