קטעים אוטוביוגרפיים מתוך כתביו של ג'יימס בולדווין, הסופר האמריקני השחור, מגדולי הסופרים האמריקנים במאה ה-20.
בולדווין מספר בישירות על חייו – מצוקות ילדותו, רגישותו לגזענות, ניכורו האינטלקטואלי והיותו שונה. בסיפורים שזורים בעוצמה הקונפליקטים שחווה והתובנות החברתיות והתרבותיות הדרמתיות שנבעו מהם.
שווה זכויות בפריס
מאמריקנית: ניצה פלד
ב–19 בדצמבר 1949, במלאת קצת יותר משנה לשהותי בפריס, נעצרתי על החזקת רכוש גנוב וביליתי שמונה ימים בבית הסוהר. מאסרי נגרם בשל תייר אמריקני שפגשתי בעבר פעמיים בניו יורק ואשר קיבל את שמי ואת כתובתי והתבקש לפגוש אותי. גרתי אז בקומה העליונה של מלון קודר עד גיחוך ברחוב דו–באק, אחד מאותם מוסדות ענק, חשוכים, קרים ומבעיתים שפריס משופעת בהם, מסדרונות לחים וקרים וחסרי אוויר, תאורה דלה, חדרניות נחפזות ומדרגות חורקות, והכול כמו מדיף ריח גינוני אצילות שעברו מזמן מן העולם. את המקום ניהל צרפתי קדמון לבוש חליפה שחורה אלגנטית שהוריקה מרוב יושן, כזה שאין לתארו כמבולבל אף לא כשרוי בהלם, מאחר שחדל בעצם לנשום בסביבות 1910. יושב היה שם ליד שולחנו יום אחר יום במבואה עם תאורה מוזרה ורהיטים משונים, ומברך לשלום את דייריו העניים המרודים והמפוקפקים בהטיית ראש של הדרת כבוד, אשר ללא ספק למד אי–אז בעבר רחוק לאין שיעור כי זו הדרך הראויה לבעל מלון לקבל את פני אורחיו. אלמלא בתו הנחושה כמו אותן סורגות מכיכר הגיליוטינה — הטיית ראשה שלה הייתה מקפיאה ופתאומית כאבחת הגרזן — המלון היה ללא ספק פושט מזמן רגל. סיפרו שהזקן לא יצא את פתח המלון זה שלושים שנה, מה שנשמע סביר בהחלט. הוא נראה כמי שאור היום היה קוטל אותו.
מובן שאת מרבית זמני לא ביליתי בארמון הזה. מרגע שהתחלתי להתגורר בבתי מלון צרפתיים הבנתי את הצורך בבתי קפה צרפתיים. הדבר הִקשה על מי שביקש להיפגש איתי, כי מיד כשיצאתי ממיטתי הייתי לוקח בתקווה מחברת ועט נובע ויוצא אל החדר שבקומה העליונה של קפה 'פְלוֹר', שם צרכתי כמות גדולה למדי של קפה ועם רדת הערב גם כמות גדולה למדי של אלכוהול, אבל לא הצלחתי לכתוב הרבה. אולם לילה אחד, באחד מבתי הקפה בסן ז'רמן דה פְּרֶה, גילה אותי הניו–יורקי ההוא, ורק משום ששנינו מצאנו את עצמנו בפריס, עוררנו מיד את האשליה כאילו בארצות הברית שלנו היינו פעם חברים קרובים. אשליה זו התגלתה כקלושה מכדי להחזיק אפילו ערב אחד של שתייה, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. אני התחייבתי למצוא לו למחרת חדר במלון שלי, כי הוא התגורר באחד המלונות ליד תחנת סנט לַזאר, אשר בעליו, כך אמר לי, הוא גנב, אשתו נימפומנית מודחקת, החדרניות "חזירות", והמחיר נפשע. אמריקנים תמיד מדברים כך על הצרפתים, לכן לא עלה בדעתי שהוא מתכוון למה שאמר, או שיחליט לנקום במו ידיו את נקמתו ברפובליקה הצרפתית. גם לא עלה בדעתי כי הנקמה שלו תביא לתוצאות כה נוראות, תוצאות שגם פַּן האופרה הקומית שלהן לא יכול להפחית מאימתן.
כל זה אירע לאחר סדרת אסונות שאולי היו בלתי נמנעים בשל העובדה שבאתי מלכתחילה לפריס עם קצת יותר מארבעים דולר בכיסי, בלי פרוטה בבנק וללא שמץ של הכרת הלשון הצרפתית. זמן קצר אחר כך התברר שגם את האופי הצרפתי לא הכרתי כלל. ראיתי בצרפתים גזע עתיק, אינטליגנטי ותרבותי — והם אמנם כאלה. אולם לא ידעתי שעבר מפואר פירושו, לפחות באמצע המאה הנוכחית, הווה של עייפוּת וקרוב לוודאי גם פרנויה; שיש גבול לתפקידה של האינטליגנציה כשמדובר בענייני בני–אנוש; ושאין עַם המנכס לעצמו תרבות מבלי לשלם מחיר כבד עבורה. את המחיר הם אינם יכולים כמובן להעריך, אבל אפשר לגלות אותו באישיות שלהם ובמוסדות שלהם. לעצם המילה "מוסדות" היה צליל נעים כשל ביטחון וסדר ושכל ישר בעֵבר האוקיינוס שלי, היכן שנדמה לי סָבלנו קשות כל כך מהעדרם. אולם רק לאחר שבאת במגע עם המוסדות הללו הבנת שהם גם מיושנים, מרגיזים, נעדרי כל יחס אישי, ולעתים קרובות אכזריים. בדומה לכך גם האישיות, אשר מרחוק נראתה כה גדולה וחופשייה, רק מקרוב יכולת לראות כי גדוֹלה פירושה גם בלתי גמישה, ובעבור הזר היא מלאה חדרים מוזרים, גבוהים ומאובקים שלא ראויים למגורים. בקיצור, צריך לבוא במגע עם תרבות זרה כדי להבין שתרבות אינה פרויקט קהילתי לקליעת סלים אך גם לא צו אלוהי; אינה כשלעצמה דבר–מה רצוי או בלתי רצוי, אלא היא מחויבת המציאות, לא פחות ולא יותר מאשר תולדת התמורות המתועדות והגלויות שאיתן נאלצת קבוצת אנשים להתמודד. ומתברר כי האנשים הגדולים של קבוצה זו אינם אלא חלק מן התמורות הללו, גם אם, בעל כורחה, הקרב הקצר שניהלה הקבוצה בגדוליה, העשיר אותה בסופו של דבר.
כאשר ידידי האמריקני עזב את המלון שלו ועבר למלון שלי, הוא לקח איתו בכעסו סדין שהיה שייך למלון ושׂם אותו במזוודתו. כאשר הגיע אל המלון שלי שאלתי את הסדין הזה, כי הסדינים שלי היו מלוכלכים ביותר והחדרנית לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת להחליפם בנקיים, ופרשתי אותו על מיטתי. את הסדינים שהיו שייכים למלון שלי הוצאתי למסדרון, ובירכתי את עצמי על שהצלחתי בכך לכפות על ה'גרנד הוֹטֶל דו–בּאק' לתת את דעתו למצבם הבלתי נעים של המצעים שלו. מאותו זמן, כיוון שהתברר כי סדר יומנו שונה לחלוטין — אני התעוררתי בצהריים כאשר הוא, כפי שהסקתי מפגישתי איתו יום אחד על המדרגות, רק הגיע אל המלון — ידידי החדש ואני התראינו מעט מאוד זה עם זה.
בערב של ה–19 בדצמבר ישבתי וחשבתי מחשבות נוגות על אודות חג המולד, ובהיתי בקירות חדרי. נדמה לי שבדיוק אז מכרתי משהו או שמישהו שלח לי מתנה לחג המולד, כי אני זוכר שהיה ברשותי קצת כסף. בימים ההם בפריס, אף שצפתי, אם אפשר לומר, בתוך ים של מכרים, לא הכרתי בעצם כמעט איש. רבים יצאו ממעגלי נתיבִי בזכות העובדה שהיה להם יותר כסף ממני, מה שהציב אותי, לפי ראות עינַי, בתפקיד המשפיל של טפיל; אחרים יצאו בזכות העובדה שהם נהנו מעוניים, והתעקשו בצווחנות כי חדרי מלון עלובים, אוכל רע, שוערים משפילים וחשבונות שלא שולמו הם–הם 'ההרפתקה הגדולה'. אני, לעומת זאת, ייחלתי רק לסוֹפה של 'ההרפתקה הגדולה' הזו; השאלה הממשית מבחינתי הייתה מי ייגמר מהר יותר, 'ההרפתקה הגדולה' או אני. לפיכך, אם כן, ישבתי ערבים רבים בחדרי. ידעתי שאינני מסוגל לעבוד בו, ולא ידעתי מה לעשות או את מי לבקר. באותו ערב ירדתי ודפקתי על דלת חדרו של האמריקני.
בחדר עמדו שני צרפתים אשר הציגו את עצמם מיד כשוטרים; מה שלא הטריד אותי כלל. התרגלתי כבר להופעתם של שוטרים בפריס במקומות ובזמנים הכי לא צפויים, בדרישה להציג תעודת זהות. אולם השוטרים האלה לא גילו כמעט עניין בתעודות שלי. הם חיפשו משהו אחר. לא יכולתי לנחש מה זה, וכיוון שידעתי בביטחון כי מה שהם מחפשים אינו אצלי, לא עקבתי כמעט אחרי שיחתם עם חברִי. הבנתי שהם מחפשים איזה גנגסטר, וכיוון שלא הייתי גנגסטר, וגם ידעתי שגנגסטריוּת איננה סגנונו — אם היה לו בכלל סגנון — של חברי, הייתי בטוח שדי מהר ייקודו שני השוטרים בנימוס, יאמרו תודה, וילכו. כי בשלב הזה, אני זוכר זאת בבהירות רבה, השתוקקתי רק לשתות משהו ולצאת לארוחת ערב.
לא שתיתי וגם לא יצאתי לארוחת ערב עוד ימים רבים אחר כך, וכשכבר עשיתי זאת, קיבתי המזועזעת הקיאה מיד הכול החוצה. כי בינתיים החל אחד השוטרים להפגין התעניינות ערה במיוחד דווקא בי, ושאל, בנימוס רב, אם הוא יכול לראות את חדרי. עלִינו לשם כך במדרגות תוך כדי שיחת חולין תרבותית ביותר, אני זוכר, שהמשכנו גם כמה דקות בתוך החדר, אשר בו בוודאי לא היה מה לראות מלבד העוני המוּכר ואי סדר הטיפוסי לאותה קבוצה בלתי יציבה של אנשים מכל הגילים, הגזעים, הארצות, השאיפות והכוונות, הלא הם הסטודנטים, או אלה שהפריסאים מכנים לעתים ביתר אירוניה ודיוק "הנונקונפורמיסטים". ואז הוא ניגש אל מיטתי, ובהבזק נורא, ממש רגע לפני שהוריד את הכיסוי, הבנתי מה הוא מחפש. הבטנו בסדין, שעליו, כפי שקראתי אז לראשונה, רשום היה באותיות אדומות זוהרות שכמותן מיָמי לא ראיתי, שמו של המלון שממנו הוא נגנב. הייתה זו הפעם הראשונה שהמילה נגנב חדרה לתודעתי. ודאי ראיתי כבר את המונוגרמה של המלון ביום שבו פרשתי את הסדין על מיטתי; פשוט לא ייחסתי לכך כל משמעות. בניו יורק ראיתי מונוגרמות של מלונות על כל דבר כמעט, החל בסכו"ם וגמור בסבון ומגבות. היה זה כמעט מנהג, לסחוב דברים ממלונות בניו יורק, אם כי פתאום עלה בדעתי שלא הכרתי בעצם אף אחד שלקח סדין. בעצב, ובלי לומר לי מילה, לקח השוטר את הסדין מעל המיטה, קיפל אותו מתחת לזרועו, והתחלנו לרדת בחזרה. הבנתי שאני נתון במעצר.
וכך, כששניים מאיתנו פושעים בעליל, עברנו ארבעתנו במבואה תחת עיניהם של האיש הקשיש ובתו שלא אמרו מילה, יצאנו לרחוב, שם גשם קל ירד. ואני שאלתי בצרפתית: "אבל, זה רציני?"
כי חשבתי לעצמי, מדובר אחרי הכול רק בסדין, ואפילו לא סדין חדש.
"לא," ענה לי אחד מהם. "זה לא רציני."
"זה כלום," אמר השני.
ואני הבנתי מכך כי נקבל נזיפה בתחנת המשטרה ואז יתירו לנו ללכת לאכול ארוחת ערב. מאוחר יותר הגעתי למסקנה שהם לא היו צבועים ואף לא ניסו לנחם אותנו. הם התכוונו בדיוק למה שאמרו. הבעיה הייתה רק שלא דיברנו באותה שפה.
בפריס הכול אטי מאוד. וכשאתה מתעסק עם הביורוקרטיה, האיש שאיתו אתה מדבר איננו אף פעם זה שאתה צריך. האיש שאתה צריך בדיוק נסע לבלגיה, או עסוק בעניינים משפחתיים, או גילה זה עתה שאשתו הצמיחה לו קרניים; הוא יחזור ביום שלישי הבא בשעה שלוש או מתישהו במהלך אחר הצהריים, או אולי מחר או אולי בעוד חמש דקות. אבל אם יגיע בעוד חמש דקות הוא יהיה עסוק מדי ולא יוכל לראות אותך היום. אי לכך לא הייתי כה מופתע כשהתברר בתחנת המשטרה שלא ניתן לעשות שום דבר בענייננו לפני שהאיש מגיע, למחרת בבוקר. אבל לא, לא הותר לנו ללכת לאכול ארוחת ערב ולחזור למחרת. מובן שהוא ידע שאנחנו אכן נחזור — השאלה הזו לא עלתה כלל. ובעצם לא עלתה שאלה כלשהי: נצטרך פשוט להישאר שם בלילה. שָׂמו אותנו בתא שהיה דומה מאוד ללול תרנגולות. השעה הייתה שבע בערב, ואני ויתרתי כבר על ארוחת ערב והתחלתי לחשוב על ארוחת צהריים.
לא נעניתי לפטפוטיו של ידידִי מניו יורק, ונותרתי לבדי עם מחשבותי. הפחד החל תוקף אותי ולכן הפניתי את כל האנרגיות שלי לשליטה על החרדה. התחלתי להבין שאני נמצא בארץ שאינני יודע עליה מאומה, בידיהם של אנשים שאיני מבין כלל. במצב דומה בניו יורק הייתי יודע פחות או יותר מה לעשות כי הייתי יודע פחות או יותר למה לצפות. אינני מדבר עתה על החוק, אשר כמו כל העניים מעולם לא בטחתי בו ולוּ לרגע, אלא על אופיים של אלה שאיתם היה עלי להתמודד. בניו יורק נעשיתי כבר מומחה לניחוש, ולכן למדתי במידה מסוימת לנצל לטובתי את תגובותיו של העולם הלבן. אבל פריס איננה ניו יורק. אף אחד מכלי הנשק הקודמים לא יכול היה לעזור לי כאן. לא ידעתי מה הם רואים כשהם מסתכלים עלי. ידעתי היטב מה האמריקנים רואים כשהם מסתכלים עלי, וזה אִפשר לי לשחק אין–סוף וריאציות זדוניות על התפקיד שהם הקצו לי. כיוון שידעתי כי הדבר החשוב ביותר בשבילם הוא לא להתעמת לעולם עם מרכיב האישיות שלהם שבגללו התפקיד הזה שלי כה הכרחי ומספק עבורם, ידעתי שהם לעולם לא יצליחו לחשוף את מהלכַי ובעצם אינם יכולים כלל להרשות לעצמם לדעת מה אני עושה; לפיכך נכנסתי לכל סיטואציה קריטית עם יתרון מוחץ ונואש למדי של תחושת בוז וגאווה שהצטברה במרירות. חרב ומגן שכאלה הם כלי אָיום לפילוס דרכך בעולם, והגילוי שבמשחקַי אלה אני גרמתי לעצמי נזק כזה שהעולם בכל אכזריותו לא יכול היה לעולל לי, היה אחת הסיבות שהחלטתי לעזוב את ניו יורק. זו הייתה הרגשה מוזרה, במצב זה אחרי שנה בפריס, לגלות שכלֵי הנשק שלי לא יוכלו עוד להגן עלי כבעבר.
היה ברור לי לחלוטין שהצרפתים שבידיהם מצאתי את עצמי אינם טובים או רעים ממקביליהם האמריקנים. המדים שלהם אכן הפחידו אותי במידה שווה, והיחס הבלתי אישי וסכנת האלימות — שהעניים תמיד חשים בה בחריפות, כל אלה היו נוכחים ללא ספק במשטרת צרפת בדיוק כמו בכל תחנת משטרה. וכבר ראיתי למשל מה מסוגלים שוטרים צרפתים לעשות למוכרי הבוטנים הערבים. ההבדל היחיד היה שאת האנשים האלה לא הבנתי, לא ידעתי באילו טכניקות הם מבטאים את אכזריותם, לא ידעתי מספיק על האישיות שלהם כדי להבחין מתי מתקרבת סכנה, כדי לסכל אותה, לא ידעתי איך להתעמת איתה. באותו ערב בתחנת המשטרה הצרפתית לא הייתי השחור המבוזה. הם היו פשוט צוחקים ממני אילו נהגתי ככזה. אני הייתי בשבילם אמריקני. כאן היה היתרון שלהם, כי המילה 'אמריקני', נתנה להם מושג כלשהו, ולא לגמרי לא מדויק, למה לצפות ממני. וכדי שלא לאשש אף אחת מציפיותיהם האירוניות, לא אמרתי דבר ולא עשיתי דבר — לא כך ודאי היה מגיב צרפתי, לבן או שחור. השאלה שדחקה בי מירכתי מוחי לא הייתה מה אני, אלא מי. וכיוון שעם שאלת מה אפשר להסתדר בתחבולות ואילו שאלת מי מצריכה משאבים נפשיים, נעשתה שאלה זו לרמז האמיתי הראשון עבורי למשמעותה של ענווה.
בבוקר עדיין ירד גשם. בין השעות תשע לעשר לקחה אותנו מכונית סיטרואן שחורה אל אִיל–דֶה–לַה–סִיטֶה, אל הבניין האפור של מַטה המשטרה. כעת אני מבין כי השאלות ששאלתי את השוטרים השונים שליוו אותנו נענו תמיד באופן שתאם את מה שרציתי לשמוע. ולא מתוך נימוס, אלא פשוט מתוך אדישות — או אולי מתוך רחמים אירוניים — כי כל אחד מן השוטרים האלה ידע ששום דבר לא יזרז או יעצור את המכונה שבתוכה הסתבכתי. הם גם ידעו שאני אינני יודע זאת ושאין כמובן כל טעם לספר לי. הלא בצורה זו או אחרת אני לבטח אצא מן העֵבר השני — הם ידעו שתפיסת אדם עם סדין גנוב ברשותו אינה פשע שדינו גיליוטינה. (גם בזה היה להם יתרון עלי כי היו בהמשך רגעים שבהם כלל לא הייתי בטוח בכך.) ואם לא אצא מן העבר השני — נו, אז חבל באמת. לכן כששאלתי בעודנו בסיטרואן — "האם כל זה ייגמר היום?" — נעניתי, "כן, בוודאי!" וזה לא היה שקר. התברר כי "ההליך המילולי" אכן הסתיים באותו יום. בשאיפתי להיות מציאותי סילקתי מראשי בסיטרואן את המחשבות על ארוחת צהריים, ונשאתי את עיני רוחי הלאה, לארוחת הערב.
במטה המשטרה שָׂמו אותנו בהתחלה בתא זעיר שבו כמעט אי אפשר היה לשבת או לשכב. כעבור כשעתיים לקחו אותנו למשרד שבו פגשתי לראשונה את בעל הסדין, ובו נערך "ההליך המילולי". מדובר היה בעצם בחקירה, מקפיאה בתמצותה וביעילותה (על מנת למנוע מיד כל ספק אצל הנחקר שצריך להתנהג אליו כאל פושע), שתועדה על ידי מזכירה. כשהכול נגמר הוגש לנו הדו"ח לחתימה. לא עמדה לפנינו ברירה אלא לחתום עליו, אף ששליטתי בצרפתית כתובה הייתה מפוקפקת למדי. החזיקו אותנו, בהתאם לחוק הצרפתי, בבידוד, וכל דרישותי הזועמות שיתירו לי לדבר עם השגרירות שלי או לראות עורך–דין נענו באטימות, "כן, כן, אחר כך." משהסתיים "ההליך המילולי" נלקחנו בחזרה אל התא, לא לפני שבעל הסדין חלף על פנינו, אמר כי הוא מקווה שיָשַנו טוב, קרץ לנו בנקמנות, ונעלם.
רק דבר אחד היה ברור כעת: שאין לנו כל דרך לשלוט על מהלך האירועים, ושאין לנו שום סיכוי לנחש מה יהיה המהלך הזה. נדמה היה לי על פי ההיגיון, כי מאחר שעברנו כבר את מה שנראה לי כנקודת השיא — "ההליך המילולי" — ומאחר שבעל המלון כבר קיבל לידיו בחזרה את הסדין שלו, ניתָן לצפות שישחררו אותנו בתוך שעות מהמעצר המשטרתי. בשלב זה היינו במעצר כבר קרוב לעשרים וארבע שעות, שבמהלכן הבנתי רק שההאשמה הרשמית נגדי הייתה ב"החזקה". המעברים המחשבתיים בין ארוחת צהריים לארוחת ערב, שלא לומר כלום על חסרונם הפיזי של תענוגות אלה, החלו לסחרר את ראשי. הפטפוט הבלתי פוסק של ידידי מניו יורק, שהיה נחוש בדעתו לעודד את רוחי, עורר בי הרהורי רצח; התפללתי שכוח כלשהו ישחרר אותנו מערימת האבנים המקפיאה הזו לפני שהדחף הזה יהפוך למעשה. והתחלתי לדמיין מה קורה בעיר היפה ההיא, פריס, שהמשיכה בחייה מחוץ לחומות הללו. תהיתי כמה זמן יעבור לפני שמישהו ישאל כבדרך אגב: "אבל איפה ג'ימי? לא רואים אותו" — וכיוון שהכרתי את מכרַי, ידעתי שיעברו כמה וכמה ימים.
לפנות ערב נלקחנו מתאינו, כבולים באזיקים כל אחד לשוטר אחר; הובילו אותנו במבוך של מדרגות ומסדרונות אל ראש הבניין; לטביעות אצבעות וצילומים. העמידו אותי כמו בסרטים ליד קיר כשפנַי למצלמה מיושנת, שמאחוריה ניבט אחד הפרצופים האכזריים והאדישים ביותר שראיתי מיָמי, בעוד מישהו לצדי, כלומר: מחוץ לשדה הראייה שלי, קרא בקול — שכל רגש אנושי ולו הבסיסי ביותר נמלט ממנו זה כבר — את מה שיש לכנות בהכרח תכונותי הגלויות, ואשר במקום ההוא ובמועד ההוא כלל לא נראו לי כאלה. היה זה כאילו שאג באוזנֵי עולם עוין סודות שאפילו אני בפני עצמי בצנעת חצות הלילה בקושי הייתי מעז להגות. אבל הוא רק הכריז את גובהי, תווי פני, משקלי המשוער וצבע עורי — אותו צבע אשר בארצות הברית, ככל שהדבר נשמע מוזר, היה לעתים קרובות לעזרי — צבע שׂערי, גילי, הלאום שלי. אחר כך הבזיק אור והצלם ואני נעצנו זה בזה מבטים כאילו יש לנו כוונות רצח, ואז הכול נגמר. ושוב כבול באזיקים, הוּבלתי למטה אל תחתית הבניין, למין סככה סגורה גדולה שבתוכה כמו נאספה הפסולת מרחובותיה של פריס. אנשים זקנים, כה זקנים והרוסים שהחיים בהם נדמו כהוכחה של ממש לכוחה המאיץ של הרוח הקדושה — כי ברור היה שחייהם לא היו עוד עניינם שלהם, לא היו עוד גם לנטל עליהם, אלא רק החומר שפעם נגעו בו. ואנשים שאינם כה זקנים, עם פנים בצבע עופרת ומרקם של דייסת שיבולת שועל, עיניים שצבעם הזכיר לי קפה מעופש עם חלב מתובל בארסן, וגוף שיכול לעכל אוכל ומים — כל אוכל וכל מים — ולהפריש אותם, אבל אינו מסוגל לעשות שום דבר אחר, למעֵט אולי בחצות לילה ליד גדת הנהר במקום שם העכברושים מתרוצצים — לאנוס. ואנשים צעירים, אכזריים וקשים אף מאבניה של פריס, קשישים בהרבה ממני, המבוגר מהם כרונולוגית בחמש או שבע שנים. וצפון–אפריקנים, זקנים וצעירים, שנראו כאנשים החיים היחידים בכל המקום הזה מפני שנשמר בהם עדיין חן הבלבול. אבל הם לא היו מבולבלים משום שהיו בסככה הזו: הם היו מבולבלים פשוט משום שכבר לא היו בצפון–אפריקה. באמצע הסככה היה בור ענק ששימש כבית שימוש משותף. בסמוך לו, הגם שלהתרחק ממנו מאוד אי אפשר היה, עמד איש זקן עם שיער לבן ואכל חתיכת גבינת קממבר. בנקודה זו, כנראה, חדלה המחשבה להתקיים עבורי, והפיזיולוגיה, אם אפשר להתבטא כך, השתלטה עלי. מצאתי את עצמי נטול כל יכולת להוציא הגה מפי, ולא כי פחדתי שאתחיל לבכות, אלא כי פחדתי שאתחיל להקיא. ולא חשבתי עוד על פריס אלא נדדתי ברוחי בחזרה אל אותו הבית שממנו ברחתי. הייתי בטוח שלא אראה אותו שוב. ודימיתי ודאי כי בריחתי מהבית הייתה התעלול האכזר ביותר שעוללתי לעצמי, מאחר שהביא אותי הֵנה, לנקודה נמוכה מכל שיכולתי אי–פעם בחיי לתאר לעצמי — נמוכה בהרבה מכל שראיתי בהארלם זו שכל כך שנאתי וכל כך אהבתי, זו שהבּריחה ממנה נעשתה עד מהרה לגורם המוביל בחיי. אחרי שהיינו במקום כשעה, בא פקיד, פתח את הדלת וקרא בשמותינו. הייתי בטוח שהִנה שחררו אותי. אבל כבלו אותי שוב באזיקים והוציאו אותי ממטה המשטרה החוצה — היה כבר חושך ועדיין ירד גשם — לפני מדרגות הבניין עמד רכב משטרתי גדול שדלתותיו היו פתוחות לרווחה. הורידו מעלי את האזיקים ונכנסתי אל הרכב אשר היו בנוי בצורה מוזרה. הוא היה מחולק על ידי מעבר צר שמשני צדיו דלתות צרות. כל דלת כזו נפתחה לתא, ומאחורי התא הייתה דלת שנפתחה לתא צר נוסף: שלושה או ארבעה תאים פרטיים כאלה עם דלת שננעלת. הכניסו אותי באחד מהם. אני זוכר שמעל לראשי היה פתח אוורור קטן שדרכו חדר מעט אור. הדלת לתאי ננעלה מבחוץ. לא היה לי שום מושג לאן מובילים אותי, וכאשר החל הרכב לנוע, פרצתי בבכי. בכיתי כנראה כל הדרך אל בית הסוהר, בית סוהר שנקרא פְרֶן[6] ושוכן שנים–עשר קילומטרים מחוץ לפריס.
מסיבות שאין לי כל דרך להבינן, אסירים ששם משפחתם מתחיל באותיות,A B או C נשלחים תמיד לפְרֶן כל האחרים נשלחים לבית סוהר אחר שנקרא, בציניות כמדומני, לַה–סַנְטֶה.[7] ברור מאליו, שלי לא יוּתר לעולם להיכנס ללה–סנטה, אבל שמעתי מפי יודעי דבר שהוא בלתי נסבל לאין ערוך מפרן. מה שמעורר בי, עד היום, פרץ סקרנות של ממש כלפי אותו מקום שמיד התחלתי לכנותו "בית הסוהר האחר". עמיתִי לפשע, ששם משפחתו מתחיל באות מאוחרת יותר באלפבית, נשלח לשם, ועלי להודות כי ברגע שהוא הלך התחלתי להתגעגע אליו. התגעגעתי אליו כי לא היה צרפתי, וכי היה היחיד בעולם שידע שהסיפור שלי כולו אמת.
ואכן משכלאו אותי, משולל שרוכי נעליים, חגורה, שעון, כסף, מסמכים ופצירת ציפורניים, בתא קפוא שבו גם החלון וגם האסלה היו שבורים, עם עוד שישה הרפתקנים, הסיפור שלי על אודות "פרשת הסדין" עורר אך ורק צחוק פראי או חוסר אמון חשדני ביותר. נכון הוא כי מבין אלה שחלקו איתי את התא בשלושת הימים הראשונים, איש לא נאסר בשל סיבה רצינית מזו בהרבה — לפחות לא לדעתי. אני זוכר שהיה שם נער שגנב סוודר מחנות 'מוֹנוֹפְּרי', ועל כך, כולם הסכימו, צפוי היה לקבל עונש של שישה חודשי מאסר. היה קשיש שנאסר על גנבה פחותת–ערך; היו שני צפון–אפריקנים נמרצים, גסים ויפי מראה שנעו חליפות בין עליצות לזעם, לא בשל מאסרם, אלא בשל התנאים בתא. איש לא השקיע בעצם מאסרו כל כך הרבה אנרגיה רגשית כפי שעשיתי אני; הם קיבלו את המאסר כשם שהייתי רוצה גם אני לקבלו, כעוד אירוע ביש מזל בעולם נאלח. כי אף שהורגלתי לחשוב עצמי כמי שמסתכל על העולם בעין קשה וחודרת, האמת היא שהם היו הרבה יותר ריאליסטים והרבה יותר צודקים ממני בגישתם לעולם. הפער בינינו, שעליו רק מחווה מצדי יכולה הייתה לגשר, הלך והתרחב במהלכן של שלושים ושש השעות. לא יכולתי לעשות שום מחווה, פשוט מפני שהם הפחידו אותי. לא יכולתי להשלים עם מאסרי אפילו כעובדה זמנית. לא יכולתי לראות ולו לרגע בחברַי הנוכחיים לתא חברים שלי. והם כמובן חשו בכך וייחסו זאת, לגמרי בצדק, לעובדת היותי אמריקני.
לא היה מה לעשות כל היום. ברור היה שבאחד הימים יביאו אותנו בפני שופט, אבל איש לא ידע מתי. העירו אותנו בשבע וחצי בדפיקות על מה שנקרא, דומני, ז'וּדַאס,[8] חור הצצה בדלת התא שדרכו יכולים השומרים לסקור את האסורים. למשמע הדפיקות הללו התרוממנו מן הרצפה — יָשַנו על מזרני קש כשכל אחד מאיתנו מכוסה בשמיכה דקה — והתקדמנו לעבר דלת התא. הצצנו מבעד הפתח אל מרכז בית הסוהר, אשר היה, על פי זיכרוני, בן שלוש קומות, כולו אבנים אפורות ופלדה בצבע ברונזה, ממש כמו בית סוהר מסרטים שראיתי, אלא שבסרטים לא ידעתי שקר בבית הסוהר. ולא ידעתי שכאשר לוקחים מבן–אדם את שרוכי נעליו ואת חגורתו מביאים אותו באופן מוזר לידי יאוש. הצורך לדשדש ברגליים ולהחזיק במכנסיים ביד אחת הופכים את האדם לבובת סמרטוט. הסרטים גם אינם מצליחים כמובן לתת מושג כלשהו על טעמו של האוכל בבית הסוהר. בשעה שבע וחצי היו מופיעים לאורך המסדרון שלושה אנשים שכל אחד מהם דוחף לפניו פח זבל גדול על גלגלים. בפח של הראשון היה לחם — זה הועבר אליך דרך הפתח הקטן בדלת. בפח של השני היה קפה. בפח של השלישי היה תמיד מה שנקרא "המרק", ממרח חיוור של תפוחי–אדמה אשר בעבע ודאי בירכתי התנור של בית הסוהר עוד זמן רב לפני המהפכה הראשונה הרת–הגורל. מובן שכעת היה כבר קר, ואף שהייתי מורעב לא יכולתי לאכול אותו. שתיתי את הקפה — שלא היה קפה — מפני שהיה חם, ואת יתרת היום ביליתי מכורבל בשמיכתי ומכרסם את הלחם; לא הלחם הצרפתי שיכולת לקנות במאפיות. בערב חזרה אותה תהלוכה. בעשר וחצי כבו האורות. היה לי חלום שחזר כל לילה, סיוט שכָּלל תמיד את העוף הצלוי של אמא שלי. ותמיד ברגע שעמדתי לאכול אותו באו הדפיקות על הדלת. כל מה שזכור לי בעצם מאותם שלושה ימים ראשונים זה שקט, שקט וצבע אפור.
אינני בטוח כעת אם היה זה ביום השלישי או הרביעי שלקחו אותי למשפט בפעם הראשונה. לא היה, כמובן, דבר שיבדיל בין הימים. אני זוכר שהייתי מודע מאוד לכך שחג המולד ממשמש ובא, ותהיתי אם באמת אבלה את חג המולד בבית הסוהר. אני זוכר גם שהמשפט הראשון נערך יום לפני ערב חג המולד.
בבוקר יום המשפט הראשון התעוררתי לשמע קול קורא בשמי. בעודי תלוי במין רִיק שבין העוף הצלוי של אמי והרצפה הקרה של התא, נאמר לי: "תתכונן, מוציאים אותך" — מה שפשוט הבהיל אותי, מפני שלא ידעתי איזה פירוש עלי לייחס למילה "מוציאים", ומפני ששותפַי לתא נהגו להשתעשע בסיפורי זוועה על חוסר היעילות של בית הסוהר הצרפתי, חוסר יעילות כה קיצוני שלעתים מי שאמור היה לצאת למשפט מצא עצמו בתור הלא–נכון והוצא במקום זה להורג בגיליוטינה. הדרך הטובה ביותר להגדיר את תגובתי לכך היא לומר שאף כי ידעתי שהם מקניטים אותי, פשוט לא יכולתי שלא להאמין להם מכל וכול. מבחינתי, מרגע שמצאתי את עצמי בידיו של החוק בצרפת, כל דבר יכול היה לקרות. דשדשתי יחד עם האחרים ש"הוצאו" לעבר מרכז בית הסוהר, כשאני מנסה להשתהות ככל האפשר במשרד, שנראה לי כמקום החם היחיד בכל העולם כולו, ומצאתי את עצמי שוב באותו רכב איום ושוב הובילו אותי לאִיל–דה–לה–סיטֶה, הפעם לבניין בית המשפט. את היום כולו, למעֵט עשר דקות, ביליתי באחד התאים, תחילה בהמתנה להישפט ואחר כך בהמתנה לחזרה אל בית הסוהר.
כי לא שפטו אותי באותו יום. בין כה וכה כבלו את ידי באזיקים והובילו אותי דרך מסדרונות למעלה, אל אולם המשפט, שם מצאתי את חברי הניו–יורקי. שָׂמו את שנינו ביחד והתלחשנו זה עם זה בביטחון שהסיוט עומד להיגמר. ועדיין, בהמתיני לתורו של התיק שלנו, תרו עיני את בית המשפט בחיפוש אחר פנים מוכרות, בתקווה שאולי בכל זאת יהיה שם מישהו שמכיר אותי, שיודיע למישהו בעולם החיצון שאני בצרה. אבל לא היה שם איש שהכרתי, והייתה לי די שהות להגיע למסקנה שרק אדם אחד בפריס יכול כנראה לעזור לי, עורך–דין אמריקני לרישום פטנטים שעבדתי אצלו כשליח. הוא יכול היה לעזור לי כי הייתה לו משרה מכובדת למדי ומידה מסוימת של יוקרה, ויכול היה להעיד כי בעבודתי אצלו עברו תחת ידי באופן קבוע סכומי כסף גדולים, ושאין זה סביר לפיכך שארד לדרגה של סוחר סדינים גנובים. אבל הוא הלא היה אי–שם בפריס, נהנה בוודאי ברגע זה ממש מארוחה קלה עם כוס יין, והסיכוי שלי להשיג אותו היה כאילו הוא נמצא על המאדים. ניסיתי לעקוב אחר ההליכים ולהתרוקן ממחשבות. אבל ההליכים לא היו מעודדים. הנער שגנב את הסוודר, למשל, אכן קיבל שישה חודשי מאסר. נדמה שכל העונשים שנגזרו באותו יום היו מוגזמים; אף כי נדמה גם בבירור שכל אלה שנשפטו באותו יום עשו או יעשו את הפשע לקריירה. זו הייתה כנראה גם דעתו של השופט, אשר בקושי התבונן באסירים או הקשיב להם; זו הייתה כנראה גם דעתם של האסירים אשר בקושי טרחו לדבר בזכות עצמם; זו הייתה כנראה גם דעתם של עורכי הדין, רובם מן הסנגוריה ציבורית, אשר הגנו עליהם. נדמה שבית המשפט הונע בידי דחף אדיר לשים את האנשים הללו במקום שלא ייראו, ולא משום שהזדעזעו שם מפשעיהם — אלא אם הזדעזעו אכן מעליבותם של הפשעים — אלא משום שלא רצו לדעת שהחברה שלהם מסוגלת לייצר, במספרים גדלים והולכים קרוב לוודאי, קבוצה שלמה של אנשים שבעבורם הפשע הוא קריירה אפשרית יחידה. כל חֶברה מייצרת בהכרח פושעים, אבל חברה שהיא קשוחה ובלתי יציבה גם יחד אינה יכולה לעשות דבר כדי להקל על מצוקת אלה שבתחתיתה, אינה מסוגלת ברגע הקריטי להציג בפני הצעיר ההיפותטי את אותה דרך שכה מרבים לשווק — דרך הישר. והעובדה שהצרפתים הם אולי האנשים הכי פחות סנטימנטליים עלי אדמות ושיש לִמנותם גם בין הגאים ביותר, רק מחמירה את מצוקתם של אזרחיהם אשר בתחתית, של הצעירים ביותר ושל חסרי המזל ביותר, כי משמעות הדבר היא שאפשרות השיקום כמעט אינה קיימת עבורם. אני מודה שגישה זו שלהם מעלה בי רגשות זעם, הערצה ויאוש, כי היא חושפת במובן הטוב ביותר והרע ביותר גם יחד את מעשיותם המפורסמת והמדהימה.
בסופו של דבר קראו לתיק שלנו ואנחנו קמנו ממקומנו. מסרנו את שמותינו. אולם ברגע שהתברר כי אנחנו אמריקנים, הופסקו ההליכים להתייעצויות חפוזות בין השופט לבין מי שנראו לי כעורכי–דין. מישהו דרש מתורגמן. השוטר שעצר אותנו שכח לציין את נתינותנו, ולכן לא היה בבית המשפט מתורגמן. גם לו הייתה הצרפתית שלנו טובה מזו שבפינו, אסור היה לשפוט אותנו בלי מתורגמן. עוד לפני שהבנתי מה באמת קורה כבלו שוב את ידי באזיקים והובילו אותי אל מחוץ לאולם המשפט. המשפט נדחה ל–27 בדצמבר.
לעתים אני תוהה אם היו בכלל משחררים אותי אי–פעם מבית הסוהר אלמלא הקשיש שנעצר בשל איזו גנבה מסתורית פחותת–ערך. הוא זוּכה באותו יום, וכשחזר לתא — אי אפשר היה לשחררו אלא בבוקר המחרת — הוא מצא אותי יושב על הרצפה כמאובן, לאחר שרק מראהו של איש מכוסה דם שנישא על אלונקה בחזרה אל תאו, מנע ממני לאחוז בסורגים ולצרוח עד אשר ישחררוני. מראהו של האיש על האלונקה הוכיח לי שצעקות לא יועילו לי הרבה. אותו גנב קטן שזוּכה הסתובב בתא ושאל אם יוכל לעשות משהו בעולם החיצון למען אלה שהוא משאיר מאחור. כאשר הגיע אלי הגבתי תחילה: "לא, לא, שום דבר" — כי בשלב זה אני מניח נסוגותי לגישה המוקדמת ביותר שזכרתי, גישתו של אבי, אשר אמרה פשוט (מאחר שאת אלוהיו כבר איבדתי) ששום דבר לא יוכל לעזור לי. ואני מניח שעד יום מותי אזכור בתודה את העובדה שהאיש התעקש: "אבל, אתה בטוח?" או אז הכתה בי ההכרה שהוא יוצא החוצה ובכך הופך מיידית לקשר הראשון שלי — אלוהים יודע ממתי — עם העולם החיצון. ועם זאת, אני זוכר, לא באמת האמנתי שהוא יוכל לעזור לי. לא הייתה לו כל סיבה לעשות זאת. אבל נתתי לו את מספר הטלפון של חברי עורך–הדין ואת שמי.
וכך באמצע יום המחרת, ערב חג המולד, דשדשתי שוב למטה לפגוש את מי שבא לבקר אותי. הוא נראה מדושן, שפוי ונקי. הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג יותר. אלא שאפילו הוא לא היה בכוחו לגרום לטחנות הצדק לטחון מהר יותר. עם זאת הוא הבטיח לשלוח אלי עורך–דין ממכריו אשר יגן עלי ב–27 בחודש, וגם להופיע עם עוד כמה אנשים במשפט בתור עדי אופי. הוא נתן לי חבילת סיגריות אמריקניות (שהסוהר לקח ממני בדרכנו למעלה), ואמר שאף כי אינו מאמין שיחגגו בבית הסוהר, הוא ידאג לכך שאקבל את ארוחת חג המולד שלי כשאצא. זה נשמע משום–מה מצחיק. אני זוכר עד כמה הופתעתי כשגיליתי שאני ממש צוחק. וגם התאכזבתי, כמדומני, למדי, מכך ששׂערי לא הלבין, ושעל פנַי לא יישארו ככל הנראה שום סימנים מן הטרגדיה. מאוכזב ללא ספק מאחר שבשבתי מולו במקום ההוא הבנתי בעצם כי דברים גרועים בהרבה כבר קרו לרוב האנשים, ושאכן, אם להשתמש בלשונה של אמי, אם זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים, הרי שעלי לחשוב עצמי לאחד מבני–המזל הגדולים ביותר שנולדו אי–פעם. אותו ביקור היה זריקה של שכל ישר לתוך סיוט הבדידות שלי, זריקה מן העולם ורמז לדברים קודרים יותר שעוד יבואו.
למחרת, ביום חג המולד, כשלא יכולתי עוד לשאת את תאי, ומתוך ההרגשה שהיום הזה ראוי אחרי הכול למחווה, ביקשתי רשות ללכת למיסה, בתקווה לשמוע מעט מוזיקה. אלא שמצאתי את עצמי כלוא משך שעה וחצי בכלוב קפוא בדומה לרכב שבתוכו הביאו אותי לבית הסוהר, מציץ דרך חרך בגובה העיניים על צרפתי זקן עם כובע, מעיל עליון, צעיף וכפפות, שמטיף בשפה שלא הבנתי לפני שורה של כיסאות עץ על ישן המשיח ועל אהבתו לבני–האדם.
את יום המחרת, ה–26 בחודש, ביליתי במשחק שלמדתי מחברי לתא, מין משחק מוזר בגפרורים. כי עכשיו שידעתי שלא אשאר בתא הזה לנצח, יכולתי כבר להשלים עם היותי שם לזמן–מה. ב–27 בדצמבר נלקחתי שוב למשפט, וכמו שהובטח לי, התיק נגדנו נסגר. סיפור המעשה על אודות הסדין גרם לעליצות רבה באולם המשפט, ובעקבות זאת הצהיר חברִי שהצרפתים "גדולים". לי גרמה אותה עליצות דווקא לתחושת קיפאון, אף שהייתה אמורה לחמם את לבי. הצחוק הזה הזכיר לי רק צחוק ששמעתי לעתים קרובות בבית, בארצות הברית, צחוק שלעתים עוררתי בכוונה. זהו צחוקם של אלה שחשים עצמם במרחק בטוח ממסכנוּת, אלה שעבורם כאב החיים אינו ממשי. במובן מסוים, עמוק, שחור, קשוח ומשחרר, חיי באותה שנה ראשונה בפריס החלו, לפי ראות עיני, כאשר גיליתי כי הצחוק הזה הוא אוניברסלי ואינו ניתן לעולם להשתקה.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות