החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ימי עלמה ותום

מאת:
הוצאה: | 2016 | 291 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, במבצע
זמינות:

24.00

רכשו ספר זה:

עלמה בלום, שחקנית מוערכת, הנחשבת ל'גברת הראשונה' של התיאטרון, ותום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח, אמורים לשחק במחזה חדש תפקידֵי אֵם ובנה שמערכת יחסים קשה ועכורה שוררת ביניהם. הבן בורח מאמו, היא מבקשת נואשות להחזירו אליה, אך הוא לא נעתר לה ויוצא שהם אינם נפגשים פנים אל פנים באף סצנה במחזה.
במאי ההצגה, בהבלחה גחמתית-מקורית, מבקש מהם לא להיפגש בתקופת החזרות גם מחוץ לבמת התיאטרון, כביכול כדי להעצים את העוינות והניכור המאפיינים את יחסיהם במחזה. תחילה הם מגיבים על הבקשה המוזרה בהסתייגות זועמת, אך כעבור זמן הם כמו-מתאהבים ברעיון, ומחליטים להימנע לפי שעה מכל מפגש, לבדות כל אחד את קורות חייו של השני/השנייה, ולהפליג כך אל מקומות, זמנים ומערכות יחסים כיד הדמיון הטובה עליהם.

הסדָרים והגבולות של מציאות מול תיאטרון נפרמים ומשתבשים. עלמה בודה את סיפור צמיחתו של תום משכונה זנוחה ביפו אל זירת התיאטרון בתל אביב, ומבקשת לפענח את חידת זהותם העלומה של הוריו. תום מצדו בורא את סיפורה של עלמה – שתחילתו באירופה של ימי המלחמה, המשכו בזינוקה המטאורי כשחקנית נודעת, וסופו במפגש עם קצין נאצי מזדקן שבא לארץ ומצפה שהגברת תמחל לו על מעשיו האפלים אז…
כך הופכים חיי עלמה ותום לספקטקל מתעתע. הריאליזם הולך ומתרסק והבדיון הפואטי מערבל את תודעת הדמויות. שוב אין זה ברור מה מציאות ומה דמיון, ומנגד אפשר לומר שהכול מציאות בה במידה שהכול דמיון. הסיפור כולו נעטף במבדֶה נדיר, המשבש לחלוטין כל מערכת-ציפיות מובנית של הקורא – המוצא עצמו מהלך בעולם דרמטי פתלתל, שבו החיים הם מחזה והמחזה הוא החיים, ופוסע בנבכי מסע מעמיק לאין שיעור בחיק הבדיון הפרוזאי.

בין ספריו הקודמים של דן שביט הרומנים אנה ואני, בכל פעם שהוא מתאהב, פתאום ראיתי אותו, והנובלות משורר מתכוון להתאבד וכמו לילה אחרון. במקביל לעשייתו הספרותית הוא יוצר גם באמנות פלסטית והציג תערוכות רבות של ציור ועבודה בחומרים שונים.

מקט: 4-31-6306
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אקספוזיציה

1.

עלמה בלום מקיצה באחת־עשרה בבוקר. לא מזדרזת לצאת מן המיטה. קודם תתפנק אל הזיות נים־לא־נים, שיישאו אותה אל מרחבים שהם רק שלה והיא תרחף בהם – יפָה, בוהקת. כשההזיות המתעתעות יתפוגגו, יגיחו מאליהן, איטיות אבל עקשניות, מחשבות־אמש שנדחקו ככל שהלכה ושקעה בתרדמה, ורק כשנדמה היה לה שערכה בהן את הסדר הראוי, תסיר את שמיכת הלילה, תתיישב על פאת המיטה, תיישר את קפלי הכתונת ותעביר מבט חטוף – עדיין מנומנם, גם מריר משהו – על זרועותיה החשופות.

אז תלטף את מִפתח החזה, תיאנח, תפהק, תקום לאט, תִפנה אל החלון, תפתח תריס, תצמצם ותמצמץ עיניים אל האור המציף את חדר השינה, ותדשדש בנעלי הבית אל חדר האמבטיה. שם תתפשט, תיתן לזרם המים להציף אותה בחמימות טובה.

כל כך היא אוהבת את הדקות האלה, שבהן היא מלטפת את גופה בתנועות מתמשכות־מתמתחות. אולי הייתה מעדיפה שמישהו אחר יעשה לה כך, אבל מישהו אחר איננו, ואפשר גם שהיא מתענגת דווקא ממגע אצבעותיה שלה. כבר שׂבעָה ליטופי אחרים, ומזמן ברור לה שאין מישהו טוב, קרוב ונאמן לה ממנה עצמה.

לפני שתצא מהאמבטיה, תיעצר עירומה לפני המראָה. קודם תִראה את הפָּנים. שהגוף יחכה. העיניים הן העיקר. כך אמרה לה גם נסיה, המורה שלה למשחק, לפני שנים. ועוד לפניה אמרה אִמה רגינה שהעיניים הן הראי של הנפש, ואיך שאת מתבוננת בהן כך יסתכלו עלייך, אלייך. ואמרה עוד שיש ניצוץ נדיר בעיניים שלה, שיישאר שם לתמיד, גם כשכבר לא תהיה לגמרי צעירה.

והיא אכן רואה אותו גם עכשיו, ונהנית בכל פעם מחדש להיווכח שחרף השנים החולפות נשמרו בגופה אותם קווים מעוגלים, אפילו מחוטבים, שכל כך הרבה גברים חמדו ולא מעט נשים חרקו שן מולו. וגם אם פה ושם משתפל איזה קמט סורר, הוא דווקא מוסיף לוויית־חן למתווה הכללי. אדרבא, מה שמתוח מדי בסופו של דבר מזויף. גם את זה אמרה אמא רגינה לפני שנים. וכמה צדקה.

היא לא ממהרת לשום מקום. עד לפני זמן לא רב האמינה שעדיין מרחפת מעליה אותה הילה זוהרת של שחקנית חד־פעמית שלעולם לא יוותרו עליה, אבל כבר תקופה ממושכת מדי לטעמה הטלפון לא מצלצל, ויומן החזרות ריק.

לכל היותר מתקשרת ג'וּדי, שמחשיבה עצמה לחברה הכי טובה שלה, ולפעמים עיתונאי כלשהו מבקש לשמוע, לקראת צאתו של גיליון ערב חג, מהו הספר האהוב עליה, ואיזה סרט קולנוע ריגש אותה, וכמובן מהי הצגת התיאטרון האחרונה שראתה.

אבל היא כבר שלוש שנים לא ראתה הצגת תיאטרון.

אם היא לא משחקת היא גם לא צופה.

ופתאום בבוקר הזה – הטלפון מצלצל בדיוק כשהיא יוצאת מן האמבטיה, עוטפת עצמה בחלוק־מגבת לבן, מתכוונת אל פינת המטבח, למזוג כוס קפה, להוציא מן המקרר גביע יוגורט ושני מלפפונים, להתיישב ליד שולחן הפורמייקה המרובע, לשתות לאט, להתמסר לשלווה פנימית שהיא כופה על עצמה כנגד סערות־נפש שמאיימות להוציא אותה ממנה, ולשנייה או שתיים מתלבטת אם תענה, כי מעט השיחות שהצטלצלו כאן לאחרונה היו מעיקות ומיותרות מבחינתה. ומצד שני – לעולם אין לדעת. לכן בכל זאת תרים את השפופרת, תלחש 'הלו' צרוּד של בוקר, ותשמע, מופתעת למדי, את קולו של מיקי נבון.

מכל הבימאים שעבדה אתם הוא היחיד שמקובל עליה. לא באורח מוחלט, כמובן. הרי אין אדם מושלם בעולם, מי כמוה יודע, והיא גם יודעת למנות את חולשותיו, אם רק תתבקש. כל השאר בינוניים למדי לטעמה, ולא אחת נאלצה להסכין בחירוק שן עם התובנות היומרניות־רדודות שלהם, כשהתעקשו שהיא ורק היא נולדה לתפקיד הבא, ואז להתנהג ולהתנהל מולם כאילו הם בעיניה סמכות בלתי מעורערת, בשעה שלכאורה השתוקקה להטיח בפניהם מה היא באמת חושבת.

אילו רק נתנו לה פעם אחת לביים בעצמה היו נדהמים כולם: השחקנים, אנשי הצוות, בעיקר הקהל. אבל דווקא בשל מעמדה כמעין שחקנית־על, גברת ראשונה שכזאת, חששה שאם תבקש לא ייענו לה והיא תשמע הערות שהייתה מעדיפה לא לשמוע. וגם הכישלון האפשרי – היא לא תעמוד בו.

כלפי מיקי היא חלשה. תווי פניו מסותתים בחיטוב מעניין, כך היא מגדירה לעצמה. לא יודעת מה יותר: היות העיניים שקועות עמוק תחת גבות עבות־סבוכות, או שרטוטן המרובע של הלסתות וייחודו המתעגל מעט של קו השפתיים.

"מה שלומך עלמה?" הוא שואל.

היא נמנעת מלהתמסר לנימה הלטפנית העולה מן העבר השני. יותר מדי פעמים הסתיימו גחמות כאלה במפח נפש.

"טוב תודה, מיקי. מה שלומך אתה?"

"בסדר, אין הרבה חדש. עובדים, את יודעת, אין ברירה…"

"על מה בדיוק עובדים?"

"אני מסיים עכשיו לביים איזה מחזה בפרינג', אבל כבר מוכן להפקה הבאה בתיאטרון. מחזה שכתב רינו בן ארי. בהתחלה היו לי ספקות. המחזה טוב, אבל יש בעלילה גם משהו מלודרמטי שלא לרוחי".

"נו, ואתה, מיקי – מתכוון להתפשר על מלודרמה?" היא מקנטרת, מצפה לשמוע אותו מתפתל.

"לא אמרתי מלודרמה. התכוונתי… יש פה ושם רגעים, אבל המחזה בסך הכול חזק ומאתגר".

הוא שמע את הסרקזם בקולה, נבוך לרגע, אבל מתעשת: "תשמעי עלמה, אני רוצה להציע לך את התפקיד הראשי. מהרגע הראשון שקראתי היה ברור לי שהוא נולד בשבילך ואת בשבילו".

שלוש שנים נהדפו אחורנית באחת – מיקי נבון הוא שוב במאי־חלומותיה. במשך השנים האלה מצאה עצמה לא פעם מטיחה בו עלבונות: איך שכח אותה, איך מזמן לא הציע לה תפקיד של ממש, וראתה בלב כוסס איך כוכבניות זולות, עם כִּשְׁרוֹן משחק בינוני במקרה הטוב, עושות חיל, ועכשיו סוף־סוף ההכרזה המחמיאה הזו.

"זה מרגש, מיקי, מה שאתה אומר. נולד בשבילי ואני בשבילו".

"טוב לשמוע תגובה כזאת, עלמה. חשבתי שאת כבר נהנית לשבת על זרי הדפנה ולא מעוניינת…"

שוב היא צריכה להבליג, ובמקום להשתלח: איך העזת לחשוב ככה? ממך לא ציפיתי לאטימות כזו! היא מתחייכת אל השפופרת: "תראה… את זרי הדפנה אני שומרת בארון זכוכית מיוחד".

"רק תיזהרי שלא יישבר. בקיצור, את רוצה לקרוא את המחזה?"

"קודם רוצה שתגיד לי כמה מילים על מה ועל מי".

"את רוצה לדעת מי את שם, אה?"

"כן. צריכה להתנצל על כך?"

"לא, לא. איכשהו את נשמעת לי הבוקר רגישה מדי, מחושבנת על משהו?"

"בוא נעזוב את זה עכשיו. רק בוא תגיד לי מה הסיפור ומי אני שם".

"אז ככה, המחזה נקרא הבן האבוד. הגיבורים הם אמא ובן. מערכת היחסים קשה, עכורה. היא נטשה אותו בעבר ועכשיו מחפשת אחריו. הוא בורח ממנה והיא רודפת. עניין מורכב למדי, או אם תרצי, הם בורחים זה מזה וגם רודפים אחד אחרי השני".

"נשמע מעניין, אם כי באמת קצת מלודרמטי".

"אני מאמין שנוכל לנטרל את הנימה הזאת. בכל אופן, יש במחזה כמה יסודות חזקים, אפילו קלאסיים".

"אדיפוס?"

"את אמרת".

"סומכת עליך שתוכל לעשות את זה".

"טוב, אז כפי שהבנת אני רוצה שתשחקי את האמא".

"לרגע חשבתי שדווקא את הבן".

מן העבר השני נשמע צחוק מאולץ.

"ומי את הבן?"

"עוד לא סיכמנו. רינו מציע את תום זמיר. שמעת עליו?"

"על מי, על רינו?"

"אוי עלמה, נו באמת…"

"שמעתי משהו על הזמיר הזה. לא הרבה".

"ראיתי אותו בשתי הצגות. נראה לי שיש לו עתיד. אעשה לו בקרוב אודישן. רינו אומר שהוא הדבר הבא, אבל אני סומך רק על עצמי".

אלא מה, היא חושבת. ורק תוהה אם הוא מוכרח לנסח זאת כך. לפעמים הענווה הטבעית המובנית בו חורגת מתוך עצמה וחבל. אבל היא סולחת, ורק רוצה לדעת מתי יתחילו החזרות, חומקת מן השאלה אם תרצה לקרוא את המחזה. הוא שומע את שתיקתה, ממשיך: "המיוחד הוא שהם אף פעם לא נפגשים על הבמה, האֵם והבן. בורחים ורודפים ולא מוצאים".

"מעניין… נשמע משהו שייקספירי כזה".

"עלמה, את נסחפת היום – קודם אדיפוס, עכשיו שייקספיר".

"זה עשוי לאכזב קצת את הצופים, לא? אני מתכוונת – שהם לא נפגשים".

"תקראי את המחזה ותביני… זאת אומרת – תופתעי".

"אתה גם רוצה אותי לתפקיד וגם מכין לי הפתעות? בכל אופן אני מקווה שמחוץ לבמה מותר לי לפגוש בו – איך קראת לו? תום זמיר?"

"יהיה לך קשה, מה? לשחק מול בחור צעיר שלא תפגשי".

"לברוח מבעל מזדקן יהיה יותר משמח".

מיקי צוחק, הפעם צחוק שלא נשמע מאולץ: "את ממזרתה, עלמה בלום, בדיוק כמו אז… את יודעת, אני אפילו חשבתי שהיה טוב ונכון שבתקופת החזרות לא תיפגשו גם מחוץ לבמה. מין נתק מוחלט שיעצים את אפקט המפגש בסוף. מין אקספרימנט תיאטרלי כזה".

"אהה, אז אני מבינה שבסוף הם בכל זאת נפגשים".

"נו, בעצמך אמרת שיש גבול כמה אפשר לאכזב את הצופים".

"ובאמת נראה לך שכדי להיות מופתעת על הבמה אני צריכה להתנזר ממנו גם מחוץ לבמה?"

"תלוי כמה זה חשוב לךְ".

"את זה אני אחליט לעצמי. האמת – הרעיון ממש פתטי. אפילו מעליב. וחוץ מזה, אתה חושב שבאמת חשוב ואכפת לי כל כך להכיר אותו מחוץ לבמה? אתה רוצה שנספור כמה שחקנים כבר פגשתי ורגע אחרי שההצגה ירדה לא זכרתי איך קוראים להם?"

רגע דק של שתיקה. מיקי לא עונה. כל תשובה תסבך אותו.

"אז מה עכשיו, מיקי? מה השלב הבא?"

"אשלח לך את המחזה. אתקשר בקרוב. רינו קיבל על עצמו לדבר עם הזמיר הזה".

"טוב, נהיה בקשר בקרוב".

היא מניחה את השפופרת. התרגשות חמימה שבה ומציפה אותה: הוא רוצה בי. לא בלית־ברירה פנה אלי, והזמיר הזה – באמת נחמד, אולי גם מוכשר, אם כי כל הכוכבנים הצעירים הללו כל כך דומים אחד לשני. מילא בצורה, אבל גם במניירות. בעיקר במניירות.

לרגע לא ידעה מה לעשות עם עצמה. השיחה הזו כמו סילקה באחת את תסכולי הבוקר המרירים. היא שבה לחדר האמבטיה. הביטה במראה. נזכרה שהיא עדיין עירומה מתחת לחלוק הלבן. אבל כרגע לא אכפת לה. שהגוף יחכה. הניצוץ בעיניים הוא העיקר, ובעצם, לא רק בעיניים. אלא בכל תווי הפנים.

2.

"עלמה בלום משתוקקת לתפקיד", אמר מיקי לרינו בשיחת טלפון באותו ערב.

"ככה היא אמרה?"

מיקי גיחך: "נראה לךָ? אבל אני מכיר אותה! אמרה שרוצה לחשוב והקול שלה רעד – שרק לא אשכח לחזור אליה".

רינו שמע. הפרשנויות של מיקי לא נוחות לו. יזכיר לו כמה פעמים כבר טעה. אבל הוא לא רוצה ולא אומר. מזה זמן שמיקי שוב לא מאתגר אותו. היו ימים אחרים. שניהם חלמו לכבוש את העולם. רינו כתב, מיקי ביים, והעולם נפעם. באוויר ריחף מתח ודאי של פריצה כוססת. אנשים ליטפו אותם, קרצו להם, והם כבשו מתחים של קנאה הדדית – למען מטרה אחת נכספת.

רינו חושב שמיקי בגד, נסוג, התמסר לבינוניות רעה וביטחונו העצמי המופרז היה לו לרועץ. הצלחה אמיתית, רצה לומר לו, צומחת מתוך ענווה. אבל לא אמר, כי נראה לו שאם יפנה עורף ויתייצב לבדו – ייפול. כלומר, גם הוא בסופו של דבר מעין קורבן של עצמו. אצל מיקי היוהרה, אצלו הספֵק – ואולי דווקא חתירה נואשת לשלמות.

בין לבין נטפלה, בעצם התנפלה עליו, גליה, עוזרת לתפאורן התיאטרון, ואמרה שאם לא יחיה אִתה תשים קץ לחייה, והוא אמנם לא השתכנע שאכן כך יקרה, אבל נענה, ומיקי חייך: היה ברור שרינו לא יסתבך עם התאבדות־גליה, ואז גם ייסוג מתאוות כיבוש העולם. יכתוב מחזה אחר מחזה וישוב כל ערב הביתה בשלום.

עכשיו על הפרק המחזה החדש שלו – הבן האבוד. סיפור סביר, לפעמים אפילו חזק, אולי נגוע פה ושם במתקתקות כלשהי. מצד שני, הוא יודע, במלודרמה יש תמיד גם גרעין של אמת ויש כוח, ואחרי הכול גם ניחוח של הצלחה קופתית שמיקי לא אדיש אליה, ולכן עלמה בלום תשחק את האמא, ותום זמיר את הבן.

הוא צריך עוד להתקשר אליו, אל הזמיר התורן הזה, שבטח כוסס ציפורניים בשעות בהן הוא ממתין לצלצול טלפון. הרי כתבו שהוא ההבטחה של מחר. למה מחר? היום! והוא ממתין כהבטחה, ולאיש לא איכפת שהיא לא מתקיימת.

מיקי דיבר עם עלמה, ורינו חושש שהוא עוד עשוי להתחרט ברגע האחרון ולפרוש מן ההפקה. רינו מכיר את החרטות הללו. לפני שנתיים העלו מחזה שהוא כתב ומיקי ביים, לחיים סמוקות קראו לו, וביום שלאחר הבכורה מיקי נכנס לתענית בת שבועיים ימים, כי נראה היה לו שבחר בשחקנית הלא נכונה.

3.

"מיקי", עלמה בלום לוחשת לשפופרת, "משהו בליהוק לא נראה לי, אם מותר לי".

"מותר לָךְ", הוא עונה וחושב שהגברת שוב משחקת־אותה פרימדונה דווקא ברגע של חולשה. הוא קיווה שבמשך השנים תמתן קצת את המניירה הגבהנית זאת. הוא מכיר כמו כולם בכשרונותיה הייחודיים, אבל סבור שאל גדוּלה אמיתית נלווית, מן הסתם, דווקא מידה של ענווה, וזו אכן אפיינה אותה בעבר, עד שמבקר מכובד כתב שעלמה בלום היא עכשיו 'השחקנית הלאומית'. זאת הרי נוסחה אווילית וגם מסוכנת, לדעתו של מיקי, והוא העריך שעלמה אינטליגנטית ורגישה דיה להבין זאת. כי הרי מי שהוא לאומי הוא לא אמן ומי שהוא אמן אינו לאומי. ובאמת, כששאלו אותה אם התואר הזה הולם אותה, הגיבה בתנועה מבטלת: אני? מה פתאום?! אבל כולם ראו כמה היא מוחמאת – איך לא – ולמחרת עורך־תרבות לקקן מרח כותרת בעיתון: 'עלמה בלום מאשרת ומאושרת'. היא רתחה, אבל החליטה שיש דברים שעדיף לא להגיב עליהם. למרות זאת, התחילה להתנהג כמי שמשלימה עם התואר ומתנהלת על פיו, עד שמיקי העז ללחוש לה בתום איזה פרמיירה: עלמה, מרוב תהילה את מתחילה לזייף במשחק.

היא נבהלה: באמת?!

מיקי נימק: אין דבר יותר מסוכן לבן־אדם בכלל, ולאָמָן בפרט, מאשר להאמין באופן מוחלט למחמאות שהוא מקבל. תמיד רצוי להשאיר מקום לספק, אפילו קל.

היא נזכרת עכשיו בהערה של מיקי ונבוכה. מבינה שהיא צריכה להתנסח אחרת. לא להביע דעתה האנינה על הליהוק, לומר רק שהיא מתלבטת, חוששת שהסיפור יזכיר לה את החיים שלה עצמה – ובכל מקרה נראה לה שלבחור המטורזן הזה, תום זמיר, אצה הדרך. הוא שאפתן מדי ובעיקר יפה מדי, וזה מטריד יותר מכול.

כך או כך, מיקי כבר יבין מעצמו מה בליהוק לא מוצא חן בעיניה ולא יהסס להגיד: עלמה, אני ממש לא מכריח אותך להשתתף. נמצא מישהי אחרת –

את המשפט הזה לא תוכל לשאת.

היא מלטפת את כלי החרסינה על השידה בסלון. משוכנעת שהשידה הזאת היא רהיט מיוחד, וכלי החרסינה מעלים בה דמעות. היא לא מבינה למה. אולי כי מתערפלים בה אז מקומות רחוקים. ואולי כי היא כועסת על מיקי, אבל יודעת שהוא יודע שהיא תהיה שם בשבילו.

4.

גם הבוקר תום זמיר מתעורר מאוחר. מיטל מתרחצת בחדר האמבטיה. אחר כך תתבשם, תתאפר, תצא רעננה, תדיף ניחוחות טובים, תתייצב כמעט עירומה לפניו, קצת מתגרה, כמעט משתחצנת: תִראה את גֵו האיילת הגבעולי, את השדיים הקטנים־זקופים, את ניעת העכוזים, וכשאני מסירה את המגבת, להרף עין עירומה כולי לפניך, אתה משתאה שוב אל הגוף היפה־מכל שהיה שרוע לצדך בלילה. גם שכב אתך כביכול, אבל לא –

עוד מעט היא תצא את הבית והוא יישאר במיטה, כיסוי לבן יכסה על מערומיו, שעדיין שרויים בעצלות רדומה. אולי כי אין להם סיבה להזדרז. אל מה? אל מי?

כבר כמה שבועות הוא כך, מאז שהמחזה ששיחק בו ירד מהבמה. היה בטוח שמייד יתנפלו עליו מפיקים ובימאים. הרי כך היה כתוב במזלות, במזל שלו. מזל כוכב. ופתאום נפער פער מר, ונדמה לו שמישהו משהה כאן במכוון. כאילו הצלחה שמזנקת מהר וגבוה מדי היא מתכון לנפילה קשה ולכן צריך לצנן – אותו, את ההתלהבות, את היוהרה האופפת, את זוהר הכוֹכבוּת המתעתע. שיטעם גם טעמה של המתנה. לטלפון הבא –

את הכיסוי הדק הוא מסיר לאט אחרי שמיטל יוצאת. פונֶה לחדר האמבטיה, רוחץ את פניו, נושא אותם אל המראה, רואה מעטֶה חמצמץ על הארשת הנשקפת, רואה כהות קהה במבט, רואה זיפי זקן דקיקים. מעביר את ידיו על לחייו לסלק זערורי־קמטים. לחזור אל מה שהיה, אל מי שהיה –

הוא פונה עירום אל שולחן המטבח. מיטל בטוּבה הוציאה בעבורו ארוחת בוקר מן המקרר: ביצה, סלט, גבינה, אבוקדו, חלב לקפה. שיכין לעצמו. יש לו זמן, היא לא אומרת, אבל מתכוונת. היא אוהבת אותו, אבל כביכול מאותתת שהכול על זמן שאוּל. באה אליו בלילה ההוא כי נמשכה משיכת־מגנט אל היופי הסהרורי שלו. המתינה לרגע בו ייצא מן התיאטרון אל הרחוב. כבר היה לה ברור שהיא רוצה אותו, לא כי הוא שחקן, אלא כי היופי שלו מכאיב.

אבל לא התייצבה לפניו, אלא קיוותה שיסתובב פתאום, ייתן בה מבט מצמית, יכרע ברך, כך הרי עושים בהצגות מכובדות, ויבקש את ידה. היא תגחך כי הפוזה הזאת אווילית, אבל תושיט יד.

והמסך יירד על המערכה הראשונה שלהם –

הוא לא הסב אליה מבט, חתר הלאה משם אל הפאב שלו, התיישב על הבָּר, היא בעקבותיו, התיישבה בסמוך, לוכדת את מבטו. והוא אכן נלכד.

היא רצתה שהוא יהיה ראשון לומר מילה, אבל הוא לא, והיא אזרה אומץ, התקרבה אליו ואמרה בביטחון עצמי מופרז: ראיתי אותךָ בהצגה הערב [ישר לפּנָים שֶקֶר ראשון. ובלי בושה גם]: היית נהדר. ההבעה על פניו נראתה לה מתייהרת, וכבר הייתה פגועה ממנו פעם ראשונה. ומצד שני לא ויתרה, הפנתה מבט אל הבָּרמֶן, כאילו הוא זה שבגללו באה לכאן, ואז המעטפת החלה להתקלף ממנו לאט, בזהירות: תודה על המחמאה. איך אמרת קוראים לך?

הוא חוזר למיטה, רק לכמה דקות. לאט נופלת עליו תרדמת בוקר מאוחרת שלא התכוון אליה, אבל אז מצלצל הטלפון בעוצמה מחרידה. הוא מזנק אל המכשיר, מעוּלף שינה, ורק שיספיק להרים לפני ששוב תשתרר דממה, המִספר יהיה חסוי, והוא לעולם לא יידע מי התכוון לשלוף אותו מן ההיעלמות המשפילה. אבל הוא מצליח, כמו בשארית כוחותיו, להגיע אל השפופרת ממש לפני הצלצול האחרון.

"תום, אתה ישן? זה רינו!"

הוא קולט מייד, זה רינו בן ארי, שכבר ניסה לפתות אותו יותר מפעם אחת לשחק תפקיד אקסצנטרי במחזה שכתב – דווקא לפסטיבל אזוטרי של מחזות פרינג'. אמנם לא ברור כמה אנשים יבואו לצפות בו, אבל הביקורת תאהב – רינו היה משוכנע – כי מחזות כאלה קוראים תיגר על המֵיינסטרים ותום יזכה כך לשדרוג משמעותי בזירה שטרם זכה בה לְמה שמגיע לו.

הוא הקשיב אז לרינו, והצטברה בו מועקת תיעוב כלפי ההתחנחנות הבלתי־נלאית שלו, והדרך החלקלקה בה ניסה לתמרן אותו. התפקיד שהציע נשמע דביק לא פחות, והוא גייס את קצה־קצהָ של סבלנות שבדרך כלל לא ניחן בה, ודחה את הפיתיון הנוטף נופת־מילים בנוסחה אמנם חמדמדה, אבל סרבנית, כמו שרק הוא יודע – היה נענה בשמחה אבל ממש יום קודם חתם על חוזה למשהו אולי הרבה פחות מאתגר, אבל חוזה הוא חוזה וחתימה היא חתימה.

ורינו כמובן חשד, אולי היה בטוח, שאין חוזה ואין חתימה, אבל בלע ושתק, ובטח סיכם שלעולם לא יחזור, כי יש גבול להשפלה, איך הפרח הפרחחי הזה, תום זמיר, במקום להודות על הושטת יד אבירית כזאת, דוחה ומרחיק, ועוד את מי –

"מה פתאום ישֵן?" הוא מתעשת מתוך קורי השינה שטרם הסתלקו כליל ושומע שרינו רוצה להציע לו תפקיד במחזה שכתב ועומד לעלות הפעם בתיאטרון הרפרטוארי, לא בפרינג'. מככבים בו אֵם ובנה בסיפור מצמרר: הבן מפנה עורף לאמו, כי היא נטשה אותו בילדותו ועכשיו היא מתחרטת ומנסה להשיב אותו אליה, אבל הוא משחק אִתה מחבואים, וכך, לכל אורך המחזה, הם לא נפגשים והדרמה המסחררת הזאת מעצימה את המתח, את הסקרנות. הסיפור, מעיד הנחתום על עיסתו בלא שמץ מבוכה, מרתק, גם עמוק, גם צהבהב, גם טרגי, גם קומי, מה לא. את תפקיד האם תשחק עלמה בלום, בכבודה ובעצמה, והבמאי יהיה מיקי נבון.

משתררת שתיקה של כמה שניות עד שתום מתעשת: "זה מרגש מאוד, שאתם פונים אלי ו… גם לשחק לצדה של עלמה בלום. אני גדלתי עליה. מקווה שלא אאכזב אתכם".

"גם אני מקווה, תום. ראיתי אותך במחזה האחרון. גם מיקי ראה. לא סתם החלטנו לפנות אליך".

"תודה לשניכם, מה אני אגיד?! חלמתי על היום שמיקי נבון יביים אותי והוא מגיע מוקדם משחשבתי".

"אני מבין אותך. הוא באמת איש מיוחד. רוצה להזמין אותך בימים הקרובים לאודישן. כלומר, לא ממש אודישן, כי הוא לא מתכוון להזמין גם אחרים. ובכל זאת – ירצה שתקרא באוזניו משהו".

"ובינתיים להשאיר אותי מתוח כמו קפיץ של…"

"סומכים עליך שלא תימתח יותר מדי. המידות שלך כרגע מתאימות לנו בדיוק".

עכשיו הוא זה שצוחק ותום שואל אם הוא יכול לספר לו מעט יותר על המחזה.

"בוא נאמר שהעלילה יותר מתוחה מהקפיץ שלך, בגלל שכמו שאמרתי לך הם לא נפגשים, האמא והבן …"

"זאת אומרת", תום לא מסתיר נימת אכזבה, "שלא תהיה לי אף סצנה משותפת עם מרתה בלום".

רינו כמו מתנצל: "האמת – זה המצב. כלומר, בסוף בכל זאת…"

"בכל זאת מה?"

"אתה יודע מה? נשלח לך את המחזה, תקרא בעצמך. ממילא רצינו לבקש שתכין מונולוג קצר ממנו לפגישה עם מיקי".

"אוקיי, אין בעיה, אשתדל".

אבל ברגע שהוא מניח את השפופרת הוא נתקף בזעם שטיבו בלתי נהיר לו. אולי מעין מגן־חסינות מפני התרגשות מופרזת שאמורה הייתה להציף: הוא ישחק תפקיד ראשי לצד עלמה בלום ומיקי נבון יהיה הבמאי. ובכל זאת נדמה ששניים אלה, מיקי ורינו, מתייחסים אליו כאילו היה נער שעשועים שלהם.

ולמה עליו לעבור אודישן אם ראו אותו על הבמה? ולמה שיקרא קטע מהמחזה החדש ולא איזה מונולוג קלאסי – אדיפוס, או המלט, למשל? והעלילה הבעייתית הזאת, ששני גיבוריה לא נפגשים אפילו בסצנה אחת? –

אולי כאן אולי מוקד הזעם: הוא כאילו ישחק לצד עלמה בלום, ובעצם לא, אולי אפילו לא יתראה אִתה פעם אחת!

הוא פונה אל שולחן המטבח ורק כשהוא מתיישב לאכול את ארוחת הבוקר שמיטל השאירה הוא משגיח שהוא עדיין עירום לגמרי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ימי עלמה ותום”