החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

העורב הלבן

מאת:
הוצאה: | 2016-07 | 150 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

״נשארו לך שלושה חודשים לחיות.״

כך ניפתח סיפורו של אבי, בעל פאב תל אביבי המאמץ ומגדל ילד שחור ומרכז סביבו חבורה מוזרה הכוללת טבח ערבי מיפו, ברמנית גוטית יפה ואינטליגנטית, הומלס נרקומן וחבר הומו, סוכן של מוסיקאים. הסיפור מתרחש ביום האחרון לחייו ומנסה לשחזר את עברו האפל של אבי ואת ניסיונותיו לכפר על טעויות העבר.

״ידעתי שאני רוצה להיות אדם חדש. אדם טוב יותר ויש לי כאן הזדמנות שלא תחזור שוב. כל עברי נמחק. אין לי הורים או חברים. למעשה גם אין לי הווה. נשארתי רק עם עתיד. אין איש שיודע מי הייתי ומניין באתי. דף חלק. אבל איך עושים את זה? איך מתקנים חיים?״

אז האם יכול אדם להשתנות באמת? האם, על ידי החלטה יכול אדם רע להפוך לטוב? והאם יש בכלל דבר כזה, טוב ורע או שבכולנו יש משניהם והחיים שולפים אותם מתוכנו לפי הנסיבות שהגורל מזמן לנו?

על כל אלו מנסה אבי לענות לעצמו בשעות האחרונות לחייו כשכל אחת מהדמויות נפרדת ממנו בדרכה שלה.

זהו סיפור על חשבון נפש של אדם שהוא אוסף של ההחלטות שלקח בימי חייו ועל התשלום שהוא משלם על שגיאותיו.

אמיר טל,יליד 1963, תושב באר יעקב ואב לשלושה. דרור, ירדן, ומעין. זהו סיפרו השני, סיפרו הראשון "בקבוקים שבורים" יצא לאור בגרסה דיגיטלית בשנת 2014 בהוצאת "אלרום"

מקט: 001-1840-002

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. הוספיס-היום

״נשארו לך שלושה חודשים לחיות.״

זה מה שהוא אמר לי. הוא רופא מנוסה. שיחק את התפקיד בצורה מושלמת. בטח שיחק אותו כבר פעמים רבות בעבר. השפיל מבט, אחר כך הסתכל לי בעיניים. ניחם, עודד, גמגם קצת, כשצריך. כאילו עבד עם במאי על התפקיד. גם אני שחקתי את התפקיד שלי בכשרון רב. היה לי מספיק זמן להתכונן ובאתי מוכן. הייתי מופתע, המום! גם אני השפלתי מבט ואחר כך הרמתי אותו באומץ. סרבתי להתנחם ואז התנחמתי. הופעה שלא היתה מביישת שחקנים מקצועיים. לא היה לו מושג. בחיים לא היה יכול לנחש לאיזו שמחה גרם לי.

סוף סוף! חשבתי לעצמי. אם היו לי דמעות בעיניים זה היה מאושר. כל כך ייחלתי ליום הזה ואני רק בן ארבעים ושתיים. בקרוב אשתחרר, אהיה חופשי. ריציתי את עונשי! את יום הולדתי הבא כבר לא אחגוג. אני צוחק עכשיו כשאני נזכר באותו יום. היום אני חוגג שלושה חודשים ליום קבלת הבשורה. היום אמות. ככה כבר החלטתי. יש לי סרטן המעי הגס. מחלה טובה. כמעט ללא סמפטומים מוקדמים. אין תסמינים נראים לעין. אם כבר… אז קבלתי מחמאות על זה שירדתי במשקל ואני נראה נהדר. ירידה בתאבון, קצת בעיות בצואה… שום דבר מטריד. אף אחד לא הרגיש בכלום עד שמיקי, בני, ראה שאריות של דם באסלה. כנראה שלא נקיתי מספיק טוב והכריח אותי לעבור בדיקות. ידעתי כבר מה יש לי ורק קיוויתי שזה התגלה מאוחר מידי.

״אין שום סכוי ולכן אני לא ממליץ על טפול כלשהו.״

גם את זה הוא אמר ורק בקושי עצרתי את אנחת הרווחה. אסור שאף אחד ידע שאני רוצה למות. אסור כי מישהו עלול לשאול- למה?

בחודש האחרון אני גר בהוספיס במושב מורשת. במקום בו נולדתי. זה נוח. קרוב לתל אביב. אם הכביש פתוח זה בסך הכל רבע שעה נסיעה עד ל״ביבר״. הפאב שלי שברחוב פלורנטין. מורשת הוא מושב קטן וותיק שלא מזמן חגג מאה שנים להווסדו. הוא נמצא בין רמת השרון להוד השרון שפעם נקראה רמתיים ובאמת כשהוקם התלבטו המייסדים אם לקרא לו ״מורשת השרון״ אבל בסוף ויתרו. למעשה צומת מורשה הוקם על שטח המושב. רבים חושבים שהצומת נקרא על שם שכונת מורשה שברמת השרון. אפילו בוויקיפדיה כתוב ככה, אבל רק מעטים יודעים שכביש גהה-רעננה, כשנסלל, חצה את המושב שלנו והפריד ממנו שכונה שלמה. רק שנים אחר כך צורפה השכונה באופן רשמי לרמת השרון ושמה שונה למורשה. על שם המחלף. זה מיקום נוח. ככה כולם יכולים לבוא לבקר אותי בקלות יחסית. והם אכן באים. לאחרונה, לאחר שהחמיר מצבי, הם סידרו משמרות ואינם משארים אותי לבד דקה. הסידור במשך השבוע הוא קבוע. מיקי, שמשרת בצבא ביחידת מחשבים מיוחדת ממש שני מטר מכאן, יכול לעבוד בשעות גמישות ולכן יכול להגיע בבוקר. בדרך כלל הוא נשאר עד הצהריים פחות או יותר. אחריו מגיע הרצל. אלו השעות השקטות. הרצל לא מדבר הרבה. הוא כבר די מבוגר. קשה לאמוד את גילו אבל הוא נראה זקן. עם השנים למדתי להכיר ולהעריך אותו. הוא מנקה אצלי כל בוקר את הפאב ובתמורה ישן במחסן. סידרתי לו שם חדר קטן עם שרותים ומקלחת. אין לי בכלל מושג מה הוא עושה במשך היום, אבל בצהריים הוא אצלי. אחר הצהריים מחליף אותו ג׳מיל. ג׳מיל הוא הטבח שלי מאז שפתחתי את הפאב ואני ממש אוהב אותו. הוא תמיד מצליח להצחיק אותי, גם אם לא תמיד בכוונה. האמת… אני אוהב את כולם. במיוחד אני אוהב את שלי. בצורה אפלטונית לגמרי. לא שאני לא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אשה, אבל אני משתדל להיות יותר דמות אב בשבילה. לא בטוח שהיא רואה את זה ככה. היא דוקא אוהבת גברים קצת יותר מבוגרים ממנה. גם את עידן היא אוהבת. מצאה לה במי להתאהב. אני צוחק כשאני חושב על הפרצוף של השומר שנאלץ לאפשר לכל החבורה המוזרה הזאת להכנס. בכל זאת: כושי, ערבי, הומלס ובחורה גוטית עם איפור כבד וקעקועים. לפעמים גם עידן בא, אז אפשר להוסיף גם הומו לרשימה. אם היו יודעים מה אני, בטוח שלא היו נותנים לי להכנס.

בשבת הם לא באים. התעקשתי על זה. מגיע להם יום מנוחה וגם לי. מהם ומהחיים בכלל לפני שאני מת. חשבתי על זה לפני שנכנסתי לכאן. חשבתי שכבר שנים שאני לא הולך סתם, לשום מקום. תמיד לאן שהוא, תמיד צריך להגיע. יודע את כל הדרכים. מזמן לא עצרתי בצד להסתכל על אלה שהולכים, כמוני, כדי להגיע. צריך רק זמן בשביל זה! באמת? רק זמן צריך?

אני אמות בלילה. זה עניין של החלטה. במשמרת של שלי. היא תבוא אחרי שתסגור את הפאב. בטח תגיע לכאן לקראת שתיים בלילה. תלוי בכמות הלקוחות. היא תדע איך לקבל את זה. היא תאפשר לי למות. כן. החלטתי. אמות במשמרת של שלי. החיוך שלה זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות בגלגול הזה.

  1. :

    מחפשים ספר שלא תוכלו להפסיק לקרוא?
    זה הספר בשבילכם!

    עלילה מרתקת ומותחת. כזו שלא תשאיר אתכם אדישים.
    סיימתי לקרוא היום – וכבר מתחשק לי ספר המשך.
    מהספרים שנשארים במחשבה עוד הרבה אחרי שמסיימים לקרוא אותם….

    חובת קריאה!

הוסיפו תגובה