הספר מתאר את צמיחתה של תנועת החרות מסוף שנות ה60, ממפלגת אופוזיציה דחויה, קפואה ומזדקנת, לתנועה המונית שכבשה בסערה את הרחוב ואז את השלטון, ומהווה את גרעין מפלגת השלטון במשך מעל 40 שנה.
את המלחמות הפנימיות שכרסמו בה ומנעו ממנה לממש את מלוא כוחה, האהבות והשנאות האישיות. בשילוב אנקדוטות שמעידות על כך שפוליטיקאים, עד כמה שזה מפתיע, הם גם בני אנוש. הכל במבט אישי של המחבר שהתבגר לתוכה והיה מעורב באירועים שהיו ציוני דרך או לפחות צפה בהם מקרוב.
הספר עוסק גם בתנועת בית"ר ובגופים חוץ פרלמנטרים שפעלו במחנה הלאומי ותרמו תרומה משמעותית ל"מהפך" הליכוד ב1977 האירועים המתוארים, משולבים בהבלחות על החיים בתקופה הסוערת שבין מלחמת ששת הימים ל"מהפך" של הליכוד בשנת 1977 ועד למלחמת המחנות בשנות ה80. כיצד בגין דחף החוצה את האליטה האינטלקטואלית הז'בוטינסקאית והשאיר את השליטה בתרבות לשמאל. מתי תנועת החרות תמכה בשביתה במגזר הציבורי. איך ההסתדרות הכללית הצילה את הליכוד מקריסה ערב ה"מהפך". למה בגין לא רצה שגאולה כהן תביט קדימה בתקווה. איך נולדה תופעת ה"נסיכים" ואת מי היא שרתה, המעטפות השקופות שהצילו את יצחק שמיר מתבוסה לאריק שרון. למה גורש שרון מחדרו במצודה. איך התחילה האימפריה של שאול אלוביץ. מדוע "ידיעות
אחרונות" דרשו רחוב על גלגלים, ההחלטה של דורית בייניש שהתגלגלה לרצח רבין ועוד.
זהו סיפורו של המחבר אבל גם סיפורם של מאות ואלפי "חיילים אלמונים" שפעלו במשך שנים במערכות הבחירות וביניהן כדי להחזיק את השלטון בידי המחנה הלאומי ולא זכו להכרה של ממש בתרומתם.
קטגוריות: ארץ ישראל, היסטוריה וביוגרפיות, עיון
42.00 ₪
מקט: 4-800-2006221
סוף דבר
יוני 1992.
אני יושב עם טום בפאב במרכז בנגקוק. טום, בן לאחת המשפחות המיוחסות בבירה התאילנדית, מזכירו האישי של ראש הממשלה דאז, צ’ואן ליקפאיי, גילה עניין בנושאים יהודיים וישראליים.
“יש אצלכם בחירות מחר” הוא אומר לי. “מה אתה צופה לחברים שלך?”
“הם יפסידו וילכו לאופוזיציה”
טום לכסן אלי מבט תמה והרים גבה, לשמע הנחרצות שבקולי. טום ידע שעזבתי את ישראל שנה קודם ושלמעשה ניתקתי, מגע עם הארץ. בבנגקוק שלפני עידן האינטרנט והטיסות הישירות של “אל על” היה קצת קשה לקבל מידע עדכני ושוטף מישראל.
אבל קטעי החדשות המועטים ששודרו ברשתות הטלוויזיה הזרות, הספיקו כדי להציג לי תמונה ברורה. השלטים “מושחתים נמאסתם”, צרבו את עיני. ציבור הבוחרים הנאמן של תנועת החרות והליכוד, היה מוכן לסלוח למנהיגיו על השלומיאליות הכלכלית של ממשלת בגין, על ההסתבכות הממושכת בלבנון ועל מלחמת המחנות המבישה, לנגד עיניהם הנדהמות של צופי הטלוויזיה. אבל לא על ההליכה בדרכי מפא”י.
השחיתות וההסתאבות השלטונית שהורידה את ממשיכי מפא”י מהשלטון במהפך של שנת 1977, לאחר 29 שנות שלטון רצופות, הורידה גם את תנועת החרות מהבמה ככוח מרכזי ומוביל בפוליטיקה הישראלית. מפלגת הליכוד שנולדה ממנה, גם אם נשארה באותו בניין – “מצודת זאב” – והקפידה לתלות באספותיה את תמונתו של זאב ז’בוטינסקי ברקע, התפתחה למשהו שונה לגמרי, ולא בהכרח לטובה.
בורגני בין “פועלים”
נולדתי בתל אביב וגדלתי בשכונת יד-אליהו. משפחת אמי נמנתה במקור על חסידי גור. סבי עלה מפולין באמצע שנות העשרים, במסגרת “העלייה הרביעית”. באותה עת, האדמו”ר מגור לא עודד במיוחד עליה לארץ. חסידים שבאו לשאול בעצתו אם לעלות לארץ הקודש נענו בשאלה: “וועאס ברענט” – מה בוער?. לסבי דווקא בער. הוא ערך את כל ההכנות לעליה לארץ ורק ערב עלייתו, הלך לרבי, הודיע לו שהוא עולה לארץ וביקש – גם קיבל – את ברכתו. הוא הגיע לארץ כ”בעל אמצעים” ולא במכסת הסרטיפיקטים שהייתה נהוגה אז, אך תוך כמה שנים לא נשאר הרבה מהאמצעים האלה. הארץ בלעה באופן שיטתי את הונם של אלו שהביאו אותו לבנות ולהיבנות בה. הם בנו ואחרים נבנו. מאידך, החסידים שלא בער להם, בערו אחר כך בכבשני מחנות ההשמדה.
משפחת אבי, משפחת אדליסט, נחלקה, פחות או יותר, בין חסידי האדמו”ר מגור לחסידי ה”אדמו”ר” ממרחביה[1]. אבי, שעלה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, היה שייך לפלג ה”חסידי” של המשפחה, וכך זכה בידה של אמי.
***
יד-אליהו של תחילת שנות הששים נועדה להיות שכונה לתפארת של מעמד העובדים ו”האינטליגנציה העובדת”. החברה העיקרית שבנתה בשכונה, הקרויה על שמו של אליהו גולומב, מפקד ה”הגנה”, הייתה, חברת “שיכון עובדים” ההסתדרותית. לאורך הרחוב הראשי, רח’ לה-גרדיה נבנתה שורת שיכונים “עממיים”. מצד אחד ליוצאי הבריגדה[2] ומצד שני, ליוצאי ארגון “ההגנה”. בשכונה הייתה צרכניה אחת (של אגודת הקואופרציה – הקו-אופ), סניף בנק אחד (בנק הפועלים) ומרפאה אחת (של קופת חולים כללית).
באותן שנים החלה נהירה של בכירי מפא”י מהצפון הישן והדחוס של תל אביב לשכונה הירוקה והקרובה למרכז תל אביב. חברת “שיכון עובדים” החלה לבנות דירות גדולות ומרווחות יותר, שאחת מהן נרכשה בידי הורי, לאחר שקודם לכן גרנו בסמוך בשכירות. בין אותם בכירים היו האחים פנחס וזליג לבון. האחד, שר בטחון בממשלת שרת (ומגיבורי “הפרשה”) ומזכיר ההסתדרות, והשני מנכ”ל “שיכון עובדים”, חבר הועדה המרכזת של ההסתדרות וחבר כנסת זאב הרינג, בנו של יו”ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק, חבר הכנסת הצעיר של מפא”י, מנחם כהן, שעבר משכונת התקווה לגור קומתיים מתחתינו, ובכירים ב”חברת העובדים” ההסתדרותית, וקונצרן “כור”, – אז הגוף הכלכלי הגדול ביותר והמעסיק השני בגדלו אחרי הממשלה.
הורי, לא היו שייכים לחבורה הזו. אבי, שהצליח בעמל רב לרכוש שותפות בתחנת דלק על כביש ירושלים הישן, באָזוּר, נחשב ל”בורגני” על פי המושגים שרווחו אז. כשהורי קבלו קו טלפון, מהראשונים בשכונה, ואין לי מושג איך זכו במצרך הנדיר הזה, התלונן מרה השכן מהכניסה משמאל, מתווך במקצועו, על כך שחבר מפלגה נאמן כמוהו ממתין שנים ארוכות לטלפון ואלה ה”לא מאורגנים”[3] זוכים בו לפניו. העובדה שאבי יצא לעבודתו לפני עלות השחר, כשחברי המפלגה עוד התהפכו במיטתם, לא שינתה דבר. בנוסף, נחשבנו גם ל”דתיים” הואיל וחבשתי כיפה סרוגה והלכתי לבית ספר יסודי דתי. דתיים, או כפי שנקראו אז, “אדוּקים”נסבלו בקושי כיוון שהמפד”ל נחשבה לשותפה קואליציונית חיונית. אבל השילוב ה”בורגני-דתי”, לא עשה ממשפחתנו להיט חברתי. בעוד שעלינו הביטו בעקימת אף, בקרקעית הסולם החברתי, המסכנה באמת, הייתה השכנה ה”קומוניסטית”. לא ידענו בדיוק מה זה, אבל היה ברור שזו סטייה חמורה. די ריחמתי על בנותיה של האומללה. החברה הייתה אשה די עצבנית. והאמת, גם בעלי עצבי ברזל, היו מתערערים לנוכח מסכת ההצקות שהיא עברה. ה”קומוניסטית” גרה בקומת הקרקע, ומדי פעם היה איזה שכן מוצא לעצמו חובה ציונית לשפוך את דלי מי הספונג’ה המלוכלכים על הכביסה שלה. אחרים היו משליכים אשפה לתוך הבית והילדים היו צועקים אחריה ברחוב.
גם להורי, יש להודות, לא הייתה דעה חיובית במיוחד על שכניהם הפונקציונרים והפרוטקציונרים של מפא”י, והם לא חסכו מהם קללה ומארה או כל מילת גנאי הקיימת בלקסיקון. “שִִישקֶעס”, הם כינו אותם. התרגיל שעשתה ממשלת מפא”י בסוף שנות החמישים, כאשר החליפה את שטרי הכסף, ובאותה הזדמנות שלמה שלוש לירות עבור כל ארבע וקצצה בכך 25% מחסכונות הציבור במזומן ובבנקים, פגע קשה בהורי וגרם להם לדחות את רכישת הדירה בכמה שנים. גם זה לא הוסיף למפלגה פופולאריות רבה בביתנו.
כשעברנו לדירת הקבע שלנו, בגוש של שלושה בנינים מלאים בבכירי חברת העובדים, עובדי “שיכון עובדים” ועסקני מפא”י, עמדו הורי על המשמר שמא מישהו מהם ישיג לעצמו איזו פריבילגיה על חשבון הכלל. אמי מיהרה להתנדב לוועד הבית כדי להשגיח מקרוב על ה”שִישקעס”. כשח”כ מנחם כהן ביקש לשים ספה בלובי הכניסה לבית לטובת אנשים שפנו אליו בבקשות שונות, הבהירה לו אמי ש”פה זה לא התקווה” ואם הוא רוצה חדר המתנה, שיקצה לכך מקום בדירתו.
הורי, כמו רבים אחרים בציבור אז, קיללו את מפא”י על בסיס יומי כמעט, אבל ביום הבחירות שלשלו את האות “אלף” לקלפי כי “אין ברירה” וכי “יש להם ניסיון”. לי לא ממש היה ברור איזה ניסיון מדיני עשיר נרכש בפלונסק או במינסק, אבל מה אני ידעתי..
גם הצנזורה הכבדה שהוטלה על פרטי ה”פרשה” ו”העסק הביש” מנעה מהציבור הרחב להבין איזו חבורת מופקרים חסרי אחריות שלטו במדינה ובצבא בשנות החמישים, ובאיזה קלות דעת מזעזעת, סיכנו את יחסי החוץ של המדינה ואף את עצם קיומה, וגרמו למוות אכזרי, למאסרם הממושך ולעינויי תופת של צעירים יהודים אידיאליסטים במצרים.
***
מיום שעמדתי על דעתי נשאתי את עיני לעבר תנועת החרות. לא רק בגלל התיעוב המשפחתי ממפלגת השלטון. כתלמיד בבית ספר ממלכתי דתי, שכם וחברון, יריחו ובית לחם ובעיקר ירושלים והר הבית, היו מושגים חיים ונושמים אצלי. כשבתנועת החרות דברו על ארץ ישראל השלמה, הם דברו בשפה המובנת לי.
באותם ימים, כל ויכוח בציבור או בשכונה בין תומכי “חרות” הבודדים לבין המסה של חברי המפלגה ויוצאי ההגנה היה גולש במהרה למחלוקות העבר מתקופת המנדט בין “הפורשים” לבין “היישוב המאורגן”. למעשה, תועמלני מפא”י נקטו בטקטיקה הזו באופן שיטתי, גם במערכות בחירות, כדי להסיט את הביקורת ממעשי ומחדלי הממשלה, ובהצלחה רבה; למשל, כשתנועת החרות ביקרה את ההשקעות הכושלות של הממשלה בהרפתקאות מפוקפקות, היו אנשי מפא”י תוקפים את פיצוץ מלון המלך דוד או את ה”טבח” בדיר יאסין, שלטענתם ביצעו לוחמי האצ”ל. בגין וחבריו, באבירות פולנית אופיינית, היו נזעקים להגן על זכר חבריהם הלוחמים והנופלים, והשמחה הייתה רבה. בלהט הוויכוח ההיסטורי נשכחו ההשקעות הכושלות של הממשלה בים המלח, בצי הסוחר והנוסעים, במפעלי הטקסטיל הכושלים של ג’ימי לוי[4] ושאר בזבוזים אופייניים של התקופה. [ הממשלה קיבלה מיליארדים בכספי שילומים מגרמניה, שרובם נכנסו לכיסי האוצר. כספים רבים בוזבזו ללא מחשבה תחילה או הועברו למקורבים ולגופים של “המשק הציבורי”. כספים אלה הביאו לשגשוג בארץ בתחילת שנות הששים אך השגשוג לא היה נחלתו של כלל הציבור. כשהתדלדלה זרימת הכספים מגרמניה, השגשוג הפך למיתון קשה שהביא חלקים בציבור לסף הרעב.]
עם זאת, תנועת החרות צמחה מתוך האצ”ל. ראשיה ורוב חבריה אז היו יוצאי הארגון. זה היה “כרטיס הביקור” הביצועי שלהם, הואיל ומאז קום המדינה ישבו באופוזיציה, ולא שותפו בעשייה השלטונית. היה זה די ברור שיש מִתאָם הדוק בין היחס הציבורי לפעולות האצ”ל, לבין מידת נכונותו להצביע עבור מנהיגי הארגון שהפך לתנועת החרות.
לא היה לי קשה להזדהות עם יוצאי האצ”ל. לא הבנתי את מדיניות ה”הבלגה” נגד מעשי הפורעים הערביים והזדהיתי עם פעולות התגמול של האצ”ל. לא הבנתי מדוע כשנלחמו אנשי האצ”ל והלח”י בשלטון הזר ועלו לגרדום, היה מיטב הנוער ספון ב”הכשרות” בקיבוצים, בפקודת מנהיגיו. בשום פנים ואופן לא הצלחתי להבין הסגרת לוחמים לידי הבריטים בזמן ה”סזון” או את הפגזת אניית הנשק “אלטלנה”.
רציתי ללמוד יותר ולקרוא יותר כדי להשתתף בוויכוחים, אך לא היה קל למצוא ספרות מתאימה. בספריה העירונית אפשר היה בקלות למצוא ספרים שעסקו בגבורת הסובייטים, כמו “אנשי פאנפילוב”, אך שום ספרות שעסקה באצ”ל והלח”י. למעט, ספרים שנכתבו בידי יוצאי “ההגנה”, והציגו את הדברים מנקודת מבטם. במקרה נתקלתי בספר פרוזה דווקא, “פרשת גבריאל תירוש” –של המשורר הירושלמי יצחק שליו[5]. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בספר שהצדיק, אף כי במרומז ובמשתמע, את דרכו של הארגון הצבאי לאומי במלחמתו בערבים ובבריטים. ואני הייתי זקוק לכל חיזוק אפשרי כי לא קיבלתי אותו בסביבה שלי – אפילו לא בבית.
בגין, היה נושא תדיר לשיחות עם השכנים ועם חברי בני השכנים. יוסק’ה גלעדי, נהגו של בגין, גר בבניין דו-קומתי מול גוש הבניינים שלנו, ומכונית ה”דֶסוֹטו”[6] הישישה ששימשה את בגין חנתה שם לעיתים קרובות. קיתונות הארס והבוז ששפכו עליו היו בלתי נדלים, כמעט. עבורם הוא היה מין תערובת מוקיונית של מוסוליני ואשמדאי זדוני . הם קבעו נחרצות שבגין הוא “פשיסט” והייתה להם גם הוכחה בדוקה; באחד ממסעות הבחירות, כשהגיעה מכוניתו של בגין לשכונת התקווה, הקיפו אותו צעירי השכונה רכובים על אופנועים וליוו אותו בנסיעה איטית מלפניו ומאחוריו. הרי ברור ששום מנהיג פועלי הראוי לשמו לא היה נוהג גינוני מלכות שכאלה, היאים רק לפשיסטים וריאקציונרים…
***
הבחירות של שנת 1965, הביאו עימן ריח של שינוי באוויר. בן גוריון, פרש זמן קצר לפני כן מן המפלגה שאותה הקים והנהיג כל ימיו, בכעס אדיר, והקים את “רשימת פועלי ישראל” – רפ”י. אליו הצטרפו לא מעט אישים בולטים מצמרת הממסד הפוליטי והביטחוני והתחושה הייתה שהוא עומד לקחת את הבחירות בהליכה כמעט ואולי לשוב ולעמוד בראש הממשלה.
גם תנועת החרות לא שקטה על שמריה. באותה שנה הוקם הגוש הפרלמנטרי “גוש חרות-ליברלים” יחד עם פלג ה”ציונים הכלליים” שבמפלגה הליברלית. הפלג הקטן יותר במפלגה הליברלית, סירב להצטרף לאיחוד, פרש והקים את מפלגת ה”ליברלים העצמאיים”. בגין קיווה ששותפתו החדשה, שראשיה היו שרים בממשלות מפא”י, והייתה בעלת אחיזה מוניציפלית איתנה, בעיקר במושבות הוותיקות, תעניק לו את הלגיטימציה הציבורית הדרושה. מצד שני, עברה התנועה זעזוע כאשר לאחר ועידה קשה וסוערת, גורשו או פרשו כמה חברים בולטים ובראשם הפרקליט הידוע והכריזמטי שמואל תמיר, וראשי הסתדרות העובדים הלאומית, שהקימו את תנועת “המרכז החופשי”.
השכן מהכניסה משמאל, שסוף סוף קיבל את קו הטלפון המיוחל, הצטרף בהתלהבות לרשימת הפועלים החדשה ואף קבע את המטה השכונתי בדירתו. השכן מהכניסה מימין, שהיה נוהג ללכת עימו שלוב זרוע לישיבות סניף המפלגה, חדל לדבר איתו ואף לא היה מברכו לשלום ברחוב.
פעילי רפ”י הנמרצים בשכונה, קראו לאסיפת בחירות שהמסמר שלה היה, כמובן, ראש הרשימה דוד בן גוריון. גם אני הלכתי לאסיפה שנערכה ברחבת החנייה של רח’ בית-אורן, מול מועדון ההסתדרות הנבנה במקום. לא הייתי מחמיץ הזדמנות לראות מקרוב את מי שעד אז ראינו רק בתמונות בעיתונים וביומני קולנוע ערוכים היטב.
האיש הגוץ הגיח מתוך מכונית אמריקאית גדולה שטרם נראתה כמותה עד אז במקומותינו, עלה בצעד נמרץ על הבמה וללא הקדמות מיותרות פצח בהתקפה חריפה על חבריו לשעבר במפא”י. הוא דיבר על שחיתות ועל פרוטקציה ועל “משטר של חשבון ופחד”, ואני חשבתי לעצמי שלקח לו די הרבה זמן להבין את זה. הרי הורי אומרים זאת מזה שנים.. הקהל נע על מקומו באי נוחות. היו מחיאות כפיים, לא רבות. אנשים לא עיכלו מה הולך פה. מפא”י הייתה מזוהה עם המדינה, עם השלטון, ואבי המפלגה והמדינה, יוצא נגד יציר כפיו בכל העוצמה. – איך זה יכול להיות?
תוצאות הבחירות גרמו מפח נפש גדול לכל מי שקיווה לשינוי. בן גוריון ורשימתו, על השמות המוכרים שנכללו בה, השיגו עשרה מנדטים. הרבה מאוד למפלגה חדשה אך מעט מאוד כשמדובר, בצמרת השלטון הקודם. המנגנון האפור והיעיל של מפא”י וההסתדרות, ניצח את נבחרת הכוכבים של הפוליטיקה הישראלית.
גם גח”ל, נותרה מאוכזבת. האיחוד לא הביא לרשימה המאוחדת אפילו מנדט אחד מעל 26 המושבים שהיו להם ביחד בכנסת היוצאת. עם זאת, בגין הוכיח עצמו כמי שמוכן לרוץ למרחקים ארוכים. הוא לא נענה ללחצים לפרק את השותפות, ושמר בקנאות על הסכם גח”ל, עד יומו האחרון בחיים הציבוריים. 12 שנים מאוחר יותר, תשתלם עקשנותו בגדול.
[1] כך כונה בלצון מאיר יערי מנהיג השומר הצעיר ומפ”ם. [חזרה]
[2] הבריגדה היהודית – החיילים היהודיים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה [חזרה]
[3] אלה שלא רק שלא היו חברי מפא”י אלא אף לא חברים בהסתדרות העובדים הכללית [חזרה]
[4] תעשיין טקסטיל כושל שהקים מפעל טקסטיל גדול בעיר החדשה נצרת עילית (היום נוף הגליל) בערבויות המדינה וכאשר המפעל פשט את רגל כעבור שנים מועטות ירדו כל ערבויות המדינה לטימיון [חזרה]
[5] על אף הצלחתו היחסית של הספר, בנו של יצחק, הסופר מאיר שלו בעל הדעות השמאליות דווקא, התלונן מרה על ניסיונות הקהילה הספרותית לנדות ולהשכיח את פועלו של אביו בשל דעותיו הפוליטיות. (מוסף הספרות והתרבות של הארץ יוני 2019) [חזרה]
[6] מכונית אמריקאית גדולת ממדים שהייתה פופולארית בסוף שנות החמישים בעיקר בין נהגי המוניות הבינעירוניות [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רקוויאם לז'בו”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות