זְכוֹר, גוף

מפגשי אהבה חטופים בחדר מלון מרופט ליד הנמל או בקיטון אחורי של חנות סדקית, תחושת אשמה מתמדת שאך מְלַבָּה את היצר ומסעירה את החושים, עלמים לוונטיניים דקי גזרה, דוברי יוונית, ערבית, איטלקית או צרפתית, הצועדים ברחובות עירם הקוסמופוליטית ומחפשים אהבה, ועולם יווני-הלני שלם, היסטורי ומיתי, של נפשות חדורות תשוקה – אלה הן אבני הבניין שמהן עשויה שירת הארוֹס הגדולה של קונסטנדינוס קָוואפיס.

קוואפיס (1933-1863), בן המיעוט דובר היוונית באלכסנדריה, היה אלמוני כמעט לגמרי בחייו, אך כיום הוא נחשב בעיני רבים לגדול משוררי היוונית המודרנית. יצירתו נחלקת כמעט שווה בשווה בין שירים היסטוריים ופילוסופיים, ברוח המסורת ההלניסטית המהוללת, ובין שירת חשק, יוונית ברוחה לא פחות, שעמוד התווך שלה הוא רגע ההיזכרות: באמצעות כוח הזיכרון בורא קוואפיס מחדש את רגעי נעוריו, מזקק אותם מכל סממני הקיום הארעי והופך אותם לשירה ארוטית אדירה – במובנו המקורי והנשגב של המושג "ארוטי". הספר שבידכם מוקדש כולו לשירת התשוקה של המשורר האלכסנדריני, ומאגד את רובם המכריע של השירים השייכים לסוגה זאת.

[…]

שירי הספר מסודרים, בחריגות קלות, לפי סדר כרונולוגי, החל ב-1908 וכלה ב-1932. בסוף הקובץ מרוכזים, על פי סדר כתיבתם, כמה מן השירים ה"גנוזים", כלומר אלה שהמשורר בחר שלא לפרסמם, בדרך כלל בשל נועזותם היתרה, אך גם לא השמיד אותם. שירים אלה ראו אור לראשונה רק ב-1968, כשלושים וחמש שנים אחרי מות המשורר. "יוֹם יָבוֹא וּבְחֶבְרָה טוֹבָה יוֹתֵר, / אִישׁ אַחֵר, הֶעָשׂוּי בִּדְמוּתִי, / עוֹד יוֹפִיעַ וְיִפְעַל חָפְשִׁי", מנבא קוואפיס בשיר שבו בחרתי לפתוח את הספר, שיר שרבים ראו בו מעין מניפסט מוקדם של חירות האהבה החד-מינית. אם החברה שבה אנו חיים כיום היא אכן טובה יותר או לא – זוהי שאלה גדולה. אך אין ספק שלפחות במקומות מסוימים על פני הגלובוס, נבואתו-משאלתו של קוואפיס התבררה, למרבה השמחה, כנבואת אמת.

מקט: 4-644-1042

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מפגשי אהבה חטופים בחדר מלון מרופט ליד הנמל או בקיטון אחורי של חנות סדקית, תחושת אשמה מתמדת שאך מְלַבָּה את […]

---

 

זְכוֹר, גוף

זְכֹר, גּוּף, לֹא רַק כַּמָּה נֶאֱהַבְתָּ,

לֹא רַק אֶת הַמִּטּוֹת שֶׁבָּהֶן שָׁכַבְתָּ,

אֶלָּא גַּם אֶת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁהִבְלִיחוּ בְּגָלוּי

בָּעֵינַיִם שֶׁהִבִּיטוּ בְּךָ,

בַּקּוֹלוֹת שֶׁרָעֲדוּ בִּשְׁבִילְךָ –

וְרַק מִכְשׁוֹל מִקְרִי סִכְּלָן.

עַכְשָׁו, כְּשֶׁכָּל זֶה הוּא נַחֲלַת הֶעָבָר,

נִדְמֶה כִּמְעַט שֶׁגַּם אַתָּה הִתְמַסַּרְתָּ

לַתְּשׁוּקוֹת הָאֵלֶּה, זְכֹר אֵיךְ הֵן הִבְלִיחוּ

בָּעֵינַיִם שֶׁהִבִּיטוּ בְּךָ,

אֵיךְ הִרְעִידוּ קוֹלוֹת בִּשְׁבִילְךָ, זְכֹר, גּוּף.

 

1918

 

 

צפוּנות

אַל יְנַסֶּה אִישׁ לְגַלּוֹת מִי הָיִיתִי

עַל סְמַךְ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי וְכָתַבְתִּי.

הָיָה מִכְשׁוֹל שֶׁשִּׁבֵּשׁ

אֶת מַעֲשַׂי וְאֶת אֹרַח חַיַּי.

הָיָה מִכְשׁוֹל שֶׁחָסַם אוֹתִי

כָּל אֵימַת שֶׁהִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר.

רַק עַל סְמַךְ הַכְּמוּסִים בְּמַעֲשַׂי

וּמִתּוֹךְ הַצְּפוּנִים שֶׁבִּכְתָבַי

אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהָבִין.

וְאוּלַי כְּלָל אֵין טַעַם לִטְרֹחַ

וּלְהִתְאַמֵּץ לְגַלּוֹת אֶת שֶׁהָיִיתִי:

יוֹם יָבוֹא וּבְחֶבְרָה טוֹבָה יוֹתֵר,

אִישׁ אַחֵר, הֶעָשׂוּי בִּדְמוּתִי,

עוֹד יוֹפִיעַ וְיִפְעַל חָפְשִׁי.

 

1908

 

 

תובנה

שְׁנוֹת נְעוּרַי, יְמֵי הַהוֹלְלוּת הָאֵלֶּה –

כֹּה בְּרוּרָה לִי עַכְשָׁו מַשְׁמָעוּתָם.

 

כַּמָּה מְיֻתָּרוֹת הָיוּ הַחֲרָטוֹת, כַּמָּה מֻפְרָכוֹת…

 

אֲבָל אָז עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי אֶת מַשְׁמָעוּתָם.

 

שֶׁהֲרֵי בִּנְעוּרַי הַפְּרוּעִים

סֻתַּת אָפְיָהּ שֶׁל שִׁירָתִי,

נִתְווּ קַוֶּיהָ שֶׁל אָמָּנוּתִי.

 

וּמִשּׁוּם כָּךְ הָיוּ הַחֲרָטוֹת רָפוֹת כָּל כָּךְ,

וְהַחְלָטוֹתַי לְרַסֵּן אֶת עַצְמִי, לְהִשְׁתַּנּוֹת,

הֶחְזִיקוּ מַעֲמָד שְׁבוּעַיִם, לְכָל הַיּוֹתֵר.

 

1918