זאב אפשטיין, גבר ישראלי עשיר ומצליח, בן מסור לאמו ניצולת השואה ורדופת הפחדים, מגלה יום אחד שהוא בן מאומץ: הוריו […]
פרק 1 – הם היו דרוכים, נַבּילָה ובני משפחתה. חושיהם התחדדו כל אימת שנכנסו לתחומה של ישראל. ובכל זאת לא יכלה סָנָא, בתה של נַבּילָה, לקבוע בוודאות מתי הופיע לעיניה הגבר השחום עם בנו בהיר העור. משהו פתאומי היה בנוכחותו. קולו הכבוש, בדברו עם הילד, דחק בה משום מה להסב את ראשה. היא נלכדה. המולת הפארק, צווחות הילדים וציוצי הציפורים שחוללו על העצים דממו לרגע. היא חשה כטובעת בתוך עיניו החומות של הגבר הזר. חסרת אונים היתה, כארנב שיד אמיצה אוחזת באוזניו ותולה אותו באוויר. סָנָא נשאבה אל עיניו והלהט שהציף את פניה כבש את כל ישותה, עד שחדלה לחוש בסובב אותה. ובה בשעה הרגישה כאילו היא צונחת אל תהום, מתמסרת לאיזה כישוף אפל, נכנעת לדחף מאוס. בעל כורחה שבה והסבה מבטה אליו, מבט של אישה ערירית אל האש האסורה. גם הזר התבלבל לרגע. כף ידו ריחפה על התלתלים הרכים של הילד, והיה לה ברור לגמרי שגם הוא נרעש מן המבט ממש כמוה וחדל לשמוע, אפילו את קול בנו. חוש השמיעה שבת אצלו כשם ששבת אצלה. והנה דווקא הוא, הגבר, היה ראשון להתנער, כמגיח ממצולות, וכבש את עיניו בקרקע. מבוכה לפתה את גרונה, מבוכה של אלמנה צעירה שחשפה את צימאונה. היא התייסרה כשהתחוור לה שהיוזמה באה ממנה. מבטה שלה הוא אשר משך את מבטו של הזר. גאוותה נפגעה. היא הגניבה אליו מבט נכלם של קבצנית. על שפתיו בצבץ חיוך של אדם אובד עצות. היא עצמה את עיניה ועכשיו ראתה אותו בדמיונה – חולצה מרושלת, מכנסיים בהירים, סנדלים קלים. היתה בו פשטות של אדם בוטח בעצמו. היא טיילה בעולם ולמדה להכיר את בני מינו, אלה שהשפע נופל לידיהם בקלות, והם פונים אל שועים ונסיכים כאל שווים להם ואינם מתנשאים על מרודים.
סָנָא שיגרה אליו מבט של רעב מרוד.
היא לא יכלה להתעלם ממנו. המקום היה מרנין לב, מעיין מפכה שמימיו הזכים חופזים אל בריכה מטופחת, עצים עתירי עלווה מצלים על מדשאות רחבות ידים. ועם זאת היה זה אתר בילוי עממי, שהאיש הבוטח הזה ובנו התבלטו בו בזרותם. אין זה מדרכם של אנשים במעמדו לפקוד אתר כזה, ובוודאי לא בשעה הומה כל-כך, כשגברים עירומים למחצה מלבים אש בגחלים וריח של בשר צלוי אופף את צלע ההר. הזר לא התפשט. רק בנו עמד בבגד-הים הזעיר שלו ובחן בעיניים סקרניות את הסביבה. בין החפצים המעטים שהיו עימם לא ראתה סָנָא לא צידנית ולא שקית כריכים. אפשר שהשניים היו אורחים לשעה קלה בלבד.
הזר כבש לו מתקן פיקניק שלם, שני ספסלים עשויים עץ גס, מחוברים לשולחן כבד, שסָנָא ובני משפחתה ויתרו עליו, שכן העדיפו לפרוש שמיכות פיקה על הדשא הרענן, כעשר פסיעות משם.
סָנָא היתה מנוסה בהלכות אלמנוּת וידעה למשול ברוחה ולהתעשת מהר במצבים מביכים. היא הביטה באמה ובאחיה כָּרִים, והבינה שגם הם נתנו דעתם על האיש הזר.
“כשבאנו הוא לא היה פה,” אמר כרים לאם.
נַבּילָה החרישה.
סָנָא חששה שמא ישגיחו אמה ואחיה בסערת-הנפש שעכשיו כבר התביישה בה, והזדרזה להציב חומה של עוינות. “הוא משחק בכדור עם בנו ועושה את עצמו שהוא לא רואה אותנו. הוא כאילו אורב לנו.”
נַבּילָה נפנתה אליה בפליאה. סָנָא הבחינה ששפתה התחתונה של אמה רטטה, כאילו עמדה להתעטש.
“מה איכפת,” העיר כרים. “תתעלמו ממנו.”
שירים עליזים בקעו מן הרמקולים. נערות ונערים צעקו בבריכה האליפטית. פה ושם נראו גם קבוצות של ערבים ישראלים, ונדמָה כי דבר לא השבית את הנאתם מן המים, מן הצל הירוק ומן הבשר הלוהט על הגחלים. כאשר פרשו את שמיכות הפיקה, נפשה של סָנָא ביקשה להיסחף באווירה הצוהלת. אך הכמיהה הזאת פקעה באחת. עכשיו סקרה סָנָא את משפחתה כמשקיפה עליה מן הצד. שתי אלמנות היו וגָרוש אחד.
“קחו את הילדים לשחות קצת בבריכה,” ביקשה נַבּילָה להתנער מן הרפיון שאחז בהם.
כרים ביקש להינפש קצת מן הנהיגה. סָנָא שקעה בשתיקה מרה. נוּהָאד, בתו של כרים, התרגשה מן השאון המלהיב שעלה מן הבריכה. “כן, כן,” קראה. ואילו סוּהֵייל, בנה של סָנָא, תלה מבט מהוסס באמו, חושש להינתק מחסות המבוגרים.
“ננוח קצת,” הפטירה סָנָא והגניבה מבט חפוז הצידה. “הוא לא זז.”
“מה הוא מפריע לך?”
החיוך המגשש של האם, שדמה לחיוך של מחנכת, לא היה לרוחה של הבת. סָנָא נהגה עם עצמה ביושר והודתה בינה לבינה שישיבתו הבודדה של היהודי השחום נגעה בבדידותה. היתה זו לה הפעם הראשונה שמבטה נלכד במבטו של גבר יהודי, ועדיין היתה מזועזעת, כאילו הפֵרה צו דתי חמור. היא סברה שמוטב היה אילו נבלעו היא ובני משפחתה בלב ליבו של ההמון האפוף עשן של בשר נצלה. שלא כמו סָנָא, לא איבד הגבר את שלוותו. אדרבה, כשהשתחרר מהמבט שעצר לרגע את נשימתו, רפרף חיוך נבוך על שפתיו, ותגובתו זו ייסרה אותה שבעתיים. על כן השיבה לאמה, “אני לא יודעת, לא יודעת.”
תשובתה של סָנָא, יחד עם הטלטול העז בראשה, הביאו את נַבּילָה למחשבה שאפשר שבִּתה מנחשת בדרך כלשהי את סודה הכמוס. החיוך גווע על שפתיה של האם. “לפחות נאכל משהו ממה שהכנו.”
ליבה של סָנָא נחמץ בה, אלמנה ותיקה מבקשת לנחם אלמנה במלוא פריחתה בכריכים של פיתות. היא נעתרה לפייסנותה של אמה והפנתה עורף ליהודי. הרתיעה אותה המחשבה שהוא עלול להביט בה בזמן שתלעס את מזונה. אבל בכל זאת, ולמרות כל ההמולה, קולות הרמקולים וציוצי הציפורים, קלטו אוזניה את ניתורי הכדור על הדשא. לצחוקו של הילד המלא אור, הרודף במרץ אחרי הכדור, היה צליל מדגדג של יצור משוחרר. ברגע שהושיטה סָנָא את ידה לסל המזון, השגיחה בזווית עינה בכדור החולף סמוך מאוד לזרועה. עורה סמר כאילו עבר על פניה משב רוח צונן. באורח פלא לא פגע בהם הכדור, וגם לא בחפצים הפזורים לידם, כי אם ניתר ביניהם ונחת מעבר לשמיכת הפיקה. בטרם יהיה סיפק בידם להתאושש מן ההפתעה, ראו את הילד עוקף אותם ומחבק את הכדור בזרועותיו הקטנות. הוא היה מופתע כמותם. שפתי הארגמן שלו נשאבו אל חלל פיו, הכדור נח על כרסו וכפות רגליו היחפות שקעו בדשא. גופו העירום זהר בשמש אוגוסט, עיניו השופעות אור ירוק התבוננו בהם בסקרנות תמימה, אך עזה. הם נאלמו. נוּהָאד, בתו של כרים, התעשתה ראשונה. “מלאך,” לחשה בהשתאות.
סָנָא התנשמה בקול, אך מיד התרכזו כל מעייניה באמה. נַבּילָה הגיבה באופן מוזר, כמו נעצה יד אלימה מוט מחודד בבסיס גבה. היא הזדקפה, צווארה התמתח, מרפקיה נשענו על ברכיה כאומרת לזנק ממקומה. ניכר בה שהתאפקה מאוד שלא להסב את כל גופה אל הפעוט העירום, העומד ושוטף אותה באור עיניו.
אפילו כרים הופתע מתגובתה הנרגשת של אמו. הוא כחכח בגרונו. “תכבדו את הילד במשהו.”
במחווה של נדיבות הושיטה נוּהָאד לאורח את מחצית הפיתה שטרם נגסה בה.
הילד זע הצידה ובלי משים נגעו תלתליו בכתפה של נַבּילָה.
“אמא,” קראה סָנָא, “חטפת סחרחורת או משהו?”
גרונה של האם מיאן להפיק ולו צליל אחד. רק פניה הלכו והחווירו.
לפני שנים חיסלו שליחים ישראלים באתונה את בעלה של נַבּילָה, אביהם של סָנָא וכרים. כדורים תועים של יהודים אחרים שמו קץ לחיי בעלה של סָנָא שעה שישב בבית-קפה. עד כה, מגע המשפחה עם היהודים נשא רק מוות. הם נמנו עם שמנה וסולתה של החברה. בכל מקום אחר בעולם נהנית שכבה זו ממנעמי החיים, והנה דווקא הם ובני מעמדם נתונים להשפלה מתמדת מידי היהודים. כרים היה ער לרגישותה של אמו. “הילד היהודי מפריע לך? את רוצה שנסלק אותו?”
“חס וחלילה, לא!”
קריאתה עודדה את נוּהָאד. היא הציעה לילד אפרסק סמוק, כמפתה ציפור חששנית, “קח, קח.”
זרועותיו הקטנות של הילד הידקו בחוזקה את הכדור לכרסו. עיניו התבוננו בפניה של הילדה ופסחו על הפרי. הוא התנודד קלות על רגליו, כחוכך בדעתו אם יוסיף לחקור את החבורה או ישוב אל אביו. מקרוב היה הילד יפה אף יותר בעיניה של סָנָא. היא הבינה את התפעמותה של נוּהָאד, שכינתה אותו מלאך. אחר-כך התמקדה תשומת ליבה באמה. כל אימת שהילד זע על רגליו היתה נַבּילָה מטה אליו את גופה, כמבקשת להציע לו כתף תומכת. כשנגעו שוב תלתליו בעורה, עצמה נַבּילָה את עיניה ושאפה אוויר כמותשת. מתוך חיוורונה נבט חיוך כובש שהוענק לילד הנוגע בה. סָנָא חשה מדקרת קנאה בילד הזר והביטה בסוּהֵייל בנה. בשעה שיצא לאוויר העולם היתה נַבּילָה עם בתה, מרימה את הוולד אל מול עיניה העייפות של סָנָא, כנושאת בשורה חדשה. עוד לפני שנולד התייתם מסבו ומאביו. לידתו התפרשה כהבטחה כי תמו ימי המבול. זוהר הצית את פניה של נַבּילָה כשהניחה את הילוד בזרועותיה של סָנָא. איזה רגש מוזר, תהתה סָנָא בליבה, מעלה ממש עכשיו זוהר כזה על פני אמה בנגוע תלתליו של הילד הזר בכתפה? הלוא זה ילד יהודי. בני דורו של אביו, אותו גבר שחום הנועץ בוודאי את עיניו בגבה ובו בזמן עוקב בדריכות אחר תנועותיו של בנו, הם שחיסלו גם את אביו של סוּהֵייל וגם את סבו. דור צעיר יותר של יהודים הפך את סוּהֵייל למי שהוא היום, ילד שנפשו פגועה ועיניו קרועות, ילד שחש לבקש לו הגנה אפילו אצל דודניתו, נוּהָאד, הצעירה ממנו. באחד הימים, בשובו מבית-הספר, נקלע סוּהֵייל לזירה של גסיסה והרג. האירוע התרחש מול ביתם ממש. מאז נעשתה שנתו טרופה והוא נבהל מצללים ונרעד כל אימת שעולה רעש פתאומי. בשנתו הוא מייבב וביקיצתו, בלכתו בתוך הבית, הבעת פניו היא כשל אובד דרך.
כרים עמד מזמן על השינויים שחלו בדעותיה של אמם. רוח נוצרית סלחנית, הצטחק בינו לבינו, הסתננה ללב האישה המוסלמית. אולי אנחנו מפחידים את עצמנו יותר מדי, אמרה פעם במילים מפורשות. היהודים הם סתם בשר ודם ולא יצורי-על מפלצתיים. והרי אפילו את הכלבים התוקפניים אנו משתדלים להרגיע בקול שקט ומאופק. תחילה סברה סָנָא שאמה שינתה את טעמה משום שחששה לגורלו של כרים. המשפחה הגירה דם די והותר. אבל כרים הניח מידו את החרב עוד קודם לכן, ומאז הוא משמש כמהנדס ראשי בעירייה. ואולי, אמרה סָנָא בליבה, אמה נוהגת כמנהג הציפורים העייפות. אך גם סברה זו לא הניחה את דעתה, שהרי אישיותה של נַבּילָה דווקא התעצמה והלכה מיום ליום. כל עוד היה אביהם בחיים חסתה אמם בצלו. היא אהבה אותו והתאבלה עליו במותו, אך מאז ואילך היא ממריאה אל על כציפור דרור שנחלצה מכלובה. היא סיימה את לימודיה בביירות, שלטה בערבית-ספרותית ואחר-כך קנתה לה רהיטות באנגלית, שלימים תשמש אותה בכנסים ברחבי העולם. היא ניחנה בעוז הרוח הנחוץ לכל מי שמטיף לפיוס במזרח התיכון, זירת הקטל זה אלפי שנים. אבל להרחיק לכת עד כדי כך, להתרגש ככה ממגע תלתליו של פעוט יהודי – זה כבר היה מוגזם. בלב סָנָא תססה הקנאה. היא לא יכלה שלא להשוות את בנה, סוּהֵייל פגוע-הנפש, עם היצור הקטן הזה המלא אור, הבטוח בעולמו ומאמין שאיש לא יגע בו לרעה.
עכשיו לא האמינה סָנָא למראה עיניה. נַבּילָה חפנה את אגרופו הזעיר של הילד היהודי והסמיכה אותו אל נחיריה, כאילו היה פרח ריחני. הילד לא חשש פן יטרוף לועה של האישה הזרה את אצבעותיו. הוא לא משך את ידו, ושפתיו הרכות נפשׂקו בחיוך משועשע בעודו מהדק את הכדור ביד אחת לבטנו. גרגור ענוג התמלט מפיו. חמתה של סָנָא בערה בה והיא חייכה חיוך צהוב אל אמה, “היהודי הקטן כישף אותך.”
“היא אוהבת את הגיל הזה,” הצטחק כרים במבוכה.
“סָנָא… כרים… הוא… ” פרצה נַבּילָה ביפחה חרישית, שדי היה בה להניס את הפעוט אל חיקו של אביו היושב על ספסל העץ.
“מה קורה פה?” תבעה סָנָא מאמה.
נַבּילָה הגיבה כמי שפרצו את דלת חדר הרחצה שלה בעודה עומדת במערומיה. היא פנתה לכרים, שבניגוד לאחותו הסוערת היה בעל מזג נוח, ואמרה, “לא עכשיו! הבהלתם את הילדים שלכם.”
“לפני שהיא ברחה בחזרה לגרמניה”, העיר כרים בנחת, “גם אשתי המשוגעת התחילה להתנהג ככה.”
“אני אמך,” התגוננה נַבּילָה, “ולא אשתך.”
“מה את מסתירה?” חקרה סָנָא בקול חד.
“לא עכשיו. בהזדמנות אחרת. סָנָא, אני מבקשת ממך.”
סָנָא הסבה את מבטה אל ספסל העץ, כאילו ציפתה למצוא שם את ההסבר להתנהגותה המוזרה של אמה. הגבר השחום והילד הבהיר נעלמו בינתיים. הם הותירו את חפציהם בתוך תיק משובח, שנשאר כנטוש על השולחן. הביטחון העצמי של הגבר, המפקיר ללא השגחה תיק שמכיל מן הסתם דברים יקרי ערך, קומם את סָנָא. “הם הלכו,”הפטירה בלחש. “והשאירו הכול מאחוריהם. אולי הוא מצפה שנשמור לו על רכושו?”
“את ערביה, אחותי, לא?” השיב כרים בבת צחוק על תהייתה.
סָנָא פערה את עיניה ובהתה בכרים.
אחיה העמיד פני נבהל, “רק אל תגידי לי שגם את השתגעת.”
“עכשיו, כשהוא כבר לא פה, אני רואה כמה אתם דומים,” לאטה סָנָא.
“אני והיהודי הזה?” נבעת אחיה, אך התעשת מיד ואמר, “מה קרה לשתיכן?!” הוא טלטל באוויר את מכל הקלקר ויצק מים לכוסות פלסטיק לאמו ולאחותו.
סָנָא התיזה קצת מים על מכנסי הג’ינס שלה. אצבעותיה עדיין רטטו. היא גמעה את המים בחופזה והושיטה שוב את כוסה הריקה לכרים. עתה לגמה סָנָא לאיטה, וכשהתברר לה שהיא שולטת שוב בקולה, הורתה בראשה לעֵבר החלל המרחף מעל שני הספסלים הריקים, המחוברים לשולחן, ואמרה, “את בטוחה שהוא ובנו יהודים?”
ורה – :
אחד הספרים הפמיניסטים הגדולים! הספר גם מוקדש לאמהות, איך לא?
אורי פרכטר – :
ספר שכתב סופר אמיץ על הבלתי אפשרי וגם הבלתי ניתן לתיקון ב 65 שנות חיינו לצד שכנינו, שרק זעקתם של האמהות השכולות קורעת את השמיים בשתי שפות שמבקשות דבר אחד "ד י כ ב ר" !
eitan.masuary@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
כה לחיי. אלפי תודות לסמי מיכאל שהצטרף למיזם הנפלא של מנדלי מוכר ספרים ברשת. הגיע הזמן שסופרים נוספים מן הפנתאון ילכו בעקבות מיכאל. אה… והספר…. יצירת מופת. שני סשנים של קריאה אל תוך הלילה ועוד ימים של מחשבות… הסופר כמו שנדרש מסופר פשוט מספר סיפור. סיפור מדהים וקולח לא לקוני מידי ולא עמוס בתאורים מייגעים, פשוט במינון מושלם.