"ד"ר יוסף מזור שחקר וניתח לעומק את סוגיית הפוסט-ציונות, על גילוייה וסכנותיה, הגיע למסקנות מאלפות, אשר אם רק יקבלו את […]
לאחוז את השור בקרניו
הימים ימי קיטוב אידאולוגי הולך ומחריף בארצנו, והנה נמצא בקרבנו חוקר שבע-ימים, עתיר ניסיון ומפוכח, אשר תוך כדי כתיבת עבודת פוסט דוקטורט שלו פילס דרכים חדשות ונועזות, כדי להגיע לחקר הסתירות הרעיוניות הללו ולהעריך את עומק ההרס שהן גורמות למרקם החיים בארצנו. אכן, ד"ר יוסף מזור, שחקר וניתח לעומק את סוגיית הפוסט-ציונות, על גילוייה וסכנותיה, הגיע למסקנות מאלפות, אשר אם רק יקבלו את תשומת הלב שהן ראויות לה, הן עשויות לתרום תרומה מהותית לאופיו ולרמתו של הוויכוח הגורלי הזה בתוכנו.
פנים רבות לוויכוח הפוסט-ציוני. זכותו הגדולה של מזור היא בכינוס כל צדדיו: המדיני, החברתי, האידאי, לכלל אנתולוגיה מקיפה של מה שנכתב, בעד ונגד, שיש בו כדי להאיר את הסוגיה מכל פניה. ואולם מזור איננו מסתפק בציטוט מובאות מן הדברים, אלא תורם להבהרתם, מעמת אותם זה עם זה ומייחד להם את דברי פרשנותו, כדי להוסיף להם משמעות ורלוונטיות בפוליטיקה העכשווית. לא רק הפוסט-ציונות כשהיא לעצמה, כאידאולוגיה וכשיטת פעולה, מובהרת ומנותחת, אלא גם הסכסוך הערבי-הישראלי, השולט במסכת יומנו, מואר מן הזווית הזאת. חשיבות רבה נודעת להארת עיני הציבור דווקא בשעה שאקדמאים מכובדים, כנווה גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב (ובנו, זיו גורדון, עמו) ושלמה זנד מאוניברסיטת תל-אביב, מטילים בליסטראות במפעל הציוני, מציבים סימני שאלה על עצם הקיום הלאומי של היהודים בארצם, ומסייעים מבלי דעת לאויבי ישראל לקעקע את המסד הרעיוני של המדינה.
החלק הראשון של הכרך הזה, מגדיר את תחומי הבעיה הפוסט-ציונית לפרטיה, תוך כדי העמדתה במבחן מאבקנו עם הערבים, על רקע החלטות האו"ם והיווצרותה של בעיית הפליטים הערביים, המכרסמת בכל פה במעמדנו בעולם, כאילו פתרונה היה מעלים באחת את שורשי הסכסוך. בניגוד לפוסט-ציונים, הנושאים על שכמם את כאבי כל העמים פרט לכאבי עמם שלהם, מכניס מזור לדיון את שאלת הפליטים היהודיים מארצות ערב, אשר לא רק מוסיפה ממד של איזון לכלל הדיון, אלא גם מעתיקה את ההיבט המוסרי של נישול אנשים ועקירתם, המכביד כל כך על ישראל, אל כתפיהם של הערבים, ובכך שוללת את ההתחסדות של הפוסט-ציונים הרואים את הפגמים רק במדינתם ומטילים עליה את מלוא האחריות. מאלף הוא שאפילו "היסטוריון חדש" כבני מוריס, שהחל את דרכו אל התהילה בהזלת דמעות על העוולות שנגרמו כביכול רק לפליטים הערבים, הפך בדעתו מאז, והגיע למסקנה שחבל שמדינת ישראל לא השלימה את המלאכה של שחרורה של ארץ ישראל מעול אוכלוסייתה הערבית, עול שהלך וכבד עם הזמן.
בחלקו השני של הספר, שהיקפו למעלה ממאה עמודים, והוא עמוד התווך של החיבור, מציג מזור קשת רחבה של סנגורים ומקטרגים, ופורש לפני הקוראים את הבעיה מכל צדדיה. זוהי למעשה האנתולוגיה הרעיונית, שמבהירה ללא כחל ושרק את הנזק העצום שנגרם לישראל באמצעות תורתם הכוזבת, המזוכיסטית וההרסנית של הפוסט-ציונים, בחינת "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מט), והיא התמה הנותנת כותרת הולמת לאחד הפרקים המעניינים בספר. לא פחות מעניינת היא גישתם של החוטאים בפוסט-ציונות, שחזרו בתשובה משעמדו על ריקנותה של תורתם.
כדי להדגים את נזקיה של התורה הפוסט-ציונית, סוקר המחבר בחלקו השלישי של הספר – סקירה מקיפה על פני שבעים עמודים – את ביטוייה של הפוסט-ציונות, האידאולוגית והמדינית, בכל הנוגע לשאלת יחסי ישראל והערבים והטעויות הטרגיות שעשו ממשלות ישראל השונות בניסיון להתיר את הסבך, שאך הלך והסתבך. דוגמה טרגית אחרונה הוא מוצא בהתנתקות מעזה ובהשלכותיה; טעות שהעלתה את חמס לשלטון והרחיקה כל אפשרות לפתרון הסכסוך.
בחלקו הרביעי של הכרך המבורך הזה, שהגיעה השעה להוציאו לאור לציבור הרחב, מזהה המחבר את שתי הבעיות הקיומיות החמורות ביותר, שהפוסט-ציונות מעלימה עין מהן: האחת – ערביי ישראל, והאחרת – עלייתו של האסלאם היסודני, שתורתו הבלתי מתפשרת, ששמה לה למטרה לחסל את כל הכופרים, מאיימת על מדינת ישראל איום של ממש, לא רק מפאת עומק השנאה המוּלדת שרוחשים המוסלמים ליהודים באשר הם, אלא בעיקר מפאת רוחבו והיקפו של העולם האסלאמי (הכולל חמישים ושבע מדינות, באסיה ובאפריקה, ובהן מיליארד וחצי מאמינים, הנוחים לנהות אחרי מבול השטנה האופף את ישראל ואת היהודים בארצותיהם). במקום להעמיד פנים ולהעלים עין מן הסכנות הממשיות הללו, כדרכם של הפוסט-ציונים, חושף מזור בקור רוח ובדיוק של אזמל מנתחים, את הסוגיות הללו במלוא חריפותן, עד כדי כאב. כך ראוי לעשות כדי לפקוח עיניים, לעורר נרדמים ולצלצל בכל פעמוני האזעקה שהוא חקר וגילה.
בחלק החמישי, המדבר על פתרונות אפשריים, שרבים מהם הם בחינת חלומות או אשליות, מציין המחבר בפירוט את הבעיות העומדות למכשול. בין הבעיות הוא מונה את הסוגיה הדמוגרפית, ההולכת ומחריפה בשל ייבוש מקורות העלייה היהודית מחד גיסא, ובגלל הנחישות האידאולוגית הערבית להתמיד ב"מלחמת הרחם", מאידך גיסא. המחבר מעורר מחדש את אפשרות העברת האוכלוסין, שהעסיקה מדינות אחרות בעידנים אחרים, עד שנמצא מרפא של קבע לחיכוכי אוכלוסיות שונות. הוא דן בחלופה של מדינה דו-לאומית ששוב מציבים לפתחנו חלק מן הערבים וכמה פוסט-ציונים. עוד הוא דש באופציה הירדנית שהעלתה עובש זה מכבר. כמו כן מציע המחבר אוטונומיה לערבים במדינה יהודית, מנתח את תוכניותיו של בנימין נתניהו למדינה פלשתינאית מפורזת, ומגיע למסקנה הנחרצת כי "שתי מדינות לשני עמים" אינה אלא "עורבא פרח".
"אחרית דבר", המסכמת בקצרה את הדיון המעורר והמקיף הזה, מציבה במלוא חריפותה את השאלה הגורלית האם הציונות, מפאת ריבוי מקטרגיה, סיימה את תפקידה ההיסטורי. הוא מזהיר מפני אשליות הרווחות בין מבקריה, עומד על הגורמים שהולידו את התרופפות המתח החלוצי בקרבנו, וחותם בדבריו של נביא הזעם של העידן הציוני – אורי צבי גרינברג.
לא כל הקוראים יסכימו עם דברי התוכחה הקשים שמטיח מזור בפוסט-ציונים, אך איש לא יוכל להתעלם מן הכאב והחרדה שעולים מבין השורות ומניסיון החיים העצום של המחבר, שחי כאדם בוגר במדינה מאז קמה, ואף נטל חלק במאבק היישוב לעצמאות. הדברים שנכתבו בדם לבו, מופיעים בשעה שהשבר האידאולוגי בציבור הישראלי הולך ומעמיק, ונודעת להם חשיבות רבה בפולמוס סביב הפוסט-ציונות. אין ספק שהחיבור המכובד יתפוס מקום של קבע על מדף הספרים היהודי והישראלי.
רפי ישראלי
האוניברסיטה העברית
ינואר 2011
אין עדיין תגובות