החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גברים. נשים. אהבה.

מאת:
הוצאה: | 2016-04 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

לטוני גולדמן, הידוע בפי חבריו ואוהביו כ"טונין", אין אבא. או ליתר דיוק, היה, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ככזה ולא קרא לו כך, אלא בחר באות x כדי לתאר אותו. למען האמת, גם אין לו אמא. או בעצם… גם זה לא לגמרי מדויק. יש לו, אבל בגלל היותה לא מתפקדת — כי מאז שהוא זוכר את עצמו היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "בלוויו" במנהטן, סובלת מ"סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, אובססיה טורדנית־כפייתית, דיכאון קליני — ובעצם, מה לא" — היא לא חלק ממשי מחייו. עד כדי כך היא לא חלק, שמאז שהיה ילד ועד למותו של x — כשטוני היה בן שלוש־עשרה וחצי — היא לא הייתה מודעת לעובדה ש־ x מתעלל התעללות מינית חמורה בבנה. בגיל עשר עוזב טוני את ביתו באפר איסט סייד במנהטן ועובר לגור בביתן של סבתו ג'ודית' ובת זוגה לחיים תלמה, החיות בעיירה הציורית שרוסברי שבמדינת מסצ'וסטס. השתיים, היפיות לשעבר, הגרות בבית כתום וחולקות אובססיה מוזרה לכל דבר כתום, מגדלות באהבה, בכבוד ובקבלה מלאה את "טונין" כאילו היה בנן, ובעצם, מצילות אותו מחייו "ההם". בשרוסברי, "טונין" נולד מחדש. חווה, מתאהב, חי. שם הוא מתיידד עם אלמה באנקס המכונה "אלמי", נערה שחורה, כחולת עיניים, יפהפייה. השניים הופכים לחברי נפש ומלווים זה את זו בקשייהם ובתקוותיהם. בגיל 28 , לאחר מותן של תלמה וג'ודית', "הסבתות", "טונין" יורש את ביתן הכתום בשרוסברי. עכשיו, 18 שנים מאז הגיע לראשונה לשרוסברי, 18 שנים לאחר ש"ניצל", הוא חוזר למקום ההוא — כנראה אל ביתו היחיד מאז ומעולם — ומגלה בעליית הגג שלהן את היומן שלו, אותו כתב מאז היותו ילד. יחד עם בן זוגו לחיים — אותו הוא מכנה "החצי השני שלי" — מארק, ואלמי, הוא מגלה את עצמו כפי שהיה אז — על פי יומנו — וכפי שהוא כיום, ויוצא למסע מריר־מתוק של גילוי אל תוך עברו, אל טוני־הילד ואל טוני־הנער, כאשר עלילת היומן ועלילת חייו, מתמזגות לסיפור אחד שלם ויוצא דופן: עמוס בכאב, ועם זאת, גם מלא בתקווה, ביופי, ובאמונה — למרות הכול — בגברים. בנשים. באהבה.

מקט: 978-1-61838-685-4
מסת"ב: 978-1-61838-685-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מנהטן

X היה זדוני.

זדוניות מולדת, נרכשת, מטעה ומתעתעת ־ זו הייתה זדוניותו.

זדוניות מבעבעת, מתחת–לפני–השטח.

אלימה ־

באלימות מהסוג הכאילו–לא–אלים.

צורבת ־

מהסוג הכאילו–לא–צורב.

בעור. ובתוך העור.

בתוך תאי הדם.

מכישה הייתה הזדוניות שלו. בגוף, בזיכרונות…

זדוניות… איך ניתן לתאר זדוניות כה מרושעת, כה מושרשת ־ במילה, בצלילים שאמורים להביע איזו משמעות, קול אחד.

לעזאזל! איך ניתן לתת לזדוניותו קול אחד כאשר היא… איננה ניתנת אפילו לענישה. זדוניות של… מעבר לחוק.

ככה רציתי לקרוא לו תמיד, X.

ככה, ידעתי, מגיע לו.

לא שֵׁם.

לא כמה אותיות שהופכות לכמה צלילים שיוצרים איזו משמעות, איזשהו כינוי. צירוף של הגייה, משהו.

אבל לא הספקתי לקרוא לו כך מעולם ־ לא בפניו, זאת אומרת. אך ורק מאחורי גבו, בלבי, במחשבותיי, כל הזמן ־ והוא מת. לא הספקתי לרצוח אותו, במו ידיי, להגשים את החלום. לא הספקתי לירוק בפניו אפילו, בושה, אני יודע, או להכות אותו עד זוב דם ־ כמו בחלומותיי, בפינטוזיי, לבעוט בו ולראות אותו מתקפל מכאבים, מנסה… מנסה להציל את עיניו, את שיניו, את אפו, את הביצים המזוינות שלו…

משהו מ… כבודו.

ומת.

זהו זה. מת.

ה… X שלי.

לא הספקתי אפילו להגיד לו כלום. בעצם, כשחושבים על זה, הרי דבר לא העזתי אתו. וככה הוא מת לי, ולעצמו…

בתוך הכלום שלו מת. ברשע, בזדוניות ־

באלימות ־

בהכשה ־

מבלי לדעת שלבן שלו יש מילה. של גבר. וכבוד.

ביצים.

אבא, המפלצת מבעבעת, השיער שלה ־ פיאה נוכרית, הידיים ־ משהו ענקי, שלא מן העולם הזה, השוקולד נקרש כמו דם על האצבעות. הוא ילקק אותן? הוא לא ילקק אותן?

אני זוכר איך שמלמלתי את שמו הנוראי מאז שהייתי ילד.

הוא היה המפלצת שלי, הזרע המורעל שיצר אותי, איכשהו, ככה, בדיוק כפי שאני.

גוש–בשר, איזה חרא של דבר זה, גוש–בשר… משהו תלוש כל כך שיצר אותי בזדוניותו, שהתפלש במעין מקריות איומה אל תוך תוכי ורצה להיות אני, אתי, שלו, איכשהו, ככה, שניים. ולא.

לא הוא.

ולא אני.

לא הספקתי לבכות עליו, הדמעות שלי ־ זה לא הדמעות עליו. להרגיש את ההקלה אפילו לא הצלחתי.

הפנטזיות שלי על עריפת ראשו, על רציחתו, על חישמולו למוות, היטשטשו כשפרנצ'סקה, אשתו השנייה, מעולם לא אמי, הודיעה לי שאבא שלי מת. ככה. בלאקוניות הכל כך אופיינית לה. הלאקוניות שתמיד האמנתי שקיימת בה בגלל הגאווה שלה מעצם היותה גויה. תמיד כביכול שייכת לכוריאוגרפיה האבסורדית של החיים שלנו, כשבעצם כלל לא.

"אבא שלך מת, טוני." היא אמרה לי. "היה לו התקף לב." אפילו לא בלחישה, או בהרכנת ראש.

סתם. כאילו אמרה לי, "המנקה מריה מאחרת היום." ואז כחכחה בגרונה והוסיפה, לשם התיבול, "צריך למצוא דחוף מנקה חדשה."

ועכשיו הלוויה. כמה סתמי, אני חושב לי בלב. למות ככה בלי להספיק לבקש סליחה מהבן היחיד שלך, מאשתך המשוגעת.

X מת. האיש חסר הלב מת בגלל הלב שלו. מצחיק. עוד רגע אחייך.

ועכשיו אני ואשתו השנייה, נטול אימא, כי כרגיל היא ב"בלוויו", עומדים מול גופה עטופה בבד ורב גבוה אחד ־ עם רגל אחת יותר קצרה מהשנייה ־ מדדה על ידנו, וכמה חברים של X, מהעסקים, מתגודדים על יד פרנצ'סקה.

"איזה שוק," אני שומע אחד מהם אומר. אולי ג'ורג', אולי בנג'מין ־ תמיד הייתי חלש בשמות.

ועוד דקה עוברת. עוד דקה של אור כחול ושל אין–שמש, רק כמה ציפורים מעל, וכיפה על הראש שלי, כמו שכמעט אף פעם אין, ורק לפני חצי שנה חגגו לי בר מצווה, ורק לפני שבועיים–שלושה נגעתי בעצמי, וסוף סוף, כמו שראיתי כמה חבר'ה בכיתה פעם, עושים בכאילו, גמרתי, והרגשתי משונה. לא רק בגלל מה שהגוף הוציא מתוכו, כמו סופת חול, כמו נוזל מחיקה, כמו דם סמיך, לבנבן, אלא בעיקר בגלל מה שחשבתי בשביל מה שהגוף הוציא מתוכו.

והזמן נעלם. הכחול הופך לצפוף–שחור ואז לחול ואז שורות, שורות, שורות של אנשים עומדים מסביב. חלק אפילו ניגשים אליי. מתכופפים לעברי. לוחצים לי יד.

נשים… כן, בעיקר נשים. גם פרנצ'סקה בטח מבחינה בזה. נשים שמעולם לא פגשתי בחיי. יפות, מטופחות. בכל מיני גילאים. חלקן עם כובעים. מוזרים. משונים ממש. שחורים.

כן… אני עוצם עיניים ורואה אותן טוב יותר מתגוששות בתוכי עליו.

להלוויה הזאת, עם הכחול שהפך לצפוף–שחור ואז לחול ואז לשורות, הגיעו כל הנשים האלו עם הכובעים שלהן. אפשר לחשוב שלפחות אלוהים מת היום, עם כל הבכי שלהן. אחת–אחת הן עברו את פרנצ'סקה, בוחנות אותה כאילו שהיא ניצחה, למרות הכול, בקרב. על הלב שלו, על הביצים שלו, על השם שלו, על הכסף שלו, לך תדע.

נשים מאוד יפות, עכשיו אני רואה. ככה. טוב יותר. עם העיניים שלי עצומות. כל כך הרבה נשים היו עם הגבר הזה שנסחף עכשיו אל תוך האדמה, לעולמי עד, כמו בים, מוקף בגל ועוד גל ועוד גל ועוד גל.

מוסתר מן האמת.

הרב הגבוה, עם הרגליים הלא שוות, פונה אליי, מבקש שאקרא קדיש. אני קורא, למרות שאלוהים עדי, בלב אני קורא עכשיו את ברכת שהחיינו, שמח כל כך! מאושר! סוף סוף!

X מת! ואני רוצה לקפוץ במעגלים הורה והבה נגילה, כמו בבר מצווה, ולא לעצור לעולם, אבל בפנים רציניות, בכאילו–לב–שבור שלי, כמו שצריך, "על פי הספר", אני קורא את הקדיש.

אני, שהעיניים שלי חורים, שהכתמים שלי עיניים. שהסוד שלי מדמם לי מתוך התחתונים. עכשיו אני עיניים עצובות. הנה. שלא יגידו כלום. כי להיראות, לימדו אותי החיים בשלוש–עשרה שנים וחצי, חשוב לא פחות מלראות.

אז מוות שחור גם אני עכשיו, עצים שבורים לאלפי חתיכות אני עכשיו, עצים–פחם, וגם ההשתקפויות שלהם. הנה אני! 'סתכלו עליי! שבור ומרגיש חרא עם זה ש"אבא" שלי מת! כן, בדיוק כמוכם! כמוכן…

"הלוויה יפה," ניגשת אליי אישה יפה, גבוהה, לקראת הסוף, כורעת ברך על ידי. "אבא שלך היה אדם נפלא," היא אומרת. "עזר לי המון. נתן לי תקווה."

אני מרצין פנים אליה, פותח את הפה ואומר: איקס.

ואז מרגיש איך שאני משתין בתחתונים. אומר סליחה. יוצא מהמבול של האנשים שעוטפים אותי ורץ למכונית. פותח את הדלת. מתיישב. סוגר את הדלת. ואת העיניים. נאטם, כמו שלימדתי את עצמי לעשות עם השנים, ומחכה ומחכה ומחכה…

ממציא זמן חדש בעיניים העצומות שלי, ואז, ממציא מקום לגמרי אחר…

עד שפרנצ'סקה, אשתו, חוזרת, מתניעה את הרכב, ובשקט בשקט מסיעה אותנו חזרה לרחוב 64 ושדירת יורק. לבית, שלא היה מעולם מה ש"בית" אמיתי אמור להיות. ככה זה כשלאבא שלך קוראים X ואימא שלך בעצם לא קיימת.

כל הנסיעה אני שותק. היא אפילו לא מנסה לדובב אותי. עם העיניים עצומות אני מנסה לחשוב רק על דבר אחד. בעצם, על צבע אחד.

כתום.

ואני יודע, יודע בוודאות, שאחרי הלילה הזה, ב"בית" הנורא, אני חוזר אל הכתום. אני מחייך לעצמי חיוך קטן, בטוח.

מת שמחר כבר יבוא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גברים. נשים. אהבה.”