יש לך בשביל מה

גרוש עצמאי שפשט את הרגל, קריין פרסומות שעובד מהבית ואורז קניות שנבחר לעמוד במרכזו של סרט דוקומנטרי – אלה הם שלושת הגיבורים בספר יש לך בשביל מה מאת אודי שרבני. מצד אחד כל אחד מהם נסחף בזרם החיים בדרך שנדמית קהת חושים וחסרת כל שליטה, מן הצד האחר המבט של שלושתם מפוכח עד כאב, מודע לכל מהלך, מחווה ומילה.

קו העלילה הראשי הוא רק מסגרת דקה המשמשת כר פורה לפרימה עד כדי אבסורד של טקסי ההתנהגות המקובלים ולבחינה של חיינו. עצם קיומו של דו שיח בין שניים, אפילו הוא נדמה כקלישאה ועל כן יש לעוות ולפרק אותו על מנת להפיק ממנו אי אלו ניצוצות של אמת. מבטו המודע של אודי שרבני נראה כפיכחון נוקשה ואכזרי, אולם למעשה הוא חושף גרעין אנושי של תשוקות חבויות ופחדים ועל כן הוא נוגע ללב ומלא רוך.

זהו ספרו השני של אודי שרבני, יליד 1976. ספרו הראשון למה אתה לא מחייך (מודן, 2011) זכה לשבחי הביקורת. בשנת 2009 זכה שרבני במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ.

http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2958789

מקט: 4-31-9006256

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

גרוש עצמאי שפשט את הרגל, קריין פרסומות שעובד מהבית ואורז קניות שנבחר לעמוד במרכזו של סרט דוקומנטרי – אלה הם […]

---

יש לך בשביל מה 

בתום הערב, ממש על סף ביתו, הוא ידרוך מבלי משים על חילזון. הרעש יהיה כמו רעש של שבירת מפרקת. הוא ימחץ את זה. זה יימרח על הרצפה הרטובה, מחושי החילזון ייצמדו לרצפה. שריונו יבוקע, יתפזר. סוליות של עור יבש יגררו חיים אחרים. זה ינוקה הלוך־חזור על שטיח הכניסה.

זה היה יום ארוך עם הקטנים. שניים, מאשתו לשעבר, מהנישואים ההם. זה היה הלילה שלו אִתם והוא נמשך עד למחרת בצהריים, מבחירה; הוא זה שהתקשר אליה ואמר לה שאם יש לה משהו אז שתגיד, הוא ישמח להישאר אִתם יותר. כבר תקופה שהוא מרגיש שיש לה מישהו, והוא מבחינתו, אין לו עם זה בעיה. כן, זה קצת פוגע, ברור שזה פוגע לדעת שמישהו אחר ממשיך את חייו. הרי כל אחד, לפחות בהתחלה, היה רוצה שהצד השני לא ימשיך, אלא ייתקע, ייתקע קצת, יעמוד בפתח ביתו וישתהה, יפחד להיכוות מהמים הרותחים שניתכים מהשמים. ובכל זאת, כבר תקופה שהוא מרגיש, ואיכשהו. הוא התקשר אליה והיא אמרה לו שזה רעיון טוב, שבאמת יש לה משהו לעשות באותו יום. כשהוסיפה ואמרה “זה יפה מצדך", הבין, בפעם הראשונה באמת הבין, שהם פרודים. יש בה, בתודה מעומלנת שכזאת, את כסות הידיעה. בפעם הראשונה זה באמת נחת עליו.

שנתיים מפרידות בין הקטנים. הילדה גדולה מהילד. ילדים יפים, באמת שילדים יפים. היא קיבלה את השיער שלה, חלק. הקטן מתולתל, יצא עליו. דוחפים את השמים עם החיוך שלהם. הקטנה בכתה כששמעה שהם נפרדים, הקטן בכה אחרי שראה אותה בוכה. עכשיו הוא בגיל שלה בזמן הפרידה, מעניין איך היה בוכה עכשיו. איזו מחשבה מציקה זאת. מעניין איך זה היה נראה.

הכול מנותק כשהוא עם הילדים. כל העולם. הוא רק שלהם. הם החיים שלו. פעם, כשהלכו ברחוב, הקטן שמע ילד קורא לאבא שלו, וזה האחרון אמר “מה אבא'לה". אחרי כמה מטרים וכמה סיבובי צוואר לביטחון אישי, הקטן ביקש את אוזנו ולאחר שרכן אליו, העז ללחוש לו ששמע עכשיו אבא שקורא לבן שלו אבא'לה. הוא חייך כשהקטן אמר את זה, איך שחייך! הוא ליטף את ראשו ואמר לו שזה ניב כזה, שלפעמים אבות קוראים לילדים שלהם אבא או אבא'לה. היה משהו מדגדג בבטנו של הקטן אחרי ששמע את ההסבר הזה. עדיין לא צחוק.

המילה “ניב" לא קפצה מעל הפופיק, בהחלט שלא; כמה ימים לפני כן לימד אותם את המילה הזאת. בכל פעם שהיה אִתם, אחרי כל המשחקים והשיגועים, היה מלמד אותם מילים חדשות. היה עושה כאילו הוא קריין חדשות, יושב מולם עם עיתון, מקריא ידיעות חדשותיות והם היו מרימים את היד ומצביעים כשנתקלו במילה חדשה. ככה, כשהמילים בתוך משפטים, חשב, יותר קל. בכל פעם היה מלמד אותם מילים חדשות. לאחרונה פחות, אבל עדיין, הוא דבק בזה. זה חשוב לדעתו. בהתחלה, כמו כל דבר שעולם המבוגרים מנסה להנחיל מעבר לשעות היממה, זה היה להם לעול, אבל עם הזמן הם רצו מזה עוד. לא פעם היא התרעמה עליו ואמרה שמה שבא בכוח לא טוב לֽיחסים עם ילדים, זו לא הדרך ללמד משהו אנשים קטנים. כשהם קיבלו את התעודות שלהם וב"אוצר מילים" היה כתוב מצוין, הוא ממש התאפק לא להסתכל עליה.

הוא והקטנים, שלושתם, קוראים לזה, עדיין, “זהב מילים". עכשיו פחות. איך שהוא צחק כשפעם הקטנה שאלה “מתי נעשה זהב מילים?" איך שהוא צחק אז! הקטנה כמעט נפגעה מרוב שצחק, אבל הוא נישק אותה וחיבק אותה חזק, והסביר לה את הטעות היפה הזאת. איך שהוא היה מאושר מזה שהראש שלה המציא את זה; הוא ראה את החצים שנחלצו ממותני המחשבה שלה, מהאוצר אל הזהב. חזק הוא חיבק אותה. הקטן מיד הצטרף אליהם בקפיצה והם שקעו בתוך הספה הגדולה בסלון. הם נרדמו עליו, מחובקים, נושמים זה את זה. הוא הסתכל עליהם; עפעפיים קופצים מתוך שינה, מדי פעם תנועת יד לא רצונית. הוא החליש קצת את הטלוויזיה והמשיך להסתכל כמעט בלי קול על הסדרה המצוירת שצפו בה. בכל זאת הוא החליש את זה עוד.

הוא זיהה כמה מקולות השחקנים שדובבו את הדמויות; כשהיה ילד היה מחכה לכתוביות הסיום בשביל לדעת מי זה מי. הוא המשיך להסתכל על הסדרה שצפו בה לפני שנרדמו עליו. היו שחקנים שעשו כמה דמויות באותו פרק, אפילו אריה ועכבר. הוא זיהה קול של מישהו מסדרות שהוא עצמו היה רואה בילדותו. יש כאלה שנמצאים שנים במקצוע הזה, וקשה לחדשים להיכנס לסבב. מוכרי דגלים בצמתים הסואנים; לכל אחד יש צומת משלו, מלחמות טריטוריה. יש עכשיו את ההוא שהתחיל מפרסומות; הוא חולש על הכול. אתה יכול לשמוע אותו ולהגיד “זה הוא עשה", ישאלו אותך איך אתה יודע ואתה תגיד “כי זה יכול להיות גם לא הוא". הקטנה, מתחילים לה כבר שערות על הרגליים. איך הוא ישמור עליה מפני העולם? כל פעם שהוא מתחיל לחשוב על זה, הנשימות שלו נתקעות. לפעמים הוא היה רוצה שמישהו יעשה לו חור בגרון בשביל לנשום טוב יותר. לא רק בהקשר הזה, אלא בכלל. לפעמים הנשימות שלו לא מגיעות עד הסוף. הוא אוהב שהם נרדמים עליו, אפילו שמֵח בלכלוך על החולצות שלהם, שמכתים את החולצה שלו. לפעמים הוא מחזיר אותם ככה אליה, עם הלכלוך. שתזדיין.

הפרק נגמר והטלוויזיה חזרה לשומר המסך של ה־VOD. הוא לקח עוד פרק מהסדרה הזאת. הן השתנו עם השנים; קצב מהיר יותר, הסתמכות גדולה יותר על פרפראזות (אפילו כאלה שנוצרות עוד לפני המקור), הכול יותר תזזיתי, יותר אלים, אבל בצורה אחרת; אם פעם האלימות היתה פיזית (וכאן מנה כמה דוגמאות להמחשה: פטיש בראש, הרמת מכנסיים אינסופית, דלת נטרקת על מישהו שהופך דק כקרטון; כל אלה מעודנים בסאונד מצחיק), אז היום — “באמת שאני לא אומר סתם" — השפה היא שלוקחת את הצד האלים. הוא אמנם לא מצליח לעקוב אחרי כל מה שקופץ עליו ממסך הטלוויזיה, אבל בתוך תוכו ידע את זה. הוא ידע את זה בדיוק כמו שידע שהוא אומר את כל זה לעצמו, רק כי דימה עצמו יושב עם חבריו, ושמע את האבחנה הזאת נזרקת לאוויר. אפילו על־ידו. הרי משפטים מסוג זה נזרקים מדי פעם מכוח ההרגל: כבר אין מה לקרוא היום בעיתונים; כל תכניות הטלוויזיה אותו דבר; הדור של היום פחות חכם; האִמהות של היום יותר כוּסיות. וכיו"ב. הוא מנסה כמה שפחות להיגרר למסקנות סוגרות שיח מסוג זה. הוא לא תמיד מצליח.

הם כבר ישנו עמוק. פעם קרא שיש ארבעה מחזורי שינה ושכל אחד מהם נמשך תשעים דקות. הוא הניח שהם בתחילת המחזור השני. הוא נחלץ מהם בזהירות. לאט־לאט, מבלי להעיר אותם. הוא הסתכל עליהם מלמעלה, איך שהם ישנים ביחד. הוא עמד בסלון והסתכל עליהם מלמעלה; גורי כלבים בתוך קרטון, מוּצאים למכירה על אחת ממדרכות הרחוב, נלקחו מאִמם. הוא היה מאושר מזה שהראש שלה המציא את זה אז. הוא ראה את החצים של החשיבה שלה, של הבת שלו. הוא אוהב להצחיק את הקטן. הוא זוכר את היום ההוא, איך שהסתכל עליהם בזמן שישנו וידע שעוד מעט יצטרך להגיד להם שלא יראה אותם כל יום.

עד לאן אפשר להגיע עם מחשבות. הקטנה אמנם לא נוצרה במתכוון, אבל גם לא ממש בטעות. זה לא שהם רצו או לא רצו להיכנס להיריון, אבל באותה תקופה היא התחילה את הקטע הזה עם האסטרולוגיה, והיה חודש מסוים בשנה שבו היא לא הסכימה לשכב אתו בלי גלולות, רק כי לא רצתה שכעבור תשעה חודשים ייוולד להם תינוק שיהיה על המזל שלה. עד לאן אפשר להגיע עם מחשבות. היא לא אוהבת את המזל שלה, באותה תקופה היא נכנסה לקטע הזה יותר ויותר. הוא פחות או יותר הבין את זה, אם כי זה מוזר אם אתה שומע על זה בבום. נניח כמו במקרים שאתה מול הפסיכולוג שלך ומְזַמֵּן מישהו דמיוני שיבקר אותך על הדברים הקטנים שכואבים לך, שיפתח לפתע את הדלת וישמע את הדברים שאתה מדבר עליהם, הדברים שאתה מתלונן עליהם. והוא, האולי נכנס בדלת, אין לו את הלפני, אין לו את הבנייה של הדבר הזה. אבל היגיון, אם אתה כבר בפנים ויודע מהיכן הגיעו הדברים — יש.

הוא, עם הזמן, למד לסגור את הדלת. לא לסרס את הכאבים הקטנים שלו. אי אפשר כל הזמן לחשוב על מישהו שיפתח את הדלת, איזושהי דלת, ושיגיד לך שיש אנשים עם בעיות גדולות יותר. אי אפשר כל הזמן להשוות את זה לאלה שגורלם לא שפר עליהם. עם הזמן הוא למד להתייחס לעצמו. עם הזמן הוא נתן לעצמו לפתוח את הדלת שלו עצמו, מול עצמו.

הוא קיבל את השובר לצימר ההוא בתמורה לאחת העבודות שעשה. הלקוחה שהזמינה ממנו את הארונות נתנה לו את זה בנוסף לתשלום הרגיל. זוגי, רק לאמצע השבוע, לא בחגים. נשארו שבועיים לממש את זה והיא, הלקוחה, כבר לא תספיק. קח. קח את זה, זה בסדר. היא הניחה את השובר על השולחן שלו במשרד והלכה. הוא הקפיד שלא תהיה נסורת במשרד שלו, שלפחות שם לא תהיה. זה היה קשה. לקוחה שכבר עשה לה פעם מטבח, היה ביניהם כבר אמון, היא הביאה לו לקוחות, הוא עשה להם מחירים. כזה. בהתחלה הוא חשב לצ'פר את אחד העובדים שלו עם השובר הזה, אבל לעזאזל, פעם אחת אולי לא לחשוב על אחרים. הוא שם את זה בכיס המכנסיים והתקשר אליה בסיום יום העבודה, הם עדיין לא היו נשואים אז. הם הוסיפו קצת כסף, העבירו את זה לסופשבוע ונסעו לצפון. זו היתה הזדמנות טובה לעצור אצל איזה לקוח שלא מזמן עשה לו פינת אוכל; היה חסר איזה חלק והוא יביא לו אותו. זה חיכה לו במכונית והם סיכמו ביניהם שמי שייצא לו להיות באזור של השני יודיע. זו בהחלט הזדמנות טובה, החלק הזה — ידית של אחת המגירות — ישב עליו. זו בהחלט הזדמנות טובה להיפטר מהמחשבה המציקה הזאת, לקבור אותה. קודם לתת, אבל אחר כך לקבור.

לא ניפחו את התיקים. רק מה שצריך. היא ארזה את בגד הים הזה שלה שאהב, השלם, עם ההדפסים המעוינים. לפי התמונות באתר יש בריכה, יש גם ג'קוזי עם אורות. זה הצחיק אותם. הם קנו שישיית מים ויצאו לדרך. הוא היה אחראי על המוזיקה והם התחלפו מדי פעם בנהיגה. היתה עצירת ביניים אחת לקפה, היא נשארה במכונית. הוא תמיד מביא עוד סוכר אפילו שהוא יודע איך היא אוהבת את זה. חשבו לעצור בנחל הזה שחברה שלה המליצה עליו. נראה, אולי בדרך חזרה. אולי גם לחנות התבלינים הזאת שהיתה עליה כתבה בטלוויזיה. היא לא היתה ממש בעד, אמרה שזה בטח נהיה תיירותי אחרי הכתבה. הוא לא אמר לה את מה שחשב, את זה שגם כשהיא מחוץ לתל־אביב היא נשארת עם מחשבות תל־אביביות, כאלה שמנסות להוכיח משהו למישהו, או — “וזה אפילו יותר גרוע" — שמנסות להוכיח משהו לעצמך, על היותך, היותך מתבדל. בכביש המהיר הם החזיקו ידיים. היו בריכות דגים בדרך, היו גם טרמפיסטים שהם השאירו מאחור. קרס ריק. הם התעקלו איפה שצריך ובעלת המקום כיוונה אותם בטלפון כשהגיעו לכניסה של היישוב. לפני כן, התערבו ביניהם מי תקבל את פניהם, כל אחד תיאר אחרת את הפנים שמאחורי הקול. שניהם הפסידו.

עד אז הוא תירץ את הדברים בכך שפשוט לא יצא לו לנסוע לחופשות עם אלה שהיה אִתן. רגע־רגע, בוא נשים את הדברים במקומם, ענה לעצמו כשהעלה שוב בינו לבין עצמו את הדיאלוג בנושא הזה; זה לא שהיו לי ממש בנות זוג, כן? היו כל מיני סתם, ומה, אני אקח כל סתם שאני יוצא אִתה לצימר? לחופשה? הוא הידק את המחשבה הזאת עוד, כשאמר לעצמו שבעצם לא היו כאלה –"שחצני, אני יודע" — שמגיע להן שייצא אִתן לחופשה. אני שומר ששירים ברקע לא יהיו חס וחלילה כאלה שחשובים לי כשאני נמצא עם מישהי, סתם מישהי, רק כדי לא לבזבז אותם, אז חופשות רומנטיות? כזה. שוב הוא ניצח את עצמו.

הוא זוכר שיחה עם חבר. לא קרוב, אבל אחד שיודע איך לגשת אליו. הוא לא אוהב כאלה שמטיחים בו דברים שהם חושבים שהוא לא יודע על עצמו; עם הזמן ניפה את אלה מחייו. אנשים כאלה, חשב, נאמנים למשפטים כמו “אם אתה מתרגז מזה כנראה שזה נכון". איזה שטויות! ניפה את אלה מחייו. בתוך תוכו גם היה מודע לכך שאלה שאסף סביבו, זאת אומרת, אלה שלא ניפה, ייתכן שהשאיר אותם בשביל לא לשמוע ביקורת. אבל לא. אין לו בעיה עם ביקורת, רק שהדברים מורכבים יותר. והוא, יש לו בעיית ערנות.

הוא נזכר בשיחה ההיא שהחבר — “איך קוראים לספורט הזה שזורקים דסקית על קרח וצריך לטאטא את השטח שלפניה עד שהיא תפגע?" — אמר לו שהוא עוצר את עצמו לא מלהתאהב, אלא מלטאטא את השטח ללהתאהב. שיש הבדל בין השניים. שהוא עוצר את עצמו מהאפשרות הזאת, והאפשרות הזאת — לטאטא שטח להתאהבות — זה משחק מקדים שאולי יכול להביא למשהו. שגם לאהבה יש משחק מקדים. שהוא עוצר את עצמו מלעשות מעשים פשוטים, להשתטות. כן, זו היתה המילה שנזרקה שם בשיחה. להשתטות, באחת מהטיותיה.

“רקדת פעם עם מישהי, סתם בבוקר, שׂמת מוזיקה ורקדתם?" החבר שאל.

“נו באמת."

“לא, באמת. עשית את זה?"

“לא."

“למה לא?"

“כי אני צריך לאהוב בשביל זה. לא מבזבז רגעים יפים."

“זו בדיוק הבעיה שלך."

“הו, הנה. את זה אני אוהב."

“רד מזה רגע, עזוב את ‘המשפטים', גם קלישאה מקולקלת צודקת פעמיים ביום. אתה כל הזמן רוצה לשמור רגעים, לא לבזבז אותם במקום הלא הנכון."

“איך אפשר לא לשמור רגעים? אם לא תשמור, מי שאמור לקבל אותם לא יקבל אותם בעתיד. ועוד יותר גרוע: אם אבזבז אותם, אולי בכלל לא אחזור עליהם שוב עם מי — “

“שכן מגיע לו, נו."

“עם מי שכן מגיע לו, אז זה לא זילות?"

“איך אתה אוהב את המילה הזאת."

“לא, באמת."

“החיים בורחים, תרקוד. תרקוד עם מישהי סתם."

“ומה אני אעשה כשאני אתאהב? איך אני אסתכל על עצמי אם אדע, בתוך תוכי אדע, שעשיתי את זה כבר עם מישהי שלא."

“שלא מה?"

“שלא. שפשוט לא."

“אבל זה בדיוק העניין. הרגע הזה, שכאילו בזבזת אותו על מישהי, יעוף לך מהמחשבות בלי שתשים לב ברגע שתעשה — נניח — את אותו דבר עם מישהי אחרת, אהבה אמתית."

“לא יודע. וזה לא מייצר ציפייה?"

“אצל מי?"

“אצל זו, נו, שהיא סתם בשבילי, שקמתי אִתה בבוקר ושמתי במערכת… לא יודע, שמתי — “

“נו."

“מה אני אשים?"

“נו, לא משנה."

“איגי פופ. שמתי איגי פופ ורקדנו."

“איזה שיר?"

“מצחיק."

“לא, אני רציני. איזה שיר אתה שׂם?"

“דפדף הלאה."

“שים לב, אפילו על השיר אתה כבר חושב."

“אתה רואה?"

“רואה מה?"

“שזה יותר מדי חשוב לי, הדברים האלה."

“אה! אתה מפחד שהיא, הזונה הזאת — “

“אל תלך לשם."

“בכוונה אני הולך לשם. אתה יודע שאני לא מדבר ככה, וגם לא הפוך מזה; משחק אותה מדבר ככה בשביל להנחיל בכוח שיחת גברים. בכל מקרה, אני אומר, אתה מפחד שהזונה הזאת שקמת אִתה בבוקר, כבר עכשיו — ואתה בכלל לא יודע מי זאת, כן? — כבר עכשיו תתאהב בך, תצפה ממך, ואחרי זה אם — אם בכלל, כן? — זה לא ילך ביניכם, היא תיפגע ותחשוב שאתה חרא של בנאדם."

“תנצור."

“מה תנצור."

“שהיא תנצור את הרגע הזה. זה מה שמפריע לי."

“כן, ועוד יותר גרוע, זאת שכן תתאהב בה, המלכותית שאתה בכלל עדיין לא מכיר, אם תעשה אִתה אחרי זה את השטות הזאת, את ההשתטות הזאת, אז תרגיש שאתה משכפל את עצמך."

“נניח, כן. משהו כזה."

“באמת איש רגיש. משהו אתה. ‘האמת' האבסולוטית."

“תחסוך את זה ממני. אני לא זקוק לזה עכשיו. בטח שלא לסימני ידיים של מירכאות."

“איזה עומס. איך אתה חי עם עצמך?"

“לפעמים."

“מה לפעמים?"

“לפעמים אני חי עם עצמי."

הם נפרדו בחיבוק, כמו תמיד.

“אהבת את הקטע עם הקלישאה שצודקת פעמיים, אה?"

“אתה יכול יותר."

וצחקו. והלכו, כל אחד לדרכו.