זכרונות

הספר מתחיל כסיפור אהבה בין שני צעירים שראו אחד את השנייה ונישאו למרות נורמות חברתיות שבהן המנהג להינשא בשידוך ברובו היה תועלתי. הנישואין נערכו בין בחורה צעירה ויפה, שמשפחתה ענייה, וצעיר מרדן, שמשפחתו אמידה, ששאף לצאת מתחום עולמו הצר ולראות עולם. כך התחיל הסיפור של סבא וסבתא שלי שלולא כן המשפחה שלי לא הייתה קיימת היום.
הספר אודות ההורים שלי נכתב על התקופה של טרום מלחמת העולם השנייה, תקופת המלחמה ולאחריה עד הרגע שבו הורי מכירים אחד את השנייה ונישאים. הורי גדלו בעולמות שונים, אבי נולד למשפחה שדגלה והושפעה מהתנועה הציונית ואמי נולדה למשפחה שנטתה לחברה והתרבות הפולנית. המשפחות היו מסורתיות ובחלקן אורתודוכסיות אולם הצעירים שבהן נטו לתפיסות חיים לא אורתודוכסיות.
הרצון לכתוב אודות הורי נובע מהצורך לשמר ולזכור, לעולם לא לשכוח. היו משפחות, היו חיים, היו חלומות שכולם נרמסו ומהנתק והאובדן בנו חיים חדשים. אם לא נפתח צוהר לחיים שהיו, לעולם שהיה ואבד, הכול יישכח וייזרק לתהום הנשיה.
הורי, במהלך השנים, העלו מדי פעם זיכרונות שהיו כמו פירורי מידע, כמו יהלומים קטנים ונוצצים המפוזרים באיזה חלל שאותם היה צריך לכנס ולסדר ולתת להם ביטוי מוחשי. הם החלו את חייהם במשפחות שחיו חיים מלאים, טובים, מאושרים ושלא מרצונם חוו אובדן וניתוק ממשפחותיהם הגרעיניות. מהאפר והעפר, מהאובדן, מטלטלות המלחמה, הם בנו חיים והקימו משפחה.
כבת לניצולי שואה מצאתי לנכון לכתוב על ההורים שלי. זיכרונות שאותם סיפרו הורי, בצורה ספוראדית, שאותם ליקטתי וכינסתי לעלילה. חוויית הכתיבה הייתה מאוד רגשית וגרמה לי להתקרב לאנשים אהובים שאותם אני רוצה להבליט ואם אפשר גם להנציח. הרגשתי שאני עושה מסע חיים עם ההורים שלי גם בלי להיות איתם.

מקט: 001-2980-001

הספר מתחיל כסיפור אהבה בין שני צעירים שראו אחד את השנייה ונישאו למרות נורמות חברתיות שבהן המנהג להינשא בשידוך ברובו […]

---

מטרמבובלה לפלוצק

א

בעיירה עתיקת יומין בדרום פולין, טרמבובלה, גר בחור צעיר ונמרץ, לאון-נחמיה, עם הוריו, אחיו ואחיותיו. משפחת שמיצלר אמידה ורואה עצמה כמובילה ומכובדת בעיירה. סלון ביתם הוא מקום מפגש לאנשים בעלי ייחוס.

ללאון בצעירותו התווסף השם נחמיה כיוון שילדים במשפחת שמיצלר נפטרו בעודם תינוקות.

אמא הלכה לרב העיירה ושאלה, "רבי, מה נעשה? הילדים שלי נפטרים?".

השיב הרבי, "הוסיפי לילד לאון את השם נחמיה".

אכן, מאז הוספת השם ניחם השם ולא נפטרו עוד ילדים במשפחה.

משפחת שמיצלר חמה ומלוכדת אך לפעמים יש מריבות בין לאון לאחיותיו הרואות בו פוחז צעיר. לאון אוהב מוסיקה וחיי-חברה ורואה באחיותיו נשים צעירות אך מיושנות בדעתן. קשה להן לקבל קדמה, קשה להן לקבל אותות חיבה. לאון הוא צעיר חם, אוהב, שואף לראות עולם ולא רק את מקום הולדתו הקטן. עולמו נראה לו צר והוא בוער להרחיב את חוויותיו האישיות.

"אני הולך להתגייס לצבא", אומר לאון לאחותו נטה.

"רק הוללים ופוחזים מתגייסים", עונה נטה.

"לא משנה, כבר חתמתי ואני בתזמורת של הצבא, נגן חצוצרה. אני הולך לראות עולם", עונה לאון.

ב

במרכז פולין שוכנת פלוצק, עיר נופש קטנה בראש ההר לרגלי נהר הוויסלה ומסביבה יערות עבותים. ביערות אלה שוכנים לעיתים צוענים הבאים לעבוד בעיירת הנופש בנגינה ובעבודות-דחק של מרכזי נופש. ליד העיר יש מחנה צבאי והחיילים מתכוננים למצעד שיעבור ברחוב הראשי, רחוב שירוקה (הרחוב הרחב).

חיילים במדים מגוהצים למשעי עם אותות חגיגיים הולכים בשורות-שורות. רוכבי הסוסים והדגלנים צועדים בראש, אחריהם התזמורת המנגנת מרשים מוכרים ואחריהם חיל הרגלים. מפקד החיילים רכוב על סוסו בראש התהלוכה הנכנסת לרחוב שירוקה ההומה באנשי העיר המשתאים מהמראה הססגוני.

"איזה יום אוגוסט נהדר", חושב לאון בצעידתו. "איזו עיירה יפה ומסוגננת עם בתי-עץ מעניינים. מעניין אם גרים פה יהודים".בין אנשי העיירה יש מספר משפחות יהודיות החיות במקום שנים רבות. הן בדרך כלל די-עניות אך חיי המשפחה שלהן מאוד קרובים ומאושרים. סבים וסבתות, ילדים ונכדים שרבים מהם חיים סביב בתים בעלי פטיו משותף.

"איזה מצעד יפה", אומרת בחורה צעירה, יפת-מראה ושחורת שיער, שצוחקת בקול ומשוחחת עם אחיה ואחיותיה.

"בחורה יפהפייה, אני חייב להכיר אותה", חושב לאון הרואה אותה מזווית עינו.

אסתר

לאון-נחמיה

ג

בקצה העיירה שוכן בית הכנסת ובית המדרש העתיק של העיר. לידו ניצב מבנה ישן מעץ עם גג רעפים מחוספסים-ישנים, ביתו של רב העיר.

"רבי, אתמול ראיתי בחורה יפהפייה, שחורת שיער ובעלת פנים נהדרות" פונה לאון לרב העיר.

"בטח, בחור צעיר, אך תאמר לי מי אתה ומאיפה באת", עונה הרב.

"באתי מעיירה בדרום, טרמבובלה, אני בן למשפחת שמיצלר", עונה לאון. "כבוד הרב, רציתי לצאת מהעיירה שלי לראות עולם, בטח יש עוד מקומות בעולם, אנשים שאפשר לראות ולהכיר".

"בחור צעיר ונכבד", אומר הרב, "לך לרחוב הפרחים (kwiatka) שליד הרחוב הרחב (szeroka). במספר חמש גרות מספר משפחות יהודיות מאותה משפחה, משפחת פרוסק. תאמר למשפחה שהרב שלח אותך אליהם והם לא יתנגדו להכניס אותך לביתם. אתה נראה לי בחור הגון וטוב".

"כבוד הרב, אני מודה לך מאוד". לאון מניד בראשו ויוצא.
ישינובקה

א

ישינובקה הוא כפר קטן ומנומנם שרוב תושביו יהודים, דוברי יידיש, החיים במספר רחובות שבהם פזורים בתי עץ ישנים. בשבילי הכפר, שרובם בוציים מהגשמים הרבים, עוברות עגלות רתומות לסוסים. בבואך לפאתי הכפר זורם נהר המשמש מספר טחנות קמח. יש יהודים העובדים כחייטים ויש משפחות בעלות מתפרה וכל המשפחה עוסקת בתפירה.

"יוס'לה, קיבלנו מכתב מארץ-ישראל מפנינה. היא הגיעה עם קבוצת ההכשרה והם הקימו מחנה ביחד עם אנשים שהם ילידי ארץ-ישראל. אין כמו ארץ-ישראל ליהודים. אנחנו חיים בגלות, אבל כולנו צריכים לעלות ולהתיישב בארצנו ולבנות מדינה כמו שאמר הרצל", אומר אברהם גרין, אבא של יוס'לה.

"אוי, אבא, זה נהדר. גם אני רוצה לעלות לארץ-ישראל, אבל רק כשאהיה גדול, אחרי שאגמור את הגימנסיה ואחרי שאלמד באוניברסיטה. בגימנסיה תרבות מספרים לנו הרבה על ארץ-ישראל, על מקומות היישוב, על הכשרה", עונה יוס'לה.

"יוס'לה, בן יקר, אתה חכם וטוב כמו אחיך הגדול דב שיהיה מורה בגימנסיה תרבות. יוס'לה, אביגדור ויפה, בואו לעזור עם התפירה כי יש לנו הזמנה מאוד גדולה מהצבא הפולני", עונה האב אברהם.

"בטח, אבא, תמיד אעזור. אני אשב עם יפה ואביגדור וביחד נעזור", עונה יוס'לה.

כל המשפחה יושבת סביב שולחנות שעליהם מוצבות מכונות-תפירה ועוסקת במלאכת התפירה. השמש עדיין בפאתי השמים, שולחת קרניים חמות ונעימות ביום קיץ חמים. מבעד לחלון הפתוח יוס'לה רואה את הנהר ומרגיש את משבי הרוח הקרירים והצוננים שכאילו עוטפים אותו בחיבה ואהבה, ובעיניים טובות ומרצדות מסתכל על הנהר הכחול שבו הוא מבלה לעיתים קרובות בשחייה.

ב

"אבא, אמא, נפצעתי בעין! הפרה החביבה שלנו, פרויקה, לא ראתה ובעטה לי בעין", צועק יוס'לה.

"אוי-ויי, צריך לקחת אותך מהר לעיר הגדולה, שם הרופא צריך לטפל בפצע ובחתכים", קוראת חיה, אמא של יוס'לה.

במהרה אבא ואמא, אברהם וחיה, לוקחים את בנם בעגלה רתומה לסוסים לעיר המרכזית, ביאליסטוק, לרופא היהודי. במרכז העיר, ההומה מתנועת עגלות, מתמרנים אברהם וחיה בכל המהומה כאשר חיה מצביעה על בית מהודר במרכז העיר ואומרת, "הנה, הגענו".

"בואו, יהודים יקרים, אבדוק את הבן שלכם", אומר דוקטור מאירובקה. הדוקטור בודק וחובש את הילד הצעיר. "אין סיבה לדאגה, יוס'לה שלכם יהיה בסדר גמור".

אולם עינו של יוס'לה הייתה פגועה קמעה כל חייו. אך כשהסתכל עליה, במהלך חייו, נזכר בחיבה ובאהבה בפרה פרויקה שליקקה את עינו לאחר שפגעה בו, ובמשפחתו האהובה.