החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

על מארק טוויין

סמואל לנגהורן קלמנס (1835-1910) הידוע יותר בכינויו מארק טוויין, היה סופר, עיתונאי, סאטיריקן, נווד, וממציא. מהדמויות הססגוניות ביותר שהעניקה התרבות האמריקאית לעולם. את שנות ילדותו העביר בעיירה חניבעל שעל גדות נהר המיסיסיפי. תקופה זו היא ששימשה השראה לשתיים מיצירותיו המפורסמות ... עוד >>

הזר המסתורי

מאת:
מאנגלית: רות בונדי | הוצאה: | 1995 | 144 עמ'
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

מה קורה כשהשטן מגיע לכפר באוסטריה, מתחבר עם שלושה מילדי המקום, וממחיש להם כי ההבחנה בין טוב ורע ויכולת הבחירה של האדם הן הבל הבלים? שלשלת האירועים הפנטסטיים מוכיחה שוב ושוב את טענת השטן בדבר נחיתות המין האנושי. מארק טוויין מפליא לבנות תמונה של מקום נידח באירופה במאה ה-16, בו בני האדם טרודים לשווא בייחוס משמעות לדברים בעולם רדוף אמונות טפלות של כמרים, אסטרולוגים, מכשפות, חתול שמייצר מטבעות זהב, ועוד. "אין לי יחס מיוחד לשטן," אומר טוויין באחד ממאמריו, "אבל לפחות אין לי דיעה קדומה עליו… הייתי מעדיף לפגוש בו וללחוץ את זנבו."

מארק טוויין הוא שמו הספרותי של סמיואל לנגהורן קלמנס – סופר, עיתונאי והומוריסטן אמריקני (1835-1910), טוויין נולד וגדל במיזורי, על שפת המיסיסיפי, ונופי הדרום העמוק ליוו אותו כל חייו ומצאו את ביטויים ביצירותיו. טוויין לא כתב לבני הנעורים בלבד, אף שפרסומו העולמי בא בעקבות "הרפתקאות טום סוייר" ו"הרפתקאות הקלברי פין", ובספריו יש מזיגה של הומור וביקורת חברתית נוקבת. "הזר המסתורי שראה אור שש שנים אחרי מותו, נכתב בתקופה קשה בחייו – הוא פשט את הרגל, ובתו מצאה את מותה הטרגי ב-1896 – ויש בו, לפיכך, נימה של מרידות ואירוניה, בצד נסיון להתמודדות אופטימית עם מצבו של האדם.

"כל הדתות משמיצות את השטן… אבל לעולם איננו שומעים את הצד שלו" (מ.טוויין)

מקט: 4-63-2096
מסת"ב: 965-411-157-8
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

מה קורה כשהשטן מגיע לכפר באוסטריה, מתחבר עם שלושה מילדי המקום, וממחיש להם כי ההבחנה בין טוב ורע ויכולת הבחירה של האדם הן הבל הבלים?


1 - זה קרה בשנת 1590 — בחורף. אוסטריה הייתה רחוקה מהעולם, ורדומה; עדיין שררו בה ימי הביניים ונראה היה שהם יימשכו לעד. היו אפילו מי שהחזירו אותה מאות שנים אחורה ואמרו שעל־פי השעון הנפשי והרוחני שלה, אוסטריה נמצאה עדיין בעידן האמונה. אך בעיניהם זו הייתה מחמאה, לא הכפשה, וכך גם התקבלו הדברים וכולנו התגאינו בהם. אני זוכר זאת היטב, אף על פי שהייתי אז רק ילד; ואני זוכר גם את ההנאה שזה גרם לי.

כן, אוסטריה הייתה רחוקה מהעולם, ורדומה, והכפר שלנו היה בלב התרדמה הזו, באמצע אוסטריה, מנמנם לו בשלווה, נידח, בתוככי הבדידות העמוקה בין הרים ויערות. חדשות העולם כמעט לא הגיעו אליו להפריע לו בחלומותיו, והוא שמח בחלקו עד אין גבול. במבואות הכפר זרם לו נהר שקט, פניו צבועים בצורות עננים ובהשתקפות ארבות צפות וספינות מובילות אבנים; בירכתיו עלו המורדות המכוסים יערות עד לבסיסו של צוק תלול; על פיסגת הצוק הזדקרה טירה גדולה, קודרת, שורת סוללותיה ומגדליה עטוית שריון גפנים מטפסות; מעבר לנהר, כשלושה מיילים שמאלה, היה מרחב פראי של גבעות מכוסות יער, מבוקעות על־ידי ערוצים מפותלים, שהשמש לא חדרה אליהם מעולם; מימין השקיף צוק תלול על הנהר, ובינו ובין הגבעות, שנזכרו זה עתה, השתרע למרחקים מישור זרוע חוות קטנות, חבויות בין בוסתנים ועצים נותני־צל.

כל האזור, בטווח מיילים מסביב, היה רכוש עובר בירושה של נסיך, שמשרתיו החזיקו את הטירה כל העת במצב מושלם למגורים, אך הוא ומשפחתו לא הגיעו לשם בתדירות של יותר מאחת לחמש שנים. כשהגיעו, היה זה כאילו אדון העולם הגיע והביא עימו את כל תהילת מלכותו, וכשעזבו, הותירו אחריהם שקט שדמה לשינה עמוקה הבאה בעקבות אורגיה.

אזלסדורף היה גן עדן בשבילנו, הילדים. לא הטרידו אותנו יתר על המידה בהליכה לבית־ספר. בראש וראשונה חינכו אותנו להיות נוצרים טובים, לכבד ולהוקיר את הבתולה הקדושה, את הכנסייה ומעל לכל את הקדושים. מעבר לדברים הללו לא נדרשנו לדעת הרבה; למעשה, לא הותר לנו. ידע לא היה נאה לפשוטי העם, הוא עלול היה לעורר בהם אי שביעות רצון מן הגורל שאלוהים הועיד להם, ואלוהים לא היה סובל אי שביעות רצון מתכניותיו. היו לנו שני כמרים. אחד מהם, האב אדולף, היה קנאי ונמרץ מאוד, ודעתו נחשבה.

אולי היו כמרים טובים מהאב אדולף, מבחינה זו או אחרת, אך מעולם לא היה בקהילתנו כומר, שהתייחסו אליו ביראת כבוד גדולה יותר. וזאת משום שלא היה בו ולו שמץ פחד מהשטן. הוא היה הנוצרי היחיד שהכרתי אי פעם, עליו אפשר לומר זאת באמת. לכן עמדו הבריות לפניו ביראה גדולה, מפני שהם חשבו שהיה חייב להיות בו משהו על־אנושי, אחרת לא יכול להיות כה נועז ובטוח בעצמו. כל בני האדם מדברים על השטן מתוך שלילה עמוקה, אך הם עושים זאת ביראת־כבוד, לא בזלזול, אלא שדרכו של האב אדולף הייתה שונה; הוא קרא לו בכל שם גנאי שעלה על לשונו, והדבר צימרר כל מי ששמע אותו; ולעתים קרובות היה מדבר עליו בלגלוג ובבוז; לשמע דבריו הצטלבו הבריות ומיהרו להתרחק ממנו, חרדים שמא יקרה משהו מבעית.

האב אדולף פגש את השטן פנים אל פנים ממש, יותר מפעם אחת, והעז פנים כנגדו. היה זה דבר ידוע, האב אדולף סיפר זאת בעצמו. מעולם לא שמר את הדבר בסוד, אלא דיבר גלויות. ולפחות במקרה אחד הייתה הוכחה לכך שהוא אכן דיבר אמת, משום שבמקרה זה הוא רב עם השטן והשליך עליו ללא מורא את הבקבוק שלו, ואכן, על קיר חדר עבודתו נותר הכתם האדמדם במקום בו פגע הבקבוק והתרסק.

אך היה זה האב פטר, הכומר השני, שאהבנו וריחמנו עליו יותר מכל. אי אלו אנשים האשימו אותו בכך שאמר במהלך שיחה שאלוהים הוא כולו חסד וכי ימצא דרך לגאול את כל ילדיו, בני האדם המסכנים. זה היה דבר איום לומר אותו, אבל מעולם לא הייתה שום הוכחה חותכת לכך שהאב פטר אכן אמר זאת, וזה היה בניגוד לאופיו לומר זאת, משום שהוא היה תמיד טוב־לב ונעים הליכות ודובר אמת. לא האשימו אותו בכך שאמר את מה שאמר מעל במת המטיף בכנסייה, שם כל הקהילה יכלה לשמוע את דבריו ולהעיד עליהם, אלא רק בחוץ, במהלך שיחה, וקל מאוד לאויבים להמציא זאת. לאב פטר היה אויב, אויב רב־עוצמה, אסטרולוג שחי במגדל ישן מט לנפול והקדיש את לילותיו לחקר הכוכבים. כולם ידעו שהוא מסוגל לנבא מלחמות ורעב, אם כי זה לא היה קשה, מפני שתמיד הייתה מלחמה, ולרוב גם רעב במקום כלשהו. והוא ידע לקרוא את חייו של כל אדם בעזרת הכוכבים בספר גדול שהיה ברשותו, ולמצוא רכוש שאבד, וכולם בכפר ניצבו לפניו ביראת כבוד, מלבד האב פטר. אפילו האב אדולף, שקרא תיגר על השטן, התייחס לאסטרולוג בכבוד הראוי כאשר זה עבר בכפר שלנו, חובש את כובעו הגבוה והמחודד, לובש את אדרתו הארוכה המתנופפת, זרועת הכוכבים, נושא את ספרו עב־הכרס ומטה שנחשב בעל כוחות מאגיים. הבישוף עצמו, כך סיפרו, שמע מדי פעם בקולו, מפני שמלבד חקר הכוכבים וחיזוי העתיד הפגין האסטרולוג מידה רבה של יראת שמיים, שהרשימה את הבישוף, כמובן.

אולם לאב פטר לא היה כל אמון באסטרולוג. הוא הוקיע אותו בפומבי כשרלטן — מאחז עיניים חסר ידע בעל ערך כלשהו או כוחות, מלבד אלו של יצור אנוש מן השורה, נחות למדי, מה שעורר באופן טבעי את שנאת האסטרולוג לאב פטר ואת רצונו להרוס אותו. היה זה האסטרולוג, כך האמנו כולנו, שהמציא את הסיפור על הערתו המזעזעת של האב פטר והביא אותו לבישוף. סיפרו, שהאב פטר העיר את הערתו באוזני דודניתו, מרגיט, אף שמרגיט הכחישה את הדבר והתחננה בפני הבישוף שיאמין לה, שיחוס על דודה ויציל אותו מפני עוני וחרפה. אך הבישוף לא היה מוכן להקשיב לה. הוא השעה את האב פטר לזמן בלתי מוגבל, אף שלא הרחיק לכת ולא נידה אותו מהכנסייה על סמך עדות של עד אחד בלבד, וכעת היה האב פטר מוחרם מזה שנתיים והכומר השני שלנו, האב אדולף, קיבל את צאן מרעיתו.

היו אלה שנים קשות לכומר הזקן ולמרגיט. הם היו אהודים, אך כמובן שפני הדברים השתנו ברגע שנפל עליהם צלו של חרון הבישוף. ידידים רבים נטשו אותם לגמרי, והשאר התנהגו בקרירות ושמרו על מרחק. מרגיט הייתה נערה יפה, בת שמונה עשרה, כאשר החלו הצרות, היא נשאה על כתפיה את הראש הטוב ביותר בכפר והיה לה הכי הרבה מוח בקודקודה. היא לימדה נגינה בנבל, והודות לחריצותה הרוויחה מספיק לקניית כל בגדיה ואת דמי הכיס שלה. אך תלמידיה עזבו בזה אחר זה, היא נשכחה כעת בנשפי ריקודים ומסיבות שערכו צעירי הכפר, הבחורים הצעירים הפסיקו לבוא לביתה, כולם פרט לווילהלם מיידלינג — והוא לא הועיל הרבה; היא ודודה היו עצובים ואבודים, עזובים בחרפתם, ואור השמש הסתלק מחייהם. המצב הלך והתדרדר במשך השנתיים הללו. הבגדים התבלו, היה קשה יותר ויותר להשיג לחם. וכעת, בסופו של דבר, הגיעו מים עד נפש. סלומון אייזקס הלווה להם את כל הסכום שהיה מוכן להשקיע תמורת מישכון הבית ועתה הודיע להם, שלמחרת יעקל אותו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.