מה קורה לזהבה כשהיא פוגשת את שלושת הדג-דובים מתחת למים? בסיפור מעורר השראה זה תהנו מאגדת הילדים המוכרת מזווית מבט […]
היה הייתה דגת זהב קטנה וחייכנית עם סנפירים מוזהבים ומתולתלים ושמה זהבה.
הדגה הקטנה זהבה אהבה לשחק תופסת או סתם לשבת בחוץ עם כל המשפחה במרפסת.
היא אהבה לצחוק עם הדגיגונים האחרים, לשייט במהירות בתוך המים החמימים ולצאת לטיולים ברחבי הים עם המשפחה שלה – עם אמא דגית-זהבית החייכנית, עם אבא דג-זהב אדום זנב ועם אחיה הנבון – דגיגון זהבהבון שזכה במקום הראשון בתחרות משחקי עפיפון.
ביום בהיר אחד אחר הצהריים, כשאבא ואמא היו עסוקים כפל כפליים, זהבה החליטה לצאת לטייל – לאסוף צדפים מיוחדים בכל מיני צבעים כדי להכין שרשרת מיוחדת שתענוד לצווארה.
זהבה הדגיגה שחתה להנאתה בתוך המים, בין צמחי הים הירוקים. היא אספה כל מיני צדפים והביטה על פרחי המים הצבעוניים.
היא פגשה את הדג המעופף, שפעם היה שכן שלהם בשכונה אבל התעופף לבית יותר גבוה, ענתה לו בנימוס ואז המשיכה בשביל החול הצהבהב.
בדרכה זהבה שלחה קריצה קטנה כדי לשמח את מלפפון הים החמוץ, לחצה את אחת משמונה הידיים של התמנון לשלום, והמשיכה בשמחה לחפש עוד צדפים בשלל צורות וגוונים.
זהבה הסתובבה בשבילי הים החוליים וכשהגיעה לדרך הקונכיות החומות, היא קצת התבלבלה לה. זהבה הקטנה חששה שאיבדה את הדרך הביתה. כבר נהיה מאוחר.
השבילים בתוך יער צמחי המים לא היו מוכרים לה והיא הבינה שהיא תעתה בדרכה.
זהבה הקטנה נגעה בתלתלי הסנפירים המוזהבים שלה, גירדה בראשה בדאגה וחשבה לעצמה "אוי מה אעשה? לאן אפנה עכשיו?"
היא הביטה על יער האצות הירוקות והתחילה להרגיש עייפה.
זהבה התלבטה והתלבטה עד שהבטן הקטנה שלה התחילה להשמיע רעשים.
"אני רעבה, אולי אגש אל בתי האלמוגים האדומים האלה" אמרה לעצמה הדגיגה הקטנה ואז החלה לשחות במרץ אל שונית האלמוגים שנתגלתה באופק.
כשהגיעה זהבה אל האלמוגים הגדולים היא הייתה רעבה ועייפה. היא רצתה לסעוד את ליבה בארוחה טעימה אבל הייתה רחוקה מהבית ומהאוכל הטעים של אמא דגה; פתיתים, פשטידה, לביבות או אפילו עוגה!
הבטן של זהבה הקטנה שוב קירקרה.
זהבה התקרבה אל הדלת של בית האלמוגים הראשון. הבית היה מקושט בצבעים ובלונים. היא קראה את השלט שהיה תלוי על הדלת ועליו כתוב באותיות צבעוניות ומצחיקות :
"כאן גרים בשמחה גדולה, דִגדוגים, צחוק והרבה המולה, דג-ליצן ובת זוגתו דגית-ליצנית והילדים הבת דגיגה-ליצנונית והבן דג-ליצנון"
זהבה צחקה וצחקה מהשלט ואז דפקה על הדלת. אף אחד לא ענה.
היא לחצה על הפעמון שהשמיע קולות של צחוק ומסיבה, אבל אף אחד לא היה בבית או בסביבה.
"היום כבר לא תהיה לי מסיבה" חשבה לעצמה זהבה. הדלת הייתה סגורה וזהבה נעשתה עוד יותר רעבה ועייפה.
היא המשיכה בדרך החול הבהירה אל בית האלמוגים השני שהיה מלא באורות ובשלל צבעים וצורות.
היא עמדה מול הדלת וקראה את השלט המואר שהיה תלוי על הדלת עם מנורות חשמל מהבהבות באותיות זוהרות:
"כאן גרה משפחת דגי החשמל – המשפחה המחשמלת שמאירה
את כל השונית בהרבה אור"
לזהבה הקטנה כבר לא היו כוחות. היא חשבה לעצמה, מנסה להחליט מה לעשות; "דג חשמל זה אולי נשמע נחמד אבל אם אצלצל בפעמון, אני עלולה להתחשמל! אווצ' זה עלול לכאוב! אולי עדיף לחפש פתרון יותר טוב!"
אז זהבה וויתרה על החוויה המחשמלת, והמשיכה לכיוון המרוחק של השכונה, אל עבר בית גדול בן שתי קומות, בצבע צהוב, עם קישוטי פנינים לבנות, רעפי אלמוגים אדמדמים, מעוטרים בקונכיות וצדפים.
כאשר זהבה התקרבה אל הבית, היא הבחינה באורות הבוקעים מהחלונות והריחה ניחוחות נפלאים של מאכלים מתוקים.
"איזה כיף!" מחאה זהבה את כפות סנפירי הפז שלה בצהלה. "וואו איזה ריח! מעניין אם יסכימו אותי לארח?"
היא חצתה את הגינה המטופחת שהייתה מלאה בפרחי נופר צהובים ולבנים והתקרבה בזריזות אל דלת בית האלמוגים.
הדלת הייתה מעט פתוחה. כעת התגנבו לאפה ריחות מתוקים של פירות ודבש.
אין עדיין תגובות