שטפן צוויג, הסופר בעל אלף הפנים, כתב יותר משישים יצירות ספרותיות. בין הנדירות ביופיין ובסגנונן היא "עיני האח הנצחי" – […]
לה תולדות ויראטא
שבני עמו היללוהו בארבעת שמות המידה הטובה, אבל שמו לא נכתב על ספר דברי הימים לשליטים ואף לא על ספרי החכמים, וזכרו נשתכח מלב.
טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה ונסך בתלמידיו את ההארה שבהכרה, חי בארצם של הבּירוואגים, בימי אחד ממלכי רַג’פּוּטָה, אדם מורם מעם ושמו ויראטא; הכול כינוהו ‘ברק החרב’, על שהיה לוחם ללא חת וצייד שחִציו מעולם לא החטיאו, שרומחו לא כשל, ושזרועו היתה מכה כרעם בהניפו את חרבו. מצחו קָרַן אור, עיניו השיבו בכנות על שאלתם של האנשים: מעולם לא נראתה ידו נקפצת לאגרוף של רֶשע, מעולם לא נשמע קולו בזעקה של זעם. בנאמנות שירת את מלכו, ועבדיו שירתו אותו ביראת כבוד, ובכל ארץ חמשת פלגי הנהר לא נודע צדיק ממנו: המאמינים האדוקים קדו כשעברו על פני ביתו, והילדים חייכו אל כוכבי עיניו כל אימת שפגשו בו.
והנה באה רעה על מלכו. אחיה של אשת המלך, אשר מוּנה למשול על חצי המלכות, חמד את המלכות כולה, ופיתה במתנות־סתר את מיטב לוחמי המלך שישרתוהו. ועוד דיבר על לב הכוהנים שיביאו לו את האנפות הקדושות של האגם, האנפות שהן סמל השלטון של שושלת הבּירוואגים זה אלפי שנים. אחר כך כינס האויב בשדה את הפילים ואת האנפות, אסף את הממורמרים מן ההרים לצבא מלחמה, ויצא לעלות על העיר. המלך הורה לצלצל בפעמוני הנחושת מבוקר עד ערב ולתקוע בשופרי השנהב; עם רדת הלילה הדליקו משׂואות בראשי המגדלים ושרפו בהן קשקשי דגים מגורדים כדי שיבערו לאות מצוקה באור צהוב תחת הכוכבים. אבל רק מעטים נאספו, כי הידיעה על גְנֵבת האנפות הקדושות הפילה דכדוך על המפקדים וריפתה את ידיהם: ראש הלוחמים ושומר הפילים, שהיו המנוסים שבמצביאים, כבר עברו אל מחנה האויב, והמלך הזנוח חיפש לשווא ידידים (שכן היה שליט נוקשה, מחמיר בדין, ומכביד את עולו על נתיניו). איש מהקצינים המנוסים וממצביאי המערכה לא הופיע לפני ארמונו, רק המון אובד עצות של צמיתים ועבדים.
במצוקתו נזכר המלך בוויראטא, ששלח לו הודעת נאמנות עם הישמע התקיעה הראשונה בשופרי השנהב. הוא ציווה להכין את אפיריון עץ ההָבנֶה ולשאתו אל ביתו של ויראטא. כשירד המלך מן האפיריון השתחווה ויראטא אפיים ארצה, אבל המלך אחז בו כמתחנן וביקשוֹ לפקד על הצבא נגד האויב. ויראטא קד ואמר: ‘כך אעשה, אדוני, ולא אשוב אל הבית הזה עד אשר תִכבה להבת המרי תחת רגלי עבדיך.’
והוא אסף את בניו, קרוביו ועבדיו, נחפז אתם אל מחנה הנאמנים וערך אותו לקראת המערכה. כל היום נדדו במעבה היער עד שהגיעו לנהר שעל גדתו השנייה נאסף האויב הרב לאין־ספור, הגאה בכוחו, וכרת שם עצים לבניית הגשר שעליו יעלה ויפרוץ עם בוקר, שוצף כנהר, וישטוף את הארץ בדם. אבל ויראטא הכיר מציד הנמרים מעבר רדוד במעלה הנהר, ועם רדת הערב העביר את נאמניו במים זה אחר זה, ובחשכת הליל הם התנפלו בהפתעה על האויב הנם את שנתו. הם יידו לפידי זפת, והפילים והתאוֹ נבהלו ורמסו במנוסתם את הישנים, והלהבות הלבנות זינקו אל האוהלים. ויראטא הסתער ראשון על אוהלו של אויב המלך, ולפני שהספיקו הישנים להזדעק, הרג שניים בחרב, ואת השלישי הכה בשעה שקם על רגליו ושלח יד אל חרבו. את הרביעי והחמישי הכניע בקרב פנים אל פנים בחשכה, הכה על מצחו של האחד ואת האחר על חזהו החשוף. מששכבו דוממים כצל בין הצללים, התייצב לפני האוהל לשמור על הפתח מפני המבקשים לפרוץ ולגנוב את האנפות הלבנות, סמל האל. אבל האויבים לא שבו. הם נמלטו באימה גמורה, ועבדי המלך דלקו אחריהם בתרועות ניצחון. המולת המנוסה חלפה על פניו והלכה והתרחקה. אז התיישב ויראטא בשׂיכול ברכיים לפני האוהל, בידיו החרב המגואלת בדם, וחיכה עד שישובו חבריו מן המצוד הבוער.
ואולם, כעבור שעה קלה כבר עלה שחר יומו של האל מעבר ליער. הדקלים בערו באודֶם מופז ונצצו כלפידים במי הנהר. השמש הפציעה אדומה מדם, פצע של אש במזרח. אז קם ויראטא, פשט את בגדיו, ניגש אל הנהר, הרים את ידיו מעל לראשו והשתחווה בתפילה לפני עינו המאירה של אלוהים; אחר כך ירד אל הנהר לטבילה הקדושה, והדם נשטף מכפות ידיו. משנגעה קרן אור לבנה בראשו, חזר על עקבותיו אל גדת הנהר, התעטף בבגדיו ושב בהיר פנים אל האוהל, להביט במעשי הלילה לאור הבוקר. המתים היו שרועים בעווית אימה מאובנת, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם מרוסקות: מצחו של אויב המלך מבוקע, וחזהו של הבוגד, שהיה לפנים מפקד הצבא בארצם של הבּירוואגים, מרוטש. ויראטא עצם את עיניהם ופנה להתבונן באחרים שהרג בשנתם. הם עוד שכבו מכוסים למחצה בשמיכותיהם. שניים מהם היו זרים לו, עבדים של אויב המלך מארצות הדרום, שׂערם צמרירי ופניהם שחורות. אך כשנפנה להביט בפניו של האחרון חשכו עיניו, כי היה זה אחיו הבכור בֶּלַנגוּר, נסיך ארץ ההרים, שנרתם לעזרת שני אלה, ובבלי דעת הרג אותו ויראטא במו־ידיו. הוא התכופף בחשש אל לבו של השרוע בעווית. אבל הלב לא פעם עוד, עיניו של ההרוג בהו ללא ניע, ואישוניהן השחורים קדחו עד לבו. אז קצרה מאוד נשימתו של ויראטא, והוא ישב קהוי חושים בין המתים והסב את מבטו, לבל יראה את עינו הקפואה המאשימה של מי שילדה אמו לפניו.
אין עדיין תגובות