החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הילד הכותב

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 160 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

ילד כותב יקר,
(וסליחה על הגניבה הקטנה מג׳י.די. סלינג׳ר) אם אתה חושב שהספר הקטן הזה ילמד אותך את הטכניקה של הכתיבה ואיך להיות סופר מצליח ומפורסם וכל זה, זה ממש לא הספר בשבילך. אבל אם יש לך משהו לצעוק או להגיד או לספר, משהו שאינך יכול שלא להגיד ולא משנה לך איך יגיבו על זה העולם וכולם, אולי יועיל לך לקרוא על החוויות של ילד כותב אחר, ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים, על נייר לבן ובתולי או במקלדת. ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר – בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו – הוא ילד.
י.ג.

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון:

של מי אני?

כל מי שכותב ביושר על עצמו ועל תקופתו, כותב על כלל האנושות ועל כל הזמנים.

ג'.ב. שו

"תגיד, מכונית פרטית תספיק לנו?"

זה מה ששאל אותי בטלפון אילן מהארכיון, אחרי שהסכמתי שיבוא אלי הביתה וייקח את כל מה שכתבתי מגיל עשר לארכיון החדש והמקוון באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע.

יותר מחמישים שנה. מיליוני מילים. כתבי היד של כל השירים והספרים והמחזות שלי. פתקאות עם רעיונות שלא הבשילו ולא התפרסמו וכעת הם מצהיבים בארגזי עץ של ירקות ובקופסאות קרטון, ארגזים שהעברתי ממקום למקום, מארץ לארץ, מפחד לחטט בהם שלא אתקל בכתיבה גרועה שארצה לשרוף.

כשהציע לי ידידי הטוב והמלומד, הפרופסור יגאל שוורץ, להעביר את כל חיי הכתיבה שלי לאוניברסיטה שלו, אמרתי שאני רוצה לחשוב קצת אם באמת ראוי שכל מה שכתבנו יישאר אחרינו. חשבתי על פרנץ קפקא, שביקש מחברו הטוב מקס ברוד לשרוף את כל כתביו (והוא לא עשה את זה, לך תסמוך על חברים). חשבתי על האפשרות פשוט לתת לכל הניירות האלה להירקב בארגזים הטחובים. ממילא הרבה מאוד ממה שכתבתי בעבר השמדתי וזרקתי לפחי האשפה.

אני לא אדם אוגר. רוב מה שכתבתי או ציירתי נשמר עד היום בעיקר בגלל אשתי הראשונה והטובה, שבמשך שלושים שנה הקפידה לשמור כל נייר שנשר ממני, כל מכתב או פתקה או שיר קטן שכתבתי ואת כל הטורים שלי בעיתונים. האישה הנדירה הזאת שמרה אפילו צרורות עבים של מכתבים מהאהובות שלי, פתקאות למכולת, פזמונים שטותיים שכתבתי על מפיות בבתי קפה, וגם את הציורים המוזרים שציירתי על תחתיות קרטון של בירה בשנה האבודה והשתויה שלי, בבר "מרצ'נט" ברובע צ'לסי בניו יורק, כשכבר הייתי נשוי לאישה אחרת. לאישה האוגרת הזאת כתבתי פעם שיר שמתחיל במילים: "אני לא יודע אם את אוהבת אותי / אבל אין ספק שאת אוספת אותי". כן, זה נכון שהנשים מלקטות והגברים משמידים ראיות. השאלה שהטרידה אותי היתה מה לעשות עכשיו עם כל הלקט הזה.

אחרי שחשבתי על זה חודשיים וגם התייעצתי עם המשפחה הקרובה ועם חברי הטובים, החלטתי להעביר ליגאל את הכול. המחשבה על מיון וחיטוט בכתבים ישנים בניסיון לבחור מה ראוי לארכיון ומה ראוי לאבדון, עייפה אותי וידעתי שלא אעמוד במאמץ הנפשי הזה. וכך, בשנתי השישים ושמונה, בפברואר חורפי ואפור שמים, באו רינה ואילן מאוניברסיטת בן־גוריון והחלו לפשפש במרץ נעורים ולארוז מהר וללא מיון את כל חיי הכתיבה שלי. הם הוציאו את החומרים החשודים האלה מחדר הכביסה פרוץ הרוחות והעבירו אותם לאותה מכונית פרטית שעליה דיבר איתי אילן בטלפון, רנו קליאו ישנה ומקרטעת. בגלל שהם גילגלו את כל הארגזים המקומטים שלי במריצות ארוכות ומאוזנות, המכוסות בניילון שחור להגנה מפני הגשם, זה נראה לי קצת כמו הלוויה של כל כתבי, טקס מוזר שבו אני נפרד ממילים — חלקן כתובות בכתב ילדותי ורהוט, חלקן בכתב שיכורים שגם אני לא יכול לפענח, חלקן כתובות על דפים מצהיבים שעליהם הקלדתי במכונות כתיבה ישנות, דיסקטים ארכיאולוגיים של ימי תחילת הכתיבה, שעליהם כתבתי במחשבים גדולים וכבדים ובתוכנות שכבר לא קיימות. הם נסעו ואני נשארתי לבד עם מסך מחשב ריק שאני ממלא עכשיו וכותב את זה:

מהשמים יורד עכשיו מבול תנ"כי, ואני מרגיש שאצלי עבר המטאטא הגדול של אלוהים וסילק ממני את כל מה שכנראה כבר אין לי בו שום צורך, טכני או סנטימנטלי. חדר הכביסה התרוקן, לשמחת העוזרת הערבייה והמופלאה שלי נאילה, שכרגע היא האישה היציבה ביותר בחיי, ואני יודע שהיא תשמח שיש לה מרחב לסמרטוטי רצפה, מגבי גומי ודליים. אני חש תערובת רגשות מוזרה כל כך: אֵבל אלגנטי וריקנות תהומית, שכעבור רגע מפנים את עצמם והופכים לניקיון נפשי. אני כבר לא צריך מסמכים וניירות כדי לזכור את ימי הכתיבה שלי ואת המיתולוגיה של ימי הילדות שלי, בכפר מולדתי, באיתקה שלי, שממנה יצאתי כמו אודיסאוס למסע ארוך.

אני הילד הכותב. בתת־מודע הילדותי שלי, מבלי שידעתי את זה ולמרות שאני לא גיבור כמו אודיסאוס, חייתי בידיעה שאני רוצה וצריך לספר את הסיפור שלי בארץ הזאת ובזמן הזה. ולא הייתי מספר את הסיפור הזה אם זה היה רק הסיפור שלי.

כשהבת האמריקאית הקטנה שלי, נטאשה, היתה בת חמש־עשרה, לקחתי אותה לכפר הולדתי, לסיור לא מודרך במיתולוגיה של האבא הישראלי שלה. זה היה חודש אוגוסט רותח, ואחרי שביקרנו את אחותי, שנשארה במשק של ילדותי, הלכנו לבריכה שבמרכז הכפר. השומר בפתח, גבר מבוגר מֵחבר העמים עצר אותנו ושאל אותי,

"של מי אתה?"

"של רכלבסקי," שיקרתי.

אמרתי לנטאשה, "את יודעת, בייב, אני כבר בן שישים ומשהו ואני עדיין לא יודע של מי אני." וחשבתי שבכל פעם שאחשוב ואכתוב, וכשאברח וכשאחזור, זאת תהיה השאלה הראשונה שאשאֵל ושאין לי מענה עליה.

של מי אני?

כל סופר ומשורר מקבל את ההשראה מהמיתולוגיה של הילדות שלו, מן השנים שבהן התקבעו עולמו הדמיוני ועולמו המציאותי, והתערבבו ככה שאפילו הוא לא יוכל להבחין בין מציאות לדמיון.

המקום והשמות

המקום שבו נולדת, ממש כמו האהבה, הוא יותר רעיון מאשר ממשות, ובתור רעיון הוא לעולם לא ישתנה וייעלם, בדיוק כמו התשוקה למשהו שאולי מעולם לא היה. ולכן בכל מה שאני כותב תמיד מהולה איזו בדיה, שהיא החומר שממנו נוצרת המיתולוגיה.

נולדתי כנכד לחלוצים, חברים במפלגת "הפועל הצעיר", שהגיעו מרוסיה אחרי המהפכה והגיגי החמלה האנושית של טולסטוי והתיישבו בקיבוץ דגניה. בקיבוץ הם ניהלו אורח חיים סוציאליסטי ואפילו קצת היפי, עם ריקודים ואהבה חופשית, ומשם עברו לעמק יזרעאל וייסדו ב־1921 את כפר מה־יגידו. הם היו האלים שירדו מהשמים הרוסיים כדי לגאול את הארץ בדבקות כמעט דתית ולהמיר את חיי הגטו בגולה בחיים של עבודה חקלאית. האלים האלה הולידו את בני האלים, הדור האידיאולוגי של ההורים שלי, אלה שחינכו אותנו לעבודת אדמה ואחר כך גם להקריב את עצמנו בעד ארצנו במלחמות, רובן מיותרות.

במשך השנים נשכחה דת העבודה, והסוציאליזם נעלם לטובת בורגנות נינוחה, אבל אז, בימים ההם, היינו מבולבלים מרוב אידיאולוגיות, מטולטלים בין חזון הסבים החלוצים החולמים וההורים הלוחמים והקרביים, ובבלגן האידיאולוגי הזה לא ידענו בדיוק מי ומה אנחנו אמורים להיות, ולא, לא ידענו של מי אנחנו.

השמות שלנו לא סיפקו לנו רמזים. ההורים שלי נתנו לי שם טוב, וזה היה אחד הדברים הטובים היחידים שהם נתנו לי. יהונתן. שם גדול לילד קטן. אמא שלי קראה לי מגיל אפס בשם החיבה המפוקפק "יותי", מה שנתן רישיון לכל חברי הילדות לקרוא לי "יותי אידיוטי", ואלוהים יודע כמה שילדים יכולים להיות רעים, בעיקר במושב שהיה אז כה מתנשא וספרטני. (בצבא קראו לי "יוני", שזה שם אידיאלי לנופל.) אני חושב שאחת הסיבות שעזבתי את כפר הולדתי היתה הרצון להיפטר מהַיותי הזה ולהיות רק יהונתן, אבל גם השמות של האנשים מסביב היו מוזרים: "ניני", "יאזוק", "אומיה", "מקוקה" (שאמרו לנו שהיא מכשפה ושיש להיזהר ממנה כי היא אוכלת ילדים), "טיטי", "באם". היתה גם יזרעאלה בלוך, שלבעלה קראו עד יום מותו בשיבה טובה "בובלה". יזרעאלה ובובלה הם ההורים של הזמרת גני תמיר, שגם היא נולדה בכפר מה־יגידו, ויש לה אחות קטנה, שבגלל שההורים שלה לא מצאו לה שם הולם הם קראו לה "תינוקת", ואחרי שהפכה לאישה בוגרת היא קיצרה את שמה ל"נוקת". וארלוזורובה מוועד הכפר שנקראה על שם ארלוזורוב וגם היתה קצת דומה לו, וסימיון, שמעולם לא התחתן וגר עם אמא שלו סולקה וגידל את הדלעת הכי גדולה בכפר והיה הצלם של המושב. ויונה הזקן שהיה לו גידול בגודל של תפוח עץ על הראש ואמא אמרה לי שפעם היו לו שני ראשים ואת הטוב הורידו.

כילד קטן כל השמות האלה התערבבו לי בתוך הראש עם עוד המון פרטים, ומבלי שהבנתי את זה — שקעתי עמוק במיתולוגיה שכדי לפענח אותה הרגשתי שאני חייב לכתוב אותה. הדמויות האלה מופיעות בסיפורים ובשירים שאני כותב למבוגרים ולילדים בסיפורי מעשיות ובחלומות, הן מתקבעות בדמיון הילד לעולם, ולעולם לא ימותו.

במיתולוגיה הפרטית שלי אני קורא לעצמי יותיסאוס, ולא חשוב מהיכן ובאיזו תכיפות אני מגיע לאיתקה שלי, לכפר מה־יגידו, בעמק הירוק שבשבילי תמיד יהיה העמק, ושהילידים שבו לעולם יסתכלו עלי כעל אחד שנטש אותם, שהמיר חיים של עבודת אדמה שמופרת פעם בכמה שנים ליציאה למלחמות אכזריות — בחיי הבל עירוניים של סופר הולל, וכל זה בניגוד אידיאולוגי לכל מה שציפו ממנו.

בכפר מה־יגידו התאהבתי לראשונה בטבע של הארץ הזאת ובחמלת בני האדם שיודעים או לא יודעים של מי הם, אבל כאן גם גיליתי לראשונה את חטא ההיבריס ואת ההתנשאות של בני המקום כלפי כל מי שבא ממקום אחר או מאידיאולוגיה אחרת. כילד תיעבתי את היוהרה הזאת ולא ידעתי אז שכל חיי הבוגרים אשתדל להתייצב בצד של המפסידים, האחרים וכל אלה שלא יודעים של מי הם. וזה גם יהיה הנושא העיקרי של כתיבתי.

חג הקורבן

גם בגילי המופלג, שפה ושם דברים נשכחים כלא היו, אני זוכר ולא יכול להיפטר מזיכרון הטקס שחזר על עצמו בכל שנה: חג המושב. האלים ובני האלים בחרו בי להיות הכותב והמבצע של המסכות הפדגוגיות שנישאו בחג המושב. חיכיתי לחג הזה במשך כל השנה. לעוגות ולמשקאות תוססים לא ברורים, לריקודי הנערות היפות שהייתי יכול רק לחלום עליהן, ולקטע המצמרר שבו עלו לבמה הנערים שעמדו להתגייס לצבא באותה שנה, וכל אחד מהם קיבל מאחד המייסדים ספר תנ"ך והקשיב לשיר העצוב — המנון החג, שכתב מחנכי ומורי הדגול דוד גולן, האיש שנטע בי הומניזם, תבונה, סובלנות ורגישות לזולת יותר מכל מורה אחר בימי חיי. את המנון החג הלחין גדעון חבינסקי, אבא של הזמרת שולה חן. זהו שיר קרבות עצוב עם מנגינה עצובה, והפזמון שלו הולך ככה:

מֵאֲפֵלַת לֵיל קְרָבוֹת…

אֶל הַפִּנָּה הָרוֹגַעַת הַזֹּאת

בּוֹאֲךָ כְּצֵאתְךָ בְּשָׁלוֹם.

אני לא יודע איך הרגישו האחרים שהתגייסו, אבל כשהגיע תורי להתגייס הרגשתי ששולחים אותי למות בעד ארצי, ושנאתי את השיר הזה.

הבריכה הברוכה

בשנות העשרה שלי הבריכה ההיא, שאליה נכנסתי עם נטאשה אחרי שאמרתי של מי אני, היתה מקדש הבגרות המינית שלנו. כנערים, הבריכה הזאת היתה לנו האישה היפה שבה אנחנו מתאווים לטבוע, והמקפצה הגבוהה היתה הפאלוס שממנו קפצנו בקפיצות מרהיבות כדי להרשים את הבנות. כאן התאהב יותיסאוס בפנלופה שלו, שכבר "יצאה" עם בחור שמבוגר ממנה בשנתיים. הפנלופה המושבניקית ממש לא חיכתה לי אלא התחתנה עם גברבר קשוח שמבוגר ממני בשלוש שנים.

במי הכלור הקרירים האלה הכרתי גם את הנימפה קליפסו, אני הייתי בן שש־עשרה והיא בת חמש־עשרה. יותיסאוס לעולם לא ישכח את הלילה ההוא, כשהוא והנימפה שלו, משורר ביישן וילדה ביישנית בשיא פריחתה הגבעולית, עורה השזוף ועיניה הירוקות, נכנסו לשטח הבריכה דרך הפרצה בגדר, את ריח הקזוארינות שנשב מהחורשה שמסביב לבריכה. קשה לשחזר מה בדיוק קרה כשהתגלגלנו זה על זו וזו על זה מתנשמים בין עלי העשב הקצוץ, מסתכלים בחרדה מסביב לוודא שאף אחד לא רואה אותנו, כי מה יגידו?

גם אם אחיה פעמיים לא אשכח את ריח בגד הים האלסטי שלה, ריח של גומי לח ושרוף — החומר הקשיח שממנו יצרנים סדיסטים היו מייצרים בימים הרחוקים ההם את בגדי הים האכזריים של הבנות. בכל פעם שאני מריח גומי לח ומי כלור, מחטי הקזוארינה ננעצים בישבני וזה כאב נעים, ומשהו בי מתעורר ומזכיר לי את הנימפה ואת הנשיקה הראשונה במרחץ האלים. והי, האם גם היא זוכרת אותי?

כשאנחנו יוצאים מהבריכה אני עולה עם נטאשה לגבעת בית הקברות שמשקיפה על הכפר. (המתים קיבלו את הלוקיישן הכי יפה בעמק, מגיע להם.) אנחנו מניחים פרחים על קבר אמי ואחותי, ואני מרכין ראש מול שורות ארוכות של קברים בחלקה הצבאית, מול רבים מחברי שקיבלו תנ"ך ושמעו בחג המושב את השיר של גדעון חבינסקי ודוד גולן.

ארבעים ושלושה קברים. הוותיקים שבהם נרצחו על ידי פורעים ערבים ב־1932, והטריים הם הילדים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. הנופלים במלחמת השחרור קיבלו את השורה הראשונה: דודי, זוריק דיין, שנפל במלחמת העצמאות בקרבות רמת יוחנן וטמון לצד שאר בני המושב שנפלו במלחמת העצמאות, עצמאות שעד היום אנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות איתה. בשורה נפרדת מסודרים הנופלים במלחמת ששת הימים. הנה שאול אלקנה, חבר הילדות שלי שהיה החתיך של הכיתה, אליל הבנות ומושא הערצתי גם כשהמשכתי לחיות אחריו. הנה הקבר של אקי שמחוני, שנהרג בתאונה במלחמת יום הכיפורים בשירות מילואים. הנה זוהר בן ברק, בן דודו של מאיר שלו, וגדעון אבידוב, אחיו של חברי הטוב לכיתה עופר, ואח של החברה הטובה שלי שרה'לה. ואחרים. כל כך הרבה אחרים. יותר מדי אחרים שנפלו ביותר מדי מלחמות.

ולא רק בכפר מה־יגידו, בכל כך הרבה מושבים, קיבוצים וערים אני נכנס לסלון הבית ורואה אותם. את הקורבנות של המהפכה הציונית. כל התמונות הן של ילדים בשחור לבן, תמיד עם החיוך המעוקם הזה של הילדים הנבוכים. אנשים צעירים שנתנו את הדבר היקר מכול: את כל העתיד שלהם, לרעיון שהושתל בהם כשהם היו צעירים מדי ותמימים מדי. ואנחנו, כל אלה שלא יצא להם ליפול ולהפוך את המשפחות שלהם למשפחות שכול, תמיד נרגיש קצת אשמים וקצת מתים. והנחמה היחידה של יותיסאוס היתה לכתוב על זה, גם אם הוא אולי לא רואה בהיר ונכון את ההיסטוריה של זמנו. ואל תשכחו — גם הומרוס היה עיוור.

אני נכנס למכונית שלי ומתחיל לנסוע לכיוון היציאה מכפר מה־יגידו כדי לחזור עם הבת הקטנה שלי לתל אביב הנהנתנית ונטולת האידיאולוגיה. בדרך אני מזהה את בני האלים, אנשי הדור השני, דור המלחמות, הקשוחים, הולכים בקושי, מזהים אותי גם כשהם מתגלגלים בכבישי הכפר בכיסאות גלגלים. קשישי המושב מברכים אותי במנוד ראש איטי. חלקם רכוני ראש ועצומי עיניים. אחדים מחוברים לצינורות חמצן ולזונדות יותר מאשר לרעיונות גדולים. אני נוסע לאט ומסתכל מסביב, והנה, אחת מהן עוצרת את כיסא הגלגלים שלה ואת הזמן, ומביטה אלי במבט מעורפל, ואני לא יכול להגיד בדיוק אם זאת בת שבע, בת דודה של אמא שלי, או רחליק שהיתה בוועדת התרבות של מה־יגידו, וכשאני פותח את החלון של השברולט שלי היא לוחשת לי:

"תגיד לי, ילד, של מי אתה?"

כשהרנו קליאו של אילן מהארכיון מתרחקת דרומה עם כל יומני המסע שלי, אני יודע שתכלית חיי, אם יש דבר כזה, היא להיות קוֹל, גם אם הוא רחוק וחלש, של הדור שלי — הדור שנולד לתוך מדינה חדשה. דור אבוד ומטורף, שהמיתולוגיה שלו התחילה כחלום נשגב של יותי הפטריוטי, והסתיימה בייאוש של אהבה נכזבת והלם קרב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילד הכותב”