השנים החולפות הציבו את משפחת קליפטון-ברינגטון בצמרת העשייה החברתית באנגליה, ונדמה שאמה והארי יכולים להביט אחורה בסיפוק, להעביר את המושכות […]
פרולוג
1978
כל אונייה הנושאת דגל קנדי משכה תמיד את עינה של אֶמה. בכל פעם שזה קרה, היא תמיד בדקה מה השם החקוק על גוף כלי השיט, ורק אז חזר לבה לקצב פעימותיו הרגיל.
כשהביטה הפעם הכפיל לבה את קצב פעימותיו ורגליה כמעט כשלו תחתיה. היא בדקה שוב. זה היה שם שלא יישכח ממנה בקלות. היא עמדה וצפתה בשתי סירות הגרר, שנשפו עשן וניווטו במעלה שפך הנהר, בעודן מובילות את ספינת המטען הישנה והמחלידה אל יעדה הסופי.
היא שינתה את כיוון הליכתה, אבל בדרכה למספנה לא יכלה שלא לתהות על טיבן של ההשלכות שיהיו לניסיונה לגלות את האמת אחרי כל השנים שעברו. אין ספק שיהיה נבון יותר פשוט לחזור למשרדה במקום לנבור בעבר… בעבר הרחוק.
אבל היא לא סבה לאחור, וכשהגיעה לחצר המספנה צעדה אמה ישירות אל משרדו של מנהל העבודה, כאילו היא בסיבוב הבוקר הרגיל שלה. היא נכנסה לקרון הרכבת הישן ושמחה לגלות שפרנק לא שם, רק מזכירה שקועה בהדפסה. המזכירה קמה על רגליה למראה יושבת ראש החברה.
“מר גיבסון לא נמצא כרגע, גברת קליפטון. שאלך לחפש אותו?”
“לא, אין צורך,” אמרה אמה. היא התבוננה בסידור ההפלגות הגדול על הקיר, וחששהּ הגדול ביותר אומת. המייפּל־ליף יועדה לפירוק, ותחילת העבודה נקבעה ליום שלישי בשבוע הבא. לפחות יש לה שהות קצרה להחליט אם לספר להארי או להעלים עין כמו נלסון. אבל אם הארי יגלה שהמייפל־ליף חזרה אל קברה וישאל אותה אם ידעה על זה, היא לא תוכל לשקר לו.
“אני בטוחה שמר גיבסון יחזור בעוד כמה דקות, גברת קליפטון.”
“אל תדאגי, זה לא חשוב. אבל תוכלי לבקש ממנו להיכנס למשרד שלי בפעם הבאה שהוא יהיה באזור?”
“אני יכולה להגיד לו באיזה עניין?”
“הוא יֵדע.”
קארין הביטה מבעד לחלון בנופי הכפר החולפים במהירות עת שהרכבת עשתה את דרכה אל טרורו. אלא שמחשבותיה היו במקום אחר לגמרי, והיא עדיין ניסתה לעכל את מותה של הברונית.
היא לא הייתה בקשר עם סינתיה זה חודשים אחדים, וסוכנות הביון לא עשתה כל ניסיון להציב במקומה מפעיל חדש לקארין. האם איבדו את העניין שהיה להם בה? סינתיה לא סיפקה לה שום דבר משמעותי להעביר לפֶּנגֶלי זה מכבר, והזמן שחלף בין פגישותיהן בחדר התה הלך והתארך.
פנגלי רמז שהוא מצפה שבעוד זמן לא רב יקראו לו לשוב למוסקבה. כמה שיותר מוקדם יותר טוב, מבחינתה. נמאס לה להונות את ג’יילס, הגבר היחיד שאהבה אי־פעם בחייה, ונמאס לה מהנסיעות לקורנוול בתואנה שקרית שהיא מבקרת את אביה. פנגלי לא היה אביה, אלא אביה החורג. היא תיעבה אותו והתכוונה לנצל אותו רק כדי להימלט מהמשטר הבזוי שגדלה בו, כדי להיות עם האיש שהתאהבה בו. האיש שהיה למאהבה, לבעלה ולחברהּ הטוב ביותר.
קארין התייסרה מאי יכולתה לספר לג’יילס מהי הסיבה האמתית מאחורי מפגשי התה התכופים שלה עם הברונית בבית הלורדים. עם מותה של סינתיה כבר לא יהיה עליה לחיות בשקר הזה. אבל כשג’יילס יגלה את האמת, האם יאמין לה שנמלטה מעריצותה של ברלין המזרחית רק בשל רצונה להיות אתו? האם שיקרה פעם אחת יותר מדי?
כשהרכבת נכנסה לתחנה בטרורו, היא התפללה שזו הפעם האחרונה.
“כמה שנים אתה כבר עובד בחברה, פרנק?” שאלה אמה.
“כמעט ארבעים, גברתי. עבדתי אצל אבא שלך, ואצל סבא שלך לפניו.”
“אז אתה מכיר את הסיפור על המייפל־ליף?”
“זה קרה לפני תקופתי, גברתי, אבל כולם במספנה מכירים את האגדה, אם כי לא מדברים על זה כמעט.”
“אני צריכה לבקש ממך טובה, פרנק. אתה יכול לארגן צוות קטן של אנשים שאפשר לסמוך עליהם?”
“יש לי שני אחים ובן דוד שמעולם לא עבדו בשום מקום חוץ מבברינגטון.”
“הם יצטרכו לבוא לכאן ביום ראשון, כשהמספנה סגורה. אני אשלם להם שכר כפול, במזומן, וכתמריץ יהיה בונוס באותו סכום בעוד שנה, אבל רק אם לא אשמע דבר על העבודה שתתבצע באותו יום.”
“זה נדיב מאוד, גברתי,” אמר פרנק ונגע בקצה כובעו.
“מתי הם יוכלו להתחיל?”
“ביום ראשון הבא אחר הצהריים. המספנה תהיה סגורה עד יום שלישי, בגלל החג.”
“שמת לב שאפילו לא שאלת אותי מה אני רוצה שתעשו?”
“אני לא צריך לשאול, גברתי. ומה יהיה אם נמצא את מה שאת מחפשת בתחתית הכפולה?”
“אני מבקשת רק להביא את שרידיו של ארתור קליפטון לקבורה ראויה בכנסייה.”
“ואם לא נמצא כלום?”
“אז זה יהיה סוד שחמשתנו ניקח אתנו לקבר.”
אביה החורג של קארין פתח את הדלת וקידם את פניה בחיוך חמים מהרגיל.
“יש לי בשורה משמחת בשבילך,” הוא אמר כשהיא נכנסה לבית, “אבל היא תחכה לאחר כך.”
האם יכול להיות, חשבה קארין, שהסיוט הזה עומד להיגמר סוף־סוף? ואז ראתה את ה’טיימס’ על שולחן המטבח, פתוח בעמוד מודעות האבל. היא ראתה את התמונה המוכרת של פורבס־ווטסון ותהתה אם זה רק צירוף מקרים או שהוא השאיר את העיתון פתוח בכוונה כדי לעורר בה תגובה.
בעת ששתו קפה הם דיברו על עניינים חסרי חשיבות, אבל קארין לא יכלה שלא להבחין בשלוש המזוודות שניצבו ליד הדלת ובישרו על הפרידה הקרובה. ובכל זאת, דאגתה גברה מרגע לרגע, משום שפנגלי נשאר הרבה יותר מדי רגוע וידידותי לטעמה. מהו הביטוי הצבאי הישן, ‘חדוות השחרור’?
“הגיע הזמן לעבור לנושאים רציניים יותר,” הוא אמר והצמיד אצבע לשפתיו. הוא ניגש לדלת והוריד מהמתלה את מעילו הכבד. קארין חשבה לנסות לברוח, אבל אם תעשה זאת, כאשר הוא בסך הכול התכוון לספר לה על שובו למוסקבה, היא תיחשף. הוא עזר לה ללבוש את המעיל וליווה אותה החוצה.
קארין הופתעה כשלפת את זרועה בכוח וכמעט הצעיד אותה ברחוב הנטוש. בדרך כלל היא שילבה את זרועה בזרועו, כדי שהעוברים והשבים יניחו שהם אב ובתו בעת טיול רגלי נינוח, אבל לא היום. היא החליטה שאם הם ייתקלו במישהו, אפילו בקולונל הזקן, היא תעצור לדבר אתו, שכן ידעה כי פנגלי לא יסתכן בחשיפתם בנוכחות עד ראייה.
פנגלי המשיך בלהגו העליז. זה כל כך לא התאים לו, עד שדאגתה של קארין גברה ועיניה התרוצצו לכל עבר, אבל נראה שאף אחד מלבדם לא יצא להליכה היומית שלו ביום קודר ואפור זה.
כשהגיעו לקצה היער הביט פנגלי סביב, כמו תמיד, לבדוק אם מישהו עוקב אחריהם. אם היה שם מישהו, הם היו סבים על עקבותיהם וחוזרים לבית הקטן. אבל לא היום.
השעה עוד לא הייתה אפילו ארבע אחר הצהריים, אבל האור כבר החל להיחלש ובחוץ נעשה חשוך יותר מרגע לרגע. הוא הידק את אחיזתו בזרועה והם ירדו מהדרך אל השביל שהוביל לתוך היער. קולו השתנה והיה כעת צונן כמו אוויר הערב הקר.
“אני יודע שתשמחי לשמוע, קארין” – הוא אף פעם לא קרא לה קארין – “שקיבלתי קידום ובקרוב אחזור למוסקבה.”
“ברכותי, קומרד. מגיע לך.”
הוא לא שחרר את אחיזתו. “אם כן, זוהי הפגישה האחרונה שלנו,” הוא המשיך. האם היא יכולה לקוות ש… “אלא שמרשל קושבוי הטיל עלי משימה אחת אחרונה.” פנגלי לא פירט, כמעט כאילו רצה שתהיה לה שהות להרהר בכך. הם העמיקו אל תוך היער, ועכשיו היה חשוך כל כך, שקארין בקושי ראתה מטר לפניה. אבל נדמה שפנגלי יודע בדיוק לאן הוא הולך, כאילו התאמן מראש על כל צעד.
“ראש מערך הריגול הנגדי שלנו,” הוא אמר בשלווה, “חשף סוף־סוף את הבוגד בשורותינו, את האדם שבגד במולדת במשך שנים. הם בחרו בי לבצע את פעולת התגמול הראויה.”
לפיתתו העזה רפתה סוף־סוף והוא הניח לזרועה. האינסטינקט הראשוני שלה הורה לה לברוח, אבל הוא בחר את המיקום היטב. עצים צפופים מאחוריה, המכרה הנטוש לימינה, ולשמאלה שביל צר שבקושי הצליחה לראות בחושך, וגבוה ומאיים מולה – אביה החורג, שנראה שלֵו וערני מתמיד.
פנגלי שלף אקדח מכיס מעילו בתנועה אטית, ואחז בו בצורה מאיימת לצד גופו. האם קיווה שתנסה להימלט, כדי שיזדקק ליותר מכדור אחד כדי להרוג אותה? אבל היא המשיכה לעמוד, נטועה במקומה.
“את בוגדת,” אמר פנגלי, “שהסבה יותר נזק למטרה שלנו מכל סוכן אחר בעבר. ולכן תמותי מות בוגדים.” הוא הציץ לכיוון לוע המכרה. “אני אהיה במוסקבה הרבה לפני שימצאו את הגופה שלך, אם בכלל ימצאו אותה.”
הוא הרים את האקדח לאט עד גובה עיניה של קארין. רגע לפני שלחץ על ההדק היא חשבה על ג’יילס.
ירייה בודדת הדהדה בין עצי היער. להקה של ציפורים מבוהלות התעופפה באוויר, וגופה צנח אל האדמה.
אין עדיין תגובות