החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

דור הפלקט או איך ניצלתי מכור ההיתוך

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 449 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:


מולי-פלג

בספר ריאלי-סוריאליסטי חוזר פלג לחוויות ילדותו ונעוריו בישראל של שנות השישים והשבעים, ובמבט משועשע, מפוכח, עליז ועצוב משרטט את היסודות לצמיחת בני ובנות דורו, דור שחונך באופן חד-ממדי לקראת מציאות רב-ממדית. חוסר ההלימה הזה בין חממת הגידול בשכונת פועלים ועולים חדשים על גבול ר"ג-גבעתיים ובין המציאות הפוליטית, חברתית, תרבותית שהמתינה בחוץ מהווה את תמצית הסיפור, שהוא סיפור כל הדורות שאכלסו ומאכלסים את הוויית החיים בארץ ישראל.

ד"ר מולי פלג הוא מרצה ליישוב סכסוכים ולתנועות חברתיות באוניברסיטת ראטגרז בניו ג'רזי. הוא משמש גם כעמית מחקר במרכז ליישוב סכסוכים באוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב וחבר הועד המחקרי של נאט"ו. ד"ר פלג הירבה להופיע כפרשן אקטואליה בטלוויזיה וברדיו וכתב טורים פובליציסטיים בעיתונים יומיים ובאינטרנט. תכנית הרדיו האישית שלו "אסוציאציות" שודרה בהצלחה רבה במשך שנתיים ברדיו קול הקמפוס 106FM. מולי שימש כיועץ לענייני מנהיגות במרכז פרס לשלום ובמשרד ראש הממשלה. ובמשרד החוץ, שימש כיועץ למשא ומתן ודיאלוג מדיני. בין שאר פעולותיו כפעיל חברתי, היה מולי פלג ממקימי הסניף הישראלי של תנועת "קול אחד", תנועה לפיוס ישראלי-פלסטיני ומייסד פרויקט המנהיגות הצעירה שלה. הוא שימש גם חבר הועד העולמי של אגודת מרטין לותר קינג והיה ממיסדי האגף החברתי שלה- קהילות ללא גבולות.

מולי פירסם שישה ספרי מחקר ושני ספרי שירה: קור אות חיים שזכה בפרס הארצי לשירה על שם רון אדלר ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד; התרחשות, שזכה במענק מיוחד מטעם הקרן הקיימת לישראל. ספר השירה השלישי רגל במים עומד לראות אור בקרוב. הוא אף פרסם שלל מאמרי מחקר ואקטואליה בארץ ובחו"ל, אך מכל יצירותיו, הספר הקרוב ביותר ללבו, הספר האישי והמשקף ביותר את אישיותו, תקוותיו, חרדותיו ופליאותיו הוא הרומן האוטוביוגרפי דור הפלקט, או איך נמלטתי מכור ההיתוך.

מקט: 978-965-571-048-9
מסת"ב: 978-965-571-048-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה - הדרך אל איתקה, או סיפור על כובע
א. אי קטן בנורבגיה

פֵּר סְקוסֶט משך עוד משיכה מהמקטרת, מתח את פול-אובר הסיקסטיז שלבש על ברכיו המכופפות לפניו, נתן בי עוד מבט ממזרי והחל לגלגל מילים בקול עמוק ומסתורי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את השורות המכושפות האלה. לא ידעתי מה פירושן ומה משמעותן אבל הכל התחבר למעין תפילה קדמונית ומהדהדת באנגלית הגמלונית אבל המדויקת של הדייר מלמטה. לא שמעתי עד אז על המשורר קונסטנטין קאוואפיס ובקושי זכרתי שיש מקום ושמו איתקה בעולם. ישבתי מהופנט על הפוטון הרעוע וגמעתי כל מילה שיצא מעברה השני של המקטרת. מכיוון שלא ידעתי מה אורכו של השיר, הסיום תפס אותי בהפתעה. דממה. תקעתי מבט משתאה בנורבגי שזה עתה סיים לצטט פואמה יוונית של משורר גולה שחי במצרים בתרגום לאנגלית לאוזניים ישראליות. דממה.

אני רוצה לנצל את השתיקה הזאת כדי להכניס אתכם לקטע, שלא אתפלא לבד שם. הזמן הוא חודש פברואר 1982 והמקום הוא האי לַאנְגֵבּוֹגֵן בצפון מערב נורבגיה 25 קילומטרים מחוף העיירה אוֹלֶזוּנְד. אני מתגורר בבית דו קומתי אותו משכירה האלמנה מונה לינדברג, שבדית במוצאה, לאבודי גורל ומיעוטי תקציבים הנקלעים לסביבה. אני מאכלס את הקומה העליונה. מתחתי גר פר סקוסט, זה הבחור שכרגע סיים לעטוף אותי בשורות של קאוואפיס. שנינו שם כי ברחנו ממקומות אחרים. אני הגעתי מישראל אחרי שירות צבאי מזורגג ואחרי שאבי נפטר והייתי חייב להיות במקום אחר. כל מקום אחר. פר היה במנוסה מתמשכת. בעיקר מעצמו אבל גם מהמשטרה, מגובי החובות, מגרושתו, מסוחרי סמים ומהממשלה הנורבגית. שנינו נתקלנו במונה והיא אספה אותנו אל המקלט שלה. היא לא גרה שם אבל שנים היא טיפחה את המקום כמעון לנערות ונערים במצוקה. עיריית אולזונד נחלצה לעזרה והקימה מוסד מאורגן בעיר עם מונה שהריצה אותו. עכשו היינו שם רק שנינו, פר ואני, לא נערים יותר אבל בהחלט במצוקה.

הגעתי לשם כי איזה חבר מהתיכון סיפר שאפשר לעשות בוחטה של כסף במפעלי דגים לאורך החוף בנורבגיה והוא עצמו הכיר מפעל באולזונד. היו גם נורבגיות שם, מה שאיזן את אי הנעימות עם הדגים. הקיץ היה בסדר וגם הסתיו. אחר כך הגיע החורף והעבודה הצטמצמה. הראשונים ללכת היו הזרים. הוציאו את כולם מבית הדירות בו התגוררנו, תקעו לנו ליד את המשכורת האחרונה והותירו אותנו בחוץ עם הקור הסקנדינבי. את מונה פגשתי בבית הקפה היחידי באולזונד ואיכשהו התברר שהיא נוצריה אדוקה ומעריצה את ישראל וכל מה שקשור בה. מכיוון שעדיין הייתי חלק ממושא הערצתה, היא הציעה לי להתגורר זמנית בבית הנטוש באי שממול. נכנסתי לשם באמצע דצמבר. פר הגיע שבוע אחריי. חודשיים לא דיברנו. הוא לא עלה, אני לא ירדתי. כל אחד מאיתנו היה שקוע בעולמו שלו ומבחוץ השלג אטם את שנינו.

יום אחד, אני חושב שזה היה בראשון לפברואר כי היתה לי ידידה שהיה לי יומולדת ביום הזה ואני זוכר שצילצלתי לאחל לה מזל טוב אבל יכול להיות שפיספסתי והתקשרתי יום יומיים יותר מאוחר, דפקתי את האצבע עם פטיש כשניסיתי לתלות פוסטר של בוב מארלי על הקיר. הצווחה שלי הזעיקה את שכני האלמוני מלמטה. הוא הביא איתו שתי קוביות קרח מגולגלות במגבת מטבח זעירה להרגיע את הבוהן הסוררת שלי. ככה היכרתי את פר סקוסט. פר היה מאיזה חור בצפון נורבגיה, עוד יותר צפונה מאולזונד, שהיא בערך כמו עכו אצלנו. הוא היה ג׳אנקי, חסר בית, חסר מקצוע, חסר השכלה, חסר אמצעים וחסר סיכויים אבל הוא ידע את איתקה של קאוואפיס בעל פה.

הוא גם ידע לצטט את סרוונטס ואת גיתה. הכיר יצירות אומנות והיה בקיא במוזיקה קלאסית. הוא היה מסוגל לפטפט על תיאטרון, מחול, מיתולוגיה וארכיטקטורה בלי למצמץ. בהיסטוריה הוא זרם ובגיאוגרפיה הוא שטף. אני פשוט האזנתי. הייתי משכיל הרבה יותר ממנו ובעל ידע עמוק יותר בסוגיות נבחרות. החזקתי מעצמי אינטלקטואל ונברתי בספרי פילוסופיה והיסטוריה מגוונים ומדי פעם בסיפרות ״יפה״. גם באתי מבית פחות או יותר נאור שבו היתה ספריה ענפה ומרשימה. אבל רוב הידע שאיתו יצאתי לחיים התערם ונצבר לי, כמו לכל בני גילי, מבית הספר. גם פר סקוסט התנהל לאורך חייו המצולקים על דלק ההשכלה שרכש בבית הספר התיכון בעיירת מולדתו טרומסו, 68 אלף תושבים, חצי שעה מהשפיץ של הגלובוס, שאני עכשו מוכן לחתוך חצי אוזן אם מישהו מכם אי פעם שמע עליה. וזה בדיוק הענין. איך זה שנווד סקנדינבי אבוד ומבולבל מראש פינה של נורבגיה יודע יותר ממני בהילכות העולם?

תגיד, שאלתי את פר אחרי שגמרתי להתפעם, מאיפה בא לך השיר הזה? מהתיכון, ענה לי הויקינג המשופם. היתה לי מורה משובחת (הוא אמר superb teacher, אני חושב שתירגמתי מדויק). מורה משובחת? ניסיתי בייסורים להעלות על הדעת מורה משלי שהייתי יכול להכתיר אותה בתואר כזה. ויתרתי. אבל איך שיר יווני ואתה בכלל מלפלנד (הוא לא היה מלפלנד, אבל מספיק קרוב לשם אם מסתכלים מרמת גן), התעקשתי. אה, ענה פר, המורה טוריל חשבה שזה שיר יפה שכדאי להכיר. וואללה יופי. כמה פשוט, כמה הגיוני, שיר יפה, למה לא ללמוד? שום קשר לנורבגיה, ללאומיות, לשייכות, לסולידריות סקנדינבית, שום צורך בחיזוק הזהות הייחודית, הדהוד היעדים הקולקטיביים, עמידה על שלנו, ביצור הרוח וחוסן השורה, שום כלום. שיר יפה, נקודה. כל כך יפה, שהבּוּר המסומם והמקסים הזה שהציל לי את האצבע רק חודש קודם, זוכר את כולו בעל פה ועוד מתרגום של תרגום של תרגום.

אני זוכר את זה כאילו שזה היה הבוקר למרות שכבר שלושים שנה חלפו מאז. זה היה אחד מרגעי הגילוי האלה שהפה נפתח בלי לרצות והלסת נשמטת לכיוון החזה. ההבעה הכללית היא של עֵז רגע אחרי שמתברר לה שהדִיר שהיא חשבה שהיא פוסעת לתוכה היא בעצם הבמה המרכזית בבית ציוני אמריקה. לא שלא למדנו שירים יפים בבית ספר (טוב, נו, שירים לא רעים, ננסח את זה ככה), אבל כולם היו, איך לומר, מאד ציוניים ולאומיים כאלה: ביאליק, שלונסקי, גולדברג, יל״ג, אורי צבי גרינברג. כבד, מתנופף, משמעותי נורא. שירים היו יותר משירים: הם היו הכרזה, הצהרת כוונות, תקיעה בחצוצרת הגאווה, פיגום בבנין תודעת הלאום המתחדשת. אני לא הייתי מסוגל להתחבר ככה לאף אחד מהשירים האלה. ומה שפר עשה זה אפילו לא לדקלם את קאוואפיס, כלומר, לא כמו מוכה רעם שהמורה טוריל מקימה מהכסא ומצווה עליו באיטונציה מהלכת אימה לשחזר לפני הכיתה כי אחרת היא תיתן לו בלתי מספיק. הוא פיזר את השורות של איתקה בחדר כמו שילד מפריח בועות סבון דרך קשית, מחייך בעונג על כל בית ועל כל צליל. את שורת הסיום הוא החזיק רגע על כף ידו ואז נשב בה כמו בזרעים של סביון לכיוון שלי. ושלא תחשבו שעבר לי בקלות שלמורה לסיפרות שלו קראו טוֹריל ולא לאה או נחמה. גם זה היה מאד מטריד.
ב. כובע עף לגובה

הערב ההוא בקומה השניה עם פר סקוסט היווה בעצם את טקס החניכה שלי לעולם כיצור עצמאי וחושב והוא גם נקודת המוצא לספר הזה, ספר שלא תוכנן מראש אלא געש לו החוצה כמו גייזר ענק מהמעיינות הלוהטים של הקרביים. הדברים שכנו שם בפנים כמוסים ומודחקים עד שלא יכולתי להכילם יותר. הם החלו לתסוס ולקצוף בלילה חורפי בלאנגובן ולא נרגעו מאז. הם התפרצו וגלשו החוצה בערב קודח אחד בעיירה קטנה ומנומנמת בדרום ניו ג׳רזי, קומה שנייה עדיין, ערב שבו הזיתי שמתתי ונולדתי מחדש. הרגשתי חידלון ואפיסות משתלטים עלי בעודי מאזין לפר המזמר את השורות של קאוואפיס. מול האוניברסליזם והידע המקיף שלו, הייתי חמוש בהיכרות עמוקה אך צרה כמחט של היסטוריה יהודית, סיפרות יהודית, תנ״ך, תורה שבעל פה, ביאליק, יוד למד פרץ, נחום גוטמן, משה וילנסקי. עיצבן אותי שהשוונץ הזה מהקומה התחתונה בקיא בשלל נושאים ואני גלמוד בתרבות הפרטנית שלי. שוב, אני רוצה להדגיש שידעתי והיכרתי סוגיות ונושאים מהעולם הגדול, אבל אלה לוקטו בחיפוש עצמי ובהשפעה מבית. מערכת החינוך שאני תוצר שלה היתה אתנו-צנטרית, קונפורמיסטית ופרוכיאלית, או במילים פשוטות יותר, גועל נפש.

במקום לדרבן חשיבה, לשאול, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם, לסקרן, להלהיב, לחפש אלטרנטיבות, עסקו שם בהרדמה שיטתית ומתמשכת של המצפון, של חוש ביקורת, של יצירתיות ושל מקוריות. במשך שנים פלטה המערכת הזאת אל החברה הישראלית עדות של משוכנעים ומשוכנעות, אומרי הן ונחושי זהות שלא יכלו לתרום או להעשיר את השיח הציבורי במאום. מבטיח ככל שיראה המצב הזה לחוסן הלאומי זה היה גם מירשם לקטטוניה ארוכת טווח למוח ולנפש. בכל מפגש אירעי בין דרדק זב חוטם מאירופה למשוחרר צבא ישראלי במנוסה היה הראשון שם את השני בכיס הקטן בכל הקשור לגיאוגרפיה, היסטוריה, אומנות, פילוסופיה וכיוצא באלה ידע כללי. יכול להיות שאני נסחף, אולי מגזים קצת, אבל בגדול, זה די מדויק. אני זוכר שאמרתי לעצמי אחרי שפר ירד לישון מאוחר יותר אותו לילה, קוסאממק, איך קרה ששוגרנו לעולם צחיחים שכאלה. מי ירצה פה לשמוע על משה הס ועל רומי וירושלים שלו? מי יהיה סקרן לשוחח על אהבת ציון של מאפו? למי אוכל בשקט ללחוש איזה שיר אהבה של רחל? עם מי בעולם הזה נוכל לפתוח ערוצי תקשורת ולשוחח בגובה העיניים על הא ועל דא כשאיננו יודעים כלום מעבר להווייתנו המיידית ואיננו מבינים דבר מימיננו ומשמאלנו, סומים באפלת צדקתנו ומסוחררים מיושר דרכנו? עם לבדד ישכון? עם לבדד השכין את עצמו!

אבל הבנאדם, מה לעשות, מקיף את עצמו בחומות של הגנה וסוללות של שימור עצמי וחצי שנייה אחרי הפליאה וההתעצבנות הראשוניים באה ההתרגעות וההתרפקות על העבר. הדפדוף הסנטימנטלי בדפי העבר שמדלג בלא יודעין על הפרקים האפלים וחסרי הפשר ומבליט את הבלחות האושר, הצחוק וחוסר הברירה בינות לאיוולת ולטיפשות. בכולנו מתגורר צ׳רלס דיקנס קטן, שתמיד לצד הזמנים הגרועים ביותר מוצא גם את הזמנים הטובים ביותר ואם דוחקים בנו, תמיד נדע להפוך דמעה וחרון לבדיחה וששון. אז החלטתי לצייר כובע ומי שירצה יוכל לראות בו נחש בּוֹאַ שמעכל פיל. אבל מכובע אין מה לפחד, ככה קראתי לפני שנים רבות. הכובע שאכתוב עליו מכיל את סיפורי התהוות הדור שלי, הדור שנולד עשור אחר פרוץ המדינה, מיד לאחר מבצע סיני, ותודעתו גובשה על ידי מלחמת ששת הימים ויום כיפור: לא בדיוק נקודות ציון נורמליות לטפח ביוגרפיה סביבן.

אני מתעתד לכתוב בעיקר על בני דורי, אלה שגדלו איתי בשכונה, אלה שלמדו איתי ביסודי ובתיכון, אלה שחוו איתי את אותם פחדים, תקוות, אשליות ותהיות שבאו והלכו, הציקו ונרגעו בנוף ילדות עצבני ובלתי צפוי. אני כותב על דור שקצת נשכח, קצת נמחץ, קצת הועלם בין מיתולוגיות תש״ח למיסטיקת ששת הימים וטרגדית יום כיפור. אנחנו היינו הדור המקשיב לדור המייסדים ולדור המגינים, שסיפרו את כל הסיפורים. אז בדפים הבאים אני חומק משורות הדור המאזין ומצטרף לרגע למספרי הסיפורים. אין לי מושג איזה ספר יתגלגל פה ואיזה רושם יצטבר בסיומו. אני מתמודד איתו תוך כדי תנועה. אני כותב על כובע וכובע יכול לעוף לגובה או לצנוח לקרקע.

אני לא מתכוון לכתוב ספר מטיל קדרות ואימה. אין לי עניין לשטוח כאן כתב פלסתר פוליטי או לשלח אצבע מאשימה בפרצופם של מייסדי האומה. גם ספר אנליטי מנומק ומוסבר לא בא לי לכתוב כאן. אני פה בעניין של אחד שמביט אחורה, לא בזעם אלא בתימהון על איך כל זה התרחש. איך הצליחו להצמיח פה דורות צייתניים וממושמעים כל כך, חד ממדיים וחד השקפתיים, להצעיד אותם דרך מלחמות, אסונות, משברים, קשיים, בידוד בינלאומי, אי ודאות, אי יציבות, שחיתויות ושלל מרעין בישין אחרים ועדיין לשאוב נאמנות, מחוייבות ונכונות להקריב, לפחות מרובנו. האם זה היה נראה אחרת לו היו מאפשרים לנו דיון רעיוני אמיתי, פתוח וקורא תיגר על מוסכמות ותפישות יסוד? האם היינו מגיעים לאיתקה שלנו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דור הפלקט או איך ניצלתי מכור ההיתוך”