ח'אלד – לוחם שאיבד את זרועו השמאלית במלחמת העצמאות של אלג'יריה פונה לעולם הציור בעצת רופאו כדי להיחלץ מדיכאונו העמוק. […]
פרק ראשון
אני עדיין זוכר שאמרתְּ יום אחד: “אהבה היא מה שקרה בינינו. ספרות היא כל מה שלא קרה.”
היום, לאחר שהכול נגמר, אני יכול לומר: תודה אפוא לספרות על הטרגדיה שלנו. המרחב של כל מה שלא קרה רב עד כדי כך, שיספיק ליותר מסֵפר אחד.
תודה גם לאהבה.
היה יפה מאוד מה שקרה בינינו, היה יפה מאוד מה שלא התרחש, יפה מאוד מה שלעולם לא יתרחש.
עד היום סברתי שלא נוכל לכתוב על חיינו אלא כשנחלים מהם, כאשר נוכל לגעת בפצעים הישנים בלי לחוש שוב בכאב.
כשנוכל להסתכל אחורה בלי געגוע, בלי שיגעון, גם בלי טינה.
האם זה אכן אפשרי?
מן הזיכרון שלנו לא נחלים.
לכן אנחנו כותבים, לכן אנחנו מציירים, לכן גם אחדים מאיתנו מתים.
“רוצֶה קפה?”
קולה של עתיקה נשמע ממקום אחר, כמו מציג שאלה למישהו אחר, לא לי, מתנצל בלי להתנצל, על צער שלא מחיתי מעל פני ימים רבים.
קולי בוגד בי פתאום. אני משיב במנוד ראש בלבד.
היא יוצאת ושבה לאחר דקות אחדות עם מגש נחושת גדול ועליו כד קפה וספלים, סוכר, תרסיס מי פרחים וצלחת דברי מתיקה.
בערים אחרות מגישים קפה מוכן בספל ולצידו מונחות מבעוד מועד כפית וקוביית סוכר.
אבל קסנטינה, הלא היא קונסטנטין, מתעבת כל קיצורי דרך. תמיד מציגה כל מה שיש לה. בדיוק כפי שהיא לובשת כל מה שיש לה, כפי שהיא אומרת כל מה שהיא יודעת.
לכן גם העצב בעיר הזאת הוא משתֶה.
אני אוסף את הדפים הפזורים לפני כדי לפנות מקום לספל הקפה, כמפנה מקום גם לך. חלקם טיוטות ישנות, חלקם דפים ריקים הממתינים זה ימים רבים למילים ספורות בלבד, להעניק להם חיים כדי להופכם מנייר לימים.
מילים בלבד, להפוך באמצעותן שתיקה למילים, זיכרון לשכחה, אבל…
לא נגעתי בסוכר. לגמתי את הקפה המר, כך הרגילה אותי אהבתך. הרהרתי בטעם המתוק של הקפה המר, מוזר. רק ברגע הזה הרגשתי שאני מסוגל לכתוב עלייך. הדלקתי סיגריה עצבנית והתחלתי לסלק את עשן המילים שבערו בי זה שנים בלי לכבות ולו פעם אחת את הבעירה על גבי הנייר.
האם הנייר הוא מַטפֶּה לזיכרון?
אנחנו מפזרים עליו בכל פעם את אפר הסיגריה האחרונה של געגוע, שרידי האכזבה האחרונה. מי מאיתנו מכבה או מצית את זולתו? אינני יודע. לפנייך לא כתבתי דבר ראוי לציון. רק איתך אתחיל לכתוב. מן הסתם אתקל בסופו של דבר במילים לכתוב על עצמי, שהרי זכותי היום לבחור איך להיכתב. אני, שלא בחרתי את הסיפור הזה.
סיפור שהיה יכול להיות לא הסיפור שלי אלמלא זימן אותך הגורל, במקרה, תמיד בתפניות פרקיו.
איך התרחשה התסבוכת הזאת?
איך קרה שהדפים הלבנים המאורכים תואמים את ממדי בדי הציור הלבנים שטרם כוסו בצבע, הנשענים עדיין על קירות הסטודיו שהיה פעם הסטודיו שלי? איך בגדו בי האותיות, כפי שבגדו לפניהן הצבעים והפכו את העולם כמו מכשיר טלוויזיה ישן, המשדר רק בשחור־לבן, המציג סרט ישן לזיכרון, כמו הסרטים האילמים?
תמיד קינאתי בהם, בציירים ההם העוברים חליפות בין ציור לכתיבה, כמו עוברים מחדר לחדר בתוך עצמם, כמו עוברים מאשה לאשה ללא מאמץ.
לא הייתי צריך להיות גבר של אשה אחת!
הנה זהו אפוא העט, החושף כל כך, הפוצע כל כך, הנה הוא אפוא, שאינו מיומן בתחבולות, שאינו יודע להטיל צל על הדברים, גם לא כיצד להתיז צבע על פצע חשוף.
הנה הן המילים שנגזלו ממני, עירומות כפי שרציתי, מכאיבות כפי שרציתי. מדוע משתק רטט הפחד את היד, מונע ממני לכתוב? כנראה רק הרגע אני מודע לכך שהחלפתי את המכחולים בסכין, כי כתיבה אלייך הורגת. כמו אהבתך.
לגמתי את הקפה המר שלך, בהנאה חשודה הפעם. הרגשתי שאני עומד להיתקל במשפט הראשון, המשפט שיפתח את הספר הזה. משפט שעשוי להיות כמו מאליו מילים של איגרת. כמי שאומר: “אני כותב אלייך מעיר שעדיין דומה לך, ואני נעשיתי דומה לה. הציפורים ממשיכות לחצות במהירות את הגשרים ואני הפכתי לגשר נוסף התלוי כאן. מהיום לא תאהבי עוד את הגשרים.”
או למשל: “מול ספל קפה נזכרתי בך. ראוי היה שלפחות פעם אחת תשימי קוביית סוכר בקפה שלי. בשביל מה כל פעם המגש הזה, הכול כדי להגיש קפה מר אחד?”
יכולתי לומר כל דבר. בסופו של דבר סיפורים אינם אלא איגרות ופתקים שאנחנו כותבים מחוץ להתרחשויות הגלויות, כדי לפרסם את מהדורת מזגנו הנפשי בפני כל המעוניין. לכן הסיפורים היפים ביותר הם אלה הפותחים במשפט בלתי צפוי למי שמכיר את המזג שלנו, את טקסי הפולחן שלנו, ואולי היה יום אחד הסיבה לתהפוכות מזג הרוח שלנו.
המשפטים במוחי נדחסים, אותם אלה שלא ציפית להם, שהזיכרון, כמו גשם, ממטיר לפתע.
אני ממהר לבלוע את הקפה ולפתוח את החלון לרווחה, כדי לברוח ממך אל שמי הסתיו, אל העץ, אל הגשרים, אל העוברים ושבים. אל עיר אשר שבה והייתה לעירי לאחר שקבעה לי מועד לפגישה איתה, הפעם מסיבה אחרת.
הנה, זאת קונסטנטין, וכל דבר בה הוא אתְּ.
הנה את נכנסת אלי מאותו החלון שדרכו נכנסת לפני שנים. עם אותו קול של קריאה לתפילה, קולות הרוכלים, מצעדי הנשים העטויות שחורים, השירים העולים מרדיו שאינו יודע מנוח, “יא תפוח! יא תפוח! ספר לי מדוע אנשים כה מוקסמים ממך.”
השיר הזה עוצר אותי בפשטות שלו, מציב אותי פנים אל פנים עם המולדת. מזכיר לי, ללא צל של ספק, שאני בעיר ערבית. השנים שביליתי בפריז נראות כמו חלום מן האגדות.
האם זִמרַת שירי אהבה לפירות היא תופעה ערבית? או שמא התפוח, שעדיין נושא בחובו את ניחוח החטא הקדמון, טעים עד כדי כך שכותבים לו שירים במקומות ערביים רבים?
מה היה קורה אילו היית תפוח? לא! לא היית תפוח. היית אשה שפיתתה אותי לאכול תפוח, לא יותר. שיחקת איתי מטבע ברייתך את משחקה של חווה. ואני לא יכולתי להתכחש ליותר מגבר אחד השוכן בתוכי כדי להיות איתך ממש, בטיפשותו של אדם!
שלום סי ח’אלד, אדון ח’אלד, מה קורה איתך היום? מברך אותי לשלום שכן, ומבטיו מטפסים במעלה קומות העצב שלי. עמידתי בשעת בוקר במרפסת בפיזור נפש הפתיעה אותו.
אני עוקב במבט בוהה אחר צעדיו בדרכו אל המסגד הסמוך, אחר הצעדים שבעקבותיו, של עוברים ושבים אחרים, חלקם בעצלתיים, אחרים בחיפזון, כולם בדרכם אל אותו המקום.
המולדת כולה הולכת לתפילה. והרדיו מהלל את אכילת התפוח.
על הגגות אנטנות, ניצבות אל מול צריחי המסגדים הקוראים לתפילה, קולטות את הערוצים הזרים, המגישים לך מדי לילה על מרקע הטלוויזיה שלך יותר מדרך אחת, בת זמננו, לאכול תפוח!
אני מסתפק בבליעת הרוק. למען האמת, לא אהבתי לאכול פירות וסיפור התפוח לא ממש עניין אותי.
אהבתי אותך, מה פשעי אם אהבתי אלייך באה כחטא?
מה שלומךָָ, שואל שכן וממשיך לתפילה. אני משיב לו במילים קצרצרות וממשיך ביני לבין עצמי לשאול עלייך.
מה שלומי? אני מה שגרמת לי, גבירתי. ואיך את?
אשה, שגעגועי כיסו מרוב טירוף, והיא הלכה ולבשה בהדרגה את תוויה של עיר ופני הקרקע של מולדת. ואני חי בה ללא תחושת זמן, כמו חי בחדרי הזיכרון שלי הנעולים זה שנים.
מה שלומך? הו, עץ תות, העוטה על פי המסורת בגדי אבל כל השנה. הו, קונסטנטינית בשמלתה, הו, קונסטנטינית של אהבה, של שמחות, רגעי עצב ואוהבים. השיבי ואמרי, היכן את עכשיו?
הנה, זאת קונסטנטין, שרגליה קרות, שפתיה לוהטות, הלוקה בהתקפי טירוף.
זאת היא, אילו ידעת עד כמה את דומה לה, גם היום!
הניחי לי לסגור את החלון!
מרסל פַּניול נהג לומר: “כדאי להתרגל לדברים של שגרה, לדברים שעשויים גם הם להתרחש.” האם המוות בסופו של דבר אינו אלא משהו רגיל? בדיוק כמו לידה ואהבה, נישואים ומחלה, זקנה, גלות, טירוף ודברים אחרים?
ארוכה היא רשימת הדברים הרגילים שאנחנו סבורים שהם בלתי רגילים, עד שהם מתרחשים. הדברים שאנחנו סבורים כי אינם קורים אלא לזולת. שהחיים, מסיבה זו או אחרת, חוסכים מאיתנו, עד שיום אחד נמצא עצמנו ניצבים מולם.
כשאני בוחן היום את חיי, אני מוצא כי פגישתי איתך היא הדבר היחיד שבאמת חורג מגדר הרגיל. הדבר היחיד שלא יכולתי לנחש או לצפות מה תהיינה ההשלכות שלו עלי, משום שבזמנו התעלמתי מן הדברים החורגים מגדר הרגיל, העשויים לגרור בעקבותיהם גם רבים מן הדברים הרגילים.
ואף על פי כן, אחרי כל השנים האלה עדיין תמֵה אני היכן להציב היום את אהבתך. האם בטור הדברים הרגילים העשויים להתרחש יום אחד, כמו מחלה קלה, מעידה של רגל, או התקף שיגעון?
או שמא להציב אותה היכן שהחלה יום אחד? כמשהו החורג מגדר הרגיל, כמו מתנה מכוכב שהאסטרונומים טרם זיהו, או רעידת אדמה שלא הצליחו מכשירי המדידה של רעידות האדמה לזהות מבעוד מועד.
האם היית מעידת רגל או מעידה של הגורל?
אני מדפדף בעיתון הבוקר, מחפש תשובות משכנעות לאירוע “רגיל”, אשר שינה את נתיב חיי והביאני עד הלוֹם. מדפדף בין פרטי ביש המזל שלנו, אחרי כל השנים הללו. ‘אלוַטַן’, המולדת, מותיר כתמי דיו על ידי.
יש עיתונים שצריך לרחוץ ידיים לאחר הדפדוף בהם, גם אם לא תמיד בהכרח מאותה הסיבה. יש שמותירים עליך את הדיו, יש, בדרך מבריקה יותר, המעבירים אליך את הריקבון שלהם. האם משום שעיתונים דומים תמיד לבעליהם? העיתונים שלנו נראים לי כמתעוררים מדי בוקר, כמונו, בארשת עייפה, בפנים שאינן של בוקר, אשר שטפת בחיפזון ויצאת כך לרחוב, בלי לטרוח לסרק את השיער או להוסיף עניבה תואמת, גם לא מאמץ לפתות אותנו בחיוך.
25 באוקטובר, 1988.
כותרות ענק, הרבה דיו שחור, דם רב, בושה מועטה. יש עיתונים המוכרים לך אותן תמונות של העמוד הראשון, בכל פעם בלבוש אחר. יש עיתונים המוכרים לך אותם הכזבים, בכל פעם בדרך מתוחכמת פחות. ויש אחרים, המוכרים לך כרטיס כדי לברוח מן המולדת ותו לא.
ומאחר שזה בלתי אפשרי אסגור נא את העיתון ואלך לרחוץ את היד.
הפעם האחרונה שעיתון אלג’ירי משך את תשומת ליבי הייתה לפני כמעט חודשיים, כאשר דפדפתי באקראי בכתב עת והופתעתי לראות את תמונתך, על פני חצי עמוד ממש, מלווה ריאיון עיתונאי לרגל הופעת ספר חדש שלך.
מבטי ננעץ אז במסגרת המכילה אותך. לשווא ניסיתי לפתור את רמזי מילותייך. קראתי אותך במבוכה, בהיסוס, בחיפזון. כאילו אני הוא המדבר אלייך עלַי, לא את היא המדברת אל אחרים על סיפור שאולי אינו הסיפור שלנו.
פגישה מוזרה הייתה פגישתנו ביום ההוא. הכיצד לא ציפיתי, אחרי כל השנים האלה, שתקבעי לי מועד לפגישה על נייר בין שני עמודים בכתב עת שבדרך כלל אינני קורא.
חוק מעשי האיוולת הוא, הלא כן? לקנות במקרה כתב עת שאינני רגיל לקנות רק כדי להפוך על פניהם את חיי!
מה הפלא? וכי לא היית אשה מנייר, אוהבת ושונאת על גבי נייר, מתרחקת וחוזרת על פני נייר, הורגת ומחיה במשיכת קולמוס?
הכיצד אפוא לא אהיה נבוך בקוראי אותך? אין פלא, כי חלף בגופי אותו רעד מחשמל, המגביר את הלמות הלב, כמי שניצב מולך, לא מול תמונה שלך.
כעבור זמן, כאשר שבתי מעת לעת אל התמונה ההיא, לא אחת שאלתי את עצמי כיצד זה שבתְּ כך לארוב לי, אני שנשמרתי פן אלך בכל הדרכים המובילות אלייך. כיצד שבת לאחר שהפצע כמעט הגליד, כאשר הלב המלא בזִכרך התרוקן אט־אט כמעט לגמרי לאחר שאספת את מזוודות האהבה והלכת לשכון בלב אחר.
עזבת את ליבי, אכן. כמו תייר היוצא לטיול מאורגן, כל דבר קבוע מראש בלוח זמנים, גם שעת העזיבה, הכול נקבע מראש, גם אתרי התיירות שיבקר בהם ושם המחזה שיראה וכתובות חנויות
המזכרות.
האם הייתה הנסיעה שלך משעממת עד כדי כך?
וכעת אני נמצא מול עותק שלך, נדהם ונבוך, כמו ניצב מולך. התסרוקת החדשה שלך מפתיעה, שׂערך הקצר, שהיה פעם צעיף לעטוף את בדידות הלילה שלי, מה בעצם עשית בו?
אני מתעכב ממושכות על עינייך, מחפש בהן את זכר תבוסתי הראשונה מולך. פעם היו עינייך הדבר היפה ביותר, כה אומלל הייתי וכה מאושר בזכותן. האם גם עינייך השתנו, או דרך ההתבוננות שלי היא אשר השתנתה?
אני ממשיך לחפש בפנייך את אותות השיגעון הקודם שלי, אני בקושי מכיר את שפתותייך, את חיוכך, את השפתון החדש שלך.
איך קרה שיום אחד מצאתי בך דמיון לאמי? איך תיארתי אותך לובשת את שמלתה הסגולה נוסח ענאבּה עירה, לשה בידיים בעלות הציפורניים הארוכות הצבועות את הכִּסְרה, לביבת הלחם, שאל טעמה אני מתגעגע שנים רבות?
איזה שיגעון זה היה, איזו טיפשות!
האם באמת שינו הנישואים את תווי פנייך, את צחוקך הילדותי? האם גם את זיכרונך הם שינו? את טעם שפתותייך, את עורך השחום הצועני?
האם את כל זה השכיח ממך “הנביא פושט הרגל” שגנבו ממנו את עשרת הדברות כשהיה בדרכו אלייך, והביא לך את הדיבר האחד עשר בלבד?
הנה את לפני, לבושה בגדי כפירה. בחרת דרך שונה ולבשת פנים שונות שאינני מכיר עוד, פנים שרואים במקרה במגזינים ובפרסומות, של נשים המופיעות בשער, שנועדו מראש למכור משהו, אולי משחת שיניים או משחה נגד קמטים.
או שמא לבשת את המסיכה הזאת כדי לפרסם מוצר בצורת ספר, שנתת לו את השם “עיקול הדרך של השכחה”, מוצר שעשוי להיות הפרשייה שלי איתך, וזיכרון של הפצע שלי? ואולי זה האמצעי האחרון שמצאת כדי להרוג אותי היום מחדש בלי להשאיר כל עקבות על צווארי?
לפני זמן מה נזכרתי בשיחה שהייתה לנו פעם, כאשר שאלתי אותך למה בעצם בחרת לכתוב רומן. תשובתך הדהימה אותי.
בחיוך שלא ידעתי להבחין בו בין אמת לדמיון אמרת: “הייתי חייבת לעשות בתוכי קצת סדר, להיפטר מחלק מן הריהוט הישן. גם מעמקינו זקוקים לניעור, כמו בכל בית שאנחנו גרים בו, אינני יכולה להשאיר את החלונות סגורים כך על יותר מגופה אחת. אנחנו כותבים רומנים כדי להרוג את הגיבורים ותו לא, לחסל את הדמויות שהיו לנטל על חיינו. כאשר אנחנו כותבים עליהם אנחנו נפטרים מהם, מתמלאים אוויר נקי.”
ולאחר שתיקה קצרה הוספת: “האמת היא, שכל רומן מצליח הוא פשע כלשהו שאנחנו פושעים נגד זיכרון כלשהו, אולי כלפי אדם כלשהו, הורגים אותו לעיני כול במשתיק קול, ורק הוא יודע כי מילת העופרת נועדה לו. ואילו רומנים כושלים, אלה אינם אלא פשעים כושלים וצריך לשלול מבעליהם את הרישיון לשאת עט, בטענה שאינם מיטיבים להשתמש במילים והם עלולים להרוג בשגגה כל אחד, כולל את עצמם, לאחר שהרגו את הקוראים מתוך ייאוש!”
איך לא עוררה בי אז הנטייה הסדיסטית שלך חשדות? מדוע לא צפיתי את הפשעים שביצעת לאחר אותו היום וניסית בהם את כלי הנשק האחרים שלך? לא צפיתי אז שיום אחד תפני את הכדורים שלך אלי. לכן צחקתי לשמע דברייך. אולי כבר אז התחלתי להיות מסונוור ממך, והרי איננו מתקוממים במצבים כאלה נגד שיגעון ההתפעלות מן הרוצח אותנו!
ואף על פי כן הבעתי באוזנייך את תמיהתי ואמרתי:
“חשבתי שרומן הוא דרכו של הכותב לחיות שנית סיפור שאהב, אמצעי להעניק נצח למישהו שאהב.”
דברי הפתיעו אותך כנראה, משגילית בהם משהו שלא הבאת בחשבון.
אולי גם זה נכון, שהרי בסופו של דבר אין אנחנו הורגים אלא את מי שאהבנו ומפצים אותם על כך בנצח ספרותי. זאת עסקה הוגנת, הלא כן?
הוגנת?!
מי מתווכח עם עריצים על הצדק שלהם, על מעשי העוול שלהם? מי מתווכח עם נרון קיסר ביום אשר שרף את רומא מתוך אהבה לה ותאוות להבות אש? ואת, האם לא היית כמוהו, אשה העוסקת בצורה מקצועית במידה שווה באהבה ובשריפות?
האם יכולת לנבא ברגע ההוא את סופי הקרב וביקשת לנחם אותי מבעוד מועד על הטרגדיה שלי? או השתעשעת במילים, כהרגלך, והתבוננת ברושם שעשו עלי, שעה שבסתר ליבך היית מאושרת מן ההתפעלות המתמדת שלי ממך, מן הסנוורים שהוכיתי בהם לנוכח היכולת המדהימה שלך ליצור שפה כשיעור סתירתה?
כל האפשרויות היו סבירות.
אולי הייתי אני הקורבן של הסיפור הזה שלך, הגופה שנידונה לחיי נצח, שהחלטת לחנוט במילים, כהרגלך. אולי הייתי רק קורבן לאשליה שלי, של הערמומיות שלך בלבוש דמוי אמת. בסופו של דבר רק את יודעת את התשובה לכל השאלות האלה הרודפות אותי בעיקשות של חיפוש האמת לשווא.
מתי כתבת את הספר הזה? האם לפני נישואייך או אחר כך? האם לפני שזיאד עזב או אחרי כן? האם כתבת אותו עלי או עליו? האם כתבת אותו כדי להרוג אותי או כדי להחיות אותו? ואולי כדי להיפטר משנינו כאחד, להרוג את שנינו יחד בספר אחד, כפי שנטשת את שנינו למען גבר אחד?
כאשר קראתי את הידיעה הזאת לפני חודשיים, לא ציפיתי כלל כי תשובי לפתע בנוכחות האינטנסיבית הזאת, שתהפוך את ספרך לציר הרהורי, למעגל סגור שאני חוזר ומסתובב בו לבדי.
לא יכולתי בזמנו, לאחר כל מה שאירע, ללכת מיד לחפש אותו בחנויות הספרים, כדי לקנות את הסיפור שלי מן המוכר תמורת שטר כסף. אך גם לא יכולתי להתעלם ממנו ולהמשיך את שגרת חיי כאילו לא שמעתי עליו, כאילו כלל אינו מעניין אותי.
האם לא הייתי להוט לקרוא את סוף הסיפור? הסיפור שלך, שהסתיים בחוסר תשומת לב שלי, בלי שהכרתי את פרקיו האחרונים. אלה שבהם הייתי עד נפקד, לאחר שהייתי לו העד הראשון. אני, שהייתי, על פי אותו חוק האיוולת, תמיד הצופה והקורבן בסיפור שאין בו מקום אלא לגיבור אחד.
הנה ספרך מונח לפני. היום עדיין אינני יכול לקרוא בו. לכן השארתי אותו כאן על השולחן, סגור כסוד כמוס, אורב לי כמו פצצת זמן, כדי להסתייע בנוכחותו השותקת לפוצץ מוקש של מילים האצור בתוכי ולהתגרות בזיכרון.
היום כל פרט בו מתגרה בי, הכותרת שבחרת בערמומיות רבה, החיוך שלך המתעלם מן העצב שלי, המבט האדיש המתייחס אלי כאל קורא שאינו יודע עלייך רבות.
הכול, אפילו שמך. דומה כי שמך הוא ההתגרות הקשה לי מכול. הוא עדיין צץ בזיכרון לפני שהאותיות היוצרות אותו קופצות אל העין. שמך, שלא נועד לקריאה אלא להאזנה, כמו מוזיקה שמנגנים בכלי אחד עבור מאזין אחד.
וכי איך אוכל לקוראו ללא משוא פנים, שהרי הוא פרק בסיפור מדהים שנכתב ביד המקרה, שכתב אותו הגורל שלנו שהצטלב יום אחד?
הערה על גב הספר אומרת כי הוא אירוע ספרותי.
ואילו אני אומר, בעודי מניח עליו ערימת דפי טיוטה אשר שרבטתי ברגע של תזזית: “הגיע זמנךָ לכתוב או לשתוק לנצח, אדוני, מה שמתרחש בימים האלה מדהים מאין כמוהו.”
פתאום מכריע הקור את המעמד, הלילה של קונסטנטין זוחל לעברי מבעד לחלון של בדידות. אני משיב את מכסה העט למקומו, גולש בעצמי אל מתחת לכסות הבדידות.
לאחר שלמדתי כי לכל עיר יש לילה הראוי לה, לילה בדמותה, חושף תחת מעטה החשכה את מה שהיום מסתיר, החלטתי להימנע מלהתבונן בלילה מבעד לחלון הזה.
כל הערים חושפות עצמן בלילה ללא ידיעתן, מגלות לזרים את סודותיהן, גם כאשר אינן אומרות דבר. גם כשהן נועלות את שעריהן. ומאחר שערים כמו נשים הן, קורה שיש בהן מי שגורמת לנו להאיץ את בוא הבוקר, אבל –
…Soirs, Soirs. Que de soirs pour un seul matin
איך נזכרתי פתאום בשורה הזאת משירו של המשורר אנרי מישוֹ, והתחלתי למלמל אותו לעצמי בשפות אחדות. “ערבים, ערבים, כמה ערבים צריך בשביל בוקר אחד.” איך נזכרתי בו פתאום, מעניין איך אני זוכר אותו בעל פה. תמהני אם ציפיתי אי־פעם לערבים אומללים כמו זה, שאין להם אלא בוקר אחד. אני מנסה לחטט מעט בזיכרוני ולמצוא את השיר שממנו לקוחה השורה הזאת. אכן, הוא נקרא “זִקנה”.
הגילוי הזה מפחיד אותי פתאום, כאילו יחד איתו גיליתי תווים חדשים בפני. האם כך באמת זוחלת לעברנו הזִקנה, בלילה ארוך אחד? בעלטה פנימית, הגורמת לנו להאט הכול, לפסוע בכבדות, ללא כיוון מוגדר? האם שעמום ואובדן ושגרה הם חלק מן המפרט המאפיין את הזִקנה, או מן המאפיינים של העיר הזאת?
תמהני, האם אני הוא המתחיל להזדקן או המולדת כולה היא הנכנסת היום לגיל הייאוש הקיבוצי? האם אין היא זאת בעלת היכולת המופלאה לגרום לנו לגדול ולהזדקן במהלך חודשים ספורים, לעתים שבועות ספורים בלבד?
עד היום לא חשתי בכובד השנים. האהבה לך הייתה אהבת נעורים. הסטודיו שלי היה אנרגיית השמש שלי הבלתי נדלית. פריז הייתה עיר הדורה שבה אדם המזניח את מראהו חש אי נוחות. אך הן רדפו אותי עד הפינה האחרונה של בדידותי, כיבו את להבת הטירוף שלי והביאוני הנה.
כעת כולנו עומדים יחד על פי הר הגעש המתפרץ של המולדת. אין ביכולתנו אלא להתאחד עם הגחלים המתפרצות מן הלוע, לשכוח את האש הקטנה שלנו. היום אין שום דבר הראוי להידור ולחזוּת מהוגנת, המולדת עצמה אינה בוֹשה להתייצב מולנו בחזות בלתי מהוגנת.
אין דבר קשה יותר מלהתחיל לכתוב בגיל שכל השאר כבר סיימו לומר הכול. כתיבה לאחר גיל חמישים בפעם הראשונה היא משהו מלא תשוקה וטירוף, כמוהו כשיבה אל גיל ההתבגרות. משהו מרגש ומטופש, כמוהו כקשר אהבים בין גבר בגיל הייאוש לבין נוצת דיו בתולית. זה נבוך וממהר, זאת בתולה אשר כל הדיוֹ שבעולם לא יוכל להרוות.
אתייחס אפוא אל כל מה שכתבתי עד כה כאל הכנה לכתיבה ותו לא, עודף של תשוקה לדפים האלה שחלמתי שנים רבות למלא.
אולי מחר אתחיל באמת לכתוב.
אני אוהב לקשור תמיד את הדברים החשובים בחיי לתאריך כלשהו כקריצה לזיכרון אחר. הרעיון הזה שב ופיתה אותי בהאזיני לחדשות הערב וגיליתי, אני, שאיבדתי כל קשר לזמן, שמחר אחד בנובמבר, החג הלאומי. וכי אפשר שלא לבחור תאריך כזה כדי להתחיל לכתוב?
מחר תחלופנה 34 שנה מאז נורתה הירייה הראשונה של מלחמת השחרור, יחלפו שלושה שבועות להיותי כאן, פרק זמן דומה לנְפול אחרוני החללים. בהם אחד שבאתי כדי ללוות בדרכו האחרונה ולקבור אותו כאן.
בין הכדור הראשון לכדור האחרון השתנו הלבבות, השתנו המטרות, השתנתה המולדת.
מחר יהיה אפוא יום של עצב אשר שכרו שולם מראש. לא יהיה מצעד צבאי, לא קבלות פנים, לא יהיו חילופי ברכות רשמיות.
יסתפקו בחילופי האשמות. נסתפק בביקור בבתי העלמין.
מחר בשום פנים ואופן לא אעלה לקבר ההוא. אינני רוצה לשתף את המולדת בעצב שלי. אני מעדיף שותפות לפשע עם הנייר ויהירות שתיקתו.
הלילה כל דבר מרגיז אותי. אני חש שאני עומד סוף־סוף לכתוב משהו מדהים, שלא אקרע כרגיל. מכאיבה היא יד המקרה, המחזירה אותי אחרי שנים כה רבות אל אותו המקום, כדי למצוא גופה הממתינה לי.
הלילה מתעורר בתוכי במבוכה העבר, המוביל אותי בהדרגה אל מסדרונות הזיכרון. אני מנסה להתנגד לו. האם אכן אוכל להתנגד לזיכרון הערב?
אני סוגר את דלת החדר ופותח לרווחה את החלון. מנסה לראות משהו אחר, לא את עצמי. אך הנה החלון מתבונן בי. עצי עָר אציל ואלון משתרעים לנגדי. קונסטנטין זוחלת לעברי עטופה בגלימתה הישנה, על כל המבוכים והצוקים שלה, כל המעברים הסודיים שהכרתי פעם, שהקיפו את העיר כחגורת ביטחון, המובילים אותך בנתיבים מסועפים ויערות עבותים אל הבסיסים הסודיים של הלוחמים, כמו כדי להסביר לנו את מראה עינינו, עץ אחר עץ, מערה אחר מערה.
כל הדרכים בעיר הערבית עתיקת היומין הזאת מובילות לעמידה איתנה. כל היערות והצוקים כאן הצטרפו לפנייך אל שורות המהפכה. יש ערים שאינן בוחרות את גורלן. ההיסטוריה גזרה עליהן, כמו גם הגיאוגרפיה, לא להיכנע. לכן לעולם אין לבניהן אפשרות לבחור.
האם פלא הוא שאני דומה כל כך לעיר הזאת?
יום אחד, לפני יותר משלושים שנה, פסעתי בדרכים האלה, בחרתי להפוך את ההרים האלה לבית ולבית הספר הסודי שלי, ללמוד בו את הנושא היחיד האסור להוראה. ידעתי כי אין נכשלים בין בוגריו, כי גורלי יהיה מוגבל למרחב המפריד בין חירות למוות. המוות הזה, אשר בחרנו לו שם אחר, מפתה יותר, כדי שנוכל ללכת לקראתו ללא מורא, אולי גם בתשוקה סמויה מן העין, כאילו לקראת משהו אחר הולכים אנחנו, לא אל מותנו.
מדוע שכחנו אז להעניק גם לחירות שמות נוספים? כיצד מלכתחילה צמצמנו את חירותנו למשמעות הראשונה שלה?
המוות פסע אז לצידנו, ישן איתנו ואכל בחיפזון מפת הלחם שלנו, בדיוק כמו הגעגוע, אורך הרוח והאמונה, כמו האושר העמום שאינו נוטש אותנו. המוות צעד איתנו והתחרה בנו. הימים היו קשים תמיד, לא שונים מאלה שקדמו להם, להוציא מספרם של חללי הקרבות, שאיש לא ציפה למותם במרבית המקרים, או לא תיאר לעצמו, מסיבה זו או אחרת, כי סופם, דווקא שלהם, קרוב עד כדי כך, מצער עד כדי כך. זה היה ההיגיון של המוות, שאז טרם הבנתיו.
אני עדיין זוכר אותם, את אלה שהתרגלנו לאחר מכן לדבר עליהם בהכללה, כאילו הדיבור בלשון רבים, דווקא במצב הזה, אינו כדי לצמצם את הזיכרון אלא ביטוי לכך שיש לנו חוב כלפיהם.
הם לא היו חללי מלחמה בלשון רבים. כל אחד מהם הוא חלל בזכות עצמו. מי שנפל בראשית הקרב, כאילו בא במיוחד כדי ליפול. היה מי שנפל יום אחד לפני שיצא לביקור גנוב אצל משפחתו, לאחר שעסק שבועות אחדים בלימוד כל הפרטים, בתכנון לקראתו. היה מי שנשא אשה ושב כדי למות נשוי. יש מי שחלם לשוב יום אחד כדי להינשא. ולא שב.
במלחמות לא תמיד המתים הם המסכנים. מסכנים יותר מי שנותרו שכולים, יתומים, נכי חלומות. את העובדה הזאת גיליתי מוקדם, חלל שנפל ועוד אחד, וסיפור רודף סיפור.
באותה ההזדמנות גיליתי שאני כנראה היחיד שלא הותיר אחריו דבר, זולת קבר טרי של אֵם אשר מתה חולה ותשושה, אח יחיד, הצעיר ממני בשנים אחדות, ואב הטרוד בדרישות של כלתו הצעירה.
צודק הפתגם העממי: אין האדם יתום כאשר מת אביו אלא כאשר אמו הולכת לעולמה.
נותרתי יתום. הייתי מודע לכך במעמקי נפשי בכל רגע. הרעב לרוך, רגש מפחיד ומכאיב, אוכל אותך מבפנים ואינו מניח לך ושב ועולה בדרך זו או אחרת.
האם הצטרפתי לחזית בזמנו, בניסיון בלתי מוצהר לחפש מוות יפה יותר, מחוץ לתחושות החולניות שמילאו אותי בהדרגה טינה לכל דבר?
זאת הייתה ראשית השנה השנייה למהפכה. יתמותי החלה את החודש השלישי ואינני זוכר כעת במדויק את הרגע עצמו, שהמולדת לבשה תווים של אימהוּת והעניקה לי רוך עמום שלא ציפיתי לו ותחושה קיצונית של שייכות.
אולי ההיעלמות של סי טאהר מן השכונה שלנו סידי מַבּרוּכּ חודשים אחדים קודם לכן תרמה להכרעה בעניין ולהחלטה המפתיעה שקיבלתי בחיפזון. לא היה זה סוד כי הוא עבר למקום סודי בהרים המקיפים את קונסטנטין, כדי להקים שם עם אחרים את אחד התאים הראשונים של המאבק המזוין.
מאין צץ שמו של סי טאהר הלילה כדי להוסיף על מבוכתי? מי משניכם משך אותי אל משנהו? מאין שב? האם באמת נעדר, שעה שבמרחק שני רחובות ממני יש רחוב שעדיין נושא את שמו?
יש משהו שנקרא “עוצמה של שם”. יש שמות שכאשר אתה נזכר בהם אתה מתקן את ישיבתך, מכבה את הסיגריה, מסוגל לדבר עליהם כאילו דיברת אליהם באותה היִראה, באותה התרשמות מסמאת עיניים כבראשונה.
לכן הותיר בי השם סי טאהר יראה. ההרגל וההתרועעות איתו לא הפיגו אותה. גם חוויית המאסר המשותף והשנים הארוכות של המאבק לא הפכו אותו לשם רגיל של ידיד או שכן. מנהיגים יודעים תמיד כיצד לאפוף עצמם בחיץ נסתר מן העין, המפריד בין הרגיל ליוצא הדופן, בין האפשרי והבלתי אפשרי, בכל דבר.
והנה היום אני נזכר בו, בלילה שלא נועד מראש במיוחד עבורו.
בעודי שואף מן הסיגריה האחרונה עולה ונשמע קול המואזין מצריחי המסגדים המכריז על תפילת השחר. מחדר מרוחק נשמע בכי תינוק שהעיר את כל פינות הבית. אני מקנא בצריחי המסגדים, מקנא בתינוקות בני יומם. רק להם מותר לצעוק, רק להם היכולת להרים קול בטרם ירסנו אותם החיים, יהדקו להם את רתמות הקול וילמדו אותם לשתוק.
אינני זוכר מי אמר: “בשנותיו הראשונות לומד האדם לדבר, ובשארית ימיו מלמדים אותו המשטרים הערביים לשתוק.”
שתיקה הייתה עשויה להיות חסד ממש בלילה הזה, בדיוק כמו שִכחה. זיכרון בנסיבות כמו אלה אינו מגיע בתשלומים. הוא מציף אותי כאשד מים הסוחף אל תהומות בלתי נודעים. איך אפשר ברגע כזה לעצור אותו בלי להתנגש בסלעים ולהתנפץ במפולת של זיכרונות?
והנה אתה שם, קצר נשימה, במרוצה להדביק את העבר, שלמעשה מעולם לא נטשת, זיכרון שאתה חי בתוכו משום שהוא גופך בשר ודם. גופך שהוטל בו מום ותו לא.
ואתה יודע, כי יש המתרוצצים קצרי נשימה מבמה לבמה, בתירוץ זה או אחר, כדי להטיל אשמה בהיסטוריה שהיו חלק ממנה, בתקווה להדביק את הגל החדש בטרם תסחפם הסופה. ואתה אינך יכול אלא לרחם עליהם. מסכן אדם היוצא מן הבִּיצה בבגדים רטובים ואינו טורח לשתוק מעט כדי להתייבש!
שותק מופיע סי טאהר הלילה.
שותק כפי שמופיעים חללי המלחמה.
שותק, כהרגלו.
והנה אתה, נבוך נִכחו, כהרגלך.
חמש עשרה השנים המפרידות בינינו נראו תמיד רבות יותר מפער השנים האמיתי. הן היו חיים שלמים לעצמם, סמל המייחד אדם שכינס באישיותו, לצד הדיבור הרהוט שייחד את כל מי שהיה מעורב באגודת המלומדים ולמד בקונסטנטין, רהיטות נוספת, רהיטות של נוכחות.
סי טאהר ידע מתי לחייך, מתי לכעוס. ידע כיצד לדבר, ידע גם כיצד לשתוק. ארשת היוקרה לא משה מפניו, גם לא החיוך המסתורי שהעניק בכל פעם פירוש שונה לארשת הפנים.
“החיוכים הם פסיקים ונקודות והפסקות. אך מעטים הם האנשים המיטיבים עדיין להציב פסיקים ונקודות בדבריהם.”
בבית הסוהר אלכִּדְיא חוויתי את המפגש המכונן הראשון עם סי טאהר לקראת המאבק. מפגש טעון רגשות קיצוניים, רווי תדהמה של מעצר ראשון, על כל הזוהר האופף אותו, על הפחד המלווה אותו.
סי טאהר הוא שהביא אותי בהדרגה, יום אחר יום, בסוד המהפכה, מודע לכך שהוא אחראי להימצאותי שם. בסתר ליבו אולי ריחם על שש עשרה שנותי, על ילדותי שנגדעה, על אמא שהכירהּ היטב, שידע איך עלולה להשפיע עליה חוויית המעצר הראשון שלי. אך הוא הסתיר ממני את רחמיו, חזר והשמיע באוזני מי שביקש לשמוע: “בתי הסוהר נוצרו לגברים.”
בית הסוהר אלכּדיא סבל בימים ההם, כמו כל בתי הסוהר במזרח אלג’יריה, מעודף גברים, בעקבות ההפגנות של 8 במאי 1945, שקונסטנטין, סֶטיף ופרבריהן שילמו במהלכן דמי קדימה ראשונים למהפכה, בדמות המחזור הראשון של כמה אלפי חללים שנהרגו בהפגנה אחת ועשרות אלפי עצורים, שתאי הכלא היו צרים מהכיל, וגרמו לצרפתים לעשות את המעשה המטופש ביותר של הפגשת עצירים פוליטיים עם אסירים פליליים בתאים שמספר יושביהם עלה לעתים על עשרים.
כך החלה מגיפת המהפכה להדביק את האסירים הפליליים, שמצאו הזדמנות להיפתח לתודעה פוליטית ולטהר את כבודם בהצטרפות לשורות המהפכה, ורבים מהם נהרגו למענה ברבות הימים. אחדים עדיין בין החיים, מבלים את עתותיהם בכבוד ויקר הראוי למפקדים ההיסטוריים של מלחמת השחרור, לאחר שההיסטוריה דאגה למחוק את הרישומים הפליליים שלהם. בהזדמנות הזאת מצאו חלק מן העצירים הפוליטיים — עוד אחד ממעשי השטות של הקולוניאליזם — הזדמנות להכיר אלה את אלה, להתייעץ ביניהם כראוי, לחשוב ביחד על ענייני המולדת, לתכנן את השלב הבא.
היום, כשאני נזכר באותה חוויה, היא נראית לי, בשל האינטנסיביות שלה והפליאה שעוררה, כאילו נמשכה יותר ממה שהייתה, למרות שלי היא לא נמשכה אלא שישה חודשים. שהיתי שם עד אשר שחררו אותי ושניים נוספים בגלל גילנו הצעיר, היו שם אנשים שעניינו אותם יותר מאיתנו.
כשחזרתי לבית הספר התיכון של קונסטנטין לאחר שהחמצתי שנת לימודים מצאתי את אותה תוכנית לימודים, אותם ספרי פילוסופיה ואותה ספרות צרפתית ממתינים לי. רק חברים אחדים לספסל הלימודים חסרו עדיין, חלקם היו עצורים, אחרים נהרגו. מרביתם תלמידים בכיתות הגבוהות שהיו אמורים להיות המחזור הראשון של בוגרים משכילים ובעלי משרות בשירות הציבורי, אלג’ירים מצורפתים.
בעיניהם זה היה עניין של כבוד, אלה שהיו מי שהימרו כי יהפכו לבוגדים רק משום שבחרו ללמוד בתיכון צרפתי ולרכוש תרבות צרפתית בעיר שבה איש לא היה יכול להתעלם מן הדומיננטיות של השפה הערבית והיוקרה שלה בלבבות ובזיכרון.
וכי פלא הוא שבקרב אלה שנעצרו ועונו לאחר ההפגנות היו רבים שדווקא בזכות ההשכלה המערבית שלהם נהנו ממודעות פוליטית מוקדמת, מעודף פטריוטיות, מעודף חלומות? אלה הבינו, עם סיום מלחמת העולם בניצחון צרפת ובעלות הברית, כי צרפת עשתה שימוש באלג’ירים ושלחה אותם להילחם במלחמה לא להם ולשלם באלפי הרוגים בקרבות שלא עניינו אותם, כדי לחזור משם אל עבדותם.
בשהות המקרית שלי עם סי טאהר בתא אחד היה משהו ממש מן האגדות, חוויית מאבק שהמשיכה ללוות אותי לפרטיה שנים רבות, אולי עד כדי השפעה על הגורל שלי. יש אנשים, שפגישה אחת איתם כמוה כפגישה עם גורלך.
סי טאהר היה יוצא דופן בכל מובן, כמו הכין עצמו מן הרגע הראשון להיות יותר מסתם גבר. הוא נולד להיות מפקד, היה בו משהו מצאצאי טארק בן זיאד או האמיר עבּד אלקאדר, מי שמסוגלים לשנות את פני ההיסטוריה בנאום אחד. הצרפתים, שעינו אותו וכלאו אותו למשך שלוש שנים, ידעו זאת היטב, אם כי לא עלה בדעתם שיבוא יום וסי טאהר ינקום בהם, שיהיה המבוקש העיקרי אחרי כל פעולה של הלוחמים במזרח אלג’יריה.
איזה צירוף מקרים הוא, שאחרי עשר שנים בדיוק חזר הגורל על עצמו והציב אותי לצד סי טאהר, הפעם בחוויית מאבק מזוין.
בשנת 1955, בחודש ספטמבר ליתר דיוק, הצטרפתי לחזית לשחרור לאומי. חברי התחילו את שנת הלימודים שהייתה עבורם שנה מכרעת; אני, בן עשרים וחמש, התחלתי חיים אחרים.
אני זוכר שקבלת הפנים שערך לי סי טאהר הפתיעה אותי. הוא לא שאל פרטים אישיים על חיי, על הלימודים, אפילו לא כיצד החלטתי להצטרף לחזית ובאיזו דרך הגעתי אליו. הוא התבונן בי זמן מה ואז חיבק אותי חיבוק של כמיהה, כאילו המתין לי שנה תמימה, ואמר:
“באתָ!”
ואני השבתי בשמחה מהולה בעצב עמום:
“באתי!”
זאת הייתה דרכו של סי טאהר לפעמים, תמציתי גם ברגע של שמחה, וכך גם אני, תמציתי כמוהו ברגע של עצב.
אחר כך שאל מה קורה במשפחה, בעיקר מה שלום אמא. סיפרתי שהלכה לעולמה שלושה חודשים קודם לכן. אני חושב שהוא הבין הכול ואמר, בהניחו יד על כתפי ורמז של דמעה מנצנץ בעיניו:
“רחמי אללה עליה, באמת סבלה רבות,” אמר ושב להרהוריו הרחק אל אשר לא אדע.
לימים קינאתי בדמעה המפתיעה בעיניו שהעלתה את אמי אל מעלת חללי המלחמה. מעולם לא ראיתי את סי טאהר בוכה אלא על אנשיו שנפלו. רבות ייחלתי להיות שרוע כגופה בין ידיו כדי ליהנות, ולו גם לאחר מותי, מדמעה עיקשת בעיניו.
כל משפחתי הצטמצמה לפתע בתוך דמותו. החלטתי להיות מסור, להוכיח שאני גיבור, רציתי שיהיה עֵד לגבריותי או למותי, עֵד לכך שאינני משתייך לאיש זולת למולדת הזאת, כי לא אותיר אחרַי אלא קבר של אשה שהייתה אמי ושל אח צעיר, שאבי בחר לו מבעוד מועד אשה שתהיה לו אֵם.
בכל פעם מחדש השלכתי נפשי מנגד, כמי שמתגרה במוות, כמו מבקש שייקח אותי במקום את חברַי שהותירו מאחור ילדים ובני משפחה המצפים לשובם. ובכל פעם חזרתי אני ואחרים נפלו, כאילו החליט המוות לדחות אותי.
ואילו סי טאהר, אחרי שהשתתפתי בקרבות מוצלחים אחדים, החל בהדרגה לסמוך עלי ולהטיל עלי את המשימות הקשות ביותר, המסוכנות ביותר, המחייבות עימות ישיר עם האויב. לאחר שנתיים העלה אותי לדרגת סֶגן, כדי שאוכל לנהל בעצמי קרבות אחדים ולקבל החלטות צבאיות הנחוצות על פי המצב.
רק אז, באמצעות המהפכה, התחלתי להפוך לגבר, כאילו העניקה לי הדרגה על כתפי מרפא מן הזיכרון, מן הילדות. הייתי מאושר אז, סוף־סוף הגעתי לשלוות הנפש, שרק מצפון שקט יכול להעניק.
אז לא הייתי מודע לכך שאין לשאיפות שלי כל קשר למה שנגזר עלי וכי הגורל ארב לי שעה שהאמנתי שמעתה שום דבר לא ישיבני אל העצב הקודם שלי.
עד הקרב האכזרי במבואות העיר בַּאתנָה. ביום אחד הכול השתנה. שישה לוחמים איבדנו בו, אני נמניתי עם הפצועים לאחר ששני כדורים חדרו אל זרועי השמאלית. כך פתאום, בין הפצועים שהיה צריך להעביר במהירות אל גבול תוניסיה לטיפול, השתנה מהלך חיי. הטיפול בי לא היה אלא אלא כריתת יד שמאל, משום שלא היה אפשר להוציא את הכדורים. לא היה מקום לוויכוח או להיסוס. הוויכוח היה רק על בחירת דרכים בטוחות כדי להגיע לתוניסיה, אל הבסיסים העורפיים של הלוחמים.
וכך מצאתי את עצמי בפני מציאות שונה.
וכך המשיך הגורל לרדוף אותי ולגרשני ממפלטי היחיד, מן החיים והקרבות הליליים, והוציאני מחיי המסתרים אל האור כדי להציבני בזירה אחרת, לא למוות ולא לחיים. זירה של כאב בלבד ומרפסת להשקיף ממנה על המתרחש בשדה הקרב. היה ברור מדבריו של סי טאהר אז כי אל החזית לא אחזור עוד.
ביום האחרון ההוא ניסה סי טאהר לשמור על נימת קול טבעית, כשבא להיפרד ממני כדרכו לפני קרב חדש. אך הפעם ידע אל נכון כי הוא מכין אותי להתגבר על הקרב שלי עם הגורל. שלא כהרגלו קיצר הפעם בדבריו. אולי משום שלא היו הוראות מיוחדות לתת במצבים כאלה. אולי משום שבאותו היום ספג את המספר הרב ביותר של אבֵדות בנפש, עשרה ממיטב אנשיו היו פצועים והרוגים. הוא ידע אל נכון, כשאנשי המהפכה מכותרים מכל עבר, מה ערכו של כל לוחם ועד כמה זקוקה המהפכה לכל אחד מן הגברים.
ביום ההוא לא אמרתי לו דבר. הייתה לי תחושה עמומה כי הנה אני שוב יתום. שתי דמעות קפאו בעינַי. דיממתי והכאב בזרוע התפשט בהדרגה אל כל הגוף, מעורר מחנק בגרון, מחנק של אכזבה וכאבים, של פחד מפני הלא נודע.
האירועים סביבי התרחשו במהירות, משעה לשעה קיבל גורלי תפנית חדשה. רק קולו של סי טאהר הנותן הוראות אחרונות הגיע עדַי מאי־שם ונותר הקשר היחיד שלי אל העולם.
ואף על פי כן אני זוכר היטב את הופעתו האחרונה, כאשר בא להיפרד ממני כשעה לפני נסיעתי ותחב לכיסי פיסת נייר קטנה ושטרות כסף אחדים. הוא רכן אלי כמבקש להמתיק סוד. “שמתי לך בכיס את הכתובת של המשפחה בתוניס ודירהמים אחדים,” אמר והוסיף במלמול, “אם יעלה בידך להגיע לשם, אני מקווה שתלך לבקרם לכשתחלים ותמסור לאמא את הכסף, כדי שתקנה בו מתנה לקטנה. אני מבקש עוד כי תרשום אותה בבית העירייה, אם תוכל. זמן רב עוד יחלוף בטרם אוכל לבקר אותם.”
כעבור רגעים אחדים שב, כמו שכח משהו, והוסיף, נבוך קמעה שעה שהוא הוגה את השם בפעם הראשונה: “בחרתי לה שם, רְשום אותה כשתוכל ותן לה נשיקה בשמי, ומסור שלומות לאמא.”
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמךְ, שומע בעוד דמי ניגר בין מוות לחיים ובעלפוני נתליתי באותיותיו כאדם קודח הנתלה בשעת הזיה במילה, כשליח הנתלה בצוואה ופוחד לאבדה, כהיתלות הטובע בחבלי החלום.
בין הא’ של ‘אַלַם’, כְּאֵב, לבין המ’ של ‘מֻתְעַה’, תענוג, היה שמך. וחוצים אותן ח’ של חום עז, שריפה, ואחריה ‘לא’ כמילת אזהרה. כיצד זה לא נזהרתי בשמך שנולד באמצע השריפות הראשונות, להבה קטנה במלחמה ההיא. איך קרה שלא נזהרתי בשם הנושא את ניגודו ומתחיל באנחת “אח” של כאב ותענוג כאחד. איך לא נזהרתי בשם המופיע כמילה בצורת רבים, ‘חלומות’, כמו שֵם המולדת, ‘איים’, ולא הבנתי מלכתחילה, כי הריבוי נוצר תמיד כדי להתחלק!
בין חיוך לעצב דווקא היום אני שב ונזכר בצוואה: “תן לה נשיקה בשמי.” אני צוחק על הגורל, אני צוחק על עצמי, על צירוף הנסיבות המוזר.
אני שב ונבוך נוכח הדרת קולו, שמץ נדיר של חולשה העוטף את המשפט הזה מפי מי שרצה תמיד להיראות בעינינו גבר מעורר יראה, חסר דאגות להוציא דאגה למולדת, חסר משפחה זולת אנשיו.
הוא הודה בפני כי הוא אדם חלש, רוחש רגשות וגעגוע, לעתים בוכה, במידה צנועה, תמיד בצנעה. למנהיגים אין זכות לבכות בשל געגוע.
הוא לא הזכיר למשל את אמך. תמהני אם התגעגע אליה, כלה שלא נהנה ממנה אלא חודשים גנובים בחייו ועזבהּ בהיריון.
מה לו לחיפזון המפתיע הזה? מדוע אין הוא ממתין זמן מה כדי להסדיר היעדרות לימים אחדים ויוצא לרשום אותך בעצמו? שישה חודשים המתין, למה לא להמתין עוד שבועות אחדים? למה דווקא אני?
איזו יד גורל שלחה אותי לשם לפגוש אותך?
כל אימת שעלתה בי השאלה הזאת, שבה ועוררה בי פליאה וחיזקה בי את האמונה בגזירת הגורל. שהרי סי טאהר היה יכול, חרף עיסוקיו רבי האחריות, לברוח ליום או יומיים לתוניסיה. חציית הגבול, חרף השמירה הקפדנית, הסיורים והמארבים, לא הרתיעה אותו, גם לא חציית קו מוריס המחושמל הזרוע מוקשים, הפרוש על גבול תוניסיה ואלג’יריה, מן הים עד המדבר, שכבר חצה שלוש פעמים, בהחלט מספר שיא בהשוואה לעשרות הלוחמים שגופותיהם פזורות לאורכו.
האם אהבַת המשמעת והכבוד שרחש לחוקים הם שעוררו בו לאחר לידתך רגש של דאגה, כשגילה, חסר אונים, כי זה חודשים אחדים הוא אב לתינוקת שטרם העניק לה שם ואינו יכול אפילו לרשום אותה? או שמא חשש, הוא שהמתין לך זמן רב כל כך, כי תאבדי לו אם לא יקבֵּע את קיומך ואת שיוכך אליו במסמך רשמי הנושא חותמת רשמית? האם ראה אות מבשר רעות במצב החוקי הזה שלך, וביקש לרשום את חלומותיו בבית העירייה כדי להיות בטוח שהפכו למציאות ושהגורל לא ישוב ויגזול אותם, מי שחלם להיות אב, כמו אחרים, לאחר ניסיון נישואים כושל שלא בירך אותו בצאצאים?
אין לי מושג אם סי טאהר, במעמקי ליבו, העדיף כי היילוד יהיה בן. רק זאת אדע, כפי שלמדתי כעבור זמן, כי ניסה להתחכם לגורל והשאיר לפני שנסע שם אפשרי לבן והתעלם מן האפשרות כי תיוולד בת. אולי מנטליות צבאית ואובססיה לאומית הן שהניעו אותו בלי משים. שהרי כל מה שאמר והתוכניות הצבאיות שתכנן נפתחו בדרך כלל במשפט שכה רבות שמעתי חזור ושמוע מפיו: “אנחנו צריכים גברים, חבר’ה.”
לכן נראה סי טאהר מאושר ואופטימי בכל דבר בעת ההיא. פתאום השתנה הגבר הקשוח, נעשה גמיש יותר, משועשע יותר בשעות הפנאי. משהו בתוכו החל להשתנות בהדרגה, קירב אותו יותר אל האחרים, אִפשר לו להבין יותר את מצבם. הוא החל להעניק בקלות רבה יותר היתרים לביקור חטוף בבית, הוא, שמעצמו חסך זאת. האבהות המאוחרת, אות מן המוכן לעתיד יפה יותר, שינתה אותו.
בוקר חדש עלה.
שוב מפתיע אותי היום בהמולתו המוכרת, באור המפתיע הכופה עצמו עלי וחודר אל מעמקַי, כמו מבקש לגזול ממני משהו.
ברגע כזה אני שונא את הפן הסקרני והמביך של השמש. אני רוצה לכתוב עלייך בחשכה, הסיפור שלי איתך הוא סרט שאני חושש פן ישרוף אותו האור ויהפוך אותו לאיִן, שהרי את אשה שצמחה במסדרונות הסודיים שלי. שהרי את אשה שהייתה לי על פי דין הסודיות.
מן הדין כי אכתוב עלייך לאחר שאשלשל את כל הווילונות ואסגור את חלונות חדרי.
ואף על פי כן כרגע משמח אותי מראה הניירות הנערמים לפני, שמילאתי אתמול, בלילה שהקדשתי לטירוף. אעניק לך אותם כרוכים בצורה מהוגנת כספר.
אני יודע,
אני יודע שאת שונאת את הדברים המהוגנים מאוד, שאת אנוכית מאוד, כי בסופו של דבר, שום דבר אינו מעניין אותך, מחוץ לגבולותייך את, וגופך שלך.
אבל, מעט סבלנות, גבירתי.
רק עוד דפים אחדים. אחר כך אחשוף בפנייך את הזיכרון האחר שלי, עוד דפים שאין מהם מנוס, בטרם אמלְאך יהירות ותשוקה. חרטה ושיגעון. ספרים, כמוהם כמעשי אהבים, זקוקים להקדמות. הגם שמודה אני, “הקדמות” אינן כעת הבעיה שלי לעומת החיפוש המביך אחר פתיח לסיפור הזה.
היכן אתחיל את הסיפור שלי איתך? שהרי לסיפור שלך איתי יש התחלות אחדות, הפותחות בסיומים בלתי צפויים ותהפוכות הגורל.
כשאני מדבר עלייך, תמהני על מי אני מדבר. האם על ילדה קטנה המסתתרת יום אחד תחת רגלי, על ילדה שאחרי עשרים וחמש שנה הפכה את חיי, או על אשה הדומה לך מעט, שאני מתבונן בה מעל כריכת ספר הדור הנושא את הכותרת “עיקול הדרך של השִכחה” ושואל את עצמי: האם זו אכן את?
כשאני מבקש לקרוא לך בשם, איזה שם אקרא? האם בשם שביקש אביך ואני עצמי הלכתי בשמו לרשום במרשם העירייה? או בשמךְ הראשון שהיה לך במשך שישה חודשים בהמתינך לשם חוקי אחר?
“חיאת”.
כך אקרא לך. זה אינו שמך בכל מקרה, רק אחד השמות. אקראך כך, אפוא, זה השם שבו הכרתיך, השם שרק אני מכיר, שם אשר אינו שגור בפי כול, שאינו רשום על דפי ספרים וכתבי עת ולא בכל מרשם רשמי.
השם שהוענק לך שעה שהעניק לך אלוהים חיים, חיאת. שאני הרגתי יום אחד כאשר הענקתי לך שם רשמי אחר. זכותי להחיותו היום, כי הוא שלי, ושום גבר אחר לא קרא לך בו לפנַי.
שמך כתינוקת, המתמהמה על לשוני, כמו היית את לפני עשרים וחמש שנה. כל אימת שאני הוגה אותו, שבה ויושבת על ברכַּי התינוקת, משחקת בדברים שלי ואומרת מילים שאינני מבין. ברגע כזה אני סולח לך על כל חטאייך. כל אימת שאני הוגה אותו אני מידרדר אל העבר, את שבה להיות קטנה כמו בובה. הנה את
בִּתי.
האם עלי לקרוא את הספר כדי לדעת כיצד הפכה התינוקת הקטנה ההיא לאשה? אני יודע מראש שאינך כותבת על ימייך כתינוקת, גם לא על שנותייך הראשונות.
את החורים הריקים בזיכרון את ממלאה במילים בלבד, מדלגת על הפצעים בכזבים. אולי זה היה סוד המשיכה שלך אלי, אני, המכיר את החוליה החסרה בחייך, מכיר את האב שלא ראית אלא פעמים ספורות בחייך, את העיר שהתגוררת בה ואינה שוכנת בך, כי את מתייחסת לסמטאותיה ללא אהבה, פוסעת הלוך ושוב על זיכרונה ללא תשומת לב.
את, שנקשרת אלי כדי לגלות מה שאינך יודעת, ואני, שנקשרתי אלייך כדי לשכוח את אשר ידעתי. האם היה לאהבתנו סיכוי להימשך לעד?
סי טאהר היה מן ההתחלה הצלע השלישית בסיפור שלנו. גם כאשר לא דיברנו עליו הוא היה נוכח בינינו בהיעדרו. האם היה עלי להרוג אותו בפעם השנייה כדי להיות איתך לבד?
אח! אילו ידעת כמה כבד משא הצוואות, גם אחרי רבע מאה, מה רב כאב התשוקה המתמודדת עם כל כך הרבה דברים בלתי אפשריים, עם עקרונות כה רבים שרק מגבירים את ההשתוקקות.
השאלה הייתה תלויה מן ההתחלה, איך להוציא את סי טאהר מן הזיכרון, להוציא את חייו מחיי כדי להקנות לאהבה שלנו הזדמנות של לידה טבעית? אבל מה יישאר אז, אילו הוצאתי אותך מן הזיכרון המשותף שלנו והפכתיך לנערה רגילה?
אבא שלך היה חבר יוצא מן הכלל ומפקד יוצא מן הכלל. חריג בחייו ובמותו. איך אוכל לשכוח זאת?
הוא לא היה מן הלוחמים הרוכבים על הגל האחרון כדי להבטיח לעצמם עתיד, הלוחמים של 62′, גיבורי הקרבות האחרונים. גם לא אחד מן החללים שנהרגו במקרה, שהמוות הפתיע בהפגזה אקראית או כדור תועה. הוא קורץ מן החומר של דידוש מוּראד, של אלערבּי בּן מוּהידי ושל מוצטפא בן בּולעיד, מפקדי המהפכה שהלכו אל מותם ולא המתינו לבואו.
וכי אוכל לשכוח כי אביךְ הוא, כאשר בקשתךְ המתמדת מוסיפה לשמו את היוקרה שהייתה לו בחייו ובמותו? הלב שאהב אותך עד כדי שיגעון נבוך, והד בקשתך ממשיך לרחף, “ספר לי עליו”.
ספר אספר לך עליו, אהובתי. קל מאוד לספר על חללי הקרבות. תולדותיהם מונחים לפנינו וידועים מראש, כמו אחריתם. וסופם מוחל להם על טעויות שאולי עשו.
ספר אספר לך על סי טאהר.
רק את תולדות הנופלים בקרבות אפשר לכתוב. מה שהתרחש אחר כך הוא היסטוריה אחרת שמפקיעים לעצמם מי שנותרו בחיים. ויכתבו אותה בני דור שלא ידע את האמת, אך יסיקו מסקנות מובנות מאליהן. שהרי יש ציוני דרך שאין לטעות בהם.
סי טאהר מת טהור, על סף העצמאות. לא היה לו דבר ביד זולת כלי הנשק, לא היה דבר בכיסו להוציא שטרות חסרי ערך, לא היה כל אות על כתפיו מלבד אות הנופל בקרב.
מנהיגים נושאים את ערכם אל מותם.
רק ממלאי המקום שלהם נושאים על עצמם את ערכם בדרגות ובאותות הכבוד, בכיסים שמילאו בחופזה מתוך חשבונות סודיים.
שש שעות של מצור וסגר, של הפגזה מרוכזת על כל האזור המיושב, כדי שרוצחיו יוכלו לפרסם את תמונתו בעיתוני היום שלמחרת כהוכחה לניצחונות המזהירים שלהם על אחד הטרוריסטים, הפַלַאקָה, אשר צרפת נשבעה להגיע אליהם.
האם באמת היה מותו של האיש הפשוט ההוא ניצחון של מעצמה, שבתוך חודשים ספורים איבדה את אלג’יריה כולה?
הוא נהרג כך סתם בקיץ 1960 בלי ליהנות מן הניצחון, בלי לקטוף את פירותיו. זה האיש שנתן לאלג’יריה הכול והיא לא נתנה לו אפילו הזדמנות לראות את בנו פוסע לצידו, או לראות אותך אולי רופאה או פרופסורית, כך חלם.
כמה אהב אותך האיש הזה!
בשיגעון אבהות־של־בן־ארבעים, ברוֹך הרחום שנהג להסתיר מאחורי הקשיחות, ברוך רב, בחלומות של מי שחלומות הופקעו ממנו, בביטחון יתר של לוחם, שהבין, בראותו את הצאצא הראשון שלו, כי מעתה לעולם לא ימות לגמרי.
עודני זוכר את הפעמים הבודדות שבא לתוניס לבקר אתכם, בגניבה, ליום או יומיים. נהגתי אז למהר אליו קצר רוח לשמוע את החדשות האחרונות, את ההתפתחויות והאירועים בחזית. מתאמץ לא לגזול ממנו את השעות המועטות הנדירות שסיכן בהן את חייו כדי לבלות עם משפחתו הקטנה.
נדהמתי אז לגלות אדם אחר משהכרתי. גבר בבגדים אחרים, עם חיוך אחר ומילים אחרות, בישיבה המקילה עליו להושיבך על ברכיו ולשחק איתך. חי כל רגע במלואו, כמבקש לסחוט מקמצוץ הזמן כל טיפה של אושר, כמו לגנוב מן החיים מראש שעות שידע כי ספורות הן, כדי להעניק לך מראש רוך אבהי שיספיק לך לכל החיים.
הפעם האחרונה שראיתיו הייתה בינואר שנת 1960, כאשר בא להיות עד לאירוע החשוב ביותר בחייו, להכיר את הצאצא השני שלו, נאצר. משאלה סודית שמר בליבו, לזכות יום אחד בבן זכר. ביום ההוא, מסיבה לא ברורה, התבוננתי בו רבות, שוחחתי איתו מעט. העדפתי להניח לו להיות לבד עם השמחה, עם האושר הגנוב. כאשר שבתי למחרת נאמר לי כי חזר לחזית בחופזה, מבטיח כי ישוב בקרוב לתקופה ממושכת יותר.
הוא לא שב.
תמה הנדיבות של הגורל הכילַי. סי טאהר נהרג בקרב חודשים אחדים אחר כך בלי שראה את בנו בשנית. לנאצר מלאו אז שמונה חודשים, את נכנסת אז לשנת חייך החמישית.
בקיץ 1960 הייתה המולדת הר געש אשר מת ונולד כל יום מחדש. עם מותו ולידתו מצטלבים סיפורים רבים, חלקם מכאיבים, חלקם מדהימים. חלקם נוצרו באיחור, כמו הסיפור שלי שהצטלב יום אחד איתך. סיפור צדדי, שנכתב מראש והיטה את מהלך חיי אחרי פרק חיים שלם, בתוקף משהו שנקרא אולי גורל או אולי אהבה מטורפת, כזאת המפתיעה אותנו ממקום בלתי צפוי, מתעלמת מכל עקרונותינו וערכינו הקודמים, בשעה שכבר איננו מצפים למשהו, ולפתע הופכת על פיו בתוכנו הכול.
האם אוכל היום, לאחר שהזמן ניתק את גשרי המילים בינינו, להתנגד לרצון המטורף לכתוב את שני הסיפורים האלה יחדיו, כפי שחייתי אותם איתך ובלעדייך, במשך שנים רבות אחר כך, מלא תשוקה ואהבה, חולם, רווי טינה וקנאה, שבע אכזבות וטרגדיות עד מוות?
את, שאהבת להאזין לי ולדפדף בי כבמחברת ישנה בהתפעלות.
למענך אני חייב לכתוב, כדי לומר לך מה שחיים שלמים לא די היה בהם כדי לומר. אספר לך על מי שאהבו אותך מסיבות שונות ובגדתְּ בהם מסיבות שונות אחרות. אספר גם על זיאד. האם לא אהבת לדבר עליו בדרך חמקמקה? כעת אין עוד צורך לדבר בכפל משמעות, כל אחד מאיתנו כבר בחר את גורלו.
אספר לך על העיר שהייתה שותפה לאהבתנו, שהייתה אחר כך סיבה לפרידה, ובה באה אל קיצה תמונת חורבננו היפה.
על מה את חושבת לדבר? תמהני. על איזה גבר מאיתנו כתבת, את מי מאיתנו אהבת? את מי משנינו תהרגי? מעניין למי היית נאמנה, את, המחליפה אהבה באהבה, זיכרון במשנהו, את הבלתי אפשרי בבלתי אפשרי אחר?
היכן מקומי ברשימת אהובייך וקורבנותייך?
תמהני אם אני נמצא במקום הראשון, משום שאני הקרוב ביותר אל הגרסה הראשונה, אם אני הגרסה המזויפת של סי טאהר, שנפילתו בקרב לא הפכה לגרסת המקור.
תמהני אם האבהות המזויפת, או האהבה המזויפת.
את, כמו המולדת, מיטיבה לזייף ניירות ולהפוך על פיהן עובדות ללא מאמץ.
הסופר אנרי דה מונטרלאן נהג לומר:
“אם קצרה ידך מלהרוג את מי שלטענתך אתה שונא, אל תאמר שאתה שונא אותו: אתה מַזנֶה את המילה.”
הבה אתוודה בפנייך, ברגע הזה אני שונא אותך וחייב הייתי לכתוב את הספר הזה כדי להרוג אותך באמצעותו. הניחי לי לנסות את כלי הנשק שלך.
ייתכן כי צדקת. מה היה קורה אילו היו הסיפורים אקדחים טעונים מילים קטלניות ותו לא? אילו היו המילים גם כדורי עופרת?
אבל לעולם לא אשתמש מולך באקדח בעל משתיק קול, כדרכך. גבר בגילי הנושא נשק אינו יכול לנקוט את כל אמצעי הזהירות האלה.
אני רוצה שמותך יותיר הד רם ככל האפשר. יחד איתך אהרוג אנשים רבים, שמן הדין שמישהו יעז יום אחד לירות בהם.
קראי אפוא את הספר עד הסוף. אחרי זה תפסיקי לכתוב רומנים דמיוניים.
קראי שוב בעיון את הסיפור שלנו.
פליאה אחר פליאה, פצע ועוד אחד, שהרי הספרות האומללה שלנו לא זכתה לסיפור מרהיב ממנו. ולא הייתה עדה לחורבן יפה יותר.
אין עדיין תגובות