מסיפוריו של ד"ר יאיר בן ציוני, רופא וטרינר ישראלי. מקבץ סיפורים קצרים ומדהימים על חיות ואנשים. בראשית דרכו כרופא וטרינר […]
בית המחסה של פאולה
שנים רבות טיפלתי בפרויקה הקשיש – חתול פרסי מעורב, ידידותי, חנפן אך חשדן. הוא התאפיין בחוש זהירות יוצא דופן – היה מתרפס עלי ומתלקק ממושכות עד לאותו הרגע שבו העליתי בדעתי להכין את המזרק להזרקה. טרם שלפתי את המזרק, אף לא שלחתי ידי לקחתו, אלא רק הגיתי בלבי שהגיע הזמן לחסן את הברנש. ממש באותו הרגע, בחוש אינטואיטיבי מופלא ובלתי מוסבר, היה מזנק מהשולחן ומסתתר מאחורי המקרר.
בוקר אחד נדרס על ידי מכונית דוהרת והובא למרפאתי במצב של הלם, כשהוא מחוסר הכרה ומשולל תגובה. חום גופו ירד לערכים מסוכנים וקצב נשימתו היה איטי ביותר. פתחתי במאבק ממושך ומתיש על חייו. לאחר טיפול נמרץ שנמשך שעות רבות החל מצבו להתייצב אט אט, חום גופו עלה בהדרגה, נשימותיו הפכו סדירות יותר ויותר והוא החל להגיב לגירויים חיצוניים. לאחר שהייתי משוכנע שאכן הצלחתי לייצב אותו, טילפנתי לבעלים ובישרתי להם שפרויקה חי ושמצבו הולך ומשתפר. “פרויקה יצא כנראה מכלל סכנה אך יישאר במרפאה עוד מספר ימים להשגחה ולטיפולים נוספים,” אמרתי.
חייו אמנם ניצלו אך בהמשך נאלצתי לכרות אחת מרגליו ולקבע את לסתו התחתונה שהתרסקה. אף עינו השמאלית נפגעה ללא תקנה.
הבעלים לקחו אותו הביתה, מאושרים על שנותר בחיים. אך לאחר מספר ימים טילפנה אלי גברת כהן ואמרה, “דוקטור, אנחנו חושבים שרחמנות על המסכן. תאמין לי שזהו רגע עצוב לכולנו. אתה יודע עד כמה אנחנו אוהבים את פרויקה וקשורים אליו, אבל לאחר התלבטויות רבות החלטנו לבקש אותך לתת לו זריקת חסד ולגמור עם כל העניין. ממילא חייו אינם חיים; הוא צולע, כמעט עיוור וסובל סבל רב.”
סירבתי למלא את בקשתם וניסיתי לשכנע אותם, כנראה ללא הצלחה, שפרויקה מסוגל להמשיך ליהנות מחייו על אף מגבלותיו, ושאין כל סיבה להמיתו. “פרויקה הוא חתול מיוחד במינו,” אמרתי, “ואני ממליץ להשאירו בחיים.”
לאחר מספר ימים התקשרו לביתי ואמרו, “דוקטור, היות ואתה לא הסכמת להמית את פרויקה, החלטנו הבוקר לפנות לרופא אחר, אך בו ברגע שטילפַּנּו לאותו רופא, זינק החתול מהחלון ונעלם.”
כל מאמציהם לאתרו עלו בתוהו. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בלבי חששתי לגורלו, משום שחתול במצבו מתקשה בדרך כלל לשרוד בטבע. תיארתי לעצמי שמן הסתם מצא את מותו.
כשנתיים לאחר מכן נקראתי לטפל ב”התפרצות נזלת ושיעולים אצל קבוצת חתולים” ברמת ישי. הגעתי לבית קטנטן ובודד, “בית סוכנותי” חסר גינון וחסר זהות. כשפתחה בעלת הבית, פאולה שמה, את דלת הכניסה, חשתי מיד בריח חריף ביותר של שתן. הבחנתי בכעשרה חתולים עלובים, רזים, זבי חותם ומשתעלים, חלקם עיוורים, האחרים פסחים, משותקים, מעוותים מלידה או נפגעי תאונות וקרבות, נשיכות וכל מיני מרעין בישין.
בדקתי וטיפלתי בחולים, וכשנדמה היה לי שסיימתי את מלאכתי, פתחה פאולה את דלת המטבח ובבת-אחת התפרצו עשרה חתולים נוספים שהיו דחוסים וצפופים בחשכה. “התפרצותם” היתה איטית ומסורבלת כי העיוורים נתקלו בקירות והמשותקים ושאר הפגועים בקושי גררו את רגליהם. הפעם לא הופתעתי כשמחדר השירותים הובאה לטיפול קבוצת חתולים קטנה יותר וכן קבוצת מייללים נוספת ששכנה בחדר השינה. בעלת הבית אינה מצליחה, כצפוי, להשתלט על הניקיון, וכאמור ריחות חריפים של שתן וצואה הורגשו בכל שטח הדירה.
פאולה, אישה תמהונית, בודדה, עובדת לקיומה במשרה פקידותית ומקדישה את כל זמנה, מרצה וממונה, לקיום אוכלוסיית חתולים מיוחדת זו. היא מחזרת על פתחי מסעדות ואטליזים, אוספת שיירים מכל הבא ליד ומגיעה לביתה עמוסה מזון לעייפה, אותו זוללים החתולים בתאווה רבה.
החתולים ומגוון פגעיהם ובעיותיהם, מהווים את כל עולמה. היא מוצאת אותם בפינות חשוכות וליד פחי האשפה, וכשאינה מוצאת אותם מוצאים הם אותה, באים אליה ו”מתנקזים” לביתה. מרגע הגיעם הם קושרים את גורלם בגורלה.
מלאכת הניקיון גוזלת את שארית זמנה הפנוי, אך אין היא מתלוננת, משום שאם היא לא תעשה מלאכה זו, כדבריה, איש לא יעשה זאת במקומה, והחתולים האומללים צפויים חלילה לכליה: “הרבה אנשים מתיימרים להיות אוהבי חתולים אבל אף אחד לא מוכן לדאוג ולטפל בחתולים המיוחדים האלה שדווקא הם, המוגבלים וה’סיעודיים’, זקוקים לאהבה ולעזרה יותר מהאחרים. תסכים איתי שהם לא מסוגלים להסתדר בטבע ללא עזרת אדם.”
בעודה מדברת, זחל לעברי חתול ג’ינג’י סתום עין ומדדה על שלוש רגליים, פילס לו דרך בין עמיתיו, דחפם ימינה ושמאלה והתקדם לעברי בנחישות עד שהגיע למכנסי והחל להתחכך בהם וליילל, כאילו פגש מכר ותיק. הסתכלתי בו ולא האמנתי למראה עיני. היה זה פרויקה בכבודו ובעצמו, חנפן וחשדן כבעבר.
“מתי הגיע אלייך החתול הזה?” שאלתי.
“לפני כשנתיים. רזה, רעב ואומלל. הוא התאקלם פה נהדר.”
פרויקה נראה יפה כתמיד, מאושר, מפוטם ונינוח. חייו ניצלו שוב בזכות בית המחסה של פאולה, אליו הגיע ממרחק עשרות קילומטרים.
לאחר שנים מספר נפטר פרויקה בשֵׂיבה מופלגת.
תמימות
מעשה שארע בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת
אם ובתה בת השמונה מהמושב הדתי שדה-יעקב הגיעו למרפאה עם חתולה פצועה וחבולה לשם קבלת טיפול.
שתיהן היו לבושות ומכופתורת כדבעי, עוטות שרוולים הנמתחים עד המרפקים ושמלות ארוכות הנפרשות כמעט עד הרצפה, כיאה לבנות המגזר הדתי
“דוקטור, לפני שתטפל בחתולה אני מבקשת שתזריק לה זריקה למניעת ייחום. נמאס לי מהבלגן של החתולים.”
“אימא,” שאלה הילדה, “מה זה זריקה למניעת ייחום?”
לאחר התלבטות השיבה האם, “זאת מין זריקה כזאת שנותנים לחתולה כדי שהחתולים לא יבואו אליה.”
“אני לא מבינה מה זאת אומרת שלא יבואו אליה,” הקשתה הבת.
“זאת אומרת שהיא לא תמליט ולא יהיו לה גורים.”
“מה פתאום לא יהיו לה גורים? אני לא מבינה.”
האם, נבוכה, קרצה לי והמשיכה בחוסר סבלנות, “תפסיקי לנדנד, בבית אני אסביר לך, את קטנה מדי ולא תביני.”
לאחר שהזרקתי את הזריקה למניעת ייחום ניגשנו לטפל ברגלה הכאובה והתפוחה של החתולה. החתולה זעקה כל אימת שנגעתי באזור הפגוע. נאלצתי על כן להזריק לה חומר הרגעה. לאחר ששקטה גילחתי את אזור הירך. במהרה התגלה חתך עמוק ומכוער שממנו פרצה מוגלה.
האֵם התרגשה מאוד ושאלה, “ממה נגרמה הפציעה?”
“לדעתי זה מנשיכה,” השבתי.
“האם זאת נשיכה של כלב?”
התבוננתי שוב בפצע. “לא, לפי גודל החתך וצורתו, נראה שזאת נשיכה של חתול.”
“איזה חתול ירצה לנשוך את החתולה שלי?” התפלאה האם.
בשלב זה התפרצה הילדה הקטנה ואמרה בהתרגשות רבה, “אימא, אני יודעת בדיוק מי נשך אותה. זה החתול השחור הגדול של השכנים, זה שמנסה כל הזמן לזיין אותה.”
רגע של עברית
תיאמתי ביקור-בית אצל שתי נשים בודדות, אם ובתה, במגדל העמק, במטרה לחסן את ששת חתוליהן. הדירה צנועה ביותר, אך החתולים חיים בה כנסיכים – כל אחד על ספתו, כורסתו או מקום מרבץ אחר שבחר לעצמו; קעריות מזון פזורות בכל מקום בדירה, לנוחות החתולים.
בביקור קודם שלי תיארה לי בעלת הבית את הקשרים המשפחתיים של החתולים: “ג’פרי הוא הבעל של קיטי הסיאמית. הבת שלהם שֶרי היא אישתו של משי, חתול האשפתות שיושב תמיד על הטלוויזיה, והיא מודאגת מאוד מפני שהבעל שלה חולה. בינגו הנכד רוצה כל הזמן להתעסק עם הסבתא שלו אבל ג’פרי הסבא מתנגד לכך בכל תוקף.”
להפתעתי, כשהגעתי הפעם לדירתן הקטנה, מצאתי את הנשים ללא החתולים.
“דוקטור, החתולים שמעו הבוקר שטילפנת ומאז נעלמו ופשוט אי אפשר למצוא אותם.” בכל זאת, לאחר חיפושים מייגעים, נשלפו החתולים בזה אחר זה ממקומות מסתור שונים ומשונים בדירה, למעט האחרון שלא נמצא. הנשים חיפשו בכל מקום אפשרי בבית, ירדו בבהלה במדרגות הבניין בן שבע הקומות, אך לא גילו דבר. לא ייתכן שיצא מהבית; הן היו מרגישות בכך, אך ג’פרי נעלם ואיננו. שתי הנשים נכנסו ללחץ וחרדה, נברו שוב ושוב אך ללא תוצאות. אין ספק שהחתול מסתתר באיזה שהוא מקום בדירה וחייבים למצוא אותו.
לפתע חייכה האם. רעיון עלה במוחה. “דוקטור, נכון שאתה כבר הולך?” אמרה בקול רם, בצעקה כמעט, ובמקביל קרצה לי בעינה וביקשה ממני להשיב בקול חזק ולאט לאט, כדי שהחתול באשר הוא ישמע.
“כן, אני כבר הולך, תפתחי לי את הדלת, בבקשה.”
“דוקטור, כבר פתחתי את הדלת, אתה יכול לצאת,” אמרה, ופתחה את דלת היציאה בהמולה רבה.
“הנה עכשיו אני עוזב את הדירה, והולך הביתה,” אמרתי בקול רם, בצעקה כמעט.
האם לחשה לי, “דוקטור, זה לא מספיק, תגיד במפורש שאתה לא חוזר יותר.”
“אני יוצא. סיימתי את תפקידי. מכאן אני נוסע לקריית-טבעון ואינני חוזר עוד למגדל העמק,” אמרתי וסגרתי אחרי את הדלת בטריקה מופגנת.
“שמעת ג’פרי, דוקטור יאיר בן-ציוני, הווטרינר שעושה לך תמיד זריקות, עזב את הבית והוא בדרך לקריית-טבעון. אתה יכול כבר לצאת.”
חיכיתי מספר דקות מחוץ לדלת. אחר כך יצאה הצעירה קורנת מאושר והכריזה, “דוקטור, זה הצליח, ג’פרי נמצא. לאחר שהיה בטוח במאה אחוז שאתה כבר הלכת ושלא תחזור, התחיל ליילל. מצאנו אותו בארונית האמבטיה. הוא חדר לשם דרך חור בחלק האחורי של המראה.”
החתול השישי חוסן והמלאכה נשלמה.
אין עדיין תגובות