החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

געגועים לפלייסמט

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 150 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

תבלינים הנעים לקצב שיר הלב, תקווה המגולמת בשניצל וצ'יפס, אצילות הלובשת כסות של פלאפל, סלט המטעין את קו המרוץ, ליצ'י השובר מוסכמות,

סלמון המאחד משפחה ותפנית בקריירה המתרחשת בזכות שמאלץ.

כל סיפור ב"געגועים לפלייסמט" מקפל לתוכו זיכרונות ורגשות עזים הקשורים לאוכל – געגוע לשורשים, לטעמים המנחמים של בית אימא, לחיקם של אהובים שאינם, כמיהה לניחוחו של חיבוק, תשוקה לחיים אחרים. מעל כל פלייסמט אישי של כל אחת מגיבורות הסיפורים מיתמרים אדי שמחה, צער, גאווה, אובדן, תובנות ומעש מתבשיל חייה.המשולש אוכל–לב–געגוע נצבע בצבעי המנות, התבלינים, הסערות וההשלמות כמצלמה הממקדת את העדשה בפריט אחד. מתוך ההדגש הזה נוצרת תמונת עולם של הגיבורות ודרכה נפתח צוהר לנפתולי נפשן או לרגעים מכוננים בחייהן, כשהן מחפשות סנכרון טוב יותר בין מגירות הלב שלהן וחייהן החיצוניים.

לעתים בכוחם של ניחוחות תבשילים לברוא בגיבורות הסיפורים תובנות בעלות עוצמה – איזה שינוי לעשות, מה לפרק ומה להרכיב, מה חשוב ומה טפל. בשפה קולחת ומדויקת משרטטת איילה רהב קשת רחבה של גיבורות לצד האוכל ואת האוכל לצד הגיבורות שלו. לחלק ניכר מן הסיפורים מצורפים מתכונים מעוררי תיאבון למאכלים נבחרים המופיעים בסיפורים. איילה רהב, ילידת 1955, מתגוררת בתל אביב, תרגמה ספרים רבים מאנגלית ומצרפתית ולאחר שנים ארוכות בתחומי הפרסום, היזמות וההייטק, שבה לאחרונה לאחת מאהבותיה הגדולות – הכתיבה.

זהו ספרה השלישי של רהב. קדמו לו "פרסום בטלוויזיה – המדיום, המסר, הכסף" שכתבה עם אבי ניר (הוצאת "מטר", 1993) וספר הילדים "חיית פרסום" (הוצאת "מטר", 1995).

מקט: 4-1272-22
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


געגועים לפלייסמט

ג'וב חלומות מסביב לשעון יכול להיות כמו הקללה הסינית העתיקה: שיהיו לך חיים מעניינים. כבר חמש שנים נטלי נכנסת ויוצאת מחדרי ישיבות של קרנות הון סיכון, משקיעים ובנקאי השקעות המושיטים מלכודות דבש לבעלי חלומות. היא חיה במטוסים, מסתובבת בעולם, אך רואה בעיקר משרדים, שדות תעופה ומלונות חסרי פנים. לא פעם היא משוטטת במסדרונותיהם הארוכים בעיניים טרוטות, מנסה להיזכר אם המפתח שבידה פותח את הדלת של היום, או את זאת של אתמול. זה מכבר הפכה לאלופת העולם באריזה מהירה. המזוודה, קומפקטית וגמישה, ניצבת תמיד בהיכון בפינת חדר השינה שלה, ועם כל נחיתה, מיד עם שובה לדירתה, היא מרעננת מחדש את נרתיקי כלי הרחצה, האיפור והקוסמטיקה, כך שבשליפה תוכל להכניס הכול לתוך ביתה הנייד, מוכנה בזמן אמת לנסיעה הבאה.

נטלי הכירה לא מעט אנשים כמוה. דרכיהם הצטלבו בנסיעותיהם התכופות. היא פגשה אותם בטרקליני חברות התעופה, בברים במלונות, בכנסים ובמפגשי חברה בינלאומיים. רק לפני ימים ספורים, מרוככת בזכות יין טוב ושולחן שופע בארוחת ערב בכנס שבו השתתפה באוסלו, חלקה בשיחה עם בחור קנדי את תסכוליה. למרות עבודתה הזוהרת, כבר לא ידעה איפה הבית שלה. היא נולדה בארגנטינה, עלתה ארצה בילדותה, וכשנישאה עברה עם בעלה הטרי לארצות הברית, שם שהו חמש שנים לרגל לימודיו. אחרי גירושיה עברה לסניף הלונדוני של החברה הישראלית שבה עבדה, ובחופשים הייתה באה לבקר את משפחתה בישראל. לכן לא יכלה לענות על השאלה הפשוטה מאיפה היא? מהמדינה הדרום אמריקאית שבה נולדה? מהמדינה שבה גדלה ובה התעצבה, אך כבר עשר שנים אינה מתגוררת בה דרך קבע? ואולי מארצות הברית, שם יצרה חברויות, קשרה קשרים ובנתה את ביתה הראשון כאישה נשואה, גם אם החזיק רק חמש שנים? ואולי לונדון, שהפכה לבית ומשמשת נמל שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת ממסעותיה? אבל גם בבית הזה, בכל פעם שהכניסה את המפתח לדלת דירתה בבירת הממלכה הבריטית, הרגישה אורחת לרגע. בידיעה כי התריסים ייפתחו לכמה ימים ומיד יוגפו שוב, לא היה טעם לקנות פרחים ולשים בכד, כי הם יבלו הרבה אחרי שתצא שוב למסעותיה. אפילו חשבון החשמל המצומצם שהמתין לה בתיבת הדואר, היה עדות אילמת לארעיותה במקום.

אשת העולם הגדול, צעירה באמצע שנות השלושים שלה, מראה נערי מעט, פנים נאות מאופרות בקלילות, חישוקים גדולים של עגילי זהב ורעמת תלתלי ענבר הנופלת על כתפיה. אך באיבריה פשטה כבר לאות המבוגרת ממנה בעשרים שנה לפחות, תולדת הדילוג התכוף בין מדינות ואזורי זמן. הרדיפה אחר מטרות החברה שבה עבדה מצצה את לשד החיים שלה. היא הייתה שבויה במלכודת הדבש של אלוהי האקזיט, חלומו הרטוב של כל עובד היי טק, על אחת כמה וכמה בחברת סטארט אפ, שם מתודלקת השחיקה היומיומית באדי חלום מימוש האופציות. כשהטלפון פתוח והאפליקציות עובדות ללא הרף, היטשטשו לחלוטין הגבולות בין חייה המקצועיים לבין שעות הפנאי שלה. בלא מעט בקרים, כבר מרגע שפקחה את עיניה, כבדה עליה הקימה מהמיטה, ובמהלך היום גבר עליה לעתים סחרור של עייפות וקהות, עד אשר נדרשה לתעצומות נפש גדלות והולכות. לרגעים הרגישה קצת כמו גיבורת הסרט "כנס העתידנים", שבו מרגע שדמות הגיבורה נסרקה ועובדה, כבר הפכה האישה בשר-ודם למיותרת במקצת.

ישבה מהורהרת בטרקלין הנוסעים המתמידים בעוד שדה תעופה, בדרך לעוד לקוח מרוצה, ולפתע עלה בה זיכרון ילדות של בית אימא. כשכבר הייתה מגיעה לבקר את משפחתה, אהבה ארוחות משפחתיות גדולות, רבות המולה, שבהן כולם חיבקו את כולם. היא התגעגעה לשולחן ערב שבת אצל הוריה. הטקס היה קבוע. כל אחד ישב במקומו ולא זז כיסא כבר שנים. הארוחה הייתה צפויה, הוויכוחים מעולם לא השתנו. היו אלה כבלים קולינריים שאזקו למסורת של הבית. כשלה יהיו ילדים, ודאי כך ייראה גם יום שישי אצלה. אבל איפה? מתי? חברותיה כבר דוחפות עגלות, ממהרות להוציא את הילד מהגן בזמן, ואילו היא עדיין במרוץ בלתי-נלאה, חסר פשר ותכלית.

וכך, בשעות ההמתנה והבדידות, שבמרביתן התקיימה ממזון מוכן או מארוחות במטוסים, בבתי מלון ובמסעדות בשעות עסקיות, יצא לבה לאוכל אמיתי שנוצר באהבה, בושל בתשומת לב ונאכל בחברותא נעימה. מבלי משים החלה לכתוב את הבלוג "געגועים לפלייסמט", ובכל פוסט שהעלתה, כתבה על ניחוחות ילדות ועל תמונות הצרובות בזיכרונה.

אני ואחי אריק יושבים ליד השולחן במרפסת. אימא, בשמלת בית משובצת עם כפתורים גדולים וכיסים מבטיחים, מניחה בינינו קערה גדולה של שזיפי שגיב סגולים, מוארכים, קשים. קערה גדולה, שתי צלוחיות קטנות – וחבילת קיסמי שיניים מעץ. אני בת עשר ואימא כבר סומכת עליי. אריק אמנם רק בן שמונה, אבל יש לו כפות ידיים גדולות, הוא כמעט בגובה שלי, והבטיח לעשות בדיוק כמוני, ולכן אימא הסכימה שיצטרף למלאכה. ברגע אחד הפכנו לגוליברים ענקיים שבעזרת חרבות הקסמים שלנו, ניקבנו חורים בליליפוטים הקטנים, כדי להתאימם למעונם החדש באגם של חומץ. בסוף התהליך, כשעברו מחוררים לקערה השנייה, נוטים על צדם, נדמו לדיוקנאות מודיליאניים. כאן הליליפוטים הכבושים לא נדרשו לשאלתו של סוויפט מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת. ללא קשר לדעתם המקורית, הם הועתקו לשמורת שזיפים, השוכנת בתוך אגם נוזלי. בזמן שאנחנו היינו עסוקים במלאכת הרומח, אימא בישלה שני בקבוקי חומץ עם שתי כוסות סוכר וכמה מקלות קינמון, והניחה לתערובת להתקרר על הגז.

 בערב, כשכל השזיפים יהיו מנוקבים ובריכת החומץ המתקתקה תתקרר, תעבור כל הכבוּדה לתוך בקבוק כחול כהה גדול, כמו אלה שנמצאו פעם בבתי המרקחת שבהם נרקחו הלכה למעשה תכשירים ומשחות. בהמשך יעברו השזיפים כור היתוך חוזר של בישול נוזלים עוד שלוש פעמים, ולבסוף ישכנו לבטח בתחתית המזווה. הם יישלפו, ייחשפו, ובימות החורף, בארוחות שישי עשירות ובחגים, יתבלו בטעמם המעקצץ בשרים מבושלים, צלי, חמין, או קציצות ברוטב סמיך.

 מה הייתי נותנת עכשיו בשביל צלחת קציצות ברוטב עגבניות סמיך, תפוחי אדמה ושזיפים כבושים!

בפוסטים שלה תיארה את צלחות החומוס והמסבחה שהייתה אוכלת בשעות בלתי-הגיוניות בעליל במסעדה של אבו חסן ביפו, את המאכלים האקזוטיים הווייטנאמיים, האינדונזיים, היפניים והסיניים שהתאהבה בהם במסעותיה, ואת המקומות שאהבה לפקוד בלונדון, שם הטעמים האסייתיים הללו התגלו במלוא פארם האותנטי. היא שחזרה את הדאלים ההודיים שבישלה לחבריה בביקורי המולדת שלה, התגעגעה לסלטי הירקות הישראליים, מפוצצי הבריאות, הטעמים, הטריות והרעננות. בחורף כתבה על מנות מבושלות, על ארומה המשתחררת בבישול אטי, ניחוחות של תבלינים אקזוטיים, חלב קוקוס ומאכלי קדירה מפתים, ובקיץ שרה שירי הלל לתבלינים טריים, לשווקים הומים ולסירים מהבילים. היא דייקה בתיאור הצבעים המפורט של שפע ירקות העונה בשווקים. התעכבה על רעננות היוגורט, התרגשה מקלילות המאכלים שזה עתה הוקפצו במחבת. היא לא שכחה את חדוות האבטיח הפוגש את הגבינה הבולגרית מול השקיעה, כששניהם עטופים במשב בריזה וביינות תוססים קרים. היא סיפרה כיצד בכל מדינה שגרה בה תמיד הביאה איתה תבלינים מהבית, כך שתוכל לבשל את טעמי מחוזות לבה. היא מיזגה בשורותיה בין לבבות, תרבויות, מטבחים, זיכרונות ואנשים.

מעבר לכל אלה, נזכרה דרך האוכל בילדה שהייתה:

אני זוחלת מתחת לשולחן ומעדיפה לחוות משם את ארוחת ליל השבת. לילדה בת שש עוד מוותרים. הלק הוורוד בציפורן הבולטת ברגל של סבתא מתקלף. זה כנראה לא טוב, כי אימא תמיד נוזפת בדליה לא להסתובב עם לק מקולף כי זה לא מטופח. להגיד לסבתא? התחלתי לנוע לעברה מתחת לשולחן, אבל ריח הטלק החריף מכיוון הסנדלים שלה הבריח אותי במהירות לצד השני.

בינתיים אימא מביאה את העוף. הניחוח שלו מזדחל אל מתחת לשולחן, בין הרגליים של כולם, ומגיע לי לאף. ריח מתוק של דבש, עם קצת חריפות, הרוטב קצת מתקתק וקצת מדגדג בלשון, ותמיד יש שם גם פירות ושזיפים מיובשים. אבל אותי מעניינים יותר תפוחי האדמה הפריכים שתמיד נצלים בתנור.

שוב הם מתווכחים על הבחירות. הקול של אבא עולה. "אתה לא רואה איך עובדים עלינו?״ הוא אומר לסבא, ״תפסיק לדקלם סיסמאות." אויש, מחסום. בוני שרועה על השטיח בדיוק בחלק האמצעי. היא ממתינה לחתיכות העוף הלעוסות שיתחילו עוד מעט לזלוג לעברה בחשאי באדיבותו של אריק. ככה ייגמר בשקט נאום "תאכל את הבשר, זה חשוב כשגדלים." גם צלחת ריקה, גם אימא שמחה, גם אריק נפטר מהבשר וגם בוני מגרגרת בהנאה. הגדולים קוראים לזה משחק של מנצחים. ואני? רעבה. אימא מגישה אוכל רק מעל השולחן. מי שמתחת מתייבש. אבל אני גם עיקשת, והעיקשות מנצחת. בסוף סבתא תרחם עליי, תבריח אותי למטבח ולפני הכל תתן לי חתיכת עוגה כדי שיהיה לי מתוק – השאר כבר לא חשוב.

היא המשיכה ותיארה איך לאורך כל שנותיה בניכר, עוף בתנור, בכל צורה שתכין, עם ירקות ופירות בתבנית, ברוטב קפה או מלח גס וניחוחות משתנים של עשבי תיבול איטלקיים, דבש ושום, סויה וצ'ילי מתוק, הוא עבורה ניחוח של יום שישי, שולחן של ויכוחים ובית אימא.

ועוד הפליגה בזיכרונות ילדות:

החמין לארוחת השבת בחורף היה תפקידו של אבא. הטקס היה קבוע. בערב, אחרי ארוחת הערב של יום שישי, כשהכלים כבר הונחו לאחר כבוד במדיח והשיש התפנה, מתחילים שנינו בטקס סידור סיר החמין. גם אם יצאתי לבלות, אבא היה מחכה שאחזור. על השיש כבר המתינו כל המצרכים לסידור השכבות. עד שגדלתי מספיק, הייתי עולה על כיסא ומתחילה להניח, תחת עינו הפקוחה של אבי, שכבות-שכבות בתוך סיר החמין המיוחד. אסור היה לשנות את הסדר או לסטות מהמרכיבים.

בתחתית המבנה הייתי מפזרת תערובת של שעועית חומה ולבנה שהושרתה יום שלם במים ומנקדת אותה בגריסים לבנים. מעליהם הייתי בונה את ריבועי הבשר ועצמות המֵח, וביניהם מפתלת את נחש הקישקע. לסיום הייתי ממסמרת אותו למקומו עם ריבועי תפוחי אדמה, בצלים וכמה ביצים.

על כל המגדל הזה פיזרתי תבלינים, שני תיונים, דבש וקינמון. קצת שמן, מים מלוא הסיר – וכל המבנה המפואר הזה הופנה לבישול למשך כל הלילה, תחילה על הגז ומשם לתנור, שם היה מפיץ את ניחוחו עד למחרת היום. מדי כמה שעות צריך היה לפתוח את הסיר ולבדוק אם יבשו המים. בשתיים-שלוש בלילה אפשר היה לתפוס את אבי במטבח, באמתלת בדיקת מפלס הנוזלים, מתחיל להתכבד בתערובת, ועד למחרת בצהריים כבר היה אחרי שניים-שלושה מסעות דגימה משמחי חיך. לימים, כשבגרתי, הייתי מכינה לחבריי הצמחונים גרסה ארומתית של החמין המסורתי. נטולת בשר אך עתירת בטטות, חיטה, גרגרי חומוס, ארטישוקים ירושלמיים, גזרים ומש, ומנצחת על החבורה עם זרזיפי כורכום, קינמון, ציפורן, הל, אניס וסירופ רימונים. הניחוח המשכר ניגן אולי מוזיקה אחרת, אבל השפעתו על מדד האושר של המסובים לא הייתה פחותה.

ריח החמין שהיה מתפשט בבית וממלא את האוויר בניחוח חורף מיוחד, מזכיר לי עד היום את פיג'מת הפלנל האפורה עם הדובונים בוורוד וירוק – שלבשתי בימי התיכון, המשכתי ללבוש בזמן שרותי בצבא וגם אחר כך, בדירת הסטודנטים שלי, פיג'מה אהובה שזרקתי רק כשכבר התחילה להתפורר. זהו גם ריח ארוחת הבוקר בשבת עם כל המשפחה מסביב לשולחן, כשאימא הכינה לנו חביתות, פרנץ' טוסט או פנקייקס, ולא גערה בנו כשפיזרנו בנדיבות סירופ מייפל. ככה זה בשבת. יום מיוחד.

אט-אט קיבל הבלוג "געגועים לפלייסמט" חיים משל עצמו, תפס תאוצה, וכבר כלל כמאה וחמישים פוסטים. היא הופתעה ממאות העוקבים, מהאזכורים לבלוג שלה שפשטו ברחבי הרשת, ומהקוראים מארצות שונות שהחלו לחלוק את געגועיהם הקולינריים בפוסטים אורחים שפרסמה באתר שלה. אנשים ממחוזות זרים ניסו אף הם לפייס את החור הפעור בלבותיהם, כתבו לה על אדי גבינות עשירות הנמסות בתנור מעל תפוחי אדמה, מתובלים בניחוחות יין, על קדירות מהבילות, על סלטים עשירים. הם חלקו עמה געגועים להורים שנפטרו, פירטו את המאכלים שהם נוהגים לבשל לאהוביהם, את פינוקי הנחמה שהם מכינים לחולים ואת הארוחות בבית הסבתא שקיבצה את כולם בניסיון לשמר מסורות אתניות שהם כבר ויתרו עליהן.

מה שכתבה עורר אותם ומה שכתבו הם עורר את השאר, והם ביקשו עוד. היא לא העלתה בדעתה כי תהפוך לקול שמייצג את אנשי האינסטנט, העקורים כמוה מהמעגלים החברתיים תלויי הזמן והמקום, המורגלים בארוחות ממגשיות מחוממות מול המסך הגדול, אך מתגעגעים לארוחה משפחתית רבת המולה. היא לא האמינה כי כמוה יש רבים הצמאים לשימור מורשת, ונוסף אליהם אנשים כה רבים שחוו אובדן וסיפרו דרכה על אדם אהוב שאיננו, ותיארו מתכונים שחלמו לבשל שוב בעבורו. האוכל היה שזור בגעגועים והגעגועים – באוכל.

יום אחד הפתיע אותה מייל מהוצאת ספרים אמריקאית:

 אנו עוקבים אחרי הבלוג שלך בעניין רב. השיתוף הגובר של החברים, התגובות וקבוצת הפייסבוק התוססת שקמה בעקבותיו מעידים על קול אותנטי ועל צורך אמיתי, ואנחנו מציעים לך להוציא ספר שיכיל מתכוני געגוע, שיישא גם הוא את השם "געגועים לפלייסמט".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “געגועים לפלייסמט”