החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזאב האדום

מאת:
משוודית: רות שפירא | הוצאה: | 2012 | 342 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

בני אקלנד, עיתונאי בעיר שבדית נידחת, נרצח בליל חורף קפוא. אָניקָה בֶּנגטסוֹן, עיתונאית חוקרת מסטוקהולם, שעמדה להיפגש עם בני ביום המחרת, משוכנעת כי הרצח קשור למתקפה על בסיס חיל האוויר F21 בסוף שנות השישים, ולגילויים מרעישים שאותם עמד לחשוף. בניגוד להוראה מפורשת של העורך הראשי, היא מסרבת להרפות מהסיפור ונסחפת לתוך מערבולת של אלימות ושחיתות שמגיעה עד לבכירים ביותר במשרדי הממשלה. בעקבות שרשרת רציחות אכזריות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן, מלבד פתקים שנשלחו לקורבנות ובהם ציטוטים מדברי מאו, יוצאת אניקה למרדף מסוכן אחר טרוריסט חסר מעצורים שיעשה הכול כדי להשתיק אותה. מצבה הולך ומתערער, בבית ובמערכת כאחד. איש אינו מאמין לה. חייה הפרטיים מתפוררים. כדי לשרוד כאדם, כאישה וכעיתונאית, עליה לקרוא תיגר על הממסד הפוליטי והתקשורתי, על מעסיקיה ועל עקרונות המוסר שלה. לבסוף לא נותר לה אלא מאבק אחד. המאבק ברוצח.

הזאב האדום מציג לקורא את פניה העכשוויות של שבדיה, המערכות הפוליטיות והתקשורתיות שלה, השינויים בחברה ובחיי המשפחה ובעיקר את התמודדותו של הפרט בדרישות האין סופיות של החיים המודרניים על רקע הבדידות ומזג האוויר הקשה. הספר דורג במקום ה-12 ברשימת הספרים הנמכרים ביותר בעולם זמן קצר לאחר צאתו לאור על ידי המגזין האמריקאי Publishing Trends.

"ליסה מרקלונד היא היצוא המשובח הבא מסקנדינביה לאוהבי ספרי המתח. העלילה מתוחכמת, הדמויות מורכבות, המתח עוצר נשימה וזירות ההתרחשות ייחודיות. תיהנו!" הרלן קובן

ליסה מרקלונד היא סופרת ועיתונאית שבדית. היא כתבה 13 ספרים שנמכרו במיליוני עותקים ותורגמו ל-30 שפות. ספריה היו לרבי מכר וזכו בפרסים רבים. "ספריה של ליסה מרקלונד אינטליגנטיים ומרתקים. ואם לא די בזאת כדי שיעלו על כל האחרים כמעט – ליסה כותבת דיאלוגים שנונים, מלאי חיים ושזורים בהומור." ג´יימס פטרסון

מקט: 4-55-1946
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום שלישי, 10 בנובמבר אָניקָה בֶּנגטסוֹן עצרה על המפתן בכניסה לבניין המערכת ומצמצה אל מול הסִנווּר הלבן של מנורות הניאון. הקולות הלמו באוזניה, מדפסות מקרקשות, סורקים מזמזמים, התקתוק החלש של ציפורניים קצוצות על מקלדות. אנשים האכילו את המכשירים בטקסטים, תמונות, אותיות, פקודות, אותות, ניסו בייאוש למלא כרסים דיגיטליות שאינן יודעות שובע. היא נשמה כמה נשימות עמוקות ויצאה לדרך. בדסק החדשות, בפינה, התרחשה פעילות ממוקדת, חרישית לחלוטין לפי שעה. ספּיקֶן,1 ראש המערכת, קרא במסמכים אחדים, כפות רגליו משוכלות על השולחן. סגן עורך החדשות רפרף על צג המחשב המהבהב בעיניים שהאדימו והלכו: רויטרס, AFP הצרפתי, אסושייאטד פּרֶס, TTA ו־TTB, ענייני פנים וחוץ, ספורט וכלכלה, חדשות ומברקים מכל העולם בזרם בלתי־פוסק. עדיין לא התחילו הקריאות הנלהבות, ההתרגשות הקולנית על סיפורים שהצליחו, האכזבות על סיפורים שהתפוררו, הוויכוחים שהתנהלו מתוך מעורבות עמוקה, בעד זווית זו או אחרת. היא חלפה על פניהם בלי לראות, בלי להיראות. ואז לפתע רחש, פנייה, קול ששבר את הרחש האלקטרוני. "את כבר נוסעת שוב?" היא ניעורה באחת, זזה לא בכוונה הצדה. הפנתה את מבטה הלא יציב לכיוון קולו של ספּיקֶן וסונוורה מנורה חוסכת חשמל. "כתוב בסידור העבודה שהשאירו לי שאת טסה ללוּלֶאו אחר הצהריים." ירכהּ נתקעה בקצהו של דסק הבוקר כשפנתה בזווית חדה מדי לכיוון תא הזכוכית שלה. היא עצרה, עצמה לרגע קצר את עיניה, הרגישה שהתיק שלה גולש על זרועהּ, והסתובבה. "אולי, למה?" אבל ראש המערכת כבר הסתלק לו, הוא השאיר אותה לבדה בים, מחוצה בין מבטים לאנחות דיגיטליות. היא ליקקה את שפתיה, העלתה שוב את התיק על כתפה, הרגישה שהאירוניה נדבקת לבד הניילון של המעיל המרופד שלה. האקוואריום שלה התקרב אליה במהירות. מתוך תחושת הקלה הסיטה את דלת ההזזה ונמלטה אל בין הווילונות היגעים. סגרה שוב את הדלת מאחוריה, השעינה את אחורי ראשה אל הזכוכית הקרירה. את החדר הם הסכימו להשאיר לה, לפחות את זה. היציבות הלכה ונעשתה חשובה יותר ויותר, היא הרגישה זאת, זה היה נכון עבורה ועבור החֶברה גם יחד. כשנוצר כאוס, ומלחמות שינו את אופיין, היה חשוב מאי־פעם להביט לאחור, ללמוד מההיסטוריה. היא שמטה את התיק ואת המעיל על ספת האורחים, הפעילה את המחשב. עיתונות החדשות נראתה לה רחוקה מתמיד, אף על פי שהיא יושבת בלב־לבה האלקטרוני הפועם. הדברים שבראש העמוד הראשון היום, יישכחו מחר. כבר לא היה לה כוח לעקוב אחר ENPS של AP, מפלצת החדשות של העידן הדיגיטלי. היא העבירה את ידה בשערה. אולי היא רק עייפה, זה הכול. שעה שכל התוכניות עלו, חיכתה בשקט, סנטרה בין ידיה, ואז אספה את החומר שלה. הסיפור נראה לה מעניין, חבל שהחליפות בהנהלת העיתון אינן מתלהבות ממנו כמוה. היא נזכרה בספיקן שם בחוץ, בקולו הנישא מעל הים.כ היא החזיקה את רשימותיה והתכוננה לפרזנטציה שלה. חדר המדרגות היה חשוך. הנער סגר את דלת הדירה אחריו והקשיב בדריכות. הרוח כרגיל ייללה מבעד לחלון הלא אטום בקומה העולה אל אָנדֶרסוֹן. הרדיו של הזקן היה דלוק אבל חוץ מזה היתה דממה, דממת אלחוט ממש. אתה נמושה, חשב לעצמו. אין פה כלום. אידיוט. הוא עמד רגע ללא ניע, אחר כך פסע בצעד נחוש לכיוון דלת הכניסה. לוחם אמיתי לעולם לא היה עושה מעצמו צחוק כך. הוא ידע שהוא כמעט אלוף, Cruel Devil עומד להיות Teslatron God. הוא ידע במה מדובר, לעולם לא להסס בקרב. הוא פתח את דלת הכניסה לבניין, אותה חריקה עצובה. השלג הבלתי־פוסק של החורף עצר את מִפתח הדלת אחרי כמה עשרות סנטימטרים בלבד, שכן איש לא ניקה את המדרגות במהלך הבוקר. הוא פילס את דרכו מבעד לפתח, עבר בלא קושי. תרמיל הגב שלו, לעומת זאת, נתקע בידית הדלת, ומשיכת הפתע כמעט גרמה לו לבכות מרוב זעם. הוא משך ומתח עד שתפר קטן בתרמיל נקרע, מה אכפת לו. הוא החליק במורד המדרגות האחרונות שירדו לרחוב ונופף בפראות בידיו כדי לשמור על שיווי משקל. הוא נחת בסוף גרם המדרגות, הציץ מעבר לשלג היורד על גדר העץ וקפא על מקומו. השמים כולם הוארו בהבזקים של אור כחול שהסתחרר על פני הרקע השחור, בא והולך, בא והולך. הם פה עכשיו, חשב לעצמו והרגיש שגרונו מתכווץ. זה ממשי. הוא ניגש ונעמד ליד מכסחת דשא מקולקלת שבקושי היה אפשר להבחין בה מבעד למעטה השלג, שמע את לבו מתחיל להלום שוב, מהר יותר ויותר, בום־בום־בום־בום. הוא עצם בחוזקה את עיניו. הוא לא רצה לראות, לא העז להתקרב ולהביט. הוא נשאר לעמוד והטה אוזן, הרגיש שג'ל השיער שלו מתקשה בקור. פתותי שלג קשים נחתו על אפו. הקולות היו עטופים בצמר גפן של השלג המסתחרר, הרעם של מפעל הברזל בקושי חדר בעדו. ואז שמע כמה אנשים מדברים ומנוע של מכונית, אולי שתיים. הוא פקח את עיניו כמיטב יכולתו, הביט מעבר לגדר, לכיוון מגרש הכדורגל. שוטרים, חשב. הם לא מסוכנים. הוא חיכה עד שנרגע מעט ואז התגנב אל הכביש ורכן בזהירות קדימה. שתי ניידות משטרה ואמבולנס, אנשים רחבי כתפיים, זקופי גו ובטוחים בעצמם, במדים ובחגורות. נשק, חשב הנער. אקדחים. פּיוּ פּיוּ אתה מת. הם עמדו ודיברו ביניהם, הסתובבו והצביעו. בחור אחד היה מצויד בגליל של סרט שהתיר, בחורה סגרה את הדלתות האחוריות של האמבולנס והתיישבה במושב שליד הנהג. הוא חיכה לסירֶנות, אבל הן כלל לא הופעלו. אין מה למהר לבית החולים. כי הוא כבר מת, חשב לעצמו הנער. לא יכולתי לעשות שום דבר. נהמת אוטובוס מאיץ הלכה והתעצמה לאורך הרחוב, הוא ראה את קו מספר אחת מבצבץ מחוץ לגדר, וחשב לעצמו, לעזאזל, הוא פספס את האוטובוס ואת המורה למתמטיקה, שכועס כל־כך כשמישהו מגיע באיחור. מוטב שימהר. מוטב שירוץ. אבל הוא נשאר לעמוד במקומו, הרגליים סירבו לציית לו. הוא לא היה יכול לצאת אל הכביש, שכן מכוניות בצבע מוזהב היו עלולות להגיע. הוא ירד על ברכיו, ידיו רעדו והוא פרץ בבכי, נמושה, נמושה, אבל הוא לא הצליח לעצור את הבכי. "אמא," לחש, "אני לא רציתי לראות." העורך הראשי אָנדֶרס שימָן פרש על שולחן הישיבות לפניו את התרשים של נתוני התפוצה. כפות ידיו היו להוטות, מעט לחות. הוא ידע מה יַראו העמודות, אבל המסקנות והניתוחים ריגשו אותו בדרך שאפילו העלתה סומק בלחייו. זה באמת עובד. זה בסדר. הוא נשם נשימה עמוקה, אטית, הניח את כפות ידיו על השולחן, רכן לפנים ונתן למידע לחלחל לתודעתו. הכיוון החדש של עבודת החדשות הטביע את חותמו בבירור, הן בהיקף המהדורה והן במאזנים. הנה זה מונח לפניו, שחור על גבי לבן. המערכת מתפקדת, המרירות סביב חבילת הקיצוצים האחרונה נרגעה. הארגון־מחדש הושלם, אנשים היו חדורי מוטיבציה ושיתפו פעולה למרות הקיצוצים. הוא הקיף את שולחן עץ האגוז הבוהק, אצבעותיו ליטפו את לוח השולחן. רהיט יפה. הוא הוכיח שהוא ראוי לו. הקו הקשוח שנקט כלפי העובדים הסתבר כנכון מאוד. אני תוהה אם מישהו אחר היה מצליח בכך, חשב לעצמו וידע שהתשובה שלילית. היכולות שלו הגיעו סוף כל סוף לביטוין המלא. הסיכום שאליו הגיע עם בית הדפוס הביא לירידה של שמונה אחוזים בעלויות הדפוס. היה בכך כדי לחסוך לבעלי העיתון מיליונים בכל שנה. המצב הכלכלי במשק הוריד את מחירי הנייר בשוק, הוא אמנם לא היה יכול לזקוף זאת לזכותו, אבל היה בכך כדי להוסיף להתפתחות החיובית עבור החברה. מינוי מנהל מכירות חדש היה תמריץ ודחיפה לעמודי המודעות, הם נגסו בחלקים נכבדים הן מעיתוני הבוקר והן מהתקשורת המשודרת בשלושת הרבעונים האחרונים. ומי זה שפיטר את המאובן הזקן, שעדיין עבד כאילו הוא מוכר מודעות למקומון נידח בעיר קטנה? שימָן חייך לעצמו. אבל החשוב מכול היה ללא ספק המשך הפיתוח שלו של מכירת מודעות, שמספרן בעמודי השער הלך ועלה. הוא לא זקף לעצמו ניצחונות מראש, אבל טפוּ־טפוּ, נראה שהם יצליחו להשיג את המתחרה במהלך שנת התקציב הבאה, או בשנה שלאחריה. העורך הראשי התמתח, עיסה את הגב התחתון. לראשונה מאז הגיע לעיתון קוֶולספּרֶסֶן, נמלא סיפוק אמיתי. כך הוא דמיין לעצמו שעבודתו החדשה תהיה. אלא שזה ארך כמעט עשר שנים, לעזאזל. "אני יכולה להיכנס?" שאלה אָניקָה בֶּנגטסוֹן באינטרקום. הוא הרגיש שלבו נופל, הקסם פג. הוא התנשף פעמיים בטרם חזר אל שולחן הכתיבה, לחץ על כפתור המענה והשיב: "כמובן." מבטו היה מופנה לכיוון השגרירות הרוסית, והוא חיכה לצעדיה העצבניים של הכתבת מאחורי הדלת. ההצלחות של העיתון הביאו לכך שסוף כל סוף הוא התחיל ליהנות מכבוד מצד אנשי המערכת, והדבר ניכר בראש ובראשונה ברגיעה בתנועה שבחדרו, בירידה במספר הנכנסים והיוצאים. הסבר חלקי לכך היה קשור לארגון מחדש של המערכת. ארבעה ראשי מערכת כול־יכולים הסתובבו בתורנויות וחלשו על כל מחלקות העיתון, הסידור הזה אכן תִפקד כפי שהוא חשב שיתפקד. במקום להחלישו, התברר כי האצלת הסמכויות כלפי מטה בארגון העצימה וחיזקה אותו ביתר שאת. במקום לריב ללא הרף עם כל העובדים, הפעיל את השפעתו באמצעות הרודנים הקטנים שלו. לאָניקָה בֶּנגטסוֹן, לשעבר ראש דסק הפלילים, הוצע להיות אחת מאותם ארבעה. היא השיבה בשלילה. הם הסתכסכו על רקע זה. שימָן חשף לפניה עוד קודם לכן את כוונותיו, הוא ראה בה אחת משלושה יורשים אפשריים ורצה לקדם אותה במהירות. קבלת תפקיד של ראש מערכת היתה יכולה להיות בבחינת צעד ראשון, אבל היא כאמור לא רצתה. "אני לא יכול להצליף בך בשוט," אמר לה וקלט בעצמו עד כמה הוא נשמע זעוף. "ברור שאתה יכול," אמרה, ועיניה, שלא היה אפשר לרדת לעומקן, מרפרפות על שלו. "פשוט תצליף, זה הכול." בֶּנגטסוֹן היתה מהיחידים שעדיין הרגישו שיש להם גישה חופשית אליו ואל חדרו. הכעיס אותו שהוא לא סירב לה. היחס המיוחד כלפיה נבע בין השאר מהסערה התקשורתית הגדולה של חג המולד לפני שנה, כשהיא נחטפה בידי רוצח סדרתי מטורף והוחזקה כבת ערובה בתוך מנהרה. אין ספק שאירוע זה תרם במפורש לשבירה של מגמת הירידה של העיתון, כל חקרי השוק העידו על כך. הקוראים מצאו את דרכם בחזרה לקוֶולספּרֶסֶן אחרי שקראו על הלילה שעבר על אמא לשני ילדים במחיצת "המפציץ". כפפות המשי שבהן נהג כלפי בֶּנגטסוֹן היו מוצדקות במשך זמן־מה. הדרך שבה התמודדה עם המצב ועם תשומת הלב אחר שחרורה הרשימו אפילו את חברי ההנהלה. אולי לא היא כאדם, אלא ליתר דיוק העובדה שהתעקשה כי מסיבת העיתונאים תשודר מהמערכת של קוֶולספּרֶסֶן. הֶרמָן וֶנֶרגרֶן, יו"ר ההנהלה, כמעט עשה שפגאט כשראה את הלוגו של העיתון בשידור ישיר ב־CNN. שימָן עצמו זכר את השידור מתוך פרספקטיבה כפולה, גם מפני שהוא עמד, פשוטו כמשמעו, מאחורי אָניקָה באור הזרקורים בזמן השידור, וגם מפני ששודרו אינספור שידורים חוזרים של הקטע בכל הערוצים. רואים אותו מתבונן בשער ראשה הסתור מאחור, בכתפיים הצרות. על מסך הטלוויזיה היתה בֶּנגטסוֹן חיוורת ומבולבלת, היא ענתה תשובות ברורות אבל חד־הברתיות באנגלית נאה של בית ספר. שום סערות רגש מביכות, תודה לאל, דיווח וֶנֶרגרֶן מאוחר יותר בטלפון הנייד לנציג משפחת בעלי העיתון מחדרו של שימָן. הוא לא התקשה להיזכר באימה שתקפה אותו כשעמד בפתח המנהרה ושמע את היריות. רק לא כתבת מתה, חשב לעצמו, הכול, רק לא כתבת מתה. הוא הרפה את מבטו מהבונקר של השגרירות והתיישב בכיסאו. "הוא יקרוס תחתיך יום אחד," אמרה אָניקָה בֶּנגטסוֹן וסגרה את הדלת מאחוריה. לא היה לו כוח לחייך. "אני יכול להרשות לעצמי לקנות כיסא חדש. העיתון הוא סיפור הצלחה." הכתבת העיפה מבט מהיר, נבוך כמעט, לכיוון התרשימים שעל השולחן. שימָן נשען לאחור, התבונן בה שעה שהתיישבה בזהירות על אחד הכיסאות הגדולים שהיו מיועדים למבקרים. "אני רוצה לעשות סדרת כתבות חדשה," אמרה והביטה ברשימות שלה. "בשבוע הבא חל יום השנה למתקפה על בסיס חיל האוויר F21 בלוּלֶאוֹ, ודווקא אז מתאים להתחיל בזה. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות סיכום מקיף של מה שקרה שם, כולל כל העובדות הידועות. האמת היא שהן לא רבות, ובכל זאת חשבתי לנבור קצת. אמנם עברו מאז יותר משלושים שנה, אבל כמה מהעובדים מהתקופה ההיא עדיין משרתים בחיל האוויר. אולי מישהו מהם מרגיש שהגיע הזמן לפתוח את הפה. אם לא שואלים אף פעם, לא מקבלים תשובות..." שימָן הנהן ושילב את אצבעות ידיו על בטנו. כשהסתיימה כל המהומה בחג המולד לפני שנה, ישבה אָניקָה בביתה שלושה חודשים. חופשה בתור פיצוי על שעות נוספות, הסכימו ביניהם לקרוא לזה. כשחזרה למערכת בתחילת אפריל, התעקשה להתמנות לכתבת חוקרת עצמאית. מאז היא בחרה לעקוב אחר טרור, לחקור את תולדותיו והשלכותיו. שום דבר יוצא דופן, שום חשיפות, דיווחים שגרתיים מגראונד זירו ב־11 בספטמבר, כמה כתבות מעקב אחרי הפצצה במרכז הקניות בפינלנד, שיחות עם כמה ניצולים מבָּאלי. לאחרונה לא עשתה הרבה במיוחד. עכשיו היא רוצה להעמיק עוד יותר את מבטה על טרור בעבר. השאלה היא עד כמה זה חיוני, אם יש טעם לצאת למאבק הזה דווקא כאן, דווקא עכשיו. "טוב," אמר בנימה אטית, "זה יכול להיות ממש טוב. לאוורר את הטראומות הלאומיות הישנות שלנו: חטיפת המטוס בבּוּלטוֹפטָה, פיצוץ השגרירות המערב־גרמנית, הדרמה עם בני הערובה בנוֹרמָלמסטוֹרג..." "ורצח פָּלמֶה, אני יודעת, ומכל החמישה שמנית, על המתקפה על F21 כתבו הכי מעט." היא הניחה בינתיים את הרשימות שלה בחיקה ורכנה לפנים. "הצבא סגר את הנושא הרמטית, בתואנה של חשאיות, קבע סיווג ביטחוני סודי ביותר. לא היו בתקופה ההיא דוברים מקצועיים במטה הכללי, כך שמפקד הטייסת המסכן נאלץ לעמוד שם לבדו ולצעוק לעיתונאים שיכבדו את ביטחון המדינה." שתמשיך עם זה עוד קצת, החליט בינו לבינו. "אז מה אנחנו יודעים?" אמר. "בעצם?" היא הביטה בצייתנות בניירות שלה, הוא נמלא תחושה ברורה שהיא יודעת את כל הנתונים בעל פה. "בלילה שבין 17 ל־18 בנובמבר 1969 התפוצץ מטוס קרב מסוג דרָאקֶן בשטח הטייסת בבסיס F21 בקָאלָקסהֶדֶן מחוץ ללוּלֶאוֹ," אמרה במהירות. "אדם אחד נכווה אנושות ומת מפצעיו." "זה היה חייל בשירות סדיר, לא?" "כך התברר בהמשך, כן. הוא הוטס במסוק צבאי לבית החולים האוניברסיטאי באוּפּסָלָה והתנדנד בין חיים למוות שבוע ימים, עד שמת. את המשפחה השתיקו, וכעבור כמה שנים הם הקימו מהומת אלוהים על כך שהצבא מעולם לא הציע להם פיצוי כלשהו." "ואיש מעולם לא נתפס?" "המשטרה חקרה אלף בני אדם. סֶפּוֹ2 מן הסתם חקרו אף יותר. הם סירקו במסרק דק את כל קבוצות השמאל באזור נוֹרבּוֹטֶן, ולא מצאו דבר. זה לא היה פשוט. השמאל הקיצוני הצליח להישאר מאוחד למדי ולא אִפשר שום חדירה מבחוץ. איש לא ידע את שמותיהם של חבריו, כל החבורה השתמשה בשמות צופן." אָנדֶרס שימָן חייך חיוך נוסטלגי, תקופה קצרה הוא עצמו היה ידוע בשם הצופן "פֶּר". "דברים כאלה הרי לעולם לא נשארים בגדר סוד." "לא לגמרי, כמובן, הרי לכולם היו חברים קרובים בקבוצות האלה, אבל ככל שאני מבינה יש כיום אנשים בלוּלֶאוֹ שאינם מכירים זה את זה אלא בשמות הצופן ששימשו אותם בקבוצות השמאל בסוף שנות השישים." אני בספק אם היא כבר נולדה אז, חשב לעצמו. "ומי עשה את זה?" "את מה?" "פוצץ את המטוס." "אה, מן הסתם הרוסים. זו בכל אופן המסקנה הסופית של הצבא. המצב היה שונה אז, אנחנו מדברים על מרוץ החימוש שהיה אז בשיאו, המלחמה הקרה היתה קפואה עד העצם." הוא עצם את עיניו לרגע, בעיני רוחו עלו התמונות ורוח התקופה. "התעורר אז ויכוח ציבורי נורא סביב שאלת השמירה על מתקני הצבא," נזכר מיד. "בדיוק. פתאום דרש הציבור, זאת אומרת התקשורת, שמירה על כל יחידה ויחידה בשוודיה כולה, שמירה קפדנית יותר מזו שעל מסך הברזל. אמנם זה היה יכול להיות הזוי לחלוטין והיה גוזל את כל תקציב הביטחון, אבל לתקופת־מה החמירו בשמירה, ובהדרגה נבנו אזורי ביטחון פנימיים בתוך הטייסות. גדרות גבוהות להחריד, בפיקוח מצלמות וידיאו, עם אזעקה וכיוצא באלה, סביב כל האנגר והאנגר." "ולשם את רוצה לנסוע? עם מי מראשי המערכת דיברת?" היא העיפה מבט בשעון. "יָנסוֹן. האמת היא שיש לי כרטיס טיסה פתוח להיום אחר הצהריים. חשבתי להיפגש שם עם עיתונאי מנוֹרלָנדס־טידנינגֶן, בחור שהצליח לדלות לא מעט מידע חדש, והוא נוסע לדרום־מזרח אסיה ביום שישי ולא יחזור עד אחרי חג המולד, לכן הדחיפוּת. אני רק צריכה את ברכתך." אָנדֶרס שימָן הרגיש שוב את הרוגז זוחל ומציף אותו, אולי מפני שהיא מצטדקת בנשימה עצורה כל־כך. "יָנסוֹן לא היה יכול לאשר את הנסיעה?" סומק קל עלה בלחייה. "בעיקרון כן," אמרה אָניקָה בֶּנגטסוֹן ופגשה את מבטו. "אבל אתה הרי יודע איך זה. הוא רצה אור ירוק ממך כדי לא להסתבך." הוא הנהן. היא סגרה את הדלת מאחוריה בזהירות. הוא הביט בה ארוכות, הבין בדיוק. היא אדם חסר גבולות, חשב לעצמו. את זה ידעתי תמיד. אין לה שום חוש איך לשמור על עצמה. היא חושפת את עצמה לכל דבר שלא יהיה, דברים שאנשים נורמליים לא היו חולמים עליהם, כי משהו חסר אצלה, משהו שנעלם במהלך הדרך, נעקר משורש. עם השנים דהו הצלקות, השאירו אותה חסרת רחמים כלפי העולם, כלפי עצמה. מה שנותר לה הוא התשוקה לצדק, לאמת, כמו מגדלור במוח מלא חושך. היא לא יודעת משהו אחר. זה נעשה לעתים לא נוח עד מאוד. האופוריה שאפפה את ראשי המערכת בשל נתוני התפוצה במהלך חג המולד, הגיעה בפתאומיות לקִצה, משהתברר שבֶּנגטסוֹן ערכה ריאיון עם הרוצח בזמן שבייהּ. הוא נכתב על מחשבו של מנהל המשחקים האולימפיים שנרצח. שימָן קרא את הריאיון, הטקסט היה מדהים. הבעיה היתה שאָניקָה, שתמיד עשתה בעיות, סירבה לאפשר לעיתון לפרסמו. "זה בדיוק מה שהבן זונה רצה," אמרה. "מאחר שאני בעלת הזכויות, אני יכולה לסרב." היא ניצחה. אילו פִּרסמו את הסיפור למרות סירובה, הוא היה מסתבך בתביעה, את זה היא הבטיחה לו. גם אילו הפסידה במשפט, הוא היה בוחר שלא להתגרות בה, בהתחשב בפִּרסום הטוב שהסיפור הזה הביא עמו, למרות הכול. היא לא מטומטמת, חשב לעצמו אָנדֶרס שימָן, אבל ייתכן שאיבדה את העוקץ. הוא קם וניגש שוב לתרשימים שלו. טוב, נו. יהיו עוד קיצוצים רבים. השקיעה הפיצה זוהר אדום כאש בתא הנוסעים של המטוס, אף שהשעה היתה רק שתיים אחר הצהריים. אָניקָה חיפשה סדקים בענני הקצפת מתחתיה ולא מצאה כאלה. הגבר השמן לידה תקע את מרפקו בצלעותיה כשפרש לפניו את נוֹרלָנדס־טידנינגֶן והתנשם בכבדות. היא עצמה את עיניה, הסתגרה בתוך עצמה. הסתגרה מפני מערכת מיזוג האוויר הלוחשת של המטוס, מפני הכאב אחרי החבטה בצלעות, מפני דיווחי הטייס על הטמפרטורה מחוץ למטוס ועל מזג האוויר בלוּלאוֹ. תחת זאת הרשתה לעצמה לטוס אלף קילומטרים לשעה, להתרכז בלחץ הבגדים על הגוף. היא הרגישה לא יציבה, ראשה היה סחרחר. קולות רמים התחילו להפתיע אותה לאחרונה בדרך שלא היתה מוכרת לה בעבר. מקומות פתוחים נעשו אינסופיים ומבחינתה בלתי־אפשריים לחצייה, מקומות צפופים גרמו לה חנק. פרספקטיבת החלל התעוותה עד כדי כך שהקשתה עליה לאמוד מרחקים, היא היתה תמיד מלאה סימנים כחולים בגלל היתקלויות בחפצים, ברהיטים, בקירות, במכוניות ובשפות מדרכה. קרה שהחמצן סביבה אזל. האנשים בקרבתה צרכו את כולו, לא נשאר בשבילה חמצן. אבל זה לא היה מסוכן, היא ידעה זאת, היא רק היתה צריכה לחכות קצת וזה עבר, הקולות חזרו והצבעים נעשו שוב נורמליים, זה שום דבר, שום דבר. היא הכריחה את עצמה להסיט את המחשבות הללו, נתנה לעצמה לצוף למרחקים. היא הרגישה שהסנטר שלה נשמט, ומיד הגיעו המלאכים. שיער כמו גשם, הם שרו, דמות של אור ורוח קיץ, הכול כשורה, עצי דובדבן... האימה הזניקה אותה לישיבה זקופה במושב, היא סגרה בחבטה את המגש הפתוח לפניה כך שמיץ התפוזים נשפך ונזל לאורך הקיר. דפיקות הלב מילאו את ראשה, חסמו את כל שאר הקולות. השמן לידה אמר משהו, היא לא קלטה מה. דבר לא הפחיד אותה יותר מהשיר ששרו המלאכים. כל עוד הם הגבילו את עצמם לחלומות, לא היה אכפת לה. הקולות שרו לה בלילות, בזמזום חדגוני, מנחם, מילים חסרות שחר בעלות יופי שאי־אפשר להגדיר. כיום קורה לעתים שהם ממשיכים גם אחרי שהיא מקיצה משנתה ומוציאים אותה מדעתה. היא הנידה את ראשה, כחכחה בגרונה, שפשפה את עיניה. בדקה שלא נשפך מיץ על תיק המחשב שלה. כשגוף הפלדה חדר מבעד לגודש העננים לקראת נחיתה, הוא נעטף מעטה של קרח מסתחרר. מעבר לסחרור הקרח הבחינה באפרוריות הקפואה למחצה של מפרץ בּוֹטניָה, בין שוודיה לפינלנד, מקוטעת על ידי איים קטנים וגדולים בצבע חום. הנחיתה היתה מטלטלת, הרוח קרעה את המנועים. היא יצאה מהמטוס אחרונה. היא דשדשה ברגליה בחוסר סבלנות שעה שהשמן קם ממושבו, הוריד את המטען שלו מהמדף ולבש את מעילו בעמל רב. היא עקפה אותו בריצה בדרכה החוצה, ולשביעות רצונה ראתה שהוא נקלע אחריה בתור לפני דלפק השכרת הרכב. עם המפתחות בידה חלפה במהירות על פני נהגי המוניות ביציאה, אוסף של מדים כהים שצחקו בקול רם ואמדו ללא בושה במבטיהם את העוברים והשבים. הקור המם אותה כשיצאה מבניין הטרמינל. היא עצרה בזהירות את נשימתה, היטיבה את התיק שלה על כתפה. שורות של מוניות שצבען כחול כהה עוררו בה זיכרון של ביקור קודם כאן בחברת אָן סנָאפּהָנֶה, בדרכן לפּיטֶאוֹ. לפני קרוב לעשר שנים, חשבה לעצמה. אלוהים, איך שהזמן רץ. החניון היה מימין, מאחורי תחנת האוטובוס. אחת מידיה, זו שנשאה את המחשב חשופה ללא כפפה, קפאה כקרח. הקולות שעלו מתחת לכפות רגליה הזכירו לה זכוכית שבורה, מילאו אותה ביטחון. התנועה קדימה הותירה את הספקות והפחד מאחור, היא בדרך, יש לה כיוון, יש מטרה ויש משמעות. המכונית עמדה בקצה המגרש, היא נאלצה לטאטא את השלג מעל לוחית הזיהוי כדי להיות בטוחה. הדמדומים ירדו באטיות אין קץ, החליפו אור יום שבעצם מעולם לא הפציע ממש. השלג שירד טשטש את קווי המתאר סביב יער האורנים הגבוהים שגבל בחניון, היא רכנה קדימה והציצה מבעד לחלון הקדמי. לוּלֶאוֹ, לוּלֶאוֹ, באיזה כיוון נמצאת לוּלֶאוֹ? בעודה נוסעת על גשר בכיוון העיר, נחלש לפתע השלג, אִפשר לה לנחש את תוואי הנהר הקפוא מתחתיה, קפוא ולבן. מעקה הגשר עלה וירד משני צדיה בגלים רכים שעה שהמכונית נעה קדימה. אט־אט התגלתה לעיניה העיר מתוך סערת השלג, מימין התנשאו אל השמים שלדים תעשייתיים. מפעל הפלדה ומָאלמהָמנֶן — נמל העפרה — חשבה לעצמה. היא הגיבה מיד ובעוצמה לבתים שהתחילו להקיפה, דז'ה וו מהילדות. לוּלֶאוֹ היתה מעין קָטרינֶהוֹלם ארקטית, קרה יותר, אפורה יותר, מבודדת יותר. הבתים היו נמוכים, בצבעים שונים, בנויים מחומרים כמו פח, לוחות אסבסט, לוחות אבן או לבֵנים. רחובות רחבים, תנועת כלי רכב דלילה. את סטָאדסהוֹטֶלֶט לא היה קשה למצוא, המלון שכן ברחובה הראשי של העיר — סטוּרגָאטָן — בסמוך לבניין העירייה. להפתעתה נוכחה לדעת כי מחוץ לכניסה יש מקומות חניה פנויים. הנוף שנשקף מחלון החדר כלל את תיאטרון נוֹרבּוֹטֶן ואת המפרץ, תמונה חסרת צבע עד להדהים, שבה מימי העופרת האפורים של הנהר בולעים את כל האור. היא הפנתה את גבה לחלון, השעינה את המחשב על דלת השירותים, הניחה את מברשת השיניים ואת הבגדים להחלפה על המיטה כדי שלא לסחוב אותם איתה בתיק. אחר כך התיישבה לפני שולחן הכתיבה והתקשרה לנוֹרלָנדס־טידנינגֶן מהטלפון של המלון. הצלצולים לא נענו קרוב לשתי דקות. בדיוק כשעמדה לנתק ענה לה קול נשי קודר. "אני מחפשת את בֶּני אֶקלָנד," אמרה אָניקָה והביטה מבעד לחלון החוצה. בינתיים החשיך לגמרי. שניות ארוכות הקשיבה לזמזום האילם של הקו. "הלו?" אמרה. "בני אֶקלָנד נמצא? הלו?" "הלו?" אמרה האישה חרישית. "קבענו להיפגש השבוע, שמי אָניקָה בֶּנגטסוֹן," אמרה אָניקָה, קמה על רגליה ופשפשה בתיקה בחיפוש אחרי עט. "את לא שמעת אם כן?" אמרה האישה. "מה?" שאלה אָניקָה והוציאה את הרשימות שלה מהתיק. "בני מת. זה נודע לנו הבוקר." בתחילה עמדה לפלוט צחוק קטן, ואז קלטה שהבדיחה אינה משעשעת במיוחד, ותחת זאת נמלאה כעס. "על מה את מדברת?" שאלה. "אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה," אמרה האישה בקול חנוק. "רק שמדובר בסוג של תאונה. אנחנו בהלם מוחלט כאן במערכת." אָניקָה נשארה לעמוד עם הרשימות ביד אחת, השפופרת והעט ביד האחרת, ונעצה מבט בבבואתה המשתקפת בשמשת חלון, לרגע ריחפה ריחוף חופשי באוויר. "הלו?" אמרה האישה בשפופרת. "את רוצה לדבר עם מישהו אחר?" "אני... משתתפת בצערכם," אמרה אָניקָה ובלעה רוק. "איך זה קרה?" "אני לא יודעת," אמרה האישה, עכשיו היא כבר כמעט בכתה. "אני חייבת לענות עכשיו לשיחה אחרת, ואחר כך אלך. היום היה יום איום ונורא, איום ונורא..." ואז שוב האלם שבקע מהשפופרת. היא ניתקה, התיישבה על המיטה וכבשה בחילה של רגע. ראתה שמתחת לאחת משידות הלילה מונח ספר טלפונים של אזור לוּלֶאוֹ. היא שלפה אותו משם, מצאה את מספר הטלפון של המשטרה, התקשרה והגיעה לתחנת המשטרה הסמוכה למשרדי התובע. "העיתונאי, כן," אמר הקצין התורן בקול לחוץ אחרי שהיא שאלה מה קרה לבני אֶקלָנד. "זה קרה באיזה מקום בסוָוארטוֹסטָאדֶן. דברי עם סוּפּ מהאגף הפלילי." היא חיכתה שהוא יעביר את השיחה ובתוך כך כיסתה בידה את עיניה, הקשיבה לקולות האורגניים של המלון: מים שנקשו מבעד לצינור בקיר, יחידת אוורור מזמזמת בחצר האחורית, גניחות משגל מהטלוויזיה של השכנים בחדר הסמוך ששילמו בעבור צפייה בערוצים מסוימים. המפקח סוּפּ מהאגף הפלילי נשמע כאילו הגיע לגיל ולניסיון שבהם דברים מעטים בלבד מצליחים לטלטל אותו. "סיפור עצוב," אמר ונאנח בכבדות. "אני חושב שבעשרים השנים האחרונות שוחחתי עם אֶקלָנד בכל יום. הוא הִרבה להתקשר, להוט, לא הִרפה. תמיד היה משהו שעליו רצה לקבל מאיתנו עוד מידע, תמיד התעקש ושאל כשעלינו נאסר למסור פרטים, ואת זה הוא ידע. 'שמע, סוּפֶּן,'3 נהג לומר, 'משהו פה לא מסתדר לי, מה קורה עם זה וזה וזה,' או, 'מה לכל הרוחות אתם עושים שם בתחנה כל היום, אתם יושבים עם האגודל תחוב בתחת...'" המפקח סוּפּ צחק חרישית, עקבות ברורים של עצב ניכרו בצחוקו. אָניקָה העבירה את ידה על מצחה, שמעה את שחקן הפורנו הגרמני פולט צעקת אורגזמה מזויפת מעברו השני של הקיר, חיכתה שסוּפּ ימשיך. "יהיה די ריק בלעדיו," אמר לבסוף. "הייתי אמורה להיפגש איתו," אמרה אָניקָה, "קבענו שנבדוק מה כל אחד מאיתנו יודע ונשווה את המידע. ממה הוא מת?" "הנתיחה אחרי המוות עדיין לא הסתיימה, כך שאני לא רוצה לעסוק בספקולציות בדבר סיבת המוות." הזהירות השקולה של השוטר מילאה אותה חוסר מנוחה. "אבל מה קרה? הוא נורה? הוכה למוות? נדקר?" המפקח השמיע אנחה כבדה. "טוב, נו, זה ממילא יֵצא החוצה. אנחנו מניחים שהוא נדרס." "תאונת דרכים? נדרס?" "על ידי כלי רכב שנסע במהירות גבוהה, ככל הנראה מכונית פרטית מסוג כבד יחסית. מצאנו במָאלמהָמנֶן ווֹלבוֹ גנובה עם כמה פגיעות בפח, ייתכן שזאת המכונית." היא פסעה כמה צעדים בחדר, לקחה את התיק שלה ושלפה מתוכו במהירות את בלוק הכתיבה. "מתי תדעו בוודאות?" "החרמנו אותה אתמול אחר הצהריים. טכנאי המז"פ עובדים עליה עכשיו. מחר או ביום רביעי." אָניקָה התיישבה על המיטה עם הבלוק על ברכיה. הוא התעקם והחליק מעליה כשניסתה לכתוב. "אתם יודעים באיזו שעה זה קרה?" "אי־שם במהלך יום ראשון בלילה או ביום שני לפנות בוקר. הוא נצפה ביום ראשון בפאב במרכז העיר וככל הנראה נסע הביתה באוטובוס." "הוא גר ב..." "סוָוארטוֹסטָאדֶן. אני חושב שהוא נולד שם." העט לא כתב, היא לחצה את קצהו על הבלוק וניסתה לצייר עיגולים גדולים עד שהוא חזר לכתוב. "איפה הוא נמצא, ועל ידי מי?" "ליד הגדר של מָאלמוָואלֶן, מגרש הכדורגל ליד מפעלי הפלדה. נראה שהוא הועף לשם כמו כפפה. בחור שבדיוק סיים את המשמרת שלו התקשר אתמול מוקדם בבוקר." "ואין לכם שום רמז לזהותו של הנהג הדורס?" "המכונית נגנבה בבֶּרגנֶסֶט בשבת, וכמובן מצאנו בזירה דברים מדברים שונים..." המפקח סוּפּ השתתק. אָניקָה הקשיבה רגע לזמזום השקט של הקו. החרמן בחדר השכן החליף ערוץ ל־MTV. "מה אתה חושב שקרה?" שאלה לבסוף חרישית. "נרקומנים," השיב המפקח באותה נימה. "אל תצטטי אותי, אבל הם היו מסוממים לגמרי, הכביש היה חלק, הם דרסו אותו וברחו. גרימת מוות ברשלנות. אבל אנחנו נתפוס אותם. שלא יהיה לך שום ספק." אָניקָה שמעה קולות ברקע, עובדים בתחנת המשטרה שהסבו את תשומת לבו של המפקח. "עוד דבר אחד," אמרה. "אתה עבדת בלוּלֶאוֹ בנובמבר 1969?" האיש השמיע צחוק קצר. "יכולתי, אני אכן די מבוגר. אבל פספסתי את הפיצוץ ב־F21 בכמה חודשים. הייתי בסטוֹקהוֹלם באותה תקופה, התחלתי לעבוד כאן במפלג החוק והסדר במאי 1970." אחרי שלבשה את המעיל המרופד ומצאה את הכפפות שלה בתיק, צִלצל הטלפון הנייד. הצג אמר מספר חסוי, שפירושו כי זה אחד מהשלושה: העיתון, תוֹמָס או אָן סנָאפּהָנֶה. היא היססה כמה וכמה שניות, לחצה על קליד המענה ועצמה את עיניה. "אני יושבת על הכיסא המשרדי שלי מדגם אוֹפֶּרָטיב של איקֶאָה ועכשיו אני מרימה את רגלי על שולחן הכתיבה מדגם פּריוֹריטֶט. איפה את?" אָניקָה הרגישה שכתפיה משתחררות בהקלה, איש אינו בא אליה בהאשמות, איש אינו בא בדרישות. "בלוּלֶאוֹ. את מתכוונת שנכנסת למשרד החדש שלך?" "שלט עם השם שלי על הדלת, מה את יודעת. זאת השיחה הראשונה שאני עושה מהטלפון הנייד המשוכלל החדש שלי. איזה מספר יש לי?" "חסוי," אמרה אָניקָה ושמטה שוב את המעיל ואת הכפפות לרצפה. "מה אמר הרופא?" "עשה רושם שהוא עייף יותר ממני," אמרה, "אבל צריך אולי להבין אותו. אני באה אליו כבר כמעט עשר שנים. זה עלול להתיש כל אחד. אבל לי לפחות יש תובנה לגבי מחלות, אני יודעת שאני היפוכונדרית." "גם היפוכונדרים חוטפים גידולים במוח, לא?" אמרה אָניקָה. דממה קפואה של בעתה השתררה על הקו. "שיט," אמרה אן סנָאפּהָנֶה. "אף פעם לא חשבתי על זה." אָניקָה צחקה, נמלאה חמימות שרק אן מסוגלת להסב לה. "אז מה לכל הרוחות אני צריכה לעשות?" אמרה אן. "איך להיות פחות לחוצה? מחר יש מסיבת עיתונאים, ואני צריכה להציג את כל התמונה, את כל הזבל הטכני הזה על היתרי שידור." "למה?" שאלה אָניקָה. "את הלוא מנהלת תוכניות. תני למנכ"ל לטפל בזה." "הוא בניו יורק. מה את אומרת על הטקסט הזה: TV' סקנדינביה היא בבעלות קונסורציום של משקיעים אמריקנים שלכולם בעלות על תחנות טלוויזיה וניסיון רב־שנים בניהולן. אנחנו נשדר באמצעות הרשת היבשתית הדיגיטלית ברחבי פינלנד, דנמרק, נורווגיה ושוודיה. משרדי ההנהלה והאולפן יהיו כאן בסטוֹקהוֹלם. הבעלים מעריכים שלכל הארצות הסקנדינביות יחד, פלוס פינלנד, יש כאמור תשתית צופים מקבילה לעשירית מזו של ארצות הברית, פוטנציאל טלוויזיוני בלתי־מנוצל. בהצעת חוק של משרד התרבות בינואר, תציע שרת התרבות קָרינָה בּיוֹרנלוּנד שהרשת היבשתית הדיגיטלית תזכה לאותם תנאי תחרות כמו שאר השוק, כך שהנהלת רשות הדואר והתקשורת היא שתקצה היתרים למי שעומדים בתנאי השידור...' מה דעתך?" "איבדתי אותך בקונסורציום," אמרה אָניקָה. "את לא יכולה להכניס בזה קצת פלפל?" אן סנָאפּהָנֶה נאנחה עמוקות. "אם רק היית יודעת איזו מהומה תקום מסביב לסיפור הזה," אמרה. "אנחנו נקרא תיגר על ערוצי הטלוויזיה הממוסדים בצורה חדשה לגמרי כי נהיה רשאים לשדר ברשת היבשתית ולהגיע לכל משקי הבית בארצות הצפון. כולם ישנאו אותנו." "אז אל תטרחי לספר על זה," אמרה אָניקָה והציצה בשעון. "במקום זה תדברי על תוכניות הילדים שאתם תשדרו, איך אתם משקיעים בחינוך מבוגרים ותוכניות תרבות, חדשות רציניות ותוכניות דוקומנטריות בהפקה עצמית על אנשים בעולם השלישי." "הה, הה," אמרה אן בחמיצות. "איזה כיף." "אני חייבת לרוץ," אמרה אָניקָה. "אני חייבת לקחת לי כוסית," אמרה אן. המערכת המרכזית של נוֹרלָנדס־טידנינגֶן שכנה בבניין מגורים של שלוש קומות, בין בניין העירייה למעון מושל המחוז. אָניקָה הרימה את עיניה אל חזית הלבנים הצהובה, ניחשה שהבניין נבנה באמצע שנות החמישים. זאת היתה יכולה להיות המערכת של קָטרינֶהוֹלמס־קוּרירֶן, חשבה לעצמה לפתע, המקום נראה ממש זהה. הרושם התעצם כשנשענה אל דלת הזכוכית, גוננה בידיה על עיניה מפני סִנווּר המנורה מעל והציצה אל תוך אזור הקבלה. אפלה ושממה, שלט מואר של יציאת חירום קישט את מעמד העיתונים וכורסאות המבקרים בקווי מתאר ירוקים. הרמקול מעל כפתור המערכת השמיע רשרוש. "כן?" "שמי אָניקָה בֶּנגטסוֹן ואני כותבת בקוֶולספּרֶסֶן. קבעתי פגישה עם בני אֶקלָנד הערב, אבל בינתיים שמעתי שהוא מת." הדממה התפשטה אל תוך החשכה החורפית, מלווה בתקתוק סטאטי. היא נשאה את עיניה לשמים, העננים חלפו להם, הכוכבים צצו והופיעו. הטמפרטורה ירדה במהירות, היא שפשפה את הכפפות שעל ידיה זו בזו. "כן?" נשמע הקול החורק מתוך המערכת. החשדנות שבו צרמה אף יותר מחריקות הקשר. "בני היה אמור לקבל ממני חומר, התכוונו להיפגש כדי לדון באי־אילו דברים." עכשיו המענה היה מהיר. "בתמורה למה?" "תכניס אותי ונדבר," אמרה. כעבור שלוש שניות של היסוס זִמזם המנעול ואָניקָה פתחה את הדלת. אוויר חם בריח של אבק נייר קידם את פניה. דלת הכניסה נסגרה אחריה בקליק, והיא מצמצה וסיגלה את עיניה לאור הירקרק. המדרגות למערכת היו משמאל לכניסה, ציפוי למינציה אפור ומרופט עם לייסטים של גומי. גבר גדול בחולצה לבנה פתוחה מעל חגורת המכנסיים קיבל את פניה ליד מכונת הצילום. צבע פניו היה סמוק, עיניו אדומות וצורבות. "אני מצטערת, באמת," אמרה אָניקָה והושיטה את ידה. "בני אֶקלָנד נחשב לאגדה אפילו אצלנו בדרום." הגבר בירך אותה לשלום והציג את עצמו בשם פֶּקָארי, עורך הלילה. "הוא היה יכול למצוא עבודה בכל עיתון בסטוֹקהוֹלם ובכל עת שרק רצה. לא פעם ולא פעמיים הוא סירב, רצה להישאר כאן." אָניקָה ניסתה לחייך כפיצוי על השקר הלבן שלה. "כך הבנתי," מִלמלה. "את רוצה כוס קפה?" היא הלכה אחרי עורך הלילה לחדר הקפה, כוך קטן ללא חלונות עם פינת מטבח בין גיליון השבת לבין עמוד מכתבי הקוראים. "את זאת שהיית תקועה במנהרה, נכון?" שאל כקובע עובדה. אָניקָה הִנהנה קצרות, פשטה מעליה את המעיל שעה שהאיש מזג זפת סמיכה לתוך זוג מאגים שלא נשטפו כהלכה. "אילו טובות חשבתם להחליף ביניכם?" שאל פֶּקָארי והושיט לה את כלי הסוכר. היא הרימה את ידה לאות סירוב. "כתבתי באחרונה די הרבה על טרור. בשבוע שעבר דיברתי עם בני על המתקפה על F21, הוא אמר שהוא עלה על משהו. סיפור גדול באמת, תיאור של מה שקרה שם." עורך הלילה הניח את כלי הסוכר על השולחן, חיטט בין קוביות הסוכר באצבעות מוכתמות בניקוטין. "פִּרסמנו את הסיפור ביום שישי," אמר. היא נדהמה, היא לא שמעה מילה על חשיפה כלשהי בשום אמצעי תקשורת. פֶּקָארי שִחרר שלוש קוביות סוכר לתוך המאג שלו. "אני יודע מה את חושבת. אבל את, בתור מי שעובדת בעיתון ארצי גדול, את לא יודעת איך זה בעיתון מקומי. לסוכנויות הידיעות אכפת רק מסטוֹקהוֹלם. בשבילן הסקופים שלנו אינם אלא סתם קשקוש." לא נכון, התמרדה בינה לבינה, זה תלוי ברמת הסיפורים שלכם. היא הדחיקה את המחשבה, נעצה את עיניה בברכהּ. "אני מגיעה במקור מקָטרינֶהוֹלמס־קוּרירֶן," אמרה, "כך שאני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר." האיש פער זוג עיניים. "אז את מכירה את מָאקֶה?" "מהספורט? ודאי שאני מכירה. הוא מוסד בפני עצמו." טיפוס בלתי־נסבל שהיה מכור לאלכוהול עוד בזמני, חשבה אָניקָה לעצמה וחייכה אל עורך הלילה. "מה חשבת למסור לאֶקֶן?" שאל האיש וגמע מהקפה שלו בקולי־קולות. "כל מיני סיכומים היסטוריים," מיהרה להשיב. "בראש ובראשונה חומר ארכיוני משנות השבעים, גם תמונות וגם טקסטים." "אפשר מן הסתם למצוא אותם באינטרנט," אמר פֶּקָארי. "לא את החומרים האלה." "אם כך את לא רוצה לקחת לו את הסיפור שלו?" עיני האיש שיפדו אותה מעל שפת הספל, היא פגשה את מבטו בשלווה. "יש לי הרבה תכונות," אמרה, "אבל קריאת מחשבות אינה נמנית עמן. בני התקשר אלי. אחרת איך הייתי יודעת מה הוא זומם?" עורך הלילה לקח עוד קוביית סוכר, מצץ אותה כשלגם מהקפה שלו, וחשב. "את צודקת," אמר לבסוף בקול פושר וגמע מהקפה ברעש. "מה את צריכה?" "למצוא בעזרתכם את הכתבות של בני על טרור ולקרוא אותן." "רדי לארכיון ודברי עם הָסֶה." כך נראים כל הארכיונים של כל העיתונים בכל שוודיה, חשבה, והָנס בלוּמבֶּרג נראה כמו שנראים כל הארכיברים מאז ומעולם. גבר קטן מאובק, באפודה אפורה, משקפיים, שיער משוך בקפידה על הקרחת. אפילו לוח המודעות שלו הכיל את אביזרי הבמה הצפויים: ציור ילדים של דינוזאור צהוב, פתגם מתחכם, "למה אני לא עשיר במקום יפה?" ולוח שנה עם טבלת ייאוש לקראת מטרה בלתי־מוגדרת, בליווי ההפצרה "תחזיק מעמד!" "בני היה חתיכת עקשן," אמר הארכיבר והתיישב מול המחשב שלו, תוך שהוא מתנשם ומתנשף. "עקשן יותר מפרד, הוא מעולם לא ויתר. הוא הפיק תחת ידו יותר מכל אחד אחר שאני הכרתי, לפעמים על חשבון האיכות. את מכירה את הטיפוס?" הוא הביט באָניקָה מעל קצה מסגרת משקפיו, היא לא הצליחה לכבוש חיוך. "לא מדברים סרה במתים," אמר והעביר באטיות את אצבעו על המקלדת, "אבל מותר לנו לנהוג בהם כנות מסוימת, לא?" הוא שלח בה מבט ערמומי משהו. "נדמה שהמוות הזה השפיע קשות על המערכת," אמרה אָניקָה בגישוש. הָנס בלוּמבֶּרג נאנח. "הוא היה הכוכב של העיתון, חביב ההנהלה, מושא השנאה של האיגוד המקצועי, את יודעת, הבחור שנכנס למערכת בצעד מפזז אחרי משימה וקורא בקול רם: 'תביאו את הבַּיילַיין שלי עם תמונה, כי הערב אני אלמותי.'" אָניקָה פרצה בצחוק, היא אכן ראתה מישהו עושה בדיוק כך, היה נדמה לה שזה היה קָארל וֶנֶרגרֶן. "טוב, אמרי לי, גברתי, מה את מחפשת?" "את הסדרה של בני על טרור, בייחוד את הכתבה על F21 שפורסמה לפני כמה ימים." הארכיבר הרים את עיניו, משהו נִצנץ בהן. "אהה," אמר, "מעניין שבחורה כמוך מתעניינת בדברים מסוכנים כאלה." "דוֹד בלוּמבֶּרג היקר," אמרה אָניקָה, "אני נשואה ויש לי שני ילדים." "כן, כן," אמר, "הפמיניסטיות האלה. תדפיסים או גזרי עיתונות?" "עדיף גזרי עיתונות, אם זו לא טרחה רבה מדי," אמרה אָניקָה. האיש נאנח בקול רם וקם שוב על רגליו. "העסק הזה עם מחשבים," אמר, "הכול היה אמור להפוך קל יותר, אבל לא. עבודה כפולה, זה מה שקרה בגלל המִחשוּב." הוא נעלם בין ארונות המתכת, תוך שהוא ממלמל, "ט, ט, טרור..." פותח מגירות, נאנח וגונח. "הנה," אמר כעבור כמה רגעים והרים בתנועת ניצחון מעטפה חומה, קווצות השיער שעל פדחתו נפלו על מצחו כך שהקרחת בהקה. "טרור אָ לָה אֶקלָנד. שבי לך שם. אני פה עד השעה שש." אָניקָה לקחה מידיו את המעטפה, פתחה אותה באצבעות לחות וניגשה לשולחן הכתיבה שהוקצה לה. גזירי עיתונים עולים אלף מונים על תדפיסי מחשב. בתדפיס מחשב כל הכותרות באותו גודל, כל הטקסטים באותו אורך, כל התמונות קטנות באותה מידה. על עמודי העיתון הכתבות חיות ונושמות מתחת לכותרות ראוותניות או עדינות, אפילו בחירת הגופן היה בה כדי לתת לה אינפורמציה מה העורכים ניסו להשיג, אילו איתותים הם ביקשו לשדר. היקף התצלומים, הדרך שבה הוצגו והאיכות הטכנית שלהם סיפרו אף יותר, עד כמה האירוע נחשב חשוב ודחוף, אבל גם כמה אקסקלוסיבית דווקא תמונה זו או אחרת בתוך שטף החדשות הכללי של אותו יום. הארכיון הממוחשב מוחק את מיומנויותיה של קבוצה מקצועית שלמה — העורכים. אלא שכאן היו לה חומרים אמיתיים להתעמק בהם. גזירי העיתונים היו ממוינים לפי סדר תאריכים, הישנים ביותר בראש הערמה. הטקסט הראשון פורסם בסוף אפריל ועסק בפרטים פיקנטיים מתוך תולדות הטרור השוודי, בין היתר על הממציא והדוקטור לפילוסופיה מרטין אֶקֶנבֶּרג מטוֹרֶבּוּדָה, שהצלחתו היחידה: מעטפות נפץ. היא נדהמה לגלות ניסוחים רבים שבהם השתמשה בכתבות שלה בנושא הזה ושהתפרסמו רק כמה שבועות לפני כן. אֶקלָנד, כך זה נראה, שאב השראה מהקולגות שלו, חשבה ביובש. היא עיינה בערמת הגזירים, רבים מהם היו עיבוד מחדש של חומרים ישנים, מעטים היו עבורה חדשים לחלוטין. היא קראה בעניין גובר והולך על המהומה שקמה בארכיפלג של נוֹרבּוֹטֶן באביב 1987, כשהצבא עסק לילות כימים בחיפוש אחר צוללות ויחידות ספֶּצנָז סובייטיות שהונחתו על היבשה שבין האיים השוממים והטרשיים. חמש־עשרה שנים התהלכה שמועה עיקשת שצוללן רוסי נורה ברגלו על ידי קצין שוודי. כּלבו של הקצין הריח משהו ברוח, הקצין ירה לתוך השיחים, אחר כך נמצאו בין השיחים עקבות דם שהובילו לכיוון הים, ושם נעלמו. יותר משביקש בני אֶקלָנד להתחקות אחר מה שבאמת קרה, רצה להחיות את עצם השמועה בדרך התוססת ביותר שאפשר. המפקדה הצבאית בבּוּדֶן צוטטה בקיצור נמרץ, ובדבריה צוין שרוח התקופה בסוף שנות השמונים היתה שונה לגמרי ממה שהיא היום, שכולם עלולים לטעות בשיפוט, אפילו הצבא השוודי, וכי מעולם לא התגלה אם צוללות אכן הסיגו גבול בחלק הצפוני של מימי המפרץ הבוטני. בתחתית הערמה מצאה את הכתבה שחיפשה, והנתונים שהתפרסמו בה היו אכן חדשים. בשנה האחרונה של שנות השישים הוחלפו המטוסים מסוג לָנסֶן בטייסת של נוֹרבּוֹטֶן במטוסי דרָאקֶן מודרניים למטרות תקיפה או סיור, כתב בני אֶקלָנד. בתקופה זו נחשף הבסיס האווירי פעם אחר פעם לניסיונות חבלה שהיו מכוונים למטוסים החדשים, גפרורים שהוכנסו לתוך צינורות הפּיטוֹ של המטוסים היו בבחינת "הנשק". צינורות אלה ישבו כמו חנית קטנה בקדמת המטוס ושימשו לכניסת אוויר לשם מדידת נתוני אוויר, לחץ אוויר ועוד. ההערכה הרווחת היתה שברור למדי כי השמאל הקיצוני בתוך לוּלֶאוֹ, בייחוד כמה מהקבוצות המָאוֹאיסטיות, נושא באחריות. מעולם לא נגרמו נזקים כלשהם, ולא נתפסו שום מחזיקי גפרורים, אבל בכתבה נאמר כי מקורות חסויים בתוך הטייסת אישרו שמעשי בריונות אלה שימשו בסיס למתקפה החמורה שהגיעה בהמשך. המאואיסטים, כך סברו, גילו משהו שהסתיים בתוצאות הרות אסון. אחרי כל גיחה, כשהמטוסים חנו על מסלול ההמראה, היה צורך לשפוך חומרים סופגים על הקרקע או, לחלופין, להציב דלי מפלדת אל־חלד מאחורי המטוס. לא כל הדלק במנוע נשרף, לכן ניקזו ואספו דלק עודף אחרי שהמטוס עצר. בערב המתקפה, בלילה שבין 17 ל־18בנובמבר 1969, השתתפה הטייסת כולה בטיסת ערב גדולה. לאחר מכן חנו המטוסים על מסלול ההמראה, ואז הכו המחבלים. במקום לתחוב, כרגיל, את הגפרור לתוך צינור הפּיטוֹ, הוא הוצת והושלך אל תוך הדלי שבו שאריות הדלק שעמד מאחורי המטוס. הפיצוץ היה עז ומיידי. בני אֶקלָנד ציין כי בהתחשב בסיפורה העצוב של הטייסת, היה נוח להאמין שכנופיות שמאלניות מקומיות עמדו גם מאחורי חבלה זו, בהבדל אחד, שהמתקפה האחרונה היתה קטלנית. הוא מתנסח כמו אידיוט, חשבה לעצמה אָניקָה, אבל התיאוריה מעניינת מאוד. "מותר לי לצלם את זה?" שאלה והרימה את הכתבה מעל השולחן. הארכיבר לא הוריד את עיניו מהצג, לא הרפה מהמקלדת. "היא ראויה אם כך לקריאה בעינייך?" "בהחלט," אמרה אָניקָה, "את הנתונים האלה לא ראיתי קודם לכן. אולי כדאי להמשיך לבדוק אותם." "מכונת הצילום עומדת בחדר המדרגות. אם תיתני לה טפיחה ידידותית, ייתכן שהיא תעבוד." הגבר התנודד חרישית לאורכם של רחובות שחורים. הכאב רוסן, הגוף רטט מרוב כוח. מחשבותיו הִדהדו בין קירות קפואים, החזירו תשובות שהיו זרות לו. לוּלֶאוֹ התכווצה עם השנים. הוא זכר את העיר כמקום גדול ותוסס, מלאה ביטחון עצמי, מתפלשת בזוהר ובמסחריות. הביטחון הזה, הברור מאליו, לא היה שם הלילה, הוא נעלם מהעין, מן הסתם הוא מעולם גם לא היה. אין כאן שום כוח. סטוּרגָאטָן נסגר לתנועת כלי רכב והוסב למגרש משחקים מוארך, חשוף לרוחות, תחום בעצי לבנה ננסיים, עצובים. כאן אנשים יקבלו שכר על עמלם, כאן הם יצרכו ויטביעו את חרדותיהם. קללת החירות, חשב לעצמו. איש הרנסאנס הארור שהתעורר בוקר אחד במאה השתים־עשרה בפירנצה וגילה את הקפיטליזם, התיישב במיטתו והבין את האפשרויות של האגו שלו, קלט שהמדינה היא אורגניזם שאפשר לשלוט בו ולתמרן אותו. הוא התיישב על ספסל מחוץ לספרייה כדי לאפשר לשיכרון המורפיום להתפוגג מגופו. הוא ידע כי מוטב שלא ישב ללא ניע בקור הזה, אבל באותו הרגע זה לא היה אכפת לו. הוא רצה לשבת פה ולהתבונן בקתדרלה שלו, הבניין שבו ייסד את השושלת שלו. התוספת המכוערת בפינת נָמנלֶסָה גָאטָן — הרחוב ללא שם — אחד הבתים שלו עלי אדמות. אור בקע מהחלונות, מן הסתם מתקיימות שם עכשיו התכנסויות בדיוק כמו אז. אבל לא התכנסויות כמו שלנו, חשב, לעולם לא כמו שלנו. שתי נשים צעירות עשו את דרכן החוצה, הוא ראה אותן עוצרות באולם הכניסה וקוראות בלוח המודעות את ההודעות על אירוע תרבות. אולי פתוח, חשב במעורפל. אולי אפשר להיכנס לשם. הבנות העיפו בו מבט מהיר כשנפגשו כמה מטרים ליד הדלת, מבט מתחמק שאופייני רק ביישובים קטנים וצרי אופקים: אנחנו לא מכירים אותו, אנחנו נתעלם ממנו. בערים גדולות יותר אנשים כלל לא הבחינו זה בזה, מה שהתאים לו הרבה יותר. הספרייה עדיין היתה פתוחה. הוא נעמד באמצע אולם הכניסה ואִפשר לזיכרונות להציפו. ומשהציפו אותו, הוציאו ממנו את האוויר. הזמן נמחק, הוא היה שוב בן עשרים, היה קיץ וחם ונערתו לצדו, אהובתו, הזאב האדום שלו, שאחר כך הצליחה בחייה יותר משמישהו בכלל שיער שאפשר, הוא משך אותה אליו ובנחיריו עלה ריח החינה של שערה הצבוע נחושת, הוא לא הצליח לכבוש התייפחות. רוח פרצים פתאומית הכתה ברגליו והחזירה אותו באחת אל ההווה. "מה קורה איתך? אתה צריך עזרה?" גבר זקן נעץ בו מבט ידידותי. המענה הסטנדרטי, חשב לעצמו, נד בראשו לשלילה ובלע את התשובה הצרפתית שלו. אולם הכניסה חזר והתגלה לפניו במלוא המציאותיות היומרנית שלו. הזקן נכנס אל תוך הספרייה החמימה ועזב אותו לנפשו ליד לוח המודעות: סלון מספרי סיפורים, חוג נגינת מלאכים,4 קונצרט של הבריטון הוֹקָן הָגֶגוֹרד ופסטיבל פמיניסטי. הוא חיכה עד שנשימתו נרגעה, העביר את ידו בשערו כדי להחליקו. הוא עשה צעד זהיר לכיוון הדלת, הציץ בדיסקרטיות מבעד לזגוגית. אחר כך חצה במהירות את המבואה וירד במדרגות האחוריות. אלוהים, חשב לעצמו, אני כאן, אני באמת כאן. הוא הביט בדלתות הנעולות, דלת ועוד דלת, העלה בעיני רוחו את התמונות שמאחוריהן, את כולן הכיר. את הפנלים הזולים בצבע אלון, מדרגות האבן, את השולחנות המתקפלים, התאורה החלשה. הוא חייך אל צלו. הגבר הצעיר שהזמין חדרים בשם אגודת הדייגים החובבים ולאחר מכן קיים שם מפגשים של חסידי מאו עד שעות הלילה הקטנות. הוא צדק, טוב שהחליט לחזור הנה. 1 מילולית: המסמר. כל הערות השוליים מאת המתרגמת. 2 Säpo — משטרת הביטחון השוודית. 3 סוּפֶּן (סוּפּ, בתוספת הא הידיעה) — כינוי חיבה. סוּפּ (בכתיב שונה אבל באותו היגוי) פירושו כוסית משקה. 4 משחק של מלאכי פליז המותקנים על פמוט רב־זרועות ומשמיעים צלילים כשהנרות תחתיהם מתחממים ומניעים את האוויר סביבם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזאב האדום”