זמן מיד שנייה מאת סבטלנה אלכסייביץ' הוא אירוע ספרותי יוצא דופן, יצירה מפעימה שלוכדת רגע היסטורי חד פעמי: המעבר מקומוניזם […]
רישומיו של השותף למעשה
אנחנו נפרדים מהזמן הסובייטי. מהחיים ההם שלנו. אני משתדלת לכרות אוזן לכל משתתפי הדרמה הסוציאליסטית כולם…
התנועה הקומוניסטית הגתה תכנית מטורפת שמטרתה לשנות מן היסוד את האדם “הישן”, את האדם התנכ”י. והתכנית הצליחה… אולי היה זה הדבר היחיד שהצליח. במהלך שבעים ומשהו שנות פעילותה של המעבדה המרקסיסטית־לניניסטית צמח בה מין אנושי ייחודי: “הומו סובייטיקוס”. יש הרואים בו דמות טרגית ויש המכנים אותו בזלזול “סוֹבוֹק”. נדמה לי שאני מכירה את האדם הזה היטב, חייתי לצִדו, כתף אל כתף, שנים רבות. האדם הזה הוא אני. אלה הם מכריי, חבריי, הוריי. שנים אחדות נסעתי ברחבי רפובליקות ברית המועצות לשעבר, מכיוון שהומו סובייטיקוס צמח לא רק מתוך הלאום הרוסי אלא גם מהלאום הבלרוסי, הטורקמני, האוקראיני, הקזחי… היום אנחנו חיים במדינות שונות, מדברים שפות שונות, ועדיין אפשר לזהות אותנו בנקל. אנחנו מזהים זה את זה מייד! כולנו יצאנו מתוך הסוציאליזם, אנחנו דומים לבני אדם אחרים ונבדלים מהם – יש לנו אוצר מילים ייחודי, תפיסה ייחודית של טוב ורע, של גבורה וסבל. אנחנו מנהלים יחסים ייחודיים עם המוות. בסיפורים שאני מתעדת חוזרות על עצמן המילים הקשות: לירות, להוציא להורג, לחסל, להשמיד; או בלשון הנקייה הסובייטית למושג ההיעלמות: מעצר, עשר שנות מאסר ללא זכות ליצירת קשר, הגירה. מה ערכם של חיי אדם בעיני מי שמותם של מיליונים הוא זיכרון חי בשבילו? שנאה ודעות קדומות הם לחם חוקנו. כולנו באנו מן הגולאגים ומהמלחמה הנוראה. מן הקולקטיביזציה, חיסול מעמד הקולאקים, הגליית העמים…
היה זה המשטר הסוציאליסטי והיו אלה גם החיים שלנו, פשוטו כמשמעו. לא דיברנו עליהם יותר מדי אז. ואילו עכשיו, כשהעולם הישן נעלם לבלי שוב, החלו כולם לגלות עניין בחיים ההם שלנו, והרי לא חשוב אילו חיים הם היו – הם היו החיים שלנו. אני כותבת, אני מלקטת פירורים, אוספת פיסות מידע על אודות הסוציאליזם “הביתי”… הסוציאליזם “הפנימי”. על אודות התקיימותו בתוך נפש האדם. אני נוטה תמיד למרחב המצומצם הזה – לאדם… לאדם היחיד. למען האמת, הכול מתרחש דווקא שם, בתוכו.
מדוע גדוש הספר סיפורי מתאבדים דווקא? מדוע לא לספר על אזרחים סובייטיים מן השורה ועל קורות חייהם הסובייטיים הטיפוסיים? הרי לרוב שמים בני האדם קץ לחייהם בגלל אהבה נכזבת, בשל הזקנה, או סתם כך מתוך סקרנות ורצון לפענח את סוד המוות… אני תרתי אחר אלה שהאידיאולוגיה דבקה בהם כה חזק, עד שרק בכוחו של המוות היה להפריד ביניהם – המדינה הייתה להם ליקום כולו, היא הייתה לתחליף לכול, לרבות חייהם הפרטיים. לא היה בכוחם לצאת מההיסטוריה הגדולה, להיפרד ממנה, למצוא אושר אחר. לצלול… להיבלע בתוך הקיום הפרטי, כפי שנהוג היום, כשהקטן היה לגדול. אנשים רוצים לחיות סתם כך, בלי רעיונות גדולים. רוסיה מעולם לא חיה חיים כאלה, גם הספרות הרוסית לא מכירה בהם. ככלל, אנחנו אנשי מלחמה. תמיד נלחמנו או התכוננו למלחמה הבאה. מעולם לא חיינו אחרת. ומכאן הפסיכולוגיה “המלחמתית”. גם חיי שלום אצלנו דמו לשגרה צבאית. התופים הכתיבו את הקצב, הדגל התנוסס אל־על… הלב הלם בחוזקה… בני האדם לא הבחינו בעבדותם ואולי אף אהבו אותה. אני זוכרת איך החלטנו, כל בני הכיתה, לנסוע בסיום בית הספר להכשיר קרקעות בתוליות. בזנו למי שסירב להצטרף, הצטערנו מאוד על כך שהמהפכה ומלחמת האזרחים, התרחשו טרם זמננו. אני מביטה לאחור ותוהה: האם אלה היינו אנחנו? האם זאת הייתי אני? העליתי זיכרונות יחד עם הגיבורים שלי. אחד מהם אמר: “רק אדם סובייטי יוכל להבין אדם סובייטי אחר.” חלקנו זיכרון קומוניסטי משותף. אנחנו שכנים לזיכרון.
אבי נזכר איך הוא עצמו נתן את אמונו בקומוניזם בעקבות שיגורו לחלל של יורי גגארין. אנחנו הראשונים בעולם! אנחנו כול יכולים! כך הם חינכו אותנו, אבי ואימי. אני הייתי חברה בתנועת האוקטובריסטים הצעירים, ענדתי סיכה ועליה דיוקנו של הילד המתולתל, לנין הקטן, הייתי חברה בתנועת הפיונרים ובתנועת הקומסומול. לימים באה האכזבה.
אחרי הפרסטרויקה ציפו כולם לפתיחת הארכיונים. הם אכן נפתחו. גילינו את ההיסטוריה שהוסתרה מאתנו…
“עלינו למשוך אחרינו תשעים מיליון מתוך אוכלוסיית רוסיה הסובייטית המונה מאה מיליון איש. עם הנותרים אסור לדבר – הם נועדו להשמדה.” (זִינוֹבִיֶּב, 1918).
“לתלות (לתלות ויהי מה, למען יראו וייראו) אלף קולאקים עשירים, מהגרעין הקשה, לכל הפחות… להפקיע מהם את כל התבואה, לקחת בני־ערובה… יידע העם כולו, בכל מקום! למען יראו וייראו…” (לנין, 1918).
“מוסקבה גוועת ברעב, פשוטו כמשמעו.” (פרופסור קוּזְנֵצוֹב לטרוצקי). “אין זה רעב. כשטיטוס צר על חומות ירושלים, אכלו האימהות היהודיות את צאצאיהן. כשאגרום לאימהות שלכם לאכול את ילדיהן, תוכלו אתם לבוא אליי ולומר: רעבים אנחנו.” (טרוצקי, 1919).
אנשים קראו עיתונים וכתבי עת ונאלמו דום. אימה שלא ניתן להכילה אחזה בהם! איך נוכל לחיות עם הידיעה הזאת? רבים ראו באמת החדשה אויב. כמו גם בחופש. “אנחנו לא מכירים את המדינה שלנו. לא יודעים על מה חושב הרוב, אנחנו רואים את האנשים האלה, פוגשים בהם יומיום, אבל על מה הם חושבים ובמה הם חושקים אנחנו לא יודעים. ועוד אנחנו מעִזים להטיף להם מוסר. בקרוב נגלה הכול ונזדעזע,” כך אמר לי אחד ממכריי שאִתו ניהלתי אינספור שיחות אצלי במטבח. התווכחתי אִתו. זה היה בשנת 1991… איזו תקופה מאושרת! האמנו שמחר, כן, כבר מחר יגיע החופש. יפרוץ משום מקום, מתוך השאיפות והרצונות שלנו.
מתוך “היומנים” מאת ורלאם שלאמוב: “השתתפתי בקרב איתנים אבוד למען חידושם האמִתי של החיים.” שורות אלה נכתבו בידי אדם שנכלא במחנות כפייה במשך שבע־עשרה שנה. הערגה לחזון נותרה בעינה… את האנשים הסובייטיים הייתי מחלקת לארבעה דורות: דור סטלין, דור חרושצ’וב, דור ברז’נייב והדור של גורבצ’וב. אני שייכת לדור האחרון. לנו היה קל יותר להשלים עם קריסתו של החזון הקומוניסטי, הרי אנחנו לא חיינו בתקופה שבה הרעיון היה עדיין צעיר, איתן וגדוש קסם הרומנטיזם הקטלני והתקוות האוטופיות. אנחנו גדלנו בתקופתם של זקני קרמלין.בתקופה “הצמחונית”, נטולת צימאון הדם. נהרות הדם של הקומוניזם שקעו בתהום הנשייה. הפאתוס עדיין השתולל, עם זאת, השתרשה ההבנה שלא ניתן ליישם את האוטופיה בחיים האמִתיים.
זה היה בתקופת מלחמת צ’צ’ניה הראשונה… בתחנת רכבת במוסקבה פגשתי אישה שבאה מאזור טַמְבּוֹב. היא עשתה את דרכה לצ’צ’ניה כדי להחזיר את בנה הביתה מן הקרבות: “אני לא רוצה שהוא ימות. אני לא רוצה שהוא יהרוג אחרים.” המדינה איבדה את אחיזתה בנפשה. היא הייתה אדם חופשי. כמוה היו מעטים. רבים אחרים חשו כעס לנוכח החופש: “קניתי שלושה עיתונים ובכל עיתון הייתה כתובה אמת אחרת. איפה האמת האמִתית? פעם היית קורא בבוקר ‘פראבדה’ ויודע הכול. ומבין הכול.” ההתאוששות מאלחוש החזון הייתה ארוכה. בתגובה להצעותיי לערוך חשבון נפש שמעתי תשובות כגון: “על מה אני אמור לבקש מחילה?” כל אחד הרגיש שהוא הוא הקרבן ולא השותף לפשע. אחד אמר: “גם אני ישבתי בכלא”, אחר אמר: “אני נלחמתי במלחמה”, או “אני הקמתי את עירי מההריסות, עשיתי לילות כימים, סחבתי לבנים”. הכול קרה לגמרי במפתיע: החופש משכר, אבל האנשים לא מוכנים אליו. איפה הוא, אותו חופש? רק מסביב לשולחנות המטבח, שם המשיכו לבקר את השלטון מתוך ההרגל הישן. גידפו את ילצין ואת גורבצ’וב. את ילצין על ששינה את פניה של רוסיה. ואת גורבצ’וב? את גורבצ’וב על ששינה את הכול. את פני המאה העשרים כולה. מעתה נהיה עם ככל העמים. נחיה כמו כולם. חשבנו שהפעם זה יצליח.
רוסיה שינתה את פניה והשינויים גרמו לה לשנאה עצמית. “המונגולי הקפוא” הוא מונח שטבע קרל מרקס בתיאורו את רוסיה בכתביו.
הציוויליזציה הסובייטית… אני נחפזת לתעד את שרידיה. הפנים המוכּרות. איני שואלת את מרואייניי שאלות על הסוציאליזם, אני שואלת על אהבה, על קנאה, על ילדות ועל זקנה. על מוזיקה, על ריקודים, על תסרוקות. על אלפי הפרטים הקטנים של חיים שנמוגו. זוהי הדרך היחידה לתחום את האסון בגבולות הסביר ולנסות לספר סיפור. להניח הנחות. איני מפסיקה להתפעל – כמה מרתקים חייו הפשוטים של אדם. אינספור אמִתות אנושיות… מדע ההיסטוריה דבק בעובדות בלבד ואילו הרגשות נותרים מחוץ לתמונה. לא מקובל לרשום אותם על דפי ההיסטוריה. אני בוחנת את העולם במבט של אשת רוח ולא של היסטוריונית. האדם מרתק אותי…
אבי כבר לא בין החיים. ולצערי לא אוכל להשלים את אחת השיחות שניהלנו… הוא אמר לי שלבני הדור שלו היה קל יותר למות במלחמה מאשר לילדים הלא מאומנים שנהרגים היום בצ’צ’ניה. בשנות הארבעים הם נפלו מהפח אל הפחת. לפני המלחמה למד אבי עיתונאות באוניברסיטת מינסק. הוא נזכר שכששבו הסטודנטים מחופשות סמסטר, לעתים קרובות לא זיהו בין חברי הסגל אף מרצה מוכּר, כי כולם נעצרו. הם לא הבינו מה קורה אבל חשו בפחד. פחד כמו זה שחשים במלחמה.
אבי ואני ניהלנו מעט שיחות מלב אל לב. הוא חס עליי. האם גם אני חסתי עליו? קשה לי לענות על שאלה זו… היינו נטולי רחמים כלפי ההורים שלנו. נדמָה לנו שחופש הוא עניין פשוט מאוד. חלף מעט מאוד זמן וגם אנחנו השתופפנו תחת הנטל שלו, כי אף אחד לא לימד אותנו חופש מהו. אותנו לימדו רק איך למות בעד החופש.
והנה החופש הגיע! האם לחופש הזה פיללנו? היינו נחושים למות בעד הערכים שלנו. להיאבק בקרב. ובמקום זה התחילו “החיים על־פי צ’כוב”. נטולי היסטוריה. כל הערכים, פרט לערך החיים עצמם, קרסו. החלומות החדשים: לבנות בית, לקנות מכונית טובה, לשתול שיח דומדמניות בגינה… החופש התגלה כתחייתו של הרעיון הבורגני, הרעיון שזכה ברוסיה לבוז מאז ומעולם. חופש הצרכנות, הוד רוממותה. רוממות האופל. התשוקות, האינסטינקטים האפלים – הצד החבוי של חיי אדם שלגביו היה לנו מושג קלוש בלבד. הרי לאורך כל ההיסטוריה שלנו נאלצנו לשרוד ולא לחיות את החיים. והנה עכשיו אין עוד צורך בניסיוננו הצבאי, יש לזנוח אותו. אלפי תחושות חדשות, מצבים נפשיים ותגובות שלא הכרנו… בִּן רגע השתנה הכול סביב: שלטי החוצות, החפצים, הכסף, הדגל… והאדם עצמו. האדם היה לצבעוני יותר, לנבדל, מה שהיה פעם מקשה אחת נופץ לרסיסים, החיים התפצלו לאיים, לתאים, לאטומים. כמו במילון שמציע שלל מילים נרדפות למילה “חופש” – דרור, חירות… מרחב. הרוע האימתני היה למשל רחוק, לסיפור בלשים פוליטי. איש לא דיבר עוד על החזון, דיברו על אשראי, על עמלות ועל ניירות ערך; את הכסף לא הרוויחו, כמו פעם, אלא “עשו קופה”. האם זה יימשך זמן רב? “הנפש הרוסית לעולם לא תיתן את אמונה בכסף,” כתבה המשוררת מרינה צווטאיבה. אבל אז נדמָה שבבת אחת התעוררו לחיים גיבוריהם של אוסטרובסקי וסלטיקוב־שצ’דרין ויצאו להסתובב ברחובותינו.
שאלתי את כל מרואייניי: “מהו חופש?” האבות והבנים השיבו תשובות שונות. מי שנולדו בברית המועצות ומי שנולדו לאחר קריסתה אינם חולקים ניסיון משותף. הם באו מפלנטות שונות.
תשובות האבות: חופש הוא היעדר הפחד; שלושת ימי הפיכת אוגוסט, כשאנחנו ניצחנו את הקומוניסטים; אדם שבוחר לו בחנות נקניק מתוך מאה סוגי נקניקים חופשי מזה שבוחר מתוך עשרה סוגים; אדם חופשי הוא אדם שלא הלקו אותו, אבל אנחנו לעולם לא נראה דורות שלמים של אנשים שלא הלקו אותם; האדם הרוסי לא מבין את מושג החופש, הוא זקוק לקוזאק האוחז בשוט.
תשובות הבנים: חופש הוא אהבה; החופש הפנימי הוא ערך אבסולוטי; כשאינך נרתע מהרצונות שלך; אם יש לך הרבה כסף, יהיה לך הכול; כשאתה יכול לחיות בלי להרהר במושג החופש. חופש זה נורמלי.
אני מחפשת לי שפה. לאדם יש הרבה שפות: השפה שבה הוא מדבר עם ילדיו, שפה נוספת – זו המשמשת לגילויי אהבה… וישנה עוד שפה, זאת שבה אנחנו מדברים לעצמנו, מנהלים בה את הדיאלוגים הפנימיים שלנו. ברחוב, בעבודה, בנסיעות – בכל מקום שומעים משהו חדש: לא רק המילים משתנות, דבר מה משתנה יחד אִתן. שפת הבוקר שונה משפת הערב. ומה שמתרחש בלילה בין שני אנשים לא נרשם כלל על גבי דפי ההיסטוריה. אנו עדים אך ורק לתולדותיו של האדם הער, האדם היומי. התאבדות היא מעשה לילי שמתרחש כשהאדם נמצא בתווך שבין היש לאין. בחזיון הלילה. אני רוצה לחוש את הדבר במלוא חושיו של האדם היומי, הער. שאלו אותי: “את לא חוששת שתימשכי לזה?”
אנחנו נוסעים בדרכים באזור סמולנסק. נעצרים במכולת באחד הכפרים. אילו פנים מוכּרות (גם אני גדלתי בכפר), יפות וטובות ואילו חיי דוחק ומחסור משפילים סביב. פתחנו בשיחה על החיים. “את שואלת מהו חופש? היכנסי למכולת שלנו, יש בה וודקה מכל סוג שתרצי: ‘רוסקי סטנדרט’, ‘גורבצ’וב’, ‘פוּטינקה’. נקניקים, גבינות ודגים נערמים. יש גם בננות. איזה עוד חופש בן אדם צריך? החופש הזה מספיק לנו.” “וקרקע חילקו לכם?” “מי רוצה לעבד אותה? לעבוד כמו חמור! מי שרצה, לקח. ואסיה קְרוּטוֹי הוא היחידי שלקח. הבן הקטן שלו, רק בן שמונה וכבר חורש לצִדו. מי שהולך לעבוד אצלו, אבוד לו: לא נותן לא לגנוב ולא לישון. נאצי!”
בחיבורו של דוסטויבסקי “האינקוויזיטור הגדול” מתנצחים הגיבורים על מושג החופש. הדרך אל החופש היא קשה, רצופה חתחתים וטרגית… “אבל לְמה נחוצה דעת טוב־ורע שטנית זו, שמחירה כבד כל־כך?”
על האדם לבחור בכל עת בין חירות לבין שגשוג וחיים נוחים, בין החירות המענה והמייסרת לבין האושר נטול החופש. ורוב בני האדם בוחרים בדרך השנייה.
כך פונה האינקוויזיטור הגדול לישו הקם לתחייה: “למה זה באת להפריע לנו? שהרי להפריענו באת, אתה יודע זאת יפה.”
“בהוקירך אותו [את האדם] ככה, נהגת כאילו חדלת מרחמיך עליו, מאחר שתבעת ממנו יותר מדי… אילו הוקרת אותו פחות, היית תובע ממנו פחות, והיה בזה יותר מן האהבה, שכן אז היה עולו קל יותר למשא. האדם הוא חלש ונקלה… מה אשמתה של נפש רופסת, שאין בה די כוח להכיל מתנות איומות שכאלה?”
“משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש־חיש מישהו לסגוד לו… איך יפרוק מעליו חיש־חיש את מתת החירות, שבאומללותו הוא נושא עמו מבטן ומלידה…”
אין עדיין תגובות