2 מאמרים מכוננים של איין ראנד (המופיעים כנספח בספר "קפיטליזם – האידאל") בהם מניחה איין ראנד את התשתית להגנה מוסרית […]
זכויות אדם
איין ראנד
מי שמבקש לדגול בחברה חופשית – כלומר בקפיטליזם – חייב להבין שהבסיס הדרוש לכך הוא עיקרון זכויות הפרט. מי שמבקש לתמוך בזכויות הפרט, חייב להבין שקפיטליזם הוא המערכת היחידה שיכולה לקיים אותן ולהגן עליהן. ומי שמעוניין להעריך את היחס שבין חופש לבין מטרותיהם של האינטלקטואלים בימינו, יכול להעריך זאת באמצעות העובדה שמושג זכויות הפרט מושמט, מעוות ומסולף, ונידון לעתים רחוקות, במיוחד על ידי מי שמכנים את עצמם "שמרנים".
המושג "זכויות" הוא מושג מוסרי – מושג המספק מעבר לוגי מהעקרונות המנחים את פעולותיו של הפרט לעקרונות המנחים את יחסיו עם אחרים – מושג ששומר ומגן על המוסר של הפרט בהקשר חברתי – הקישור בין הקוד המוסרי של האדם לבין מערכת החוק של החברה, בין אתיקה ופוליטיקה. זכויות הפרט הן האמצעי להכפפת החברה לחוק המוסרי.
כל מערכת פוליטית מבוססת על קוד אתי כלשהו. תורות המוסר הדומיננטיות בהיסטוריה האנושית היו גרסאות של הדוקטרינה הקולקטיביסטית-אלטרואיסטית שמכפיפה את הפרט לסמכות גבוהה יותר, מיסטית או חברתית. כתוצאה מכך, רוב המערכות הפוליטיות היו גרסאות שונות של אותה עריצות אטטיסטית, שנבדלו ביניהן רק בדרגה, לא בעיקרון היסודי, ושהוגבלו רק על ידי מסורת, כאוס, מקרים של עימותים אלימים או משברים תקופתיים. בכל המערכות הללו, כללי המוסר יושמו ביחס לפרט אך לא ביחס לחברה. החברה הושמה מחוץ לחוק המוסרי, כהתגלמותו של החוק, כמקורו או כפרשן היחיד שלו – והחדרת התפיסה של הקרבה עצמית כחובה חברתית נחשבה למטרתה העיקרית של האתיקה בקיומו של האדם.
מאחר ש"חברה" כישות לא קיימת, שכן חברה היא רק קבוצה של אנשים פרטיים, פירוש הדבר היה כי, למעשה, שליטי החברה היו פטורים מהחוק המוסרי; הם היו כפופים רק לטקסים מסורתיים, החזיקו בכוח מוחלט ותבעו ציות עיוור – לפי העיקרון המובלע כי "הטוב הוא מה שטוב לחברה (או לשבט, לגזע, לאומה), וציוויי השליט הם קולו של הטוב על פני האדמה".
עיקרון זה נכון ביחס לכל המערכות האטטיסטיות, ביחס לכל הגרסאות של האתיקה הקולקטיביסטית-אלטרואיסטית, המיסטית או החברתית. הביטוי "הזכות האלוהית של המלכים" הוא תמצות התאוריה הפוליטית של הגרסה הראשונה; "קול המון כקול שדי" – של השנייה. דוגמאות ידועות לכך הן: התאוקרטיה של מצרים, שפרעה שימש בה התגשמות האל; שלטון הרוב הלא-מוגבל או הדמוקרטיה של אתונה; מדינת הרווחה של קיסרי האימפריה הרומית; האינקוויזיציה של ימי הביניים המאוחרים; המלוכה האבסולוטית של צרפת; מדינת הרווחה של פרוסיה של ביסמרק; תאי הגזים של גרמניה הנאצית; בית המטבחיים של ברית המועצות.
כל המערכות הפוליטיות הללו היו ביטויים של האתיקה הקולקטיביסטית-אלטרואיסטית – והמאפיין המשותף להן הוא העובדה שהחברה עמדה מעל החוק המוסרי, כשליט כל יכול גחמתי. כך, מבחינה פוליטית, כל המערכות הללו היו גרסאות של חברה לא מוסרית.
ההישג המהפכני היסודי ביותר של ארצות הברית של אמריקה היה הכפפת החברה לחוק מוסרי.
עיקרון זכויות הפרט של האדם ייצג את הרחבת המוסר למערכת החברתית – כהגבלת הכוח של המדינה, כהגנה על האדם נגד הכוח הברוטלי של הכלל, כהכפפת הכוח לזכות. ארצות הברית הייתה החברה המוסרית הראשונה בהיסטוריה.
כל המערכות הקודמות ראו את האדם כאמצעי של הקרבה למטרות של אחרים, ואת החברה כמטרה בפני עצמה. ארצות הברית ראתה את האדם כמטרה בפני עצמה, ואת החברה כאמצעי לדו-קיום של שלום בין פרטים, שנעשה באופן מאורגן, וולונטרי. כל המערכות הקודמות טענו שחיי האדם שייכים לחברה, שהחברה יכולה להיפטר מן האדם בכל דרך שתבחר, וכי כל סוג של חופש שממנו הוא נהנה ניתן לו רק בחסד, ברשותה של החברה, והוא יכול להישלל בכל עת. ארצות הברית דגלה בכך שחיי האדם הם בבעלותו בזכות (כלומר: לפי עיקרון מוסרי ועל פי טבעו), שזכות שייכת לפרט, שלחברה כשלעצמה אין כל זכויות, ושהמטרה המוסרית היחידה של ממשלה היא ההגנה על זכויות הפרט.
"זכות" היא עיקרון מוסרי המגדיר ומאשרר את חופש הפעולה של אדם בהקשר חברתי. יש רק זכות יסודית אחת (כל השאר הן תוצאותיה או נגזרותיה): זכותו של אדם לחייו שלו. החיים הם תהליך של קיום עצמי ושל פעולות של ייצור עצמי; הזכות לחיים משמעה הוא הזכות לבצע פעולות של קיום עצמי וייצור עצמי – כלומר: החופש לבצע את כל הפעולות הדרושות לקיום חייו של יצור רציונלי, לפי טבעו, לקידום חייו שלו, להגשמתם ולהנאתו (זו המשמעות של הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר).
מושג ה"זכות" מתייחס רק לפעולה – ובמיוחד, לחופש פעולה. משמעותו היא חופש מפני כפייה או פגיעה פיזית על ידי אנשים אחרים.
לפיכך, זכות, ביחס לכל פרט, היא האישור המוסרי לדבר חיובי – לחופש של הפרט לפעול לפי שיפוטו שלו, למען מטרותיו שלו, על פי בחירתו החופשית, ללא כפייה. באשר לשכניו, זכויותיו לא מטילות שום מחויבויות עליהם, מלבד מחויבויות מסוג שלילי: להימנע מהפרת זכויותיו.
הזכות לחיים היא המקור של כל הזכויות – והזכות לקניין היא היישום היחיד שלהן. ללא זכויות קניין, זכויות אחרות אינן אפשריות. מאחר שהאדם צריך לקיים את חייו באמצעות עבודתו שלו, אדם שניטלת ממנו הזכות לתוצרי עבודתו נותר חסר אמצעים לקיים את חייו. אדם שתוצרי עבודתו נלקחים ממנו על ידי אחרים, הוא עבד.
זכרו שהזכות לקניין היא זכות לפעולה, כמו כל הזכויות האחרות; היא אינה הזכות לדבר [לאובייקט] כלשהו, אלא לפעולה יצרנית, לפעולה של ייצור מוצר או השגתו כתגמול על עבודה. אין ערובה לכך שהאדם ישיג נכס כלשהו אלא רק לכך שהוא יהיה בעליו של נכס שהוא ייצר או הרוויח. זוהי הזכות להשיג, לשמור, להשתמש ולהיפטר מערכים חומריים.
מושג זכויות הפרט הוא כה חדש בהיסטוריה האנושית כך שרוב האנשים עדיין לא תפסו אותו באופן מלא. בהתאם לשתי תורות המוסר, המיסטית או החברתית, ישנם הטוענים שזכויות הן מתת האל, ואחרים – כי זכויות מוענקות על ידי החברה. אך למעשה, מקור הזכויות הוא טבע האדם.
הצהרת העצמאות [של ארצות הברית] מכריזה כי [ל]בני האדם "הוענקו על ידי בוראם זכויות מסוימות שלא ניתנות להעברה". עניין מוצאו של האדם – ללא תלות באמונה אם הוא נוצר על ידי בורא או על ידי הטבע – לא משנה את העובדה שהוא ישות מסוג מסוים – יצור רציונלי – שאינו יכול לפעול בהצלחה תחת כפייה, ושזכויות הן תנאי הכרחי לדרך הקיום שלו.
"המקור של זכויות האדם אינו חוק אלוהי או חוק של בית המחוקקים, אלא חוק הזהות. א' היא א' – ואדם הוא אדם. זכויות הן התנאים הדרושים על ידי טבעו של האדם לקיום תקין של חייו. כדי שהאדם יחיה על פני האדמה, זה נכון עבורו, כלומר הוא צריך וזוהי זכותו, להשתמש בתבונתו, זה נכון עבורו לפעול על פי שיפוטו החופשי, זה נכון עבורו לעבוד כדי להשיג את ערכיו ולהחזיק בתוצרי עבודתו. אם חיים על פני האדמה הם מטרתו, יש לו זכות לחיות כיצור רציונלי: הטבע חוסם בפניו את האי רציונלי". (מרד הנפילים)
הפרת זכויות האדם משמעה הוא לכפות על האדם לפעול נגד שיפוטו שלו, או להפקיע את ערכיו. ביסודו של דבר יש רק דרך אחת לעשות זאת: על ידי שימוש בכוח פיזי. קיימים רק שני גורמים שיכולים להפר את זכויות האדם: העבריינים והממשלה. ההישג הגדול של ארצות הברית היה לקבוע הבדל בין השניים – על ידי איסור על הממשלה לפעול בחסות החוק בדרכים הדומות לאלה שבהן פועלים עבריינים.
הכרזת העצמאות קבעה את העיקרון ש"כדי להגן על זכויות אלה, מיוסדות ממשלות". עיקרון זה סיפק את הצידוק התקף היחיד לממשלה והגדיר את מטרתה הראויה היחידה: להגן על זכויות האדם על ידי הגנתו מפני אלימות פיזית.
בכך השתנה תפקידה של הממשלה מתפקיד של שליט לתפקיד של משרת. הממשלה יוסדה כדי להגן על האדם מפני עבריינים – והחוקה נכתבה כדי להגן על האדם מפני הממשלה. מגילת הזכויות [של ארצות הברית] לא כוונה כלפי אזרחים פרטיים, אלא כלפי הממשלה – כהכרזה מפורשת שזכויות הפרט תפסו את מקומו של כל כוח ציבורי או חברתי.
אין עדיין תגובות