הזיכרונות שלנו הם אוניות הנודדות על גלי הזמן ונושאות את המטען היקר שלהן — מחשבות, תמונות, רגשות, ריחות — בזהירות […]
ספרים
ספר הוא דבר מדהים… אני מסתכל בדף לבן שיש בו ציורים קטנים, מוזרים ומסודרים להפליא, הנקראים אותיות; כל אחת מן האותיות נראית תמימה לגמרי וחסרת כל פשר, אך בהצטרפן זו לזו הן יוצרות מילים והמילים בוראות משמעויות ומרחבים ועולמות.
המדענים מתקשים להסביר כיצד קרה הדבר שיצורים בעלי מודעות אנו — הרי אבני הבניין שלנו, האטומים והמולקולות, הם חסרי כל מודעות.2 אכן מפליא הדבר. פליאה בזעיר אנפין, אך עדיין פליאה, מתרחשת בזמן הקריאה. כיצד קורה הדבר שאותיות שאין להן שום משמעות בפני עצמן מצטרפות זו לזו ומתארות לא רק משמעויות אלא גם רגשות? נצרף ל־פ”ה את למ”ד, יו”ד, אל”ף ו־ה”א ונקבל את רגש הפליאה, שאינו נוכח באף אחת מן האותיות של המילה המתארת אותו…
2 לא הכול יסכימו עם הקביעה הזו. פאנפסיכיזם הוא זרם בפילוסופיה המאמין שישנה נפש לכל היצורים בעולמנו ולעולם בעצמו. המילה Pan פירושה ביוונית “כול” ו־Psyche זוהי “מודעות” או “נפש”. הפאנפסיכיזם מופיע כבר אצל תאלס, עובר דרך לייבניץ ומגיע עד לאלפרד נורת וייטהד. במובן מסוים ניתן לומר שגם המתמטיקאי והפיזיקאי הדגול פרימן דייסון מחזיק בגרסה שאפילו לאטומים ישנה מודעות, אך היא שונה, כמובן, לגמרי ממודעות אנושית.
כאשר אני קורא בספר, אני מרגיש קצת קוסם — אני מתבונן שניות אחדות בדף שלפני ומצליח להפיח רוח חיים במילים והן מתחילות לדבר אלי ואיתי, ולספר את סיפורן והנה כבר מצאתי את השער הנסתר אשר דרכו נכנסתי לממלכתו של אדם אחר, לעתים זה מישהו שנפרד מן העולם כבר לפני עידנים ולפעמים מישהו שאני עשוי לפגוש מחר בבית קפה. גוגול וסרוונטס, טולסטוי וסופוקלס, עגנון ועוז, פרויד וקפקא, סימון וייל וברונו שולץ, דנטה ואנה אחמטובה, ניטשה וג’יין אוסטין, שפינוזה ומרסל פרוסט… כולם מדברים אלי חרש, ולמרות השקט המופתי, קולה של כל מילה ברור להפליא. ואני משוחח איתם ומשוחח עם עצמי. לשיחות שבני אדם משוחחים עם עצמם, אנחנו רגילים לקרוא ״מחשבות״. כאשר ספר בידי, אני שובר את מחסום הזמן ונושם את האוויר של מקומות שבהם לא ביקרתי מעולם. כל ספר הוא עוד מערכת יחסים שפיתחנו, חיים מקבילים שהענקנו לעצמנו, עולם חדש. לכתוב ספר זה כבר מעשה כשפים של ממש, אלכימיה ברמה הכי גבוהה שיש — אתה הופך רגשות ומחשבות למילים ומקווה שהקורא יפענח את המילים שכתבת ויתרגם אותן לרגשות ולמחשבות משל עצמו. אך למרות כוחן של המילים, ישנם רגשות ולמחשבות שהמילים אינן מסוגלות לבטא, ולכן בכל ספר ישנן גם שתיקות. וכאן מתרחשת בריאה “יש מאין” כי גם את השתיקות יכול הקורא המסור לתרגם למחשבות ולרגשות משלו.
***
ביום רע במיוחד שבו סבל אבי ייסורי תופת שגרמה לו מחלת הסרטן שקיננה בגופו, הוא התוודה בפני כי מה שהכי מפריע לו הוא הפגיעה בעיניו שלא מאפשרת לו עוד לקרוא… עם עינויי גוף, חזקים ככל שיהיו, הוא איכשהו למד להתמודד, אך חוסר יכולת לקרוא (הוא סירב להאזין לספרים מוקלטים) גרם לו כאב ששבר את רוחו. אבא עבד מגיל אחת־עשרה ועד גיל שבעים כמסגר ומעולם לא נכנס בשערי אוניברסיטה, אך אהבת הספרים זרמה בכל אחד ואחד מעורקיו וחדרה לשורשי נשמתו.
כאשר הלכו הורי לבית עולמם והפכתי ליתום “עגול” — יתמות אינה עניין של גיל — נהגתי לבוא לביתם ולהתבונן שעות על גבי שעות בארונות עמוסי הספרים שנותרו יתומים אף הם. את רובם איש לא עוד יקרא. הנה טיפה מהאוקיאנוס: כל כתבי ולטר סקוט. פעם התלוצצתי עם אבא שהוא האיש היחיד בעולם שקרא את כל הרומנים של ולטר סקוט, כי אפילו הסופר עצמו לא קרא בהם מפני שהסתפק במלאכת הכתיבה. אולם בין כל כרכי יצירתו של הסופר הסקוטי הפורה היה גם אייבנהו, הספר שהכי הכי אהבתי בילדותי ושדפיו מרוב קריאה בהם כבר לא היו מחוברים זה לזה ועמדו צהובים מזקנה ובודדים ועל סף התפוררות. הספר הוא רומן היסטורי שעלילתו מתרחשת באנגליה במאה השתים־עשרה. יש בספר זה כל מה שרציתי שיהיה בספר — יריבות מרה בין המלך האמיץ ריצ’רד לב ארי ואחיו השפל הנסיך ג’ון, מסעות הצלב לארץ הקודש, קרבות אבירים (השמות שלהם הילכו עלי קסם: בריאן דה בוּאָה־גילבר, רג’ינלד פון־דה־בף, מוריס דה־בראסי…) ורומנטיקה גדולה מן החיים, ליידי רוֹוֶנָה האצילית ורבקה היהודייה היפה, הדעתנית וטובת הלב שמצילה את סר וילפרד אייבנהו, רוברט לוקסלי (רובין הוד), וואמבה ליצן החצר השנון… באותם ימי ילדות של דמיון ונאיביות דימיתי כי לספר חיים משלו, ועלילותיו אינן קבועות מראש אלא תלויות בי, באופן שאקרא בו. כאשר חזרתי וקראתי בספר, שוב ושוב הייתי שרוי באותו המתח כמו בראשונה — מי יודע איך זה הולך להסתיים הפעם… והנה לצדם של הכרכים של ולטר סקוט עומדים להם שמונה כרכים של אלף לילה ולילה ומשלימים שורה. ימים ולילות ביליתי בחברתה של שחרזאדה והתוועדתי לעולמה הקסום של הארוטיקה הרוחשת בלא מעט מהסיפורים בתוך הכרכים האלה (ולכן לא לגמרי ברור אם הם מתאימים לילד בן שבע או שמונה). אני ממשיך לטייל בין המדפים: שלושה כרכים של הקומדיה האלוהית מאת דנטה, כל כתבי לב טולסטוי ואלכסיי טולסטוי (ההיפרבולואיד של המהנדס גרין זו יצירתו המפורסמת); אלכסנדר דיומא האב (שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו) והבן (גברת עם קמליות); כל כתבי אלכסנדר צ׳אקובסקי (זהו עוד סופר שרק אבא קרא את כל הרומנים שלו, המצור על לנינגרד הוא המפורסם שבהם), כרך בודד אך בעל גובה מרשים ודפים רבים מאת סופר הילדים היהודי קורניי צ׳וקובסקי; כל כתביהם של גוגול, קופרין, פלובר, מופסן, הוגו, פרישבין, אילף ופטרוב (שניים־עשר הכיסאות, עגל הזהב), פדייב, קטייב, שולוחוב, צ׳כוב, פושקין, שייקספיר, סלטיקוב־ש’דרין, דוסטויבסקי, יסנין, נגיבין, באבל, לרמונטוב, טורגנייב, נקרסוב; תרגומים לרוסית של עגנון (סיפור פשוט נשמע פשוט נפלא ברוסית), מאיר שלו (רומן רוסי, כמובן), סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז; ספרים לילדים: אגניה בארטו, סמואיל מרשק, סרגיי מיכלקוב, תרגום של נבוקוב לאליס בארץ הפלאות, הרפתקאותיו המופלאות של הברון מינכהאוזן מאת רודולף אריך ראספה, תרגום מופלא של בוריס זחודר לפו הדוב (ברוסית קוראים לו “ויני פוך” ואני חייב להודות שפה ושם התרגום אפילו עולה על המקור); כרך עבה של ה׳ ג’ ולס (האיש הבלתי־נראה, האי של דוקטור מורו, מכונת הזמן ומלחמת העולמות), הומרוס, האפוס של גילגמש, מעיין הכבשים של לופה דה וגה, מילון הכוזרים של פאביץ’, אקוטאגאווה ריונוסוקה (ראשומון, בקרחת היער, ייסורי גיהינום, יומנו של אידיוט), ההיסטוריה של הוקי קרח, מדריך למסגר, דון ז’ואן של ביירון ושירתו של היינה, טרגדיה אמריקאית של תיאודור דרייזר וענבי הזעם של ג׳ון סטיינבק, הפואמה שאה־נאמה מאת פירדווסי (בילדותי ידעתי בעל פה שורות רבות מיצירה מופלאה זו, אך היום איני זוכר דבר), אנציקלופדיה לילדים (בכרך על מדעים ישנה משוואה דיפרנציאלית המתארת את תנועת הסביבון, לא יודע איזה ילד אמור להבין משוואה זו — אני לא מבין אותה גם היום, ואני כבר לא ילד…), עשרות כרכים של האנציקלופדיה הרוסית הגדולה (עמוסה שקרים), שבעה כרכים של משפטי נירנברג (זה היה הספר היחיד על שואה בבית הורי, ניצולי שואה), כמה ספרים של סולז’ניצין ובורחס ושישה כרכים של סרוונטס, עוטה עור הנמר של המשורר הגיאורגי בן המאה ה־12 שותא רוסתוולי (הוא היה נסיך ושר האוצר אצל המלכה תמר), ימי הקונסולים של איבו אנדריץ’, אמיל של רוסו והפואמה הפדגוגית מאת מקרנקו, מדריך ללימוד עברית, יריד ההבלים של ויליאם תאקרי (אימא שלי לימדה ספרות אנגלית וספרות רוסית והרומן הזה היה נושא של התזה שלה. היא אהבה לצטט את האמרה המפורסמת של תאקרי כי “אימא” זהו שמה של אלוהים על שפתותיהם ובלבבותיהם של ילדים קטנים. בארץ עבדה אימא שנים רבות כספרנית וניסתה ככל יכולתה להנחיל לילדים את אהבת הקריאה), כרך שירה של מיאקובסקי… מקום מיוחד על המדף הוקדש לספרים שאני כתבתי, כולל כל התרגומים, אך דווקא התרגום לרוסית שכל כך רציתי שההורים יקראו יצא לאוויר העולם כאשר ההורים כבר לא דרו יותר בעולם זה… ועוד ספרים… ועוד… אני רואה שמאחד הספרים מציצה סימניה מאוד מיוחדת. זוהי רצועה דקיקה של עור, שבשני קצותיה תלויים חפצי קריאה קטנטנים מוכספים: בקצה האחד משקפיים עגולי מסגרת ובקצה השני כרך פתוח לרווחה; הספר עצמו הוא גרסה ברוסית של דברי ימי עם עולם מאת דובנוב… אבא הפסיק לקרוא בעמוד שבו מת נבוכדנצר.
אגב, לא קל היה בברית המועצות של אז לבנות אוסף כה מרשים של ספרים. סיבה אחת מובנת — המחיר. אמנם מחירו של ספר בודד לא היה גבוה במיוחד, אך כאשר מדובר באלפי ספרים העלות הרקיעה שחקים; הסיבה השנייה הייתה, מחסור בספרים. הנה כך מתאר אבי את המצב בזיכרונותיו:
כדי לקנות שני כרכים של אלכסנדר דיומא היה צריך לאסוף עשרה קילוגרם של עיתונים וכתבי עת ישנים ושאר נייר פסולת. תמורתם היית מקבל מין אישור בכתב, ורק עם הפתק הזה יכולת ללכת לקנות ספרים. היום אף אחד לא יאמין לזה, אבל בשביל לרכוש חמישה כרכים של אילף ופטרוב עמדתי בתור משעות הערב עד הבוקר מבלי שיכולתי לעזוב את התור אלא לרגעים ספורים בלבד, מפני שבכל העת הזו ערכו את רשימת הממתינים בתור ומי שלא השיב לקריאת שמו היה נמחק מהרשימה.
אבא ואימא גם הכירו זה את זה בספרייה. אפנה שוב לזיכרונות של אבי:
כיצד פגשתי את החצי השני שלי, האישה שאני מכיר כבר קרוב לשישה עשורים? היא אותה האחת, תודה לאל, שעדיין עוזרת לי מכל לבה ונשמתה גם בזמנים הכי קשים שלי, היום, כאשר מצב בריאותי שקע לתהומות כה עמוקים שכלל לא שיערתי את קיומם. אנחנו תמיד ביחד, גם בשמחה וגם בצער.
יום אחד, באולם הגדול של הספרייה האוניברסיטאית, שם אהבתי לבקר לאחר סיום העבודה שלי כמסגר, פגשתי נערה עם שיער ארוך, יפה וחטובה, סטודנטית של השנה האחרונה במכון הפדגוגי. היא למדה ספרות ואני מאוד אהבתי ספרים. גם עכשיו אני מאוד אוהב ספרים אלא שכעת מאוד קשה לי לקרוא. יחד החלטנו לבנות את הספרייה הביתית שלנו עם בניית ביתנו. המתנה הראשונה שנתתי לה היה האוסף המלא של כל כתבי טולסטוי.
בעוד זמן לא רב אני אמור למסור את בית הורי לאנשים שרכשו אותו. פיניתי כבר מזמן את כל תכולתו והבית עומד כמעט ריק. כמעט, כי רוב הספרים עדיין שם וביניהם גם עשרות הכרכים של כל כתבי טולסטוי שאבא העניק לאימא במתנה. קשה לי להיפרד מהם כי הכרכים הרבים, עם העטיפות הנחושות להתנתק מן הדפים שהצהיבו זה כבר, הם מן הזיכרונות היפים ביותר שנותרו לי מהורי.
אין עדיין תגובות