יסורי איש הניירות "בימים האלה, כשפיסות חיים קטנות נעלמות וחוזרות אלי דרך פתקים ותמונות, שוב חוזרת אלי ההרגשה הזאת. אני […]
הדקה האבודה של הביטלס
היום, בעידן הכפר הגלובלי, אם מתחשק למישהו לשמוע שיר מסוים, או לראות ציור מפורסם, הוא (ובואו נודה, גם אני) לוחץ על כמה כפתורים ומוריד את השיר או הציור אליו למחשב. המהפכה הדיגיטלית הפכה את האמנות לזמינה ופופולרית.
אני שונא להישמע כמו תרח נרגן, אבל בכל זאת – כשהייתי צעיר מאוד לא היה לכל אחד דיסק, די.וי.די., אמ.פי.3, ואינטרנט. זאת בטח הסיבה שכל כך שמחתי כשחבר הצליח להשיג את התקליט החדש של הביטלס, והקליט לי אותו לטייפ. זה היה כל כך משמח, עד שאפילו למדתי להתעלם מהשריטה האיומה שהיתה שם באמצע אחד השירים, וגרמה להקלטה לאבד קרוב לדקה מאותו שיר.
הכרתי את השיר הזה בלי אותה דקה. את אותה דקה לא הכרתי בכלל. התרגלתי כל כך לשמוע את השיר בגירסתו המקוצרת בעל כורחה, עד שזה נשמע לי הכי טבעי שאפשר. זה היה השיר מבחינתי.
עברו שנים, צברתי הון ואמצעים, ורכשתי לעצמי נגן דיסקים. הדיסק ההוא של הביטלס היה דווקא אחד האחרונים שקניתי. לא מיהרתי לקנות אותו.
אבל בסוף קניתי אותו. התחלתי להאזין לו, ומשהו נשמע לי מוזר. זמזמתי לעצמי את השירים ביחד עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, ופתאום הרגשתי שהם מזייפים. הם לא שרים נכון. אחרי כמה דקות הבנתי את הבעיה. הביטלס שרו את הדקה החסרה שלי, הדקה שלא הכרתי.
בימים האלה, כשפיסות חיים קטנות נעלמות וחוזרות אלי דרך פתקים ותמונות, שוב חוזרת אלי ההרגשה הזאת. אני חי עכשיו תקופות שלמות של החיים שלי, שלא הכרתי קודם – ממש כמו הדקה האבודה של הביטלס. ולמרות שזה מבלבל עד כדי כאב, אני משתדל להנות מזה ממש כמו שאני נהנה מהביטלס, ומתמודד עם הכאבים בעזרת הדוד אלכוהול והדודה טבק.
אין עדיין תגובות