"ליובל יש שתי אמהות לסביות גאות (ועוד סיפורי ילדים פורצי דרך)" הוא ספר ילדים פורץ דרך בספרות הילדים העברית. בנוסף […]
ליובל יש שתי אמהות לסביות גאות
ליובל יש שתי אמהות:
מיכל
וענבל.
יובל אוהב את אמא מיכל
ואת אמא ענבל
מאוד!
יום אחד,
המורה תמר נתנה עבודה בכיתה:
"כיתבו על המשפחה שלכם,"
היא אמרה.
*
בהפסקה הגדולה,
בזמן ששיחקו כדורגל,
שאל נועם את יובל:
"מה תכתוב על המשפחה שלך?"
ויובל ענה:
"מה זאת אומרת?
איזו שאלה?!
אני אכתוב את האמת!"
"למה הכוונה?"
שאל נועם.
"הכוונה היא שאני אכתוב
שיש לי אמא ואמא.
שיש לי מזל גדול
כי יש לי שתי אמהות!"
ענה יובל.
"אבל לי יש גם אמא
וגם אבא!"
אמר נועם.
"אני חושב שהמשפחה שלך היא קצת…
איך להגיד…
שונה!"
"אז מה?
שונה זה דווקא טוב!"
ענה יובל.
"ועד מחר כל הילדים בכיתה יידעו שאני צודק
ושזה לגמרי טבעי שיש לי שתי אמהות!"
*
כשיובל חזר הביתה
(אחרי שניצח את נועם בכדורגל 2-1…),
הוא אמר לאמא מיכל
ולאמא ענבל:
"המורה תמר ביקשה שנכתוב עבודה:
'כיתבו על המשפחה שלכם',
היא אמרה."
"יופי!"
ענתה אמא ענבל,
"אז מה הבעיה?
פשוט תכתוב שיש לך שתי אמהות
שאוהבות אותך כל כך!"
"אני יודע,"
אמר יובל,
"אבל נועם אמר
שהמשפחה שלי היא שונה!"
"אולי קצת,"
אמרה אמא מיכל.
"נכון. אבל מה תמיד לימדנו אותך?"
היא שאלה.
"ששונה זה לא רע,
בדרך כלל זה אפילו טוב!
זה… מיוחד!"
ענה יובל.
"בדיוק!"
אמרה אמא ענבל.
"וכמו שאתה יודע,
אנחנו תמיד אומרות לך
את האמת
ישר ולעניין,
ומלמדות אותך
שאין כמו האמת.
ואתה הרי יודע למה…"
"נכון!"
צעק בשמחה יובל,
"כי האמת היא אחת
ושקרים יש הרבה!
אז תמיד עדיף להגיד
את האמת!"
"בדיוק, יובלי,"
אמרה אמא מיכל.
"ולכן, לדעתי הגיע הזמן להגיד לך את
כל האמת במלואה:
אנחנו לסביות."
"לסבי-מה?"
שאל יובל.
(מעולם לפני כן הוא לא שמע את המילה…)
"לסביות הן נשים,
בדיוק כמוני וכמו
אמא ענבל,
שאוהבות אחת את השנייה,"
הסבירה אמא מיכל.
"והיום ישנן דרכים להביא ילדים לעולם
גם ללא אבא.
זה יותר פשוט ממה שזה נראה…
ואתה יודע, יובל,
אנחנו כל כך רצינו להביא אותך לעולם,
ובשום אופן לא הסכמנו לוותר עליך,
שהעדפנו להביא אותך לעולם ללא אבא
מאשר לא להביא אותך לעולם בכלל.
זאת בכלל לא היתה אפשרות מבחינתנו.
כי אתה צריך לדעת:
גם ללסביות יש זכות מלאה להקים משפחה."
"יש לך שתי אמהות
שאוהבות אותך כל כך,"
הוסיפה אמא ענבל.
"יש לך את כל הסיבות שבעולם
להרגיש גאווה."
"אני מרגיש גאה!"
שמח יובל.
"אני שונה ומיוחד,
ויש לי כל כך הרבה מזל
שיש לי
שתי אמהות!"
אמא מיכל ואמא ענבל
חיבקו את יובל באהבה גדולה
ואחר כך הוא הלך לחדרו
וכתב למורה תמר
ולכל התלמידים בכיתה:
"המשפחה שלי קצת שונה ממשפחות אחרות.
נכון.
אבל שונה זה לא רע.
בדרך כלל זה אפילו טוב
ומיוחד!
כי הרי כל ילד וכל בן אדם
שונה תמיד במשהו מכל אחד אחר.
ולי יש שתי אמהות
ואין לי אבא,
וזה בסדר גמור מצדי.
אמא מיכל ואמא ענבל
אוהבות אותי כל כך
ואני גאה על כך.
הן לסביות שאוהבות אחת את השנייה
וגם אותי.
הן לא ויתרו עליי
והתעקשו להביא אותי לעולם.
ובזה אני מיוחד.
זה מה שעושה אותי למי שאני.
זאת המשפחה שלי
ואני שמח על כך!
יש לי מזל!"
יובל סיים לכתוב וחייך לעצמו.
"כן…
כל ילד וכל ילדה,
כל בן אדם ובן אדם בעולם,
הוא שונה מכל בן אדם אחר…"
הוא אמר בלבו.
"כל בן אדם בעולם הזה
הוא כל כך מיוחד…
ואיזה מזל ענקי יש לי
לגדול עם שתי אמהות שנותנות לי
כל כך הרבה אהבה.
איזה מזל ענקי יש לי
לדעת סוף סוף את האמת!"
הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב
כמה קל לאהוב את
הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב.
חציו גבר
וחציו אישה:
הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב.
יש לו כנפיים בצבע השמיים
(עם המון המון נקודות ורודות),
שמלה בצבע דגל הגאווה,
ומגפיים אדומים מבריקים
(ובאופן כללי, הוא מאוד מאוד צבעוני,
הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב).
אבל הכי חשוב:
יש לו לב רחב-רחב,
הכי גדול שאי-פעם פגשתי,
וראש חכם,
ועיניים כל כך טובות,
לקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב.
הוא אהוב על כולם,
ואיך לא?
הוא תמיד חייכן,
תמיד מסביר פנים,
מנומס ומלא שמחת חיים.
"תמיד הרגשתי כמו בכלא בתוך הגוף שלי,"
סיפר לי פעם הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב,
"הרגשתי שאני בעצם…
אישה בגוף של גבר.
ולא ידעתי מה עושים.
איך חיים ככה,
איך צועדים במסלול החיים…"
"איך באמת?" שאלתי.
"אשמח אם תסביר לי."
"אז ככה:
פעם אחת, פגשתי חברה באיזו מסיבה.
עליזה, קוראים לה.
חברה טובה, יפה,
גם היא קוקסינל.
היא הציעה לי לעשות שינוי.
קודם כל להאמין שאני אישה,
למרות הגוף-הכלא.
ואחר כך לעבור את השינוי של הגוף.
אבל בראש שלי תמיד הרי הייתי אישה,
עוד כשהייתי ילד קטן.
כן, דורון…
עוד מאז שהייתי ילד קטן הרגשתי כמו ילדה,
רק הגוף…
הגוף, וכל האנשים שמסביב…"
"האנשים שמסביב…
אני יכול לדמיין…
בטח היה לך קשה נורא,"
נאנחתי.
"קשה זאת לא מילה!"
אמר בעצב רב הקוקסינל.
"אנשים, בדרך כלל,
לא יודעים איך לקבל אנשים ששונים מהם.
וזה חבל!
כי הרי כולנו,
בסופו של דבר,
שונים זה מזה."
"נכון מאוד," הסכמתי.
"אתה לגמרי צודק."
"כמו שלכל בן אדם בעולם יש טביעת אצבע מיוחדת משלו,
וחתימה מיוחדת משלו,"
הוסיף הקוקסינל ואמר,
"וכמו שאפילו כל פתית שלג
שונה מכל פתית שלג אחר,
אז בטח ובטח שכל בן אדם
שונה מכל בן אדם אחר!
אז אני קוקסינל. אז מה?
אני קוקסינל ואני גאה בזה!
מה פה בכלל הבעיה?!"
"אין שום בעיה!"
חיבקתי את הקוקסינל הכי חזק שאני רק יכול,
הצמדתי אותו קרוב-קרוב אל לבי.
"בדרכי, גם אני קוקסינל,"
חייכתי אליו.
"בכל אחד טמון קוקסינל,"
חייך אליי בחזרה הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב.
"כל אחד והכלא שלו.
ולא לכולם יש את האומץ להודות שהם כלואים.
ויותר מזה,
רק למעטים מאיתנו יש את האומץ לצאת מהכלא
שבו הם חיים.
רוב האנשים יעדיפו לחיות בתוך הכלא המוכר שלהם
חיים שלמים,
מאשר להעז
ולעבור את השינוי שהם צריכים."
"אתה כל כך צודק,"
הסכמתי איתו.
"כל אחד והכלא שלו…
ורק מעטים מעזים לפרוץ אותו ולעשות שינוי אמיתי…"
"אני גאה במי שאני!"
אמר הקוקסינל.
"כי לטוב ולרע – זה מי שאני.
ומי שלא מקבל אותי –
הוא פשוט צר-אופקים.
אתה יודע מה?
מי שלא מקבל אותי –
זאת פשוט הבעיה שלו.
אני גאה להיות מי שאני!
ואני אגיד את זה ואצעק את זה עד לב השמיים שוב, ושוב, ושוב:
אני גאה להיות מי שאני!
אני, הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב!
זאת טביעת האצבע הייחודית שלי בחיים האלה!
זה פתית השלג המיוחד שאני!
זאת החתימה שרק לי יש בגלגול החיים הזה!
וככה –
אני חופשי!"
הוא צעק אל אוויר עוץ-תל-אביב:
"סוף סוף אני חופשי להיות מי שאני!"
*
לחצתי את ידו של הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב
וככה צעדנו לנו
במורד רחוב דיזנגוף שלנו
כשאינסוף דגלי גאווה מתעופפים לצדנו.
"ואני גאה להיות חבר שלך,"
אמרתי לו.
"אתה נותן לי כל כך הרבה
תקווה,
כל כך הרבה
השראה."
"אתה יודע מה אני חושב?" הוא שאל.
"מה?" הבטתי אל תוך עיניו הטובות,
מלאות האהבה.
"שכל עוד אנחנו חיים,"
חייך לעברי חיוך גדול, מואר,
הקוקסינל מארץ עוץ-תל-אביב,
"אנחנו חייבים להיות אמיתיים עם עצמנו,
להיות נאמנים לעצמנו,
להיות גאים בכל מה שאנחנו בעולם הזה!
ורק ככה,
כן, רק ככה אפשר לחיות
בחופש אמיתי,
בשמחה אמיתית,
עם אינסוף אהבה לעולם."
אין עדיין תגובות