רשימה שהכין בחשאי, הכוללת אנשים שרצה שרק הם ילווהו לקבורה, נשלפת מארנקו של הגיבור בעת שגופתו מונחת בבית החולים שעה […]
א
ניתן היה עדיין להריח את ריח אבק השריפה שעלה מגופתי כשהייתה מונחת על האלונקה באולם ההספדים. הריח דבק בה למרות שרוביק רחץ אותה ועשה זאת עם כל הלב. ידעתי מיד שהוא האיש שישקיע בגופי את נשמתי הנחסרת.
רוביק היה הראשון ברשימה, אהבה שהתפתחה בינינו בשנות השכנות ברחוב רבנו גרשום. רותי הזעיקה אותו מיד כשקיבלה את ההודעה על פציעתי מהשוטר והשוטרת שהגיעו לביתנו. רוביק היה בביתו כמו בכל יום בשעות הבוקר, מארגן את ילדיו לקראת בית הספר.
הוא שמע ממני על הרשימה, ולמרות שלא האמין בקיומה, ראה אותה היום בפעם הראשונה בחייו. הוא לא התפלא שהוא היה הראשון בה. הוא היה מתאכזב אם לא כך היה.
שניהם נסעו בסובארו של רוביק לבית החולים 'שערי צדק'. רותי קראה כל הדרך פרקי תהילים. היא לא בכתה. כשהגיעו לקרבת חדר המיון, עצרו אותם המאבטחים ולא נתנו להם להתקרב עם הרכב. רותי ירדה, ופילסה לעצמה דרך בין המון הסקרנים. רוביק החנה את הסובארו בחניה והגיע אלי לפני רותי. כזה היה תמיד, ידע להסתדר ומצא את מבוקשו מהר.
"אני נציג המשפחה" אמר לרופא, והרים את הקצה העליון של הסדין שכיסה את ראשי. אילו יכולתי, הייתי קורץ לו, אותה קריצה שהיינו מחליפים כל אימת שהיינו יחד בסיטואציה מיוחדת, כשותפי סוד. "זה רבי שמואל ברנשטיין", אמר לרופא, "אם צריך, אני אחתום על זיהויו".
כשראה את רותי מתקרבת לקראתו, שב וכיסה אותי ואמר לה: "השם לקח". רותי תפסה את ראשה ורצה אלי. רוביק וד"ר נתן לא הספיקו לעצור בעדה מלהוריד את הסדין ממני. הרגשתי את חום שפתיה על שפתי. לחיי הימנית נרטבה מדמעותיה.
תהיתי לא פעם, מה הן תחושותיו של אדם לאחר מותו. מה נשאר בו ומה הולך עימו לעולם שכולו טוב. האם הוא מרגיש, רואה או שומע משהו.
ד"ר נתן אחז בכתפה של רותי, קירב אותה אליו, חיבק אותה והרחיק אותה ממני. לחבק אנשים זרים כבר איננה שיגרה מקובלת בהתנהגותה. אפילו את ד"ר נתן לא חיבקה. השתוממתי שהסכימה שהוא יחבקה.
רוביק סגר אחריו את הוילון הירוק, כיסה את פני בסדין, הרים את חציו התחתון של הסדין והחל מפשפש במכנסי. הוא ידע שהארנק שלי מונח תמיד בכיס האחורי של המכנסיים ולכן הרים את חצי גופי הימני והכניס את ידו לכיס האחורי הימני. ידו מיששה את ישבני. הוא התבונן סביבו כגנב החושש מפני בעל הבית העלול להיכנס לחדר פתאום, וכשלא מצא את הארנק, הטה את גופי לצד השני, ובתנועת כייס מיומנת שלף אותו מהכיס השמאלי. בתנועה זריזה עוד יותר, הכניס אותו לכיס מקטורנו בעודו סוקר את הסביבה.
רותי בכתה על כתפו של ד"ר נתן. רוביק ניגש אליה ואמר לה שצריך לחזור הביתה ולהודיע לכולם. בדרך הוא עצר בתחנת הדלק שבשדרות בן צבי, החנה את הסובארו בצד וירד לשירותים.
ריח אבק השריפה שדבק בארנק נמהל בריח השתן שהציף את המשתנה. הוא פתח את הארנק והחל לחטט בו. לבסוף מצא את הרשימה מקופלת. הוא פתח אותה, קרא את כולה והכניס אותה לכיסו. הוא הוציא את הכרטיס הירוק מהארנק, זרק אותו לאסלה והוריד את המים. כשחזר לסובארו, נתן את הארנק לרותי.
"את זה הצלחתי לקחת מהמכנסיים שלו" אמר.
רותי לקחה את הארנק קירבה אותו אל אפה ונשמה את ריח אבק השריפה. הארנק היה הדבר היחיד, מלבד רוביק עצמו, שמיצה עכשיו את הקשר שלה אתי.
רוביק שלף את הרשימה מהכיס. "מולי לא אכזב אותי" אמר לרותי והראה לה את הפתק. רוביק מעולם לא קרא לי 'מולי'. אני לא קראתי לו מעולם 'רוביק'. אבל הוא ידע שזה השם שבו כינתה אותי רותי בבית שלא בנוכחות זרים.
זה היה השם שהדביקו לי בטייסת. עד אז כולם קראו לי שמואל. הורי הקפידו על כך, ודרשו זאת גם מחברי. כשנולדתי, קראו לי על שמו של סבא שלי, שמואל ברנשטיין, אותו לא הכרתי. הנאצים השאירו את אפרו במחנה דכאו יחד עם סבתא שלי. אבא שלי, אפרים, בן יחיד, הצליח לברוח מהמחנה, ואחרי תלאות ונדודים, עלה לארץ עם סיום המלחמה.
בטייסת היו שני שמואלים, סגן מפקד הטייסת שמואל בהט ואני. לכן הוחלט לקרוא לי 'מולי'. רותי הכירה אותי כ'מולי'.
רותי פתחה את הפתק. את רוב השמות הכירה, אך לא הבינה את משמעות הרשימה. "את אלה אנחנו צריכים להזמין להלוויה", אמר לה רוביק. "זו בקשתו של מולי".
אין עדיין תגובות