החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

גאולה

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2016-11 | 512 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

שני אחים נחטפים ומוחזקים במחסן סירות ישן. הם לא מצליחים להשתחרר אבל מצליחים לשלוח מסר. הדם משמש כדיו, מכתב בבקבוק הוא אמצעי התקשורת.
מיה בטוחה שבעלה משקר לה. הוא נעדר תכופות אבל לא אומר לאן הוא הולך וכמה זמן ישהה שם. כשהוא חוזר היא צריכה לסבול את מצבי הרוח שלו, את האיומים שלו ואת התשוקות הכמוסות. היא חייבת לגלות את האמת והיא מוכנה לשלם את המחיר, נורא ככל שיהיה.
קארל מרק הוא בלש מבריק וטיפוס שקשה לעבוד איתו. הוא עומד בראש מדור Q ומתעסק בתיקים לא מפוענחים. כשקארל ועוזרו הנאמן אסד מקבלים לידם את המכתב בבקבוק, הם מגלים שתוכנו כמעט נמחק בשל השנים שחלפו והתנאים שבהם נשמר. כמה שאלות מטרידות אותם: האם ההודעה אמיתית? האם היא עדיין רלוונטית? האם יש סיכוי לתפוס את העבריין ולהציל את הקורבנות?

מקט: 15100639
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

קארל כבר התעורר לימים מבטיחים יותר.

הדבר הראשון שחש בו היה מזרקת החומצה שביעבעה בוושט שלו. הדבר השני, אחרי שפקח את עיניו לבדוק אם יש משהו שעשוי לשכך את אי־הנוחות שלו, היה מראה פניה החרבות והמריירות מעט של אישה על הכרית לידו.

חרא, זאת סיסֶר, הוא הבין באימה וניסה להיזכר אילו טעויות נעשו בערב הקודם, שהיו יכולות להוביל אותו לזה. סיסר, מכל האנשים. השכנה המעשנת בשרשרת. הכולבויניקית הפטפטנית שבקרוב תקבל פנסיה מהעירייה של אָלֵרוֹ.

מחשבה איומה עלתה על דעתו. הוא הרים את שמיכת הפוך בזהירות, ובאנחת רווחה גילה שתחתוני הבוקסר שלו עדיין היו עליו. לפחות זה.

״אלוהים,״ הוא גנח והסיר את ידה המגוידת של סיסר מעל חזהו. הוא לא סבל מכזה הנגאובר מאז שהיה עם ויגה.

״אנא, תחסכו ממני את הפרטים,״ אמר כשפגש את מוֹרטֶן ויֶסְפֶּר במטבח. ״פשוט תספרו לי מה עושה הגברת למעלה על הכרית שלי.״

״היא כבדה יותר מכפי שהיא נראית, המכשפה הזקנה,״ תרם בנו החורג והרים אל שפתיו קרטון מיץ שזה עתה נפתח. אפילו נוסטרדמוס לא היה מעז לנסות לנחש מתי יגיע היום שבו יֶספר יגלה איך למזוג את הנוזל הזה לכוס.

״כן, סליחה, קארל,״ אמר מורטן. ״היא לא מצאה את המפתח שלה, אתה מבין, ואתה כבר צנחת, אז חשבתי לעצמי…״

זאת בהחלט הפעם האחרונה שאני הולך לברביקיו של מורטן, הבטיח לעצמו קארל והעיף מבט אל הסלון, שבו ניצבה המיטה של הארדי.

מאז ששותפו לשעבר הועבר לשם שבועיים לפני כן, כל האווירה הביתית הלכה לעזאזל. לא בגלל שהמיטה המתכווננת תפסה רבע משטח הרצפה וחסמה את הנוף לגן. לא בגלל ששקיות עירוי התלויות על עמודים או שקיות שתן מלאות גרמו לקארל בחילה בכל צורה שהיא. ואפילו לא בגלל שגופו המשותק לחלוטין של הארדי פלט זרם בלתי פוסק של גזים מבאישים. מה ששינה את הכול היה רגשות האשמה שכל זה עורר.

בגלל שקארל עצמו ניחן בשליטה מוחלטת באיבריו, והיה יכול להתנייד עליהם מתי שרק התעורר בו הרצון. ויתרה מכך, הוא הרגיש שהוא חייב לפצות על זה כל הזמן. להיות שם למען הארדי. להיטיב עם הגבר חסר האונים הזה.

״לא צריך לעשות מזה סיפור מסובך,״ אמר הארדי לפני חודשיים, להקדים תרופה למכה, כשהוא וקארל שוחחו על היתרונות והחסרונות של העברתו ממרפאת הוֹרנבֶּק לפגיעות בעמוד השדרה. ״פה יכול לעבור שבוע מבלי שאני אראה אותך. אז אני מתאר לעצמי שאם אעבור לגור אצלך, מדי פעם אוכל להסתדר כמה שעות בלי הטיפול המסור והאוהב שלך.״

אבל העניין היה שהארדי היה יכול לישון בשלווה, כמו עכשיו, ועם זאת להיות כל כך נוכח. בתודעתו של קארל. באופן שבו תיכנן את היום. בכל המילים שהיה צריך לשקול לפני שבוטאו. זה היה מַלְאֶה, מגביל. ובית לא אמור לעייף.

לזה התווסף הצד המעשי של העניינים. כביסה, החלפת מצעים, שינוע הגוף העצום של הארדי, קניות, תיאומים עם אחיות ועם הרשויות, בישול. אז מה אם מורטן טיפל בכל אלה? מה בנוגע לכל השאר?

״ישן טוב, חבר ותיק?״ הוא הסתכן ואמר כשניגש למיטה.

העמית לשעבר שלו פקח את עיניו וחייך בכוח. ״אז בזה זה נגמר, קארל, מה? נגמרת החופשה ללא תשלום וחוזרים לעמול. שבועיים שעברו כהרף עין. ממש מהר. מורטן ואני נסתדר. רק תמסור ד״ש בשמי לצוות, בסדר?״

קארל הינהן. מי היה רוצה להיות הארדי? אילו רק היה יכול להתחלף עם מישהו ליום.

חוץ מהחבורה הרגילה בעמדת התורנים, קארל לא פגש נפש חיה בדרכו פנימה. היה נדמה כאילו מטה המשטרה נמחה, והאכסדרה היתה אפורה כחורף ומדכדכת.

״מה לכל הרוחות קורה פה?״ הוא קרא כשנכנס למסדרון המרתף.

הוא ציפה לקבלת פנים רועשת, או לפחות להריח את צחנת תה הנענע של אסד, או לשמוע את רוז שורקת גרסאות משלה ליצירות הקלאסיות הגדולות, אבל המקום היה מת. האם הם נטשו את הספינה במהלך החופשה בת השבועיים שלקח כדי להעביר אליו את הארדי?

הוא נכנס לכוך הקטן של אסד והביט סביבו בתמיהה. לא תצלומים של דודות מזדקנות, לא מחצלת תפילה, לא אריזות של עוגות מתוקות עד בחילה. אפילו נורות הניאון על התקרה היו כבויות.

הוא חצה את המסדרון והדליק את האור במשרדו. הסביבה המוכרת שבה פתר שלושה תיקים ונואש משניים. המקום שהאיסור על עישון עדיין לא הגיע אליו, ושבו כל הקלסרים הישנים, שבנו את ממלכת מדור קיוּ, נחו בריאים ושלמים על שולחנו, בשלוש ערֵמות מסודרות בקפידה, על פי השיטה הבדוקה שקארל עצמו פיתח.

הוא עצר על מקומו בחטף למראה השולחן הבוהק שלא היה ניתן כלל לזיהוי. אף לא גרגר אבק. אף לא פיסת נייר. אף לא גיליון אֵי־4 בכתב יד צפוף, שעליו יוכל להניח את רגליו העייפות ולאחר מכן להשליך לסל הניירות. אף קלסר. הכול נעלם.

״רוז!״ הוא צעק במלוא קולו.

וקולו הידהד במסדרונות בחוסר תוחלת.

הוא היה כילד שאבד. השורד האחרון. תרנגול קורא ללא מוט קינון. המלך שייתן את ממלכתו תמורת סוס.

הוא הרים את הטלפון ולחץ על המספר של ליס, בקומה השלישית, מחלק רצח.

עשרים וחמש שניות חלפו לפני שמישהו ענה.

״מדור אֵי, המזכירה מדברת,״ אמר הקול. זאת היתה גברת סוּרֶנְסֶן, ללא ספק העוינת מכל חבריו לעבודה של קארל. אשת הזאב בכבודה ובעצמה.

״גברת סורנסן,״ הוא אמר בהיסוס, עדין כחתול מגרגר. ״מדבר קארל מרק. אני יושב פה עגמומי במרתף. מה קורה? את יודעת במקרה איפה נמצאים אסד ורוז?״

פחות מאלפית שנייה עברה לפני שהיא ניתקה. בהמה.

הוא נעמד ועשה את דרכו אל מחוזותיה של רוז, מעט בהמשך המסדרון. אולי שם יימצא הפתרון לתעלומת הקלסרים הנעלמים. זאת היתה מחשבה הגיונית לחלוטין, שהלכה בדרך כל בשר כשהוא גילה, למרבה האימה, שמישהו חיזק לפחות עשרה לוחות דיקט על הקיר בין המשרדים של אסד ורוז, והדביק עליהם את תכולת הקלסרים הנעדרים.

סולם מתקפל מעץ ארזית צהוב מבהיק ציין את המקום שבו נתלה תוכן הקלסר האחרון. זה היה תיק שהם היו צריכים לאפסן. המקרה השני ברצף שהם לא פתרו.

קארל צעד לאחור כדי לראות את התמונה המלאה של מהומת הניירת הזאת. מה לכל הרוחות עושים כל התיקים שלו על הקיר? האם רוז ואסד ירדו לגמרי מהפסים באופן פתאומי? אולי זאת הסיבה שבגללה נעלמו, האימבצילים הדפוקים.

לא היה להם האומץ להישאר בסביבה.

למעלה, בקומה השלישית, זה היה אותו הסיפור. המקום היה נטוש. אפילו הכיסא של גברת סורנסן פיהק בריקנותו מאחורי הדלפק. הוא בדק את משרדי ראש מחלק הרצח, כמו גם את זה של סגנו. הוא נכנס לקפטריה, ואז לחדר התדריכים. נראה היה כאילו המקום פוּנָה.

מה קיבינימט קורה פה? מישהו הודיע על חפץ חשוד? או שאולי הרפורמה במשטרה הגיעה בסופו של דבר לשלב שהעיפו את הצוות לרחובות כדי שיהיה ניתן למכור את הבניינים? האם שר המשפטים החדש, הדמיקולו הזה, חטף התקף? מתי יגיעו צוותי החדשות?

הוא גירד את עורפו, ואז הרים טלפון וצילצל לתורנים.

״קארל מרק מדבר. איפה כולם, לכל הרוחות?״

״רובם התכנסו בחצר הזיכרון.״

חצר הזיכרון? בשביל מה, לעזאזל? 19 בספטמבר זה רק בעוד חצי שנה.

״ומה מציינים? עד כמה שאני יודע, יום השנה לשליחת השוטרים הדנים למחנות ריכוז אפילו לא קרוב. מה הם עושים?״

״הניצב רצה לדבר עם כמה מחלקות על השינויים בעקבות הרפורמה. מצטער על זה, קארל. חשבנו שאתה יודע.״

״אבל הרגע דיברתי עם גברת סורנסן.״

״סביר להניח שהיא העבירה את כל השיחות לנייד שלה. אני בטוח שזה ההסבר.״

קארל נד בראשו. הם יצאו לגמרי מדעתם. כולם, עד האחרון. עד שהוא יגיע לחצר הזיכרון, משרד המשפטים כבר בטח ישנה שוב את הכול.

הוא הביט דרך הדלת בכורסה הרכה המפתה של ראש המחלק. לפחות נשאר עוד מקום שבו הבנאדם יכול לעצום את עיניו לבדו.

עשר דקות אחרי זה הוא התעורר כשטלפו של הסגן על כתפו, ועיניו הפעורות העולזות של אסד מביטות היישר לתוך פניו.

הלכה השלווה.

״קדימה, אסד,״ הוא אמר בזמן שחילץ את עצמו מתוך הכיסא. ״אתה ואני יורדים לקלף את כל הניירות האלה מהקיר תכף ומיד, ברור? ואיפה רוז?״

אסד נד בראשו. ״אנחנו לא יכולים, קארל.״

קארל נעמד ותחב את חולצתו לתוך המכנסיים. מה לכל הרוחות האיש הזה מקשקש? מובן מאליו שהם יכולים. הוא לא אמור להיות הבוס פה?

״פשוט תבוא איתי, בסדר? ותשיג את רוז. עכשיו!״

״המרתף סגור,״ התערב סגן מחלק הרצח לארס ביארן. ״אזבסט מחלחל מהבידוד של הצנרת. בריאות וגהות הסתובבו פה, ואין לנו מה לעשות נגד זה.״

אסד הינהן. ״לצערי זאת האמת, קארל. היינו צריכים להעלות לפה את כל הדברים שלנו. אין הרבה מקום, אבל כן מצאנו לך כיסא נחמד,״ הוא הוסיף, כאילו יש סיכוי שדבר כזה יוכל להוות נחמה. ״כרגע זה רק שנינו. רוז לא אהבה את הסידור, אז היא לקחה סופשבוע ארוך. אבל היא חוזרת מאוחר יותר היום.״

כבר היה עדיף אם היו בועטים לו בביצים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גאולה”