בחברה שלנו הגוף הרזה הוא עדות לבריאות, כוח רצון, נחישות והצלחה ואילו הגוף השמן נתפס כ"חולה", "מקולקל" וככזה שיש לתקן […]
מבוא – מה הבעיה?
שנים רבות עזרתי לאנשים לנסות לרדת במשקל. הייתי לגמרי בטוחה שזה אפשרי. מ-1984, במשך קרוב לחמש-עשרה שנה, ניהלתי כדיאטנית קלינית מוסמכת את אחת הקליניקות העמוסות בישראל. חשבתי שאני עוזרת. ההישגים היו מרשימים; מטופלים הביעו שביעות רצון. אבל בה בעת הלכה וחלחלה תמונת מצב מטרידה. לאורך השנים התמידו מטופלים רבים במעקב אחר תנודות במשקלם וכך יכולתי להבחין בדפוס מוזר: מרביתם אכן ירדו במשקל אך שבו והעלו אותו.
מציאות זו עוררה בי תהיות רבות, שהביאו אותי להרחיב את הידע המקצועי שלי. התחנה הראשונה הייתה כנס לטיפול בהפרעות אכילה בגישות פמיניסטיות, שנערך בפילדלפיה שבארצות הברית. זכורה לי חוויה אחת יוצאת דופן. התכנסנו לסדנה בת יומיים, עשרים וחמישה אנשי מקצוע, מרביתם פסיכולוגים המתמחים בטיפול בהפרעות אכילה. את הסדנה העבירו נשים החברות בתנועות האמריקניות "לקבלת השמן". נשים כבדות משקל במיוחד. ברגע אחד התבקשנו לקום ולרקוד במעגל. עשרים וחמש נשים מכל קשת המשקלים רקדו, ורק אנוכי, שהייתי רזה מכולן, לא העזתי לעמוד על רגליי. התביישתי – בגוף שלי, בתנועה שלו. הייתי נבוכה עד עמקי נשמתי.
זו הייתה חוויה מטלטלת. הבנתי שרזון אינו מבטיח ביטחון עצמי. הקלילות שבה רקדו הנשים הכבדות, השחרור, החירות שבתנועה שלהן לעומת החרדה הכבדה שלי, פתחו בפני פתח למסע חקר מקצועי ואישי, מסע שעבר בעשרות כנסים וסדנאות בחו"ל, הן כמרצה והן כמשתתפת מן השורה, ובלימודים במגוון דיסציפלינות: טיפול משפחתי וזוגי, בודהיזם בראייה טיפולית, הנחיית קבוצות, גישות פסיכודינמיות להבנת התפתחות מבוגרים והתחלת לימודי דוקטורט בחוג לפילוסופיה. לימים הבנתי שאין נושא ואין תחום שאינם כרוכים בדרך זו או אחרת בסוגיה הקיומית של אוכל ואכילה: סוציולוגיה ופוליטיקה, מוטיבים בספרות ובשירה, בקולנוע, ביהדות, ניתוח של מערך הכוחות הפועל במקומות עבודה ובמצבים חברתיים שונים, מודל הרזון ומיתוס היופי, פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכודרמה ובודהיזם – כל אלה הם הקשרים שבהם אפשר להבין את דפוסי האכילה שלנו. וגם, מדיניות הממשלה, הזכות לחדירה אל זירת הפרט, אפליה על רקע משקל ובריאות. כל אלו הפכו את סוגיית ההשמנה לכבדת משקל הרבה יותר מאשר מאזן קלורי או מספר קילוגרמים על הסקאלה והובילו אותי לעזוב את מקצוע הדיאטנית לטובת גישה חדשה, מורכבת, עשירה ואפקטיבית לעילא ולעילא של טיפול במערכת היחסים שבין בני האדם ובין המזון שהם צורכים.
*
יורדים מהמשקל אינו עוד ספר דיאטה, המתיימר להביא את בשורת הרזון. הוא גם אינו ספר של ביקורת חברתית ופוליטית על תעשיית הדיאטה. אין מטרתי להתווכח עם המציאות אלא להישען עליה, כבסיס ידע לטענה שתוביל את הספר שלפניכם: המלחמה בהשמנה ומרדף הרזון פוגעים באדם, משבשים את האכילה וגורמים לסכסוך מתמשך בין האדם לגופו. בחמישים השנים האחרונות, עקב המלחמה בהשמנה התפתחה שפת אכילה שאותה אכנה שפת הדיאטה. זו שפה גלובלית שביסודה מודדת את ערכו של האדם, את מעמדו החברתי ואת בריאותו במונחים של משקל גופו. בשפת הדיאטה סופרים קלוריות ועסוקים בחשבונאות מייסרת המלווה ברגשות אשם ופחד.
בספר אעלה על נס שפת אכילה אחרת, שאכנה "אכילה קשובה", ואציע להשתחרר מכבלי משטר הדיאטה. לא אקרא לכם: בואו נהיה שמנים, אלא: בואו נקבל את מה שאי אפשר לשנות, כדי שנוכל לשנות את מה שאפשר. כלומר, תהיה כאן הצעה להחזיר את השפיות לאכילה, לנרמל אותה ואת היחסים של האדם עם גופו ולנתק בינם לבין משקל הגוף. באנושות קיימת שונות טבעית ולגיטימית ביחס לצורת הגוף ולמשקלו. הכרה במגוון זה ובדפוסי האכילה המיוחדים לכל אחד ואחת מאתנו, עשויה לזכות אותנו בחיים משוחררים ולמרבה הפלא גם בריאים ומלאי ערך.
*
במילון ובסטר מוגדרת ההשמנה כ"הצטברות עודפת של שומן". כלומר, עודף ברקמת השומן הוא שמגביר את הסיכון לתחלואה, ולאו דווקא המשקל העודף. ואכן, בניגוד להנחה הרווחת, השמנה אינה מחלה שנמדדת בקילוגרמים אלא בתפקוד תאי השומן. למרות זאת השיטה המקובלת בעולם למדידת השמנה היא מדד מסת הגוף: BMI ((Body Mass Index המחושב כמשקל גוף (בקילוגרמים) חלקי גובה (במטרים) בריבוע. היום מקובל להגדיר את דרגות הBMI- לפי המדרג הבא:
הרזיה מסוכנת: עד 18.5
משקל גוף נורמלי: 18.5 עד 24.9
עודף משקל, השמנה קלה: 25 עד 29.9
השמנת יתר, השמנה מדרגה 1: 30 עד 34.9
השמנת יתר מדרגות 2 ו-3: השמנה תחלואתית מ-35 ומעלה.
*
יתרונו העיקרי של מדד ה- BMIהוא היותו פשוט לחישוב. הבעיה היא שמדד ה- BMIאינו מביא בחשבון נתונים של גיל, מין, מוצא אתני, גזע, מבנה גוף ופיזור שומן בגוף ואינו מבחין בין רקמת שריר לרקמת שומן. למעשה, הוא אינו מדד מהימן למסת השומן ולאופן פיזורה בגוף.
מאז סוף המאה העשרים מתברר כי אין לכרוך השמנה באופן גורף עם חולי, וישנם מדדים אמינים ויעילים יותר ממדדBMI לניבוי בריאות הגוף. אחוזי שומן, היקף מותניים ויחס בין היקף המותניים לבין הירכיים נחשבים כיום בחוגים מקצועיים כנתונים המנבאים טוב יותר בריאות ואורך חיים מאשר מדד מסת הגוף. עם זאת ההגמוניה של מדד מסת הגוף בציבור – ושל תרבות שלמה הכרוכה במדד הזה – נשארת בעינה.
*
לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO) השמנת יתר המוגדרת במדדי BMI היא מגפה עולמית שממנה סובלים יותר ממיליארד בני אדם. תחזיות אפוקליפטיות מנבאות שעד שנת 2030 תסבול מרבית אוכלוסיית העולם מעודף משקל והשמנה.
בארה"ב כ-64% מאוכלוסיית המבוגרים מוגדרים עם עודף משקל או עם השמנה, כלומר יותר מ-30 במדדי BMI. בישראל עולה כי כ-41% מהגברים וכ-30% מהנשים מוגדרים עם עודף משקל לפי מדדי BMI )משוקלל לקבוצת אוכלוסייה וגיל) ו-15.2% מהגברים ו-15.7% מהנשים מוגדרים עם השמנה. מדו"ח משרד הבריאות שפורסם בנובמבר 2013 עולה כי יותר ממחצית האוכלוסייה בישראל הם בעלי עודף משקל או השמנה.
*
השמנה ובעיקר השמנה ביטנית היא חלק מהסינדרום המטבולי המתבטא ברמות כולסטרול HDL נמוכות, בריכוז טריגליצרידים גבוה, בעלייה בלחץ הדם ובהפרעה ברמת הסוכר בדם בצום. כתוצאה מכך היא גורם סיכון למחלות כרוניות רבות הכוללות מחלות לב, כבד שומני, דום נשימה בשינה וסוגי סרטן שונים. כמו כן היא מקושרת להתפתחות סוכרת מסוג 2, שאף היא מוגדרת כאחת ממגפות המאה העשרים ואחת ונמצאת במגמת עלייה. הקשר בין השמנה לסוכרת יצר את המושג Diabesity הקושר את שתי המגפות זו בזו. כיום נחשבת ההשמנה כמחלה כרונית, והיא מקוטלגת כך בתקן הבין-לאומי לסיווג מחלות (ICD-9). מאמרים שפורסמו לאחרונה מחמירים ואומרים שהשמנה היא מחלה כרונית עמידה לטיפול.[1] לפי גישה זו נמצא כי השמנה מקושרת לתחלואה אף יותר מעישון, מאלכוהוליזם ומעוני. בעקבות ממצאים אלו מתנהל מסע ציבורי נרחב של מערכות הבריאות בעולם נגד מגפת ההשמנה העולמית, על אף שהממצאים הרבים מצביעים על תמונה הרבה יותר מורכבת, המעלה תהיות רבות לגבי ההכללה המקובלת, שבה כל עגלגל הוא בחזקת חולה או מועד לכך.
*
מסע ההפחדה הגורף מעודד מלחמה בהשמנה שהפכה במובנים רבים לכדי מלחמה באנשים עם עודף משקל או עם השמנה. מחקרים רבים מצביעים על יחס שלילי כנגד בני אדם, המתויגים בשלל סטראוטיפיים בגין משקל גופם. הם מצביעים על כך כי שכיחות האפליה מסוג זה הולכת ומתעצמת ומגיעה לממדיה של האפליה על רקע גזע בארצות הברית. בעל עודף המשקל נתפש כאשם במשקלו וכאחראי לו ומיוחסות לו תכונות, כמו כיעור, הפרעות רגשיות, פגמים מוסריים, חוסר שליטה, רשלנות, העדר כוח רצון, חוסר רציונליות, רעשנות יתר, לכלוך, עצלנות, בדידות וכניעה לתאוות וסיפוקים – תכונות הגורמות לדחייה, לריחוק, לזלזול ולהתנשאות. הדה-לגיטימציה שהוא חווה כה מושרשת ועמוקה עד כי הוא משוכנע שזה היחס לו הוא ראוי. בשנת 2015 להיות שמן משמעו לשאת אות קלון. דיאטה מוצלחת היא עדות לכבוד, ליכולת, לשליטה, לנחישות ולהצלחה, ואילו הרזון הוא עדות לאישיות חזקה וראויה. הגוף השמן נתפס כ"מקולקל" וככזה שיש לתקנו ואפשר לתקן אותו. לפי תפישה זו האדם אינו נולד שמן אלא נהיה שמן. יתרה מזו, בכל אדם שמן חבוי אדם רזה, ולכן בדיאטה נכונה ובתהליך פסיכולוגי מתאים ניתן לגלות את האדם הרזה, החבוי בזה השמן.
התפישה הזו, כך למדתי במשך השנים, לא רק שאינה עוזרת לאלו הסובלים אלא גורמת סבל ומעצימה אותו. היא מתעלמת מהמגוון האנושי הטבעי ומחזיקה בחובה אכזריות מיותרת. ממילא היא אינה מקיימת את ההבטחה ובטווח הארוך לא מובילה להרזיה.
*
ספר זה יחשוף בפניכם גישה אחרת ושפת אכילה אחרת, שמציעה אלטרנטיבה לשפת הדיאטה ולגישות הממוקדות משקל שמאחוריה. זוהי גישה ממוקדת בריאות ולא ממוקדת משקל, ששפת האכילה הנלווית לה היא שפת האכילה הקשובה. גישה זו מתבססת על מחקרים עדכניים, המנתקים את הקשר המידי והפשוט בין משקל לבין חולי, ובין ערך האדם לבין משקלו. היא נשענת על עולם עשיר של מחשבה – שעיקרו מפגש בין בודהיזם לבין גישות מתקדמות בפסיכולוגיה קוגניטיבית – ומעניקה לנו סל של כלים לשיפור היכרותנו עם עצמנו, ולא רק ביחס למשקל גופנו.
שפת האכילה הקשובה טומנת בחובה מספר רעיונות משחררים, מהפכניים ממש, ואולם על יסוד הערכים שהפנמנו וההרגלים שהטמענו בצלה של שפת הדיאטה, היא אינה קלה לעיכול. אני מזמינה אתכם לקחת נשימה עמוקה, לפתוח את הלב ואת הראש ולהתכונן לשינוי האפשרי.
*
לא תמיד הייתה ההשמנה מוקצית מחמס מיאוס. לא תמיד היינו עבדים למרדף הרזון. בימי הביניים היה הרזון סמל למעמד נמוך, לעוני ולמחלות, ואילו מאגר גדול של שומנים בגוף נתפס כסימן לחוסן, לבריאות ולמעמד חברתי גבוה. הציירים המחישו זאת בציוריהם. רובנס, בוטיצ'לי, רמברנדט, גוגן ומטיס הרבו לצייר נשים מלאות. הם ראו באישה המלאה סמל ליופי, לפוריות ולעסיסיות.
גרעין ראשוני של תרבות הרזון נטמן במידה רבה במאה התשע-עשרה, בתקופה הוויקטוריאנית, שבה זכה לעדנה פריט לבוש בשם מחוך. המחוך נועד לחנוט את גוף האישה ולייצר בעבורה גזרת שעון חול. ואולם השינוי המהותי באידאל היופי התרחש בשנות העשרים של המאה העשרים. גזרות דקות ומותניים צרים לנשים הפכו לאידאל. נשים תפשו את מראה הרזון כמסמל חופש וחירות. בה בעת הלך והשתרש השעבוד: לא המחוך אלא האישה עצמה אחראית לעיצוב גופה לפי המודל החדש. המודרניזציה ועידן התעשייה יצרו בגדים בייצור המוני, במידות קבועות (בשונה מבגדים שחייטים תפרו לכל אדם על פי מידתו) ומי שלא התאימה למידות הקבועות, למדה תוך כאב, שעליה להשתנות.
*
את שורשי התפיסה הרפואית שכרכה בין משקל גבוה לבין בריאות לקויה אפשר למצוא בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. האחריות נופלת לפתחן של חברות הביטוח האמריקניות, שחיפשו שנים רבות מדד לניבוי תמותה מוקדמת, כדי שיוכלו להגדיל את רווחיהן מביטוחי חיים. הן חיפשו מדד אובייקטיבי זמין וזול שיצביע על עלייה בסיכון לתמותה, שבאמצעותו יוכלו לדרוש תשלום גבוה יותר מלקוחותיהם. משקל הגוף סיפק פרמטר הולם. איסוף נתוני המשקל של המחזיקים בפוליסות לביטוח חיים וחיפוש אחר הקשר בינם לבין תמותה הולידו את טבלאות המשקל והגובה שהופיעו לראשונה ב-1897 וכיכבו בחיינו עד 1983. טבלאות אלה שימשו מאוחר יותר בסיס להמלצות למשקל גוף אידאלי לפי מין, גיל ומבנה גוף. המונח "עודף משקל" התייחס למשקל גוף גבוה מהטווח המומלץ וההנחה הייתה שהסכנה לחולי ותמותה עולה כאשר משקל הגוף גבוה ב-20% מההמלצות. חברות הביטוח השתמשו בנתוני המשקל ויצרו מדרג תשלומים למבוטחים, שנכנסו להיסטריה בגין משקל גופם וסכנות התחלואה והתמותה המיוחסות לו. כך החל מחול השדים.
*
דמות מפתח בסיפור הזה הוא ד"ר ברנדרת סימונדס (Brandreth Symonds), שכיהן כראש המחלקה הרפואית של חברת הביטוח Mutual Life Insurance בניו יורק. במאמר, שראה אור ב-1909 במגזין McClure's, הכריז ש"משקל עודף, לא משנה אם הוא מורכב משומן או שרירים, אינו מאגר של רזרבות הנותן כוח לגוף אלא נטל שיש להזין אותו בין שאלו שרירים ובין שזהו שומן. כך או כך הוא מהווה טרדה של ממש". "בקרת משקל", הוסיף, "היא דרישה שיש להפנות אל כלל המטופלים", והדגיש: "אמריקה חייבת ללמוד שערכה של הבריאות טמון במשקל הגוף, וזה צריך להיות קרוב ככל האפשר לממוצע" (לפי הטבלאות).
*
בשנים 1909-1890 התפרסמו כשנים-עשר מאמרים שעסקו בהשמנה. בשני העשורים שלאחר מכן כבר התפרסמו יותר ממאה מאמרים שעסקו בנושאים, כמו Get Rid of That Fat"","Fat and Fatality". המסר שהופץ בעולם היה "שמירת משקל היא מטרה ראויה, וייתכן אף שאלה של חיים ומוות". בשלב זה כבר נמצאה אמריקה עמוק בסבב הראשון של מסע הפחד ממשקל הגוף ובעיצומו של מרדף הדיאטות והרזון. בה בעת המשיכו הרופאים לראות חולים רבים, החולים במחלות זיהומיות ושבעבורם רזון הוא דווקא גורם סיכון ראשון במעלה.
על השלב הבא של קמפיין ההשמנה היה אחראי ד"ר לואיס דבלין, ששימש ביולוג וסטטיסטיקאי ראשי בחברת הביטוח האמריקנית .Metropolitan Life Insurance דבלין הנחיל את האמונה הבלתי מעורערת כי השמנה היא המקור העיקרי בעולם לתחלואה ולתמותה מוקדמת. בכנס רפואי גדול שנערך בארצות הברית ב- 1951הכריז דבלין כי גברים הסובלים מהשמנה ניכרת (Marked obesity) נמצאים בסיכון לתמותה בשיעור גבוה ב-70% מגברים שמשקלם ממוצע. מה שמשך את תשומת לבם של הרופאים הייתה טענתו כי "השמנה עלולה להוביל לתמותה במיוחד לאור ההפחתה המשמעותית במקרי תמותה משחפת ומדלקת ריאות – מחלות שהיו נפוצות בקרב בעלי משקל נמוך". ד"ר דבלין המשיך וטען כי בניגוד לדעה שרווחה בעבר, אין עוד תועלת בעודף משקל כגורם הגנה בגיל צעיר. להפך. למרבה הפלא היה זה דבלין שהכריז כמה שנים קודם לכן כי בעלי משקל נמוך, עד גיל שלושים, מצויים בסיכון לתמותה מוקדמת. הפעם הצהיר דבלין כי "אם בעבר נהוג היה לשייך סכנות בריאותיות להשמנה תחלואתית בלבד, הרי שכיום גם בעלי עודף משקל קל נמצאים בסכנה בריאותית". הכרזה זו הכניסה מיליוני בני אדם למעגל הסיכון והגדילה את פוטנציאל הרווחים של חברות הביטוח. חוקרים שניסו לשחזר את ממצאיו מאוחר יותר – כשלו.
*
לחובתו של דבלין נזקף המונח "משקל גוף אידאלי", המבוסס על ההנחה כי שינויים במשקל הגוף בשל עלייה בגיל אינם לגיטימיים. לתפיסתו משקל הגוף בגיל עשרים וחמש הוא המשקל האידאלי, ויש לעשות כל מאמץ לשמור עליו במהלך החיים. אם כן, כיצד אמורים לשמור על משקל גוף אידאלי? באמצעות דיאטה כמובן. ואכן, ב-1951 הושק בארצות הברית מסע פרסום נגד השמנה בחסות הממשלה, הממסד הרפואי וחברות הביטוח. הממסד יצא בהכרזות כי עודף משקל הוא גורם סיכון מכריע למחלות לב, כליות, סוכרת וסרטן, וכן כי השמנה בקרב מבוגרים היא תוצאה של אכילת יתר. המסר לאמריקנים היה "אִכלו פחות"!
*
עד מהרה הפכה הדיאטה לכלי הנשק העיקרי במלחמה בהשמנה, והיה זה אך טבעי שהתזונאים יצטרפו למאבק, כחלק בלתי נפרד מקמפיין הרזון. המשקל האידאלי לפי טבלאות המשקל והגובה הפך למשקל הנחשק, ועם השנים המשיך לרדת. למרבה האבסורד, המשקל האידאלי שנקבע היה נמוך באופן ניכר ממשקל הגוף הממוצע באוכלוסייה, ורוב האנשים נאלצו לרעוב כדי להגיע אליו. כך עלה בהדרגה מספר בני האדם עם עודף משקל שהצטרפו למעגל הדיאטות. על אף הכרזותיו של דבלין כי "אמריקה פשוט שמנה מדי", ועל אף הקמפיינים להרזיה ומסעות ההפחדה – אמריקה לא רזתה. ולמרבה ההפתעה, האמריקנים היו דווקא בריאים יותר והתחלואה פחתה.
*
בה בעת, לא קפאה תעשיית האופנה על שמריה. ב- 1947הציג כריסטיאן דיור את המראה החדש של בגדי הנשים – מראה צר ודקיק, שלמרבית הנשים היה בבחינת פנטזיה בלבד. בשנות השישים של המאה העשרים המשיכה הדוגמנית הדקיקה טוויגי לסמל את המעבר מגוף נשי ושופע לנערי, ובמילים אחרות: אישה-ילדה. ואכן, שילוב הכוחות בין חברות הביטוח לבין תעשיית האופנה הוליד מסר חדש: לא זו בלבד ששומן הגוף אינו בריא אלא אף אינו אופנתי.
העיתונות, הטלוויזיה והפרסומאים התגייסו לקמפיין ונולד "מובן מאליו" חדש: אנשים יפים, בריאים, מיניים, מאושרים, בעלי מעמד וכוח – הם אנשים רזים. הרזון מוכר הכול: מכוניות, בגדים, תיקים, נעליים וגם… מזון .בלי משים, הפכו בני האדם מכל הגילים, המינים והצבעים עבדים לאידאל הרזון.
*
שנת 1985 ציינה את ראשיתו של השלב הנוסף בקמפיין ההשמנה, שהוביל להגדרתה של תופעת ההשמנה כמגפת העולם המערבי. ברחבי העולם נוסדו מרכזים לחקר ההשמנה והוקמו מכונים לטיפול בתופעה. כנסים מקצועיים התקיימו, כתבי עת פורסמו, והמסר הופץ הן לקהילה המקצועית והן לקהל הרחב. האירועים הללו מומנו על ידי גופים כלכליים בעלי עניין בהעצמתו של תהליך המדיקליזציה של ההתנהגות האנושית, תהליך שבו מוגדרת התנהגות מסוימת כבעיה רפואית או כמחלה, ומי שהתנהגות זו מאפיינת אותו מוגדר כזקוק לטיפול או לתשומת לב רפואית. ואכן, הקמפיין צבר תאוצה. אם בראשית דרכה נחשבה ההשמנה לתוצאה של צריכת קלוריות הגדולה משריפתן, הרי שכיום היא מקושרת לאינספור גורמים ובהם משקל לידה, מין, גזע, גנטיקה, השמנה הורית, חיים בעיר, שימוש ברכב, משכורת נמוכה, השכלה נמוכה, משפחה חד הורית, אכילה מול הטלוויזיה, הימנעות מפעילות גופנית, אכילה בבית הספר, שימוש במכונות שתייה, העדר ארוחות ערב משפחתיות, קניית מזון מתועש, אכילת מזון מהיר מחוץ לבית, העדפת משקאות קלים על פני מים, צריכת מזון עתיר שומן, צריכת מזון עתיר פחמימות וממתקים, אכילה מעבר למועדי הארוחות, סוכרת מסוג ,2 מחלות לב, עידן המחשב, פרסומות מסחריות, שימוש בסמים, צריכת אלכוהול, והרשימה עוד ארוכה.
ההשמנה חדרה כאמור לתקן הבין-לאומי לסיווג מחלות (ICD9) והוכרזה רשמית כמחלה בשנת 1991. מאותו רגע ואילך התפתחה תעשייה שלמה של תרופות, של טיפולים ושל ניתוחים, שרבים הגורמים המרוויחים ממנה – אנשי רפואה ואנשי אקדמיה, גופים ממשלתיים ופקידי בריאות הציבור, תעשיית התרופות, תעשיית הספורט ותעשיית הדיאטות והרזון. תעשיית הדיאטה ותעשיית התרופות מסבסדות מחקרים מטעם מכוני המחקר המובילים בעולם, שמובילים בסופו של דבר לייצורם של מוצרים וטיפולים חדשים בתעשייה ולהשרשת התפישה הכורכת בין רזון לבין בריאות.
*
ואכן, העולם לתוכו אנחנו נולדים חי, נושם, דורש ומבטיח רזון וחיים חדשים, טובים יותר לאלו המצליחים לעשות זאת. הוא מציף אותנו בסיפורי הצלחה, המוכרים את הרזון הנחשק כפסגת האושר. כולם עורגים לו. מרדף הרזון, כמוהו כמרדף אחר כרטיס הפיס. מיליוני קונים ורק אחד זוכה. והמיליונים ממשיכים לקנות את הפנטזיה ואת האושר, המונח, כך נדמה, בצידה. כל עוד נמשיך לא להיות מרוצים מהגוף, מישהו יזהה זאת וירצה לעשות מכך רווח כלכלי. באופן גלוי ובאופן סמוי יש אינטרס עצום לכך שהפחד להיות שמן יהיה מושרש, כך שכמעט לא יהיה איש שיהיה מסוגל לאהוב עצמו כמו שהוא.
*
דוגמה לאופן שבו מתוקשרים המסרים אפשר לראות באמצעות אחת החברות האמריקניות, המשווקות דיאטות להורדת משקל. החברה שמה תמונות של "לפני ואחרי" בעמוד הבית שלה באינטרנט, כאשר המסר המודבק להן אומר "סוף סוף קיבלתי את חיי חזרה – אני שוב אני". אותה חברה המתיימרת לעזור לרדת במשקל אינה מסתפקת בהרזיה, היא אף נותנת חיים. ולא סתם חיים אלא את "חייך שלך" בחזרה. מבט חטוף מראה עד כמה האישה שבתמונה אכן ירדה במשקל והמחשבות האוטומטיות יוצרות את החיבור המובן מאליו בין היופי שבו זכתה כאשר ירדה במשקל ובין הכיתוב האומר שאישה זו קיבלה את חייה "חזרה". תמונות אלה צורבות בתודעה את המסר כפשוטו – "הרזיה מחזירה חיים". וזו במרבית הפעמים אינה שאלה או תהייה אלא פשוט עובדה. הפרסומת מוסרת לנו ודאות, ולא דילמה או התלבטות. כלומר, בשום מקרה אין עוסקים רק בירידת משקל אלא בחיים שלמים.
תעשיית הדיאטה מוכרת ואנחנו שחייבים להיות רזים – קונים. חיפוש בגוגל "מוצרי דיאטה" מניב קרוב לחמישה מיליון תוצאות. חברת שומרי משקל העולמית נהנתה בשנת 2007 ממכירת מוצרים ושירותים בארבעה מיליארד דולר.
*
ג'ני קרייג, ענקית דיאטות נוספת, דווחה על מחזור של 558 מיליון דולר בשנת 2007. ואכן, האתר שלה "יורה רחוק" לא כתוב "ג'ני קרייג עוזרת לך לרדת במשקל" אלא ג'ני קרייג – "אנחנו משנים חיים". זו ההזדמנות שלך להיות מאושר, לשנות את חייך, לקנות את הקסם. ומי יוותר?
*
במובנים רבים הפך מרדף הרזון לסוג של דת, השלובים בו טקסים ואמונות וכמו כל דת העיסוק בו יוצק משמעות לחיים והופך למטרה אולטימטיבית, שמהווה "נר תמיד" לאנשים רבים. נוצרה מסורת, המגדירה את החברה, כך שהאדם הגדל לתוכה מפנים את חוקיה וכלליה והיא נדמית לו טבעית ואוניברסלית. כך הפכו הרזון מצד אחד והפחד מהשמנה מן הצד האחר לחלק מההוויה החברתית: הם יוצרים מיתוסים ומגוון של סיפורים על חיים עתידיים ונפלאים, המחכים לאלו שיצליחו להיות רזים; מציגים דמויות (איקונוגרפיות) שאפשר להעריץ ולחקות, דמויות הנותנות השראה ותקווה לעתיד "מבטיח יותר"; קובעים טקסים שאמורים לארגן את סדר היום: ספירת קלוריות, רישום אכילה, מדידת משקל, פעילות גופנית אובססיבית ובישול מאכלים מיוחדים; קובעים חוקים המורים ממה להימנע ואיך, כמה לאכול ומתי; יוצרים חוקים מוסריים ושפה השופטת את האדם; מתווה מאכלים טובים ורעים, מותרים ואסורים. אתה "רע" אם אכלת גלידה. אתה "טוב" אם אכלת סלט. החוקים, מימושם ואי מימושם הופכים קרדום השופט את האדם ומעריך את ערכו. ובהתאם מעניש או מתגמל; יוצרים קהילות של בני אדם דרך האופן שבו הם אוכלים, מדייטים, משמינים, מורדים בדיאטות; מבטיחים את ה"אושר" בסוף הדרך. האושר התלוי ברזון, המגלם את השלמות.
*
ושוב, אזכיר, לא תמיד היו כך פני הדברים. עד לפני שני עשורים משטור הגוף היה בעיקר נחלתם של הנשים. סוזי אורבך, פסיכולוגית אנגליה, סימנה בספרה "Fat is a Feminist Issue", את הסנונית הראשונה לחשיפתה של בעיה, שעם השנים הלכה והתעצמה: הגדרת האישה באמצעות גופה. פריצת הדרך של אורבך לא הייתה רק בהצפת המושגים הגשמיים, שמן, רזה ועודף משקל, אלא דווקא בהדגשת העומק הרגשי שהיה בבסיס השימוש במושגים אלה. המונח שמנה, הראתה לנו אורבך, אינו עוסק רק בגוף הפיסי אלא בהלך רוח.
סוזי אורבך היטיבה להמחיש את הקושי לבטא רגשות ואת ההימנעות מלחוש אותם באמצעות האכילה או בהימנעות ממנה. היא העלתה את החיבור, שהיום הפך מובן מאליו, בין הגדרת הערך העצמי לבין שליטה באכילה ודיברה רבות על יחסי הגומלין, המתנהלים בין הגוף הנשי לבין מה שהאישה מרשה לו לקבל, בין האמונות המודעות שלה ובין האמונות הלא מודעות אודות מה שמגיע לה. בספרה, שילוב של מסה ביקורתית ומדריך, ניסתה לראות בהשמנת האישה קריאת תיגר מכוונת, מודעת ולא מודעת, כנגד מגבלות התפקידים המיניים, כפי שאלה מוגדרים בתרבות.
*
קצת פחות מעשרים שנה אחריה, נעמי וולף, ממובילות הגל השלישי של הפמיניזם האמריקני, עסקה אף היא בתפישת הגוף של נשים בראייה חברתית-פוליטית בספרה המהדהד "מיתוס היופי". מודל הרזון הפך לשיטתה לכלי לדיכוי נשים, שמכלות עצמן בניסיון לממשו.
סוזן בורדו, חוקרת פמיניסטית נוספת, הנמנית על הזרם הפוסט-מודרניסטי טוענת שהגוף מתפקד כטקסט תרבותי וכמוקד ישיר לשליטה חברתית. היא מדברת על היות הגוף הנשי, גוף כנוע, שהנשים משקיעות זמן רב בניהולו ובמשמועו. באמצעות משמעת, שהפכה עניין של שגרה, כמו דיאטה, איפור ולבוש, התמקדו הנשים בתיקון עצמי. בורדו רואה בגוף הנשי במה למאבק, להתנגדות לעליונות מגדרית, ולא מקום בשירות נורמליזציה של מגדר ושל כניעות.
בעקבות המחברות המובילות האלה, המשיך השיח הפמיניסטי על השומן הנשי לעסוק בשאלה: באיזה אופן יש להבין את גופן של נשים שמנות? האם ייתכן שהגוף השמן מבטא סירוב לצורך לציית לתביעות ממנו כגוף נשי? האם ייתכן שאישה המסרבת לקחת חלק בדיאטות ובמרדף הרזון היא במובנים רבים אישה המעזה להשתחרר מהכפייה החברתית והדכאנית?
לקראת סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת התרחב השיח על הגוף אודות גברים ונשים כאחד. כיום שוררת הסכמה שאין לראות בהשמנה בעיה של מיעוט מסוים באוכלוסייה וקשה לשייכה לגיל מסוים, למין, לנטייה מינית או לצבע עור.
"הגוף הוא האתר שעליו שיחים נחקקים ועליו הם גם מתערערים", אמר פוקו,[2] והוא זירת המאבק הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, מאבק בין גורמים מדכאים בחברה לבין האינדיבידואל.
*
בעשור האחרון אנחנו עדים לשיח תרבותי פוליטי חדש תחת הכותרת fat studies"". שיח זה ניזון לא מעט מהאקטיביזם של התנועות לקבלת השונות בכל צורה וגודל, תנועות המנסות לקדם את ההכרה בשוויון זכויות האדם ויוצאות כנגד החיבור הכמעט מוחלט שנעשה בין משקלו של האדם ובין זהותו וערכו בעיני עצמו ובעיני החברה. הן מנסות להתיר את הקשר הצרוב בין עודף משקל גוף והשמנה לבין אטיולוגיה של חולי ותמותה, העדר אסתטיות, פגמים מוסרים ואישיותיים, הזנחה ומעמד חברתי כלכלי נמוך. מאבק זה הולך ומתעצם על רקע האפליה על רקע משקל הנתפשת כ"הומופוביה" החדשה או בנוסח העברי שלה "שמנופוביה". בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נרשמה במגוון מחקרים עלייה של כ-66% בשכיחות האפליה על רקע משקל.
*
במקביל לפחד מההשמנה, שהלך והעמיק, החלה לחלחל ההבנה שעבור מרבית האנשים דיאטה היא מורשת של כישלון, מה שלא הפריע לתעשיית הדיאטה לחגוג ולעשות מאמצים חסרי תקדים לעזור לרדת במשקל. זה מכבר הפכה הדיאטה לכישלון המצליח ביותר בעידן המודרני, כישלון משגשג, המגלגל רק בארצות הברית יותר משישים מיליארד דולרים בשנה.
*
קרוב לחמש-עשרה שנים לקחתי חלק פעיל בתעשיית הדיאטה. ההבנה שאיני עוזרת למטופלי, ואפילו מזיקה להם – בעצם ניסיוני לעזור להם להוריד במשקל – הייתה בשבילי נקודת אל חזור. ההתפכחות הייתה כואבת. הבנתי כי חוקי המשחק שונים מאשר חשבתי וכי כוחות פוליטיים וכלכליים חזקים מנהלים את מגפת ההשמנה העולמית ומנווטים אותה ביד רמה. הבנתי שה"אמת" הטוטלית באשר לסכנות ההשמנה אינה כפי שהיא מוצגת. אין זה אומר "בואו נהיה שמנים" אבל גם אין זה אומר שחייבים להיות רזים כדי להיות בריאים וייתכן שיש מצבים שבהם דווקא עודף משקל מסוים עלול לשמש גורם הגנה. עוד התחוור לי שעצם הניסיון לרדת במשקל גורם להשמנה ולנזקים רבים, חלקם גלויים וברורים וחלקם סמויים. האכילה של אנשים רבים השתבשה. היא נעה בין דיאטה לזלילה. אבדו הקודים הטבעיים לרעב ושובע ופעמים רבות אבדו גם ההנאה והעונג. האכילה שהייתה אמורה להיות טבעית ואינטואיטיבית הפכה לאכילה המנוהלת מתוך חוקים, איסורים והפחדות, וכן נפגעו היחסים של האדם עם גופו והמשקל קבע את מעמדו, כזה המגדיר את הזהות העצמית שלנו.
התחלתי לשאול שאלות:
- למה האדם שמוריד ממשקלו מעלה אותו?
- האם משקל הוא באמת תולדה של כוח רצון?
- האם השמנה היא תוצאה של משוואה קלורית?
- האם משקל גוף הוא מדד נכון לבריאות?
- מה הנזק הנגרם לאדם בהיותו חלק ממעגלי ההשמנה-הרזיה?
- האם ייתכן שכמטפלת אני פוגעת, שלא במתכוון, במטופלי ומעצימה ומנציחה את בעיית המשקל שלהם?
צעד צעד, בהתחלה בלי לתת על כך את הדעת, התחלתי להוביל את מטופלי לדרך אחרת, שעיקרה הכרת המציאות המתעתעת של סוגיית ההשמנה וניסיון להיחלץ ממלכודת הדיאטות. הרגשתי באופן ברור, אם כי כואב, שאיני מסוגלת יותר "למכור את חלום הרזון". התפטרתי מתפקידי כראש עמותת הדיאטניות בישראל, כדי שאוכל לפעול נטולת אינטרסים, בהתאם לאמונת לבי ויושרי המקצועי. זה לא היה קל. המטופלים המשיכו לרדוף אחר הקסם שיאפשר להם לכבוש את חלום הרזון. הם היו מוכנים לשלם הון כדי להשיג זאת. ואני, כאשת מקצוע שלא האמינה במכירת חלומות, התחלתי לאבד מטופלים וכסף ולזכות בקיתונות של ביקורת. זה היה קשה וכואב. אבל הדרך חזרה כבר הייתה נעולה.
*
היום אני מנסה לעזור לאנשים להשתחרר ממעגל הדיאטות, מהמרדף אחר המשקל ולהבין שאפשר לחיות אחרת, בלי שספרות על סקאלת המשקל ינהלו את החיים. אני עובדת מתוך תפישת עולם המעוגנת בגישות הממוקדות בריאות שזכו לכינוי: HAES– health at every shape and size )בריאות בכל צורה וגודל(. ביסודן ההכרה שאין היום פתרון בר קיימה לבעיית ההשמנה ו-95% מאלה המורידים ממשקלם אכן מעלים אותו בתוך חמש שנים. הן מניחות שמרדף הרזון והדיאטות על שלל תחפושותיהן פוגע באדם ואינו מקדם אותו לבריאות וחיים מלאים, ואילו אכילה מתוך קשב לקודים של רעב ושובע יכולה להוביל כל אחד ואחד למשקל הגוף הנכון לו, משקל שאינו בהכרח תואם את מודל היופי החברתי או את מדדי ה-BMI. עוד מניחות הגישות שבריאות אינה נמדדת בקילוגרמים והסכנות הטמונות במשקלי הקיצון אינן חלות על מרבית האוכלוסייה. המטרה אינה לייצר אנושות רזה אלא חיים בריאים לכל בני האדם בכל הצורות והגדלים.
דרכי זו, החדשה, היא דרך קשה. היא לא קונפורמית. היא נוגדת את השיח החברתי הקיים. לצורך הליכה בה, גייסתי לעזרתי גישות משדה הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי המתקדם, המבוסס קשיבות (Mindfulness). הקשיבות היא תשומת לב ממוקדת בכאן ועכשיו, ללא ביקורת וללא שיפוט. שורשיה מצויים בבודהיזם ואת הבאתה לעולם המערבי ניתן לזקוף לזכותו של ג'ון קבאט זִין. גישות טיפוליות אלה שואבות את הבסיס הרעיוני שלהן מפילוסופיות מזרחיות, מגישות אקזיסטנציאליסטיות ומגישות קוגניטיביות התנהגותיות.
*
בלב העניין אציג – כמטפורה, כמקור להשראה – את ארבעת האמיתות הנאצלות, שהן יסודות הבודהיזם:
דוקהה: האמת בדבר קיומו של הסבל: החיים בעולם אינם משביעי רצון, אינם הרמוניים והם כוללים סבל. הסבל הוא אוניברסלי.
סמודיה: האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והיא אי-ידיעה בסיסית – הבורות.
נירודה: האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהבורות וכך להשתחרר מהסבל. הסבל אינו כורח המציאות.
מרגה: האמת בדבר הדרך לשחרור מהסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל.
חשבו על האמיתות האלה ביחס להשמנה ולסבל הכרוך באי-שביעות רצון מהגוף שלנו וקבלו את יסודות הגישה שנפרשת לפניכם:
- ההשמנה והסבל הכרוך בה הם אוניברסליים.
- חלום הרזון ושפת הדיאטה הם מגורמי הסבל.
- יש אפשרות להשתחרר מהאחיזה בחלום הרזון ומשפת הדיאטה.
- אכילה קשובה היא הדרך לשחרור.
הספר אינו נצמד לגישה אחת אלא יוצר תערובת רעיונית טיפולית ייחודית, המשרתת באופן הטוב ביותר את תהליך הפרידה ממלכודת הדיאטה, לטובת רכישת שפה חדשה של אכילה קשובה, שתוביל אותנו לחיים מלאים ובריאים, במשקל הגוף שבו כל אחד ואחת מאתנו נועדנו להיות.
[2] מילס, ש. (2005). מישל פוקו. רסלינג, תל אביב. עמ' 109.
אין עדיין תגובות