"אז ממה את שואבת את האושר שלך?" אלה, בת 30 ומשהו, כבר לא ממש יודעת. הייטקיסטית לשעבר, קרייריסטית לשעבר, חיפאית […]
האנובר
אני לא רואה כלום, לא יודעת ליד אילו ביתנים אני עוברת, סביבי משיכות מכחול, פסים של אור וצבע, בלי פנים, בלי אותיות, כמו תמונה בחשיפה ארוכה. הקולות לא ניתנים להפרדה והופכים לרעשי רקע. מישהו אומר משהו ממש ליד האוזן שלי ונמוג, אני לא יכולה לסובב אחריו את הראש; הצוואר שלי כואב, הכתף שלי כואבת, אני מסתכלת לרגע על דרורית מרדיוקום שנשענת עליי, ומחזירה במהירות את המבט למעברים הרחבים כדי לראות את הדרך. על הרצפה יש מדבקות של חברות התקשורת הרעשניות. את מי זה מעניין עכשיו? הבחור של רדיוקום ואני הולכים בקצב מהיר, דרורית בינינו, תלויה בכבדות חצי עלי חצי עליו. אנשים מעיפים בנו מבט וזזים מעט, מפנים לנו דרך וחוזרים לענייניהם. בארץ כבר היתה נוצרת התקהלות.
ההמולה של אולם מספר שלוש-עשרה נסגרת מאחורי דלתות הזכוכית. הבחור של רדיוקום נשאר מאחוריהן גם הוא, בטח מביט בלי להצמיד את האף לחלון ורואה אותנו הולכות ממנו. גם אחריו אני לא מסובבת את הראש, הגוף שלי עדיין בתנופה של ההליכה המהירה, עוד לא הסתגל לקצב האִטי הרגיל שבחוץ. אני פותחת את הדלת של המונית, תומכת בדרורית. היא נופלת לי מהידיים, צונחת על המושב האחורי, ואני נדחקת לידה, שמה את הראש שלה על הברכיים שלי, סוגרת את הדלת ופתאום השקט הולם לי באוזניים.
"לבית-חולים!" אני מנסה להמריץ בקולי את הנהג, שייכנס לקצב הישראלי או לקצב של עולם התקשורת.
"היא בסדר החברה שלך? אני לא יכול לקחת אותה אם היא צריכה אמבולנס". האנגלית שלו מצוינת. עם כזאת אנגלית למה הוא נהג מונית?
"היא בסדר גמור. היא עייפה מהתערוכה", אני מחייכת אליו, שלא יעשה לי בעיות. "אתה יודע, עובדים בקצב מטורף. זה מתיש".
הוא נוסע סוף-סוף.
"את בסדר?" אני שואלת אותה, "אנחנו כבר מגיעים".
"יש לי התקף לב".
"מה את מרגישה?"
"דופק פראי. אני לא נושמת".
"את נושמת, את מדברת. תהיי רגועה".
היא משתתקת ועוצמת עיניים. היא קצת חיוורת.
"דרורית?"
היא שותקת.
"תשתעלי", אני מבקשת ממנה, "קראתי שכשיש התקף לב צריך להשתעל".
היא משתעלת שיעול חלש.
"עוד, עוד הרבה! תשתעלי כל הזמן עד שנגיע לבית-החולים".
כלום. היא שוכבת עלי. עדיין נושמת. אלוהים, התקף לב בגילה זה בטח קטלני.
"תשתעלי", אני כמעט צועקת.
הנהג עוצר.
אני עוזרת לה לצאת מהאוטו. היא מסוגלת ללכת, סימן שהיא עוד לא מתה.
את כל הבדיקות עושים לה תוך פחות משעה. הגרמנים האלה כל כך יעילים שזה מפחיד. היא שוכבת על מיטה בחדר מיון. אנחנו מחכות לרופא.
"הנה, הנה, זה מתחיל עוד פעם!" היא תופסת לי את הזרוע. אני רצה לקרוא לאחות.
"זה כנראה לא היה באותה עוצמה…" דרורית מתנצלת כשהאחות מסירה את מד לחץ הדם ואומרת שהכול תקין.
תמיד תהיתי מתי אדם מרגיש מספיק רע בשביל להטריח אחרים לבית-החולים באישון לילה או באמצע תערוכה. וגם אז, כל הטרחה הזו רק בשביל למות בהשגחת רופא. היא פשוט צנחה באמצע הביתן תוך שהיא אומרת "קחו אותי לבית-חולים". התקף לב רציני דווקא היה פותר לה את כל הבעיות. בעלה יפסיק להאשים אותה שהיא לא נכנסת להיריון, והמאהב שלה יפסיק להאשים אותה שהיא בוגדת בו עם אחרים. אני כמעט מצטערת בשבילה שהכול בסדר עם הלב שלה. איך היא נכנסה לכזאת תסבוכת? היא נראית כמו מישהי נורמאלית. כשהיא סיפרה לי על הבלגן בחיים שלה היא גרמה לי לחשוב שזה יכול היה לקרות לכל אחת. ואולי זה סיפור של מישהי שפשוט התחתנה צעירה מדי או עם הבן אדם הלא נכון. בדיוק כמו אמא שלי. נראה שבארבעת הימים האחרונים למדתי על דרורית יותר מאשר אחותה יודעת עליה. או שאולי היא מאלה ששופכות את הלב בפני כל מי שמוכן להקשיב. אין לדעת. התחברנו מהיום הראשון להקמה של הביתן הישראלי הענקי בתערוכת סֶבִּיט. הקמתי את התצוגה שלי ליד זו שלה, חלקנו מסקינטייפ וסכין יפנית, ובסוף היום, כשהסתבר שלמכון הייצוא חסרים חדרים, הודיעו לנו שאנחנו חולקות חדר אצל פראו שטראובר. באפריל לפני שנתיים התאכסנתי אצל אותה פראו שטראובר, וגם לפני שלוש שנים הייתי פה. אז זו היתה הפעם הראשונה שלי בסֶבִּיט.
מה אני עושה פה בבית החולים עם מישהי שאני בקושי מכירה אבל יודעת עליה הכול, במקום להיות בביתן שלי, שאני מכירה מצוין ויודעת עליו פחות מדי? אני רק חודשיים בחברה, וכבר בשבוע הראשון שלי הצלחתי להשיג בעזרת קשרים מקום בביתן הישראלי. מנהל השיווק הקודם לא חשב להזמין מקום כבר לפני שנתיים. ראיתי בעיניים של המנכ"ל שהוא משבח את עצמו על האינטואיציות הטובות שלו שגרמו לו להעיף את הקודם ולהביא אותי. היתה בינינו כימיה טובה כבר בריאיון. ועכשיו אני בבית-חולים במקום בביתן. ברגע זה בטח עובר שם הלקוח שחיכיתי לו. יש מי שבאים לביתן הישראלי רק כדי לראות איזה פטנטים המציא להם המוח היהודי. אם זה לא היה עובד לטובתנו הייתי יכולה לקרוא לזה גזענות. מסתבר שהמקום היחיד שבו כדאי להיות ישראלי הוא בתערוכות טכנולוגיה. ובנתב"ג כמובן. תומר נשאר לבד עם התצוגה של החברה. הוא צעיר מדי. הוא לא יצליח להפעיל את המודל. ואיך אצדיק את התקציב של התערוכה אם לא אגיע בזמן לפגישות של אחר הצהריים? ואיפה הרופא? את כל הבדיקות ערכו במהירות האור ועכשיו מחכים לרופא?
עכשיו קר לה ברגליים. מה היא חושבת, שאני מסתובבת עם זוג גרביים רזרבי בתיק? נמאס לי. כל יום פה עולה לחברה אלפי דולרים. האחות אמרה קודם משהו על התקף חרדה. אם היא היתה חוטפת התקף לב או שבץ לא היתה לי בעיה להישאר איתה פה, אבל בשביל התקף חרדה? היא לא בנויה ללחץ הזה של שיווק, היא בכלל באה מהתחום הטכני. אבל ככה זה בסטארט-אפ, כולם עושים הכול. שלחו את מנהלת הפיתוח שלהם להציג בתערוכה. שבוע אחד היא מתכנתת ושבוע אחרי זה היא בונה תצוגה מקרטון ומחלקת חומר פרסומי. האמת היא שיש משהו נחמד בגיוון. אבל היא לא עמדה בלחץ והתמוטטה, זה ברור. זה לא רק בגלל האנרגיה שנדרשת כדי לעמוד בקצב של כל המאהבים שלה. אגב גיוון, לי דווקא יכול היה להתאים סטארט-אפ, אבל לא הייתי מוכנה לחזור לתכנת גם אם היו מציעים לי 14 מיליון דולר. טוב, אולי כן. אבל לא בשביל שקל פחות מזה. ועוד לא דיברנו על הסיכוי לאקזיט. אסף חושב שאני צריכה ללכת על סטארט-אפ. הוא אומר שהמולטי-דיסציפלינריות שלי יכולה להיות יתרון בחברה קטנה. הוא אוהב סיכונים. זה אחד הדברים המקסימים אצלו. אני לא, אני הולכת על בטוח. התכנות היה טוב כדי להתפרנס בזמן הלימודים באוניברסיטה, אבל הבנתי מהר מאוד שזה לא בשבילי. אני צריכה לעבוד עם אנשים, אני צריכה עשייה, אני צריכה לחץ, אחרת לאן ילכו האנרגיות שלי? ואני צריכה גם גב חזק, משהו יותר מסתם חלומות. וּודאות, וביטחון. נו, איפה הרופא? אי-אפשר לדחוף לה וָואבֶּן ולשלוח אותנו מפה? אני אפילו לא יכולה לדבר בסלולארי עם אסף. בכל מקום יש שלטים גדולים שאוסרים לדבר ב"הֶנְדִי", כמו שהגרמנים קוראים לו. אני לא מעזה להפר את התקנות שלהם. פה מצייתים לחוקים, לא כמו בג'ונגל שלנו. אצלנו מי שמציית לחוקים מוצא את עצמו בסוף התור. זאת הפרידה הארוכה ביותר שלנו. אף פעם לא נפרדנו לעשרה ימים. יש אנשים שחיים ככה. זוגות שכבר נמאס להם ומוצאים עבודה שכרוכה בנסיעות. אבל לא קצרצרות כמו שלי. אני נוסעת לשתי פגישות וחוזרת, יש כאלה שנוסעים לשבועות. סבא שלי היה נוסע לשלושה חודשים כל פעם. לי זה לא מתאים. אם ביחד, אז ביחד. אני טיפוס של ביחד. אני כבר מתגעגעת לאסף.
סבתא צדקה, הייתי צריכה ללמוד רפואה. גם הרופא, כמוני, חושב שמה שהיא צריכה זה וָואבֶּן. דרורית מקבלת שני כדורי הרגעה לדרך, ומשחררים אותה. היא תצטרך למצוא פתרון לבעיות שלה בלי התקף לב. למה היא לא משתמשת בקונדום עם המאהב שלה? ועם ההוא שאתו היא בוגדת במאהב שלה? אם היא תיכנס להיריון היא לא תדע ממי זה. נראה שלא אכפת לה. למה בכלל היא כל כך רוצה להיכנס להיריון? היא כל כך צעירה. בבוקר ראיתי באחד הביתנים מישהי בהיריון. חליפת העסקים שלה ישבה נורא על הבטן. היא הסתובבה איתה בולטת מקדימה, הוכחה לכך שלמרות עור הפנים הגרוע שלה היא הצליחה לתפוס מישהו. או שהחצ'קונים באו אחרי זה, עם הבטן. ראיתי שאנשים ניגשו אליה לברך אותה או בעצם להיפרד ממנה. הם ליטפו לה את הבטן והעיניים שלהם היו מלאות רחמים. כולם יודעים ולא אומרים – בשבילה זה הסוף. אי-אפשר להתייחס ברצינות למישהי בהיריון. היא יכולה לסכם אתך משהו, וכשאתה בא לחתום על זה היא כבר לא נמצאת. אוי למי שהיה מעז ללטף לי את הבטן.
"לכי לישון עכשיו", אני אומרת לה, "פראו שטראובר תביא לך תה ומשהו לאכול מאוחר יותר. נאסוף אותך כשתיסגר התערוכה ונצא לשתות, אם לא תהיה לי ארוחת ערב עם האיש של נוקיה".
משעמם קצת בביתן בלי הסיפורים ההזויים של דרורית. חלש היום. תומר אומר שבבוקר דווקא היתה הרבה תנועה. הסינים מחלקים בובות של דובי-פנדה. אני לוקחת גם לה. וגם חולצה של ADC. אולי היא בכלל המציאה הכול. כולל את ההתמוטטות שלה. אנשים משקרים מהסיבות הכי מוזרות את השקרים הכי מיותרים. אפילו אבא שלי שיקר לי. מילא לשקר לאשתו, אבל לבת שלו? ובשקר שלו הוא הפך אותי לצד בעניין.
"האיש של נוקיה מחפש אותך", תומר מעביר לי את הסלולארי שלי. רק בשביל הפגישה הזאת היתה שווה כל התערוכה. אף אחד בחברה לא הצליח להגיע לכזה דרג בנוקיה. הוא בתחנת הרכבת, יגיע בעוד חצי שעה. הוא שואל באיזה אולם אנחנו, כאילו שהוא בא לסֶביט רק בשביל לראות אותנו. טלפון לארץ. המנכ"ל מחבק אותי מתוך השפופרת. טוב שאי-אפשר להריח דרכה את הבל הפה שלו.
כואבת לי הבטן. ארוחת הערב היתה טובה, אבל אי-אפשר להשיג מים רגילים במדינה הזאת. וסודה עושה לי כאב בטן. הלחיים מכווצות לי מהחיוכים ששלחתי לכל עבר. אני אפילו לא צוחקת מהבדיחות של אסף בטלפון כי אני לא מסוגלת יותר למתוח את השפתיים לחיוך. אני בקושי מסוגלת לבטא מילים שיש בהן צירה. לילה טוב, מתוק. אולי אנסה להתקשר שוב לפני שאלך לישון. הוא סקרן לדעת אם דרורית הזאת עדיין חיה. "אולי היא בהיריון", הוא מציע, אבל אני אומרת לו שאני מניחה שהיו עולים על זה בבית החולים. אסף אוהב לשמוע את כל הסיפורים האלה. הוא כמו חברה במובן הזה, ותמיד יש לו תובנות שלא חשבתי עליהן. שנינו רואים דברים באופן כל כך שונה. גבר ואישה. אבל אנחנו מסתכלים על אותם דברים. זה יפה, השונה והדומה.
אני חוזרת לחדר שלנו אצל פראו שטראובר. דרורית נראית כמו חדשה. אני טיפשה שדאגתי לה.
"אנחנו יוצאים לשתות כמה חבר'ה, את באה?" אני גמורה, אחרי יום עבודה ואחרי ערב עבודה.
"ברור שאני באה", דרורית מחייכת חיוך רחב, "חכי לי, אחליף בגדים".
היא אוהבת את הדובון, אבל החולצה קטנה עליה. אני לובשת את החולצה ויש לי לוגו ענק של ADC על החזה. אני אפילו לא בטוחה מה בדיוק הם עושים, אבל החולצה מדליקה. כל העיר מלאה באנשים שהורידו את הז'קטים ושחררו את העניבות של הבוקר. אני רואה עוד כמה חולצות של חברות טלקום. אנחנו כמו המלחים האמריקאים מהצי השישי שממלאים את חיפה בכל פעם שנושאת המטוסים שלהם עוגנת בנמל. כולם יודעים מי הם, אפשר לזהות אותם מרחוק והם זוכים למחירים מיוחדים. מיוחדים מאוד. דרורית צורחת לי באוזן שהיא דיברה עם המאהב שלה, לא יודעת עם מי מהם ספציפית, וזה מה שאושש אותה. היא עדיין בטוחה שיש לה בעיה בלב שאף אחד לא עלה עליה. בעצם היא צודקת – הבעיה שלה באמת בלב. החבר'ה מהביתן הישראלי חמודים. אני מחליפה הודעות בנייד עם אסף. אם הוא היה פה, זה היה מושלם.
"לך לישון, אחזור מאוחר. נדבר מחר בבוקר. נשיקות"
הוא לא עונה להודעה האחרונה.
האופוריה בצוות שלנו נמשכת גם בטיסה חזרה. האפשרות לעסקה עם נוקיה תקפיץ את החברה בכמה דרגות. כשאני נפרדת מדרורית אנחנו מחליפות כתובות אי-מייל, אף-על-פי שנראה לי שלעולם לא נשתמש בהן. אין לי זמן לחברים חדשים, אני בקושי מתחזקת קשרים עם הישנים. אנחנו מחליטים לנסוע ישר לחברה "בשביל לשים את הציוד", אבל האמת היא שכולנו רוצים לעשות כניסה של מנצחים. לא ישנו בטיסה, העיניים שלנו אדומות, אבל האדרנלין שומר אותנו בתפקוד גבוה. לישון יהיה לנו זמן כל החיים.
מקבלים אותנו בכבוד של אלופים. כל אלה שעדיין קראו לי "החדשה" לפני שנסעתי, יודעים עכשיו טוב מאוד את השם שלי. אני מקבלת אי-מייל מדרורית. מלא דובונים קטנים ופרצופים מחייכים ולבבות, כמו תיכוניסטית. אני עונה לה בקצרה, והיא שוב שולחת משהו, אין לי זמן לסרטונים האלה שנשלחים בתפוצה עולמית. אני מקבלת ממנה עוד כמה מיילים עם סמיילים וקריצות, אין לה עבודה? אחר כך היא כבר לא כותבת. אולי הלכה הביתה לישון כמו בן אדם נורמאלי. עם כל האנשים שמחכים לה, אני לא באמת חושבת שמה שהיא עושה עכשיו זה לישון. לקראת אחר הצהריים גם אני מתחילה להרגיש את העייפות. אסף מתקשר לספר לי שהוא בדרך לדירה. לא יקרה כלום אם יום אחד אצא מוקדם.
הוא מריח כל כך טוב. איך גם אחרי יום עבודה הוא מריח ככה? אני נושמת אותו עמוק, ממלאת את החוסר של הימים האחרונים, נושמת ומתמלאת, רק עכשיו מבינה כמה חסרה הייתי. לא יכולה להוריד ממנו את הידיים, גוררת אותו אתי גם למקלחת, הוא לא נותן לי להתנגב, רטובה הוא עוטף אותי בגוף שלו הגבוה, הרחב, הגברי, ואני טובעת בעיניים החומות שלו, נשאבת לתוכו והוא לתוכי.
אחר כך הגוף שלי מאושר ורפוי, טוב לי במיטה הנקייה, הוא החליף מצעים לפני שהגעתי. לכבודי. עוד שנייה ואני נרדמת.
"מחר אני צריך לנסוע לדרום, למפעל. בואי אתי, קחי לך חצי יום חופש". הקול שלו בא אלי מתוק כמו מתוך הזיה. אני חושבת שאני כבר ישנה. לא, אני לא יכולה לבוא, אני חייבת להגיע למשרד, לנצל את המומנטום של התערוכה. "תביא לי משהו מהמפעל. אולי קרם ידיים", אני עוד מצליחה למלמל.
אין עדיין תגובות