החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעקב

מאת:
הוצאה: | 2013 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

במשך שנים נשלחים לתל אביב בוגרים של קורס סוכני CIA לעקוב אחר בני משפחת פאר. ספק אם מי מהם קולט איזה עצב ואיזו סערה מסתתרים מאחורי המעטה האלגנטי והמאופק של לילי, שהמלחמה הפרידה בינה ובין אהובה, גיולה, והיא נישאה ליואל, אחיו הצעיר, וכיצד מתנהלים החיים בתוך הבית הבורגני, המבוסס והנוח שיואל בונה ללילי ולילדיו, עמיחי ודפנה. הסוכנים עוקבים אחר צמיחתה של המשפחה שמנסה להשאיר מאחור את מוראות השואה ולמראית עין מתערה היטב בנוף העירוני האופטימי של העיר העברית הראשונה.

מעקב נוגע בפרשת קסטנר ובגורל יהודי הונגריה, ומטפל בעדינות ביחסים בין הורים שהיו שם לבניהם שנולדו כאן. זה סיפור על אהבות, כאבים ותקוות — המסופר בנדיבות, בצלילות ובמיומנות מרשימה.


מקט: 15100622
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 אמרו ללילי שהכי טוב לה לרדת עד הרברט סמואל ולפנות שמאלה ברחוב השני אחרי הכיכר, זה רחוב קטן, קומה שנייה. היא טילפנה לשם שלשום מבית המרקחת בדיזנגוף, דיברה בלחש, אבל הרגישה שהרוקחת מנסה לצותת ולכן קיצרה את השיחה ככל האפשר, שילמה ויצאה. את הכתובת כתבה על פתק אחרי שהתרחקה מעט, לכן אחר כך כבר לא היתה בטוחה אם לא התבלבלה בפרטים. איזה מין שמות יש כאן לרחובות שלהם: אחרי שאת עוברת את יונה הנביא את נכנסת ישר לתוך גאולה... לפחות בכתובת החדשה שיואל סידר להם אין הפאתוס הזה של לראשונה אחרי אלפיים שנה וכל המיתוסים המביכים, דוד המלך או משה בתיבה. סתם שם אידיוטי. גֶזֶר. ביום שהביא אותה לראות את הדירה החדשה אמרה לו שהיא לא מוכנה לגור ברחוב עם השם המגוחך הזה. הוא הביט בה והיא ראתה שהוא שואל את עצמו עם איזה שטויות היא מתעסקת, את מי זה מעניין? מה זה משנה? בכל מקרה, הוא רצה להפתיע אותה, לכן כבר שם את רוב הכסף על השולחן, מן הסתם — במזומן. כנראה היה בטוח שתשמח: דירת לוקסוס, גם אם היא בקומת קרקע ועורפית, שני חדרי שינה מחוברים עם דלת זכוכית גדולה, הול, סלון עם חלונות, שני כיווני אוויר, מטבח מסודר, אפילו התוספת הכי חדישה שיש היום בשוק, דוד שמש! יש אנשים שלא יודעים להעריך את מה שיש להם, שמעה אותו חושב ושתקה, כי אולי בעצם הוא צודק. גזר. באמת, מה זה כל כך משנה. ברגע שיצאה מהבית הבינה שהעקבים הגבוהים שלה יאטו את ההליכה וזו בעיה, כי בעוד שעה ורבע, לכל היותר שעה וחצי, יואל יחזור. עמיחי משחק בינתיים בחוץ עם הילד של מירי פלד, האלמנה. שניהם כורעים ברך ומגלגלים גולות לתוך בור קטן שחפרו ליד הקיר של הבניין. מפליא איך עמיחי בקיא בכל החוקים של המשחקים האלה, ואיך כל כך מהר נהיה לו חבר, ועוד הילד הזה, אמנון, שגדול ממנו בשנה, אמנם יתום, אבל ילד טוב ומחונך. עמיחי לגמרי שייך לכאן. יליד. לא, היא אמרה לעצמה, אין מה לדאוג, שעה או שעה וחצי והיא בחזרה. חוץ מזה, כשיצאה ראתה שהשכנה בדירה ממול מסתובבת במטבח בין השולחן, הכיור והפתילייה, שהיא מקלפת משהו, רק התחילה לבשל, כך שיש בינתיים בסביבה עין של אדם מבוגר. לילי אמרה לעמיחי שהיא הולכת ועוד מעט תחזור ושבמקרר מחכה לו התפוח שאבא השיג אתמול, ואחר כך חשבה שאולי לא היתה צריכה להכריז על כך בקול, כמעט בטוח שהילד לא שמע אותה, כי בדיוק מישהו פגע או הפסיד או קרה משהו חשוב אחר, אבל השכנות ודאי הקשיבו, לא שהזכירה חס וחלילה ביצים טריות או עוף שבעלה השיג, בסך הכול תפוח. היא התקרבה לרחוב פרישמן. שני חתולים קפצו מתוך פח זבל בחצר של בית, והתחילו לרוץ לצדה וליילל בקול והיא כמעט איבדה את שיווי המשקל. אולי היתה צריכה בכל זאת לנעול נעליים שטוחות, אבל רק כשהיא אלגנטית היא מוגנת, כשהכול מדויק, העגילים הכחולים הקטנים מותאמים לנקודות בשמלה, החגורה הלבנה הדוקה על המותניים, השיער מסודר בתסרוקת ורוניקה לייק עם תלתל שיורד מעל העין, הנעליים טובות, מבריקות, מדגישות את הקרסוליים הדקים שלה, רק ככה יהיה לה כוח, היא תהיה מכובדת ותצליח לדבר, להשיג את מה שהיא רוצה. בינתיים פסעה על המדרכה בזהירות והשתדלה שהעקבים לא ייכנסו לתוך החריצים, ואז הופיע מולה הים, הכתם הכחול הגדול שבין הבניינים. היא המשיכה לצעוד לקראתו והביטה עליו, כולו קרוע ופרוע, הגלים הגדולים והקצף. כמו תמיד המראה הזה של מים בלי סוף הזעיף אותה והיא תהתה אם גם אצ'י, אחיה הקטן, היה מתאכזב, ומה היה אומר אילו — אילו — אילו היה כאן, אילו ראה את האגם הזה שלו, שאי־אפשר לראות את הקצה שלו — גם כשהוא רגוע הים הזה לא מבטיח שלווה, ואת זה היא עוד זוכרת לו טוב מאוד מההפלגה, כל הזמן בתזזית, זז, לא מרוצה, מעיף את עצמו, מנסה להציף, בורח ושוב מתעורר ומתנפח, מתנדנד בעדינות אבל מיד מתרומם בכוח, כל כך לא דומה למה שהיא מצפה לראות. כל כך לא כמו הנהר שלה, הקוֹרוֹש, והעיר האמיתית שלה, מרובת השמות. השכנה הגרמנייה מהקומה השלישית שתלתה בסלון צילום גדול של היטלר — אמא עיוותה את הפנים וקיללה בלחש כשראתה אותה מרחוק, אבל דיברה איתה בנימוס ואפילו ניסתה כמה פעמים להסביר לה שבסופו של דבר האיש הזה יזיק רק לגרמנים — גרה בגרוֹסְוַורְדיין. השכנה הרומנייה מהקומה השנייה, שעד 1940 לא דיברה עם אף אחד ואז נעלמה יום אחד אפילו בלי לדאוג לשנאוצר שלה שנבח במשך יומיים ושיגע את כולם, גרה באוֹרַדְיָה. אבל כמובן שרק הם, ההונגרים הגאים, צדקו. רק הם ידעו שהעיר שלהם היא נַגְ'וָוארָד העתיקה, הברוקית, המפוארת, שהנהר השתלב בה, שיקף על הפנים השקטות שלו חורשות ומבנים, את הגגות האדומים והקירות הצהובים של המצודה המחומשת, את הצריחים של הקתדרלה ושל ארמון הנץ השחור, החלונות המצוירים בסגנון אר נובו של המעבר אל הארמון, הכיפה של בית הכנסת הניאולוגי. כל הצבע והיופי שתיכננו ועבדו קשה כדי שייווצר ויש טעם לראות אותו מוכפל כבבואות במים. אבל כאן, בתל אביב הזאת, שמנסה להתחזות לעיר, יש רק פראות ותוקפנות, תנועה ומהומה. היא מתגאה ברמזור הראשון שלה, בכך שהחנויות מציגות חלונות ראווה, אבל החצרות האחוריות מסתירות פחי זבל וחבלי כביסה. אפילו הבניינים הגבוהים שיש כאן — היא התקרבה לבית האופרה שחוסם את האוויר מהמערב — בני פחות מחמישים, כולם! רובם אפילו לא בני עשר, והארכיטקטורה התכליתית, הפשוטה, לקשט — אסור! הכול חייב להיות אחיד, שלא לדבר על השיכונים, הקוביות האנונימיות, הקירות שצוברים פיח בתוך הציפוי המחוספס, העמודים מבטון עם אדמה זרה ביניהם שאמורה להצמיח פרחים... מנסים כאן להשתלט על החול, אבל הדיונות אורבות, ואילו שם... שם היופי חיפה על כל מה שאי־אפשר לדעת, אי־אפשר לזכור. היא הגיעה לחוף ונעצרה, הביטה בכל האנשים שפסעו בצפיפות לאורכו, אחדים ממהרים, אחרים מטיילים, מביטים על הגלים. היא עלתה על המדרכה ולרגע התלבטה אם להמשיך צפונה, לעבר שפך הירקון, או דרומה אל יפו, שנראתה אמנם כמו צוק ציורי על רקע השמים המלובנים, אבל מי כמו לילי ידע את האמת. מכל עבר נשמעו צווחות של שחפים וקטעי מילים ומשפטים של העוברים ושבים. כל הצלילים הרמים האלה של הציפורים ושל בני האדם צרמו באוזניה. ריח הים שטף אותה, מלוח, כמו גל גדול של זיעה. היא הרגישה בחילה וחיפשה קיר להישען עליו. בבית הקפה על המדרכה ממול הסתובב מלצר מעוטר בעניבת פרפר. הוא נע בחשיבות עצמית, איזן על כף היד מגש שעליו שתי כוסות מים וספל שהיה ודאי רק תחליף קפה. אולי תתיישב ליד אחד השולחנות ותזמין לעצמה משהו לשתות, או שתמשיך לצעוד, תמצא איזה קיוסק, תקנה כוס גזוז ותשתה בעמידה. היו לה בארנק כמה גרושים שיואל לא ידע עליהם והיא תיכננה להוסיף אותם לחבילה של השטרות המגולגלים בתוך זוג גרביים במגירת הלבנים שלה, כמעט עשרים לירות הצליחה כבר לחסוך. וכמה מתוך השטרות האלה תצטרך בקרוב לבזבז, עדיין אין לדעת. מיותר עכשיו להוציא עוד. אבל חום הקיץ שרק התחיל הרג אותה, כל האנשים האלה שזזו סביבה סיחררו אותה והבחילה עלתה וגאתה ומילאה לה את הגרון, מרה, תוקפנית, עוד רגע לא תהיה ברירה, היא תהיה חייבת להתכופף ולהקיא כאן ליד כולם, רק זה חסר לה. עוד ירצו לעזור לה. גברת, מה יש לך. ואולי דווקא יתעלמו, יעברו לידה כאילו שהיא איננה, לא, עכשיו אין סיכוי, כי היא יפה שוב, ולכן קיימת, ולכן גם אסור לה להיכנע למשהו שהגוף מכריח אותה לעשות, אסור לה להשפיל את עצמה! היא נשמה עמוק אבל התחלחלה מריח דגים, אצות וחול מלוכלך. לרגע הרגישה שהבחילה מכריעה אותה, אבל הצליחה להזדקף, אספה את עצמה, בלמה את הקיא שעלה בה. כך צריך. היא הוציאה מהארנק בקבוק קטן של שאנל 5, פתחה אותו, ריחרחה, הזליפה מעט על העורק הפועם בצוואר ועל פרקי הידיים. הניחוח ייצב אותה. היא ליטפה לעצמה את השיער. רך ומתעגל. שלפה מראה קטנה ושפתון, אודם על השפתיים, צבע על הלחיים, החזירה את השפתון לנרתיק, הוציאה פודרייה מעוטרת ברקמה, טפחה מעט על המצח ועל האף. אם החיים שלך תלויים בכך שתשתלטי על הגוף, זה מה שאת עושה. היא פתחה את הארנק והציצה שוב בפתק. אחרי הביקור, אחרי שתמצא את המקום ותדע בדיוק איך להגיע לשם שוב, תשמיד אותו ותזרוק את הקרעים כמה שיותר רחוק מהבית. את הפרטים קיבלה מהשכנה. אמרה לה שזה בשביל התימנייה של אחותה. היא מצאה את הבניין וטיפסה לקומה השנייה. אישה עם כאב שיניים פתחה לה את הדלת. "תכף הוא יבוא," אמרה, "שבי כאן," והצביעה על ספסל קטן, שניצב בהוֹל מול קיר מצופה בבד עם הדפס של מעוינים צהובים וחומים. האישה סגרה מאחוריה את דלת המטבח, חסמה ריחות של בקלה מטוגן ונפט. מרחוק נשמעו צלילי נגינת סולמות בפסנתר, עולים ויורדים, חוזרים במונוטוניות. לילי עצמה את העיניים והרגישה את האצבעות האוחזות בארנק שבחיקה מתחילות להצטרף אל התרגול, נעות על קלידים, מפרפרות, ועכשיו מודולציה לסולם מינורי, דו מינור ליתר דיוק: שלושה במולים, הרטט של התנועה שנעשית מאליה, כמעט לא רצונית כמו פעימות הלב. הסולמות נעלמו, האצבעות הסתדרו כדי לפתוח בדרמה, האקורדים הראשונים של הפרטיטה השנייה של באך, ארבע ביד שמאל, שלוש בימין, עכשיו נגיעה מדורגת אבל אחוזה היטב של חמש אצבעות בשמאל ויד ימין מצטרפת בתשובה, והנה כבר מתחילה הנביעה כמו מים שזורמים הפוך במעלה השטף, צלילים מטפסים במקום להישמט, גוברים על כוח המשיכה — קול חמוּר, מתרה, הזדקר בה באמצע האלמנד, ניסה להזהיר אותה מפני מה שהיא עושה לעצמה, אבל היא סירבה להקשיב לו, שקעה בתוך המנגינה השופעת מתוך ידיה שנעו במחשבה, והנה גם גִיוּלָה איתה, נושם בזהירות, כדי שלא להפריע לנגינה, אבל נוכחותו מאחוריה ברורה, מובהקת. כשתגיע לסוף הקפריצ'יו ותרחיק את הידיים מהפסנתר, תניח אותן פרושות על הרגליים ותרכין מעט את הראש, הוא יתכופף אליה וינשק אותה על העורף. היא פקחה את העיניים והיתה על השמיכה ליד האגם שהצמיח ערבות לצדו ועל פניו ולעומקו וראתה שגם העיניים של גיולה פקוחות, שמבט ממלא מבט, אפילו הריח התקרב אליה, מים מתוקים, בוץ רך, פלומה של עלים מלטפת, והמרירות העדינה של שקדים שנדפה מהצוואר של גיולה, מהפנים שלו, מהידיים. הוא הגיע באותו יום לקבל את פניה בתחנה בקולוז'וור. היה אמצע ספטמבר, חום הקיץ כבר התמתן, אבל עדיין לא היה צורך במעיל. בפעם הראשונה לבשה את החליפה הכחולה היפה שאמא תפרה לה, חצאית מתרחבת בגזרת שלושה קפלים ובולרו תואם עם צווארון גדול, שיצר מראה של כתפיים מרובעות. את הדוגמה אמא הראתה לה בעמוד הראשון של מגזין "לה פמיליה" ישן שהצליחה להשיג. כשהרכבת יצאה מהתחנה בנג'ווארד הופיעה להרף עין בחלון שלצדה צללית שקופה שהפתיעה אותה, איזו אישה אלגנטית, אמרה לעצמה, ואז הבינה שזאת ההשתקפות שלה. לדרך לקחה את הכרך הראשון של "הנפש הקסומה" של רולן ואת הפרטיטורה של הקונצ'רטו החמישי של בטהובן, שעוד קיוותה שתצליח פעם לנגן, הפסנתר עדיין ניצב במקום שלו, בקצה השטיח הפרסי, מי העלה אז בדעתו... כל הדרך עד קולוז'וור התנגנה לה המוזיקה בראש, אפילו לא הציצה בתווים, וגם את הספר לא פתחה. רוב הזמן ישבה בעיניים עצומות, שמעה קטעים שונים של הקונצ'רטו, על חלקם חזרה שוב ושוב, כאילו שהיא מתאמנת, ובה בעת ראתה בעיני רוחה את גיולה, את הפנים, הידיים, הגוף, את כולו: העיניים הירוקות המנצנצות כמו שברי זכוכית; השיער החלק, האפרוחי, ואת הסנטר הנוקשה, הבוקע את האוויר ומפלס דרך קדימה. היא התעכבה במחשבותיה על זיק הערמומיות השובבה שלו שמסתתר רגע, מציץ מתחת לעפעפיים, אבל שב ומתגלה במבט, גולש אל זוויות הפה, מתגלגל פתאום בפרץ צחוק סוחף. אך בעיקר תהתה אם משהו השתנה בו, בגיולה, מאז ראתה אותו לאחרונה לפני שלושה שבועות, אם היציבות הנטועה שלו, העמידה האיתנה, הזקיפות, התערערו בגלל כל מה שקרה מאז הביקור האחרון שלו בבית. איש לא העלה בדעתו שהאכזבה תגיע כל כך מהר, אחרי השמחה הגדולה על תכתיב וינה. על התכתיב נודע להם באחד הימים האחרונים של חופשת הקיץ. גיולה בא אליה באותו יום לביקור. אחרי ארוחת הצהריים מרתה שטפה את הכלים במטבח, אמא הקשיבה לרדיו ואבא הסתובב, סידר דברים, התכונן לחזור לחנות. לילי ישבה עם גיולה יד ביד על המיטה בחדר שלה והקשיבה לו. הוא סיפר לה על הכתבה החדשה שכתב — על המאבק של היהודים הסלובקים דוברי ההונגרית לקיים חיי תרבות הונגריים. ואז שמעו את אבא קורא, "ילדים! לילי, אצ'י, גיולה, בואו מהר!" שלושתם הגיעו לסלון בריצה מבוהלת ומצאו את אבא ואת אמא עומדים ומחייכים לעבר הרדיו, שאת עוצמת קולו הגבירו מאוד, ואת מרתה נשענת על משקוף הדלת בפתח החדר, בידה סמרטוט ופניה קודרות. "תקשיבו," אבא אמר בחיוך שבלע את החדר, "תקשיבו טוב, מסלקים מכאן את הרומנים, מחזירים אותנו להונגריה! סוף־סוף! כבר לא האמנתי שאני אזכה לחיות כשזה יקרה!" הוא היה בן עשרים כשתלשו כמעט שלושה רבעים מהשטח של ארצו, חילקו אותם בין השכנים בגלל חוזה טריאנון. אנשים זרים ורחוקים אנסו אותו להפוך מהונגרי גאה לנתין זר בעיר הולדתו, שהשם שלה והשמות של רחובותיה שונו. הכתובת שלו נהפכה למילה שלא היה לו מושג איך מבטאים, העירייה ובית הדואר, המשטרה ובית המשפט התמלאו בפקידים זרים שלא דיברו מילה בהונגרית ובכל מקום נתלו שלטים גדולים, לא מובנים תחילה: "הדיבור ברומנית בלבד!" כשנודע על ההחלטה לתקן את העוול, לשייך שוב את צפון טרנסילבניה להונגריה, אבא לא עזב את החנות במשך יומיים. נשים שנכנסו לקנות פרווה לקראת החורף התבקשו לבוא מחרתיים, "אחרי היום הגדול". אצ'י ולילי באו ועזרו לו להתכונן, קישטו איתו את חלון הראווה באדום־לבן־ירוק ותלו את דגלי הונגריה. כל זה השתנה ביום שהורטי הגיע ורכב אל הכיכר המרכזית על גב סוס לבן, כשכל העיר יצאה לרחובות כדי לקדם את פניו, אבא כבר לא היה בטוח שהוא רוצה לצאת לכיכר לחגוג וביקש מלילי שתסתיר מפניו את הנעליים הטובות שלו, כדי שלא יוכל להתפתות. כי בימים הראשונים הוא עוד התמרמר. "מה קרה להונגרים?" הוא אמר, "פעם הם לא התנהגו איתנו ככה. לא הייתי מאמין שכל כך מהר יכניסו את הנומרוס קלאוזוס הזה לבתי ספר ולמשרות ציבוריות, וכל ההגבלות האלה, מה פתאום אסור ליהודים לעבוד כשכירים? אולי לא ירשו לנו בכלל לעבוד? איך לפי דעתם הכלכלה של המדינה הזאת תתקיים בלעדינו?" אבל ברגע שמדינות אחרות, חבר הלאומים, ניסו להתערב, אבא שינה שוב את המנגינה. "חוצפנים," הוא רטן, "מה הם חושבים לעצמם? שלא ינסו להתערב בעניינים הפנימיים שלנו. הם לא מבינים שאין להונגריה ברירה. הרי ברור שהורטי לא מאמין בדברים האלה ולא רוצה לעשות אותם. מכתיבים לו את כל החוקים האלה מגבוה, והוא היה חייב לשתף פעולה, רק ככה יכולנו לקבל חזרה את החלקים של המולדת שגזלו מאיתנו. הוא מראה לגרמנים שהוא הולך עם השיגעונות שלהם, אבל הרי הכול רק אינטרסים ומראית עין. ברגע האמת הוא יגן עלינו. מי כמוהו יודע שהחיים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהגורל ההונגרי. לכן התפקיד שלנו להמשיך להשתתף בעבודת הבנייה המדיארית ולחכות בשקט, עד שיחזירו לנו את שוויון הזכויות. ואנחנו חייבים להיות סבלניים, גם אם לא יראו לנו מיד שמכירים במאמצים שלנו. אז ייקח עוד זמן, אבל בסוף הכול יסתדר." אמא הצטרפה מיד לדעתו. "בדיוק. כל זמן שאנחנו סובלים בגבורה, אנחנו משרתים את המולדת." לילי לא התווכחה עם ההורים שלה ולא שאלה את עצמה אם הם צודקים או טועים, היא רצתה רק שהלימודים של גיולה יסתיימו כמה שיותר מהר והוא יוכל לחזור לנג'ווארד ולהציע לה נישואים. כשהוא יהיה עורך דין מצליח, אמרה לעצמה, הוא יצטרף למשרד של אביו ואחר כך גם ייבחר כמוהו לפרלמנט, ואז כבר ידאג לכל הדברים האלה ויפטור אותה מהם. היא תוכל לנגן ולנגן, תופיע ברסיטלים ובקונצרטים וגיולה ישב תמיד בשורה הראשונה, יקשיב לה ויהיה הראשון שיקום כדי למחוא לה כפיים. היא התחילה לדאוג כשזמן קצר אחרי שההונגרים החזירו לקְלוּז' את השם האמיתי שלה, קולוז'וור, הם סגרו את מקום העבודה של גיולה, את "אוי קלט". אבא אמר, "לא נעים לי להגיד לך, לילי, אבל שתדעי לך שאני לגמרי מצדיק את הממשלה. גם אני הייתי סוגר את העיתון הזה, ואני לא מתבייש שתגידי את זה לחבר שלך. כן, תגידי לו שבזמן האחרון הם לגמרי הגזימו עם ההטפות הציוניות הקיצוניות שלהם. מילא כשמשנוררים כסף בשביל הקרן הקיימת, נקרא לזה צדקה. אבל להסביר לאנשים שהם צריכים לעזוב הכול ולהגר לפלשתינה? לאן הגענו? בשביל מה הדיבורים האלה, הרי לא חייבים לעצבן את כולם, גם את האנגלים וגם את ההונגרים. אני מצטער מאוד, לא צריך לתת במה לאנשים שדוגלים בנאמנות כפולה ומשכנעים אחרים לבגוד במולדת." היא שתקה. מה אכפת לה מהאנגלים. היא רצתה לדעת רק מה גיולה מרגיש, מה הוא חושב. מה יהיה עכשיו, היא שאלה את עצמה, איפה הוא יפרסם את הכתבה שעבד עליה כל כך קשה בשבועות האחרונים, על התפקיד החשוב שהיהודים ממלאים בחיי הכלכלה של הונגריה. איזה בזבוז. רק לפני כמה שבועות הוא זכה לתגובות נלהבות, נסערות, על הרשימה האישית שכתב, "מדוע אני יהודי, וידוי של צעיר הונגרי בן דת משה". מיד אחריה קיבל כמה משימות חדשות וניגש אליהן במלוא המרץ, ועכשיו, בבת אחת, הכול נקטע. היא קיוותה שהוא לא התייאש לגמרי כשאחד הכתבים הראשיים של העיתון שלו, רז'ה קסטנר, האיש שהאמין בו כל כך, שהביא אותו למערכת ושיכנע את העורך לתת לו במה, עזב את קולוז'וור מיד אחרי ש"אוי קלט" נסגר, לקח את המשפחה שלו ונסע לבודפשט. אמרו שהאדון קסטנר כנראה לא יחזור בקרוב. "מה שלומך, אהוב שלי", היא כתבה לגיולה כששמעה על כך, "אני מקווה שאתה לא כועס יותר מדי, הדברים יסתדרו. תזכור, כשדלת נסגרת תמיד נפתח חלון". היא ניסתה לעודד אותו בעזרת אחת הקלישאות שתיעב, כי לא מצאה דברי נחמה אמיתיים, הרי אף אחד לא יכול להציל את גורל הקריירה העיתונאית המבטיחה שלו, שרק התחילה, אפילו לילי הבינה שבעיתונות ההונגרית הכללית כבר לא יוכל למצוא לעצמו מקום. התשובה שלו שימחה והפתיעה אותה. "אל תדאגי, יפה שלי, אצלי הכול בסדר גמור," הוא כתב לה עוד באותו יום. "בקשר ל'אוי קלט' — ייתכן מאוד שזה רק לטובה. כנראה שהייתי צריך לקבל אות לכך שהגיע הזמן להפסיק לבזבז את הכוחות שלי על כתיבה עיתונאית ולהתחיל לעבוד על הרומן שסיפרתי לך עליו. הרעיון ממשיך להתפתח. חוץ מזה," הוא הוסיף, "לפחות יהיה לי עכשיו הרבה יותר זמן להקדיש ללימודים, וזה בעצם הכי חשוב עכשיו." אבל כמה ימים לפני שנסעה לבקר אותו נפלה עליהם המכה החדשה: מעכשיו אסור ליהודים ללמוד באוניברסיטה. לא עוד נומרוס קלאוזוס, הגבלה מספרית "בהתאם לאחוז היהודים באוכלוסייה", כי "צריך להחזיר את יהדות הונגריה לפרופורציות שלה". מעתה נומרוס נולוס: איסור מוחלט, אנטישמיות גלויה. והם עוד הספיקו לשמוח, סוף־סוף ילמדו בהונגרית... אמנם גיולה עם הכישרון המיוחד שלו לשפות הסתדר עם הרומנית, אבל אין כמו שפת אם. מה יהיה, שאלה את עצמה שוב ושוב, מה הוא יעשה. אולי יחזור הביתה לנג'ווארד כבר עכשיו? אבל לא, הוא החליט להישאר בינתיים שם. שכר הדירה שלו שולם עד סוף השנה והוא קיבל עבודה כמורה בבית הספר היהודי החדש שהוקם, שמונה כיתות לבנים, ושמונה לבנות, כי בכל המקומות האחרים נקבעה הגבלה: רק לארבעה אחוזים מבין כל הילדים היהודים מותר ללמוד יחד עם כולם, וכמובן שלא בבתי הספר הטובים. לפחות אצ'י היה יכול להמשיך בליציאום בנג'ווארד, אבל בזמן האחרון היו יותר ויותר מקרים שבהם הגיע הביתה אחרי הצהריים פצוע וחבול. באחד הימים הוא הסתגר בחדר שלו ולא הסכים לצאת כדי לשבת עם כולם לאכול. הוא בכה מעבר לדלת ואמא בכתה בסלון. את מרתה שמעו מהמטבח קוצצת בצל באלימות: שוב פגעו בילד האהוב שלה. "אני לא סובל את הרכרוכיות הזאת," אבא סינן בין השיניים, "ואת, את רק מחלישה אותו," הוא שלח אל אמא מבט מאשים. אצ'י הסכים בסופו של דבר לצאת מהחדר ולבוא לשולחן, אבל סירב להראות לאמא את השריטות שהסתיר מתחת לשרוולים. הוא נכנס למטבח, משם שמעו את מלמוליה של מרתה שחיטאה וחבשה, ואחר כך ישב בעיניים אדומות וכמעט לא אכל. אחרי ארוחת הערב, אחרי שלילי עזרה למרתה לפנות את הכלים ואמא נשכבה עם כאב ראש על הספה ואבא קרא עיתון, לילי אמרה לאצ'י שהערב היא לא יושבת לנגן. "בוא נצא קצת לטייל," היא אמרה. הם פסעו לאורך רחוב סצ'ואי, עברו ליד בית הספר לקדטים, נכנסו לפארק רדאי, חלפו על פני הספסלים שבעוד זמן קצר יוארו בפנסים, עברו את טבעת עצי הדולב והתקרבו למאוזוליאום הנעול ובו הסרקופגים של הגרף ושל אשתו, והתיישבו. הפארק השקט לעת ערב, היפה לעת סתיו, המוכר מאז ומתמיד, לא הסגיר את מה שצפוי להתרחש בו כעבור שלוש שנים וחצי, את הרכבות שיצאו משוליו, את הדיבורים חסרי התועלת שיישמעו, את הצעדים הראשונים, הבוטחים, שייצָעֲדו בו — לקראת מה. לילי ואצ'י לא העלו על דעתם שכאן, בפארק הזה, בצל עצי האלון העתיקים, הם צפויים להיפרד, ושגם כשזה יקרה לא יֵדעו מאומה. הם חשו רק בדממה הנעימה, ראו את עלי השלכת הראשונים נערמים על שבילים ועל מדשאות, ואת אלה שעדיין נותרו צמודים לענפים נעים ומתבדרים בדמדומי האור האחרונים לקראת החשכה הקרבה. "אל תיקח באופן אישי כל כך את הילדים הטיפשים האלה שמציקים לך," היא אמרה לאחיה, "בכל מקום ובכל זמן יש בריונים." "בפלשתינה אין," הוא אמר והביט בה בהתרסה. העיניים השחורות שלו נצצו. מאז שהיה תינוק אמרה עליו אמא שיש לו מצח של תלמיד חכם, שאלמלא נולד למשפחה ניאולוגית מתקדמת ומודרנית, היה ודאי נעשה גדול בתורה, פוסק, מי יודע, אולי אפילו אדמו"ר... "אני לא מאמין," אבא צחק, "מה, את מתחילה להתגעגע לקצת יידישקייט של בית אבא?" ואמא אמרה, "תצחק כמה שאתה רוצה, אתה עוד תראה שהילד יגיע רחוק, יהיה פרופסור, יקבל פרס נובל." ואבא צחק עוד יותר ואמר, "את כל זה את רואה לפי המצח שלו?" אבל כשהילד למד לקרוא מאליו בגיל שלוש והתחיל לשחק שחמט בגיל חמש ולנצח את כולם בגיל שש, אמא התגאתה, "נו, מי צדק?" עכשיו המצח הזה והעיניים האלה הבהיקו מול לילי, כאילו שיש בתוכם מקור סמוי של אור. "מה אמרת?" היא שאלה בהפתעה. "בפלשתינה הכול שונה. שם יש רק יהודים. תתארי לעצמך: בכל הבתים, בכל הרחובות, בכל מקום שאת הולכת! יהודים!" "אני חושבת שחיים שם גם ערבים," היא אמרה בהיסוס. "אבל הרוב יהודים, וזה העיקר," פסק. "יש מעט מאוד אחרים, כך שבקושי פוגשים אותם והם בכלל לא נחשבים. וחוץ מזה, את לא מתארת לעצמך כמה שמזג האוויר נעים בפלשתינה, תמיד חם, אפילו בחורף. אבא יצטרך למצוא עבודה אחרת, פרוות לא צריכים שם..." "אבא עובר לפלשתינה?" היא שאלה בתדהמה, אבל אצ'י התעלם ממנה והמשיך. "בכל מקרה, רוב היהודים שם לא סוחרים אלא איכרים. מגדלים תפוחים מזהב. וכשיש להם זמן חופשי הם הולכים להסתכל על הים, תתארי לעצמך איזה מראה, אגם כל כך גדול שאי־אפשר לראות את הסוף שלו! ודרך אגב, יש שם אגם אחד שגם מי שלא יודע לשחות צף, ואי־אפשר לטבוע בו." "איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני," היא אמרה, אבל הוא לא הקשיב לה, הוא עצם את העיניים וראה את יופייה של ארץ שלעולם לא יגיע אליה. ואז פקח אותן, הביט בה, חייך והודיע: "לשם אני נוסע." "באמת? מתי?" שאלה, "מאיפה הרעיון המשונה הזה?" "ברגע שאני אהיה מספיק גדול ואוכל להסתלק. כולנו צריכים לברוח עכשיו," הוא אמר, "וכמה שיותר מהר, אבל אם אני אגיד את זה לאבא הוא לא יקשיב לי, אז אין טעם." "ברור שהוא לא יקשיב לך, ובצדק. מה פתאום שנברח? זאת המולדת וזה הבית שלנו, אתה יודע כמה דורות בני המשפחה שלנו גרים כאן בנג'ווארד? אנחנו כאן כבר מאות שנים." "אבל אני לא רוצה. אני בכלל לא הונגרי." "אז מה אתה?" השתוממה. "יהודי." "הונגרי בן דת משה." "לא," הוא אמר בעקשנות. "יהודי. ציוני!" "אני מציעה לך מאוד," היא אמרה, "שאבא לא ישמע ממך דיבורים כאלה. הוא רק יתרגז עליך ויתאכזב ממך." "כן," הוא אמר, "אני יודע. מבחינתו כל העניין הציוני הוא בריחה מהמציאות." "של אלה שלא יודעים להתמודד..." "כן. אבל אני לא מסכים איתו. אני חושב שרק בארץ ישראל יש לנו סיכוי לחיות כמו בני אדם בארץ שלהם. אז תדעי לך, ברגע שאני אגדל... כשאני רק אוכל..." "תסתלק ותעזוב אותי?" "מה אכפת לך," הוא חייך אליה, "לך יש את גיולה שלך ואת הפסנתר, וחוץ מהם שום דבר בעולם לא מעניין אותך..." "כן?" היא שאלה, "שום דבר? באמת? ומה עם אחי הקטן?" היא התקרבה אליו והתחילה לדגדג אותו. "עם מי אני אצחק בליל הסדר כשאבא ישתדל גם להקפיד על כל המנהגים בדיוק כמו שצריך וגם להראות שבעצם הם לא כל כך חשובים? עם מי אני אלך בפורים להביא משלוח מנות? ומה, זה מה שמגיע לי, שאת הצביטות בלחי רק אני אקבל? כן?" היא צבטה אותו בעדינות, והוא התפתל, התנגד, צחק. כעבור כמה חודשים, ביום חורף קר, שוב חזר אצ'י מהלימודים בוכה. בריונים תפסו אותו בדרך הביתה וזרקו עליו רסיסי קרח מתוך חביות המים שנועדו לכיבוי השרפות, אם יתחילו בכל זאת הפצצות מהאוויר. "תגיד תודה, יהודון, שאנחנו מטבילים אותך לנצרות," הם צעקו לעברו וצחקו. אבל אסור להפסיק את שגרת החיים. צריך להתחשל. להתגבר. להתחזק. ילדים הולכים לבית ספר. זאת חובה. גם לנו הציקו אנטישמים כשהיינו ילדים, זאת דרכו של העולם, מרגיז, לא הוגן, אבל זאת המציאות ואי־אפשר לשנות אותה. אחר כך גייסו אותו, יחד עם כולם, לתנועת הנוער ההונגרית. את הארים — כך כינו כל מי שלא היה יהודי — לקחו לאימונים צבאיים, ציידו אותם ברובי עץ, ואותו שילחו לסחוב לבנים מבניין שקרס, לסדר אותן בערמות יפות ומדויקות ואחר כך להחזיר אותן לאותו מקום, להניח אותן שוב מפוזרות כמו שהיו, כדי שיהיה לו מה לסחוב למחרת. ושוב. ושוב. זה מה שציפה לאצ'י בשנים המעטות מאוד שנותרו לו. לילי ראתה את גיולה שהלך וגדל על הרציף. כשחיכתה לפתיחת הדלת של הקרון הוא נעלם מעיניה ושב והופיע כשירדה. היא כמעט מעדה במדרגה, אך התייצבה והחלה מיד לרוץ לעברו עם התווים והספר אחוזים מתחת לזרוע, התיק תלוי על הכתף והשיער מתערבל לה על הגב ברוח הסתווית. גם גיולה התקרב לעברה. המרחק ביניהם התקצר, אבל היא לא יכלה לשמוע את קולו כי הרכבת — שהשתייכה עדיין לעולם שבו נוסעים־מרצון נזהרו שלא להפריע ברגליהם לנוסעים היושבים מולם ולא נעצו מבטים לא מנומסים אלא השקיפו מהחלון על הנוף הכפרי, הושיטו כרטיסים לכרטיסן וירדו בשמחה בתחנה שתיכננו להגיע אליה — החלה שוב להניע גלגלים, לחרוק ולשקשק, ויצאה לדרכה, צמודה אל הפסים, ממהרת לנוע אל היעד הבא. "בשבילך," אמר גיולה, והושיט לה זר קטן של פרחי אדלווייס. "אל תגיד לי שקטפת אותם בעצמך," היא אמרה כשנשמה את לחיו, הרחיקה ממנו מעט את הפנים כדי לראות את עיניו ושבה ונצמדה אליו ככל האפשר, אבל הקרבה גזלה את המבט ובכל מקרה לא היה בה די, תמיד נשארו המרחק והחסימה של החולצה. אצבעותיה נגעו בשׂער ראשו וירדו אל העורף, ניסו לחדור אל מתחת לצווארון, אל קצה הגב, אל כל הגוף שמתחת לַבד הכּפות בכפתורים, בשרוולים. "אבל איפה בכלל הצלחת למצוא אותם עכשיו, וחוץ מזה, גיולה, אסור לקטוף אדלווייס! אתה הרי יודע שהם פרח מוגן." "יכול להיות..." הוא אמר רגע לפני ששם, על הרציף, לעיני הנוסעים המעטים שמיהרו לדרכם, אסף אליו פיו את פיה ויצר בנגיעתו הסודית, המוסתרת מעיני הצופים, מציאות גועשת שאפשר להכיר את קיומה רק כשהעיניים עצומות, "אבל לידיעתך, אני החלטתי שמעכשיו אני עושה בדיוק מה שמתחשק לי. גם, ואולי בעיקר, את מה שאסור." לרגע אחד היא קיוותה שם, ליד אגם דרגן, שייווצרו בתוכה חיים אסורים. אסורים! היא היתה בת שמונה־עשרה. גיולה היה בן עשרים. הם לא היו נשואים ואף לא מאורסים, אבל כל כך הרבה שנים התקיים בחייה. הנער מהחלון שמול חלונה, בצדה השני של החצר, מעבר לווילון ולענפי עץ הערמון, קיים כמובן מאליו, כמו הקירות היציבים של הבית, כמו תבנית הרחובות המובילים אותה בעיר. רק לפני שנתיים, כשסיים את הלימודים בבית הספר התיכון ועבר ללמוד באוניברסיטה של קְלוּז', כשנעדר, התבלטה נחיצותו. היא התחילה להתעניין, לתהות, לשאול שאלות את אחיו הצעיר שלמד איתה באותה כיתה. יואל דמה לגיולה רק בגובהו, אך תווי הפנים, הצבעים, היו שונים לגמרי, כאילו לא נולדו לאותם הורים. האח היה כהה, גרום, מתולתל. אולי היה יכול להיחשב נאה, אלמלא היה לו צוואר דק מדי שהראש נראה עליו כבד, ובעצם — אלמלא נראה לגמרי יהודי. לא פלא שהוא נשאר תמיד רק יואל, בניגוד לגיולה, שהשם ההונגרי דבק בו בטבעיות. היא ארבה כל בוקר בחלון וכשראתה את אחיו של גיולה יוצא מהבית, ירדה במדרגות במהירות, הצטרפה אליו כבדרך אגב וצעדה לצדו בדרך לבית הספר. את העיקר הסוותה בפטפוטים משעממים. האח היה שתקן ומסויג. הוא לא נהג להכין שיעורי בית. יואל לא התעניין במורים. לא היו לו דעות על מתמטיקה או על היסטוריה. בלי ספק העדיף ללכת לבד, לשמור על הבעת פנים חתומה ותנועות גוף מאופקות. הוא לא חיבב אותה, אבל היא לא התרחקה ממנו עד שהצליחה לשאול — אז מה אתם שומעים מגיולה? או — הגיע מגיולה מכתב או גלויה? ומה הוא מספר? פעם אחת אפילו שאלה מתי גיולה חושב לבוא שוב לחופשה. ימים אחדים לפני חג המולד האחרון, כשראתה מהחלון של הסלון את גיולה צועד ברחוב סצ'ואי, מתקרב הביתה ובידו המזוודה הקטנה, היא לא היססה, ירדה אליו והזמינה אותו לרסיטל שיתקיים מחרתיים. הוא הניח את המזוודה לצדו, האריך את המבט, ואז השלים את החיוך שזוויות פיו רמזו עליו תמיד. "ברור שאני אבוא," אמר, "כל כך הרבה שנים אני שומע אותך מתאמנת, סוף־סוף אני אוכל לשמוע גם את התוצאות." אחרי שהיא ירדה מהרכבת בקולוז'וור, גיולה הציע שהם ילכו לטייל עד האגם כי רק שם יוכלו להיות לבדם, בעלת הבית לא הלכה לעבודה. הם מצאו את הגדה בתוך סבך השיחים שסגר עליה בקצה החורשה. בתחתית המדרון בדרכם אל המים עברו ליד עקבות של חזירי בר. "אולי נראה את הצבאים," הוא אמר. מרחוק שמעו צלילים של מי מעיין מפכפך, מקרוב — ציוצי ציפורים משולהבות. במעמקי האגם ראו מדי פעם תנועה מהירה, צל חטוף שנעלם בזריזות, ושמעו נתז, ומלבד כל אלה, וקולות הנשימה של שניהם, היתה סביבם דממה גמורה. אבל לא, לחיים ההם שייחלה ליד האגם להיווצרותם לא היה כמובן שום סיכוי או זכות קיום. אילו נוצרו אז, היו בהכרח ממיתים גם אותה. לא רק גיולה היה נעלם, גם היא, אמא לפעוט בן שלוש, היתה נשלחת איתו מיד לצד הרע. אלא אם — לפניה בטור העורפי שהתקדם לאט על הרמפה עמדה אישה עם ילד. הקצין המשועמם הפנה ימינה אותה ואת האמא שלה ואת אחותה. את הילד הוא שלח שמאלה. האישה היססה רק אלפית שנייה ואז אמרה — "סליחה, אדוני, אפשר בבקשה להגיד משהו...?" למרבה ההפתעה הוא עצר את תנועת היד והטה לעברה את הראש, היא דיברה גרמנית טובה, אולי זה מה שהשפיע, הוא הרשה לה להגיד משהו. "אני מבקשת," היא אמרה, "שאמא שלי וגם אחותי, זאת — וזאת —" היא הצביעה על שתיהן, "יצטרפו אל הילד שלי לשם." היא שלחה מבט מעורפל שמאלה אל מה שנראה לא ברור מרחוק, ביתנים מוארכים, גדר, ארובות. "אני צעירה וחזקה, אני אפרנס את שלושתם, ולפחות בזמן שאני אהיה בעבודה יהיה מי שיטפל בילד שלי וידאג לו." הקצין נראה משועשע. "כן, כמובן," הוא אמר בנימוס, "אם זה מה שאת רוצה, בבקשה, למה לא —" בדרך חזרה לתחנת הרכבת גיולה שאל אותה על מה היא עובדת עכשיו. היא הראתה לו את הבטהובן. "כמה זמן ייקח לך ללמוד את זה?" הוא שאל. "חודשים," היא אמרה. "וצריך תזמורת," הוא ציין. היא השפילה מבט ולא השיבה. "תמשיכי," הוא אמר. "אסור ליהודים לנגן בטהובן," היא אמרה. "בעיקר ובמיוחד מה שאסור," הוא ציטט את עצמו והתחיל לשרוק את הנושא הראשון של התזמורת. כולם היו שם, האבובים, החצוצרות, הכינורות, קרנות היער, כל הפתיחה הארוכה, המחבקת, שמפנה מקום לפסנתר, מקבלת את פניו אחרי שהריע לה עוד לפני כן בשורה של אקורדים. "את תגיעי לשם, את תגיעי ואני אהיה איתך," הוא אמר, ושניהם רצו, יד לפותה ביד, בצעדים תואמים, ושרו, שרו יחד. אשתו הסובלת של הרופא פתחה את דלת המטבח. "עכשיו את יכולה להיכנס אליו," היא אמרה, והצביעה על דלת שנפתחה ונסגרה בקצה המסדרון. "שם." לילי קמה. מתחה את השמלה והניעה את הצוואר ואת הראש. התלתל שמעל לעין ניתר כלפי מעלה וצנח שוב במקומו. היא ליחלחה את השפתיים בעדינות, שיחזרה לעצמה את הדברים שתאמר ואת אלה שתסתיר. פסעה. התיק הלבן תלוי על אמת הזרוע שלה. היא נגעה בעגילים, בדקה שהם נעוצים היטב במקומם. חרף החום לא היה על פניה אף אגל אחד של זיעה. היא נשמה. עוד מעט הכול יסתיים. "כן," שאל אותה הרופא, הצביע על הכיסא שלפני השולחן המפריד ביניהם ולא נשא את המבט מהניירות המונחים לפניו, "מה אני יכול לעשות בשבילך." היא הביטה סביבה. שרפרף ועליו קערת אמייל לבנה. לשם זה נכנס, כנראה. פרגוד. מאחוריו עושים את זה. מנורה כבויה, תלויה על כבל מתיח, בבוא הרגע היא יורדת כדי למקד את האור אל המקום המדויק. קערת נירוסטה שצורתה מעוקלת ככליה, ובה מכשירי נירוסטה שכולם מוארכים, מוט דק, מלקחיים וצבתות, סכין, משהו דמוי פגיון, היא יושבת על הכיסא וירכיה מתהדקות זו לזו מתחת לשמלה. "אני שומע," אמר הרופא בקוצר רוח, המשיך להביט בניירות שלפניו ואף הפך אחד מהם, עיין בצדו האחר ובה בעת הניף את ידו האחרת, "דברי." פעם עשו את זה לבד. אישה חיכתה שבעלה יצא בבוקר לעבודה, עד הערב הבעיה תיפתר, היא הכינה קערה עם מים חמים וסמרטוטים, פרשה מגבת על הרצפה במקלחת או במטבח, פשטה את החלק התחתון של הבגדים ונשכבה. המסרגה כבר היתה מוכנה. בזהירות, לאט, בהתאם לעיקול הפנימי של הגוף, עד שהקצה הגיע לסוף הדרך, ואז — דימום של כמה שעות, וכשהבעל חזר הביתה בערב, הארוחה שלו כבר התחממה על הכיריים, הצלחת וכלי האוכל חיכו על השולחן, ואשתו, שידעה איזה מהכאבים האפשריים היא מעדיפה, חייכה אליו. "טוב," נשא סוף־סוף הרופא את עיניו אליה, "נתחיל עם כמה פרטים ראשונים. נשואה?" הוא חיכה עם העט בידו מוכן לכתיבה על פני כרטיס קטן וריק שהוציא ממגירה שבשולחן. היא החלה להשיב על שאלותיו. כן, נשואה. כן, בהיריון. בערך חודש? אולי חודש וחצי. "אז עוד יש זמן לגרידה. אני טועה אם אני מניח שבשביל זה הגברת כאן?" היא נדה בראשה. "והבעל?" לא, הוא לא יודע. כן, היה היריון קודם. יש ילד. הבעל היה רוצה. הבעל לא היה מסכים. לא. "זאת אומרת —" אמר הרופא, "שזה צריך להיות מוסתר לא רק מ... את יודעת, כן," הוא החווה בידו תנועה אטית שכללה את התקרה ואת מקום המפגש בין שניים מהקירות בחדר שהיה בו רק חלון אחד מלא בענפים של עץ פיקוס, "אלא גם מהבעל. את בטח מבינה שככה זה עולה יותר." היא הינהנה. "ומה הסיבה, אם מותר לי לשאול?" הוא רכן מעט לעברה, פניו היו סמוקות מאוד, "גבר אחר? בגידה? אם כן, אז חשוב לך מאוד לעשות הכול בשביל להיפטר מהתוצאות... את יודעת איך זה, כאן בישראל, החוק היהודי קובע והם לא מוותרים, ילד שנולד ככה יהיה מבחינתם ממזר וזאת צרה לא קטנה. נכון שיש אפשרות להסתיר את האמת מהבעל, הוא לא יהיה הראשון שמגדל ילד של מישהו אחר," הצחקוק שלו נהפך לשיעול, הוא הוציא ממחטה מגוהצת מהכיס, ניגב את הפה והמשיך, "אבל אם שני הגברים שונים מאוד במראה, נגיד אם הבעל בלונדיני כמוך," הוא קרץ לה, "והשני מקומי, נו את יודעת, אולי במקרה הוא פרענק, כהה, במקרה כזה במשך הזמן יכולות להיות צרות צרורות, תאמיני לי, מה שאני ראיתי כבר ומה שאני שמעתי..." "לא מדובר בכך," היא אמרה כל אחת מהמילים בהטעמה מודגשת. "לגמרי לא." "נו טוב," הוא נשען לאחור, "אבל בכל זאת את כאן והבעל לא יודע. זאת אומרת שיש בעיות. אבל רגע אחד, לפני שאנחנו ממשיכים, אני עוד לא יודע אם אני בכלל עושה דברים כאלה, הבנת אותי? אני צריך לדעת איך הגעת אלי. מי שלח אותך. כי שיהיה ברור, אני רופא מוסמך, רציני, עובד בבית חולים ולא עושה שום דבר שאסור. כן?" היא הינהנה שוב. "כמה זה צריך לעלות?" שאלה, "מתי אפשר ותוך כמה זמן אני אוכל להיות בבית." הם קבעו תור לשבוע הבא. בשעות הבוקר. שטרות הכסף שבמגירת הלבנים יספיקו. "זה המחיר, כי אשתי תהיה בזמן ש... והיא תעזור, כך שאני צריך להביא בחשבון גם את הזמן שלה. זאת פרוצדורה די קצרה ולא מסוכנת בכלל, אבל את מעדיפה, ואת צודקת, שיעשה את זה מישהו שמבין, רופא מומחה שיודע מה שהוא עושה. לא," הוא השיב על שאלתה, "זה בלי הרדמה. לא צריך, את כבר תראי בעצמך, אני מבטיח לך שתהיי מרוצה ואת עוד תשלחי אלי גם את החברות שלך." כל הדרך הביתה הלב שלה פעם חזק והרעיד את כולה, את האיברים הפנימיים שרטטו, את שרירי הפנים, העיניים, את אצבעות הידיים שהיא לפתה זו בזו, את הרגליים שהתקשו לשאת אותה וניסו כל הזמן לקרוס. היא התקשתה לנשום, אבל צעדה מהר. אם יואל יקדים ויגיע לפניה תגיד לו שהלכה לטייל, להסתובב, להתרחק, הוא לא יאמין אם תטען שרצתה לנשום אוויר צח, כאן, בתל אביב? בסוף חודש יולי? אל תצחיקי אותי. אז אולי תגיד לו שרצתה לשמוע שוב חזרה של המקהלה. כן, הכיוון נכון, גם פרק הזמן שבו נעדרה יכול להיות, אם כי גם בהליכה מהירה עד שם לא היתה מספיקה, אבל אם עלתה על אוטובוס עד שדרות ירושלים... רציתי, היא תמלמל, לשמוע קצת מוזיקה... והוא ירטון, שוב עם המקהלה הזאת? מה לך ולכל הבולגרים האלה? עכשיו כשאנחנו כבר לא גרים ביפו את בטח כבר לא יכולה להצטרף אליהם. הגיע הזמן שתחזרי למוזיקה אמיתית, לא לשירי העם האלה. "אור־אור־אור־אור" הוא יזייף את התו החוזר בשיר "עמק" של מרק לברי, שנישא לעברם לפנות ערב פעמיים בשבוע לפני שעברו לתל אביב, את לא זמרת, את פסנתרנית. למה את לא מוכנה, תסבירי לי? מחר אני הולך וקונה לך פסנתר, רק תגידי כן, והיא תנוד בראשה, לא, לא, תודה. אין על מה לדבר. אור־אור־אור־אור... החלק בשיר שהיא אוהבת במיוחד, רצף של ארבעה רה קצובים, סטקטו, הברה אחת מצליפה, מתריסה, אור ישראלי דוקר, לא כמו אצל בטהובן בסונטה אופוס 110, שם הצליל שנולד גדל ומתעצם, ולפני שהוא נמוג רואים דרכו את העולם כמו בזכוכית מגדלת. "עכשיו את מבינה מה זאת הבעה וכמה אפשרויות טמונות בתו אחד?" אמרה לה סופיה כשעוד היתה סופיה־האהובה ולא סופיה־הפחדנית והבוגדת שנעלה בפניה את הדלת ולא ניסתה אפילו להתנצל, כי מעכשיו אסור ליהודים לנגן הכול, לא רק מלחינים גרמנים. לילי נעצרה רגע בפרישמן פינת ריינס כדי לנשום. החיים שברחמה המשיכו להתפתח, חילקו במהירות תאים שהתגבשו לאיברים. הצורה האנושית כבר נקבעה, כוח המשיכה של כדור הארץ עיצב אותה, ארבע גפיים, גו ובקצהו הראש הגדול, עמוד השדרה המחלק הכול בסימטריה, לה לא היתה שום שליטה על המתרחש. אבל היה בכוחה לסלק את החיים האלה לפני שיהפכו לבן אדם, לפני שיחד איתם ייוולדו עוד סכנה, פגיעות ואומללות. מה כבר יקרה, שאלה את עצמה, איזה נזק ייגרם להם, אם תביא אותם אל הסוף המיועד להם בלאו הכי, אם תקדים את בואו ותחסוך ממי שלא ייוולד את מה שצפוי לו: את הנחיצות וההכרח ואת מפחי הנפש הבלתי נמנעים הנובעים מהם. היצור הזה, עוד ילד שלה ושל יואל שהופיע בניגוד לרצונה, לא יהיה לעולם ולא יפסיד שום דבר. כי את מי שנולד כבר אי־אפשר להשיב, ויש טעויות שחייבים לבלום אותן בראשיתן, ומה שלא ידעה לפני שמונה שנים היא יודעת עכשיו. את עמיחי היא לא מנעה ומאז שהוא קיים הוא תובע ממנה, בזכות מוחלטת, אהבה שבאה יחד עם צער גדול. כן, היא אמרה לעצמה, והמשיכה לצעוד, בעוד כמה דקות תגיע לבית שהוא לא באמת שלה, למשפחה הקטנה ששיתפה פעולה ביצירתה, ורק היא יודעת שאין לה אליה שייכות ממשית. הגבר הזה, יואל, שנשאר כה זר, אף שגם אותו היא מכירה מאז ומתמיד. כשראתה אותו באיטליה — הוא ירד מאחת המשאיות שהסיעו אותם לנמל, שעות אחדות לפני ההפלגה — זיהתה אותו מיד, אף על פי שגבו עדיין הופנה אליה. היא קפאה במקומה, הביטה בו ולא הצליחה לנוע ולא לקרוא את שמו. הוא הסתובב, כאילו שמע את הצעקה האילמת, וכשראה אותה ניצבת מולו נעץ בה מרחוק מבט ממושך ולא זז. "לילי? מה עשו לך..." הוא לחש, ואמר שוב כמו לעצמו בפסקנות — "לילי!" היא אפילו לא הינהנה. הם החלו להתקרב זה אל זה לאט, בתנועות הנחוצות ביותר בלבד, ונעצרו כמשותקים, מבטיהם נעוצים זה בזה, במרחק נגיעה. "איפה —?" היא נשאה את הראש והביטה אל מאחורי הכתף שלו, סקרה את סביבתם, את המשאיות האחרות שהמשיכו להגיע ובלמו, את הצעירים שירדו מהן בקפיצה, ועמדו רגע, תוהים ומבולבלים בניסיון להבין היכן הם ומה צפוי להם עתה, את אנשי הצוות ואנשי ה"הגנה", המדריכים, מתנדבי ה"ג'וינט", שהתרוצצו, את המפרץ הכחול, המדרונות המיוערים, הפסגות שמעליהם והגגות האדומים של בתי העיר שמתחתם, כאילו היא רואה הכול לראשונה ומצפה שמתוך כל זה תיפתח עכשיו דלת, שער גדול, שיתרומם מסך על במה, ואז יופיע כאן, בעקבות אחיו — "לא," יואל השפיל את הראש, "הוא איננו. איננו. אין גיולה. כן, גיולה איננו," הוסיף שוב בפסקנות, טמן את פניו בכף ידו ואז נשא אותן אליה ושלח אליה מבט חשוף, גלוי. היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה, "גם —" "אני יודע," הוא השיב, "הייתי שם. בעיר, בשכונה, נכנסתי. מוזר שלא נפגשנו. ראיתי. הכול..." "אצ'י, אמא, אבא, סבתא..." היא אמרה. "ואצלנו בבית גרים אנשים זרים, רומנים, בקושי יכלו לענות לי בהונגרית... לא הרשו לי אפילו להציץ. רציתי רק להיכנס, לראות, אולי בכל זאת נשאר משהו, אבל לא, רק 'תסתלקי,' אפילו לא צעקו, לא התלבטו, היו די אדישים, שאננים, 'הדירה הזאת שלנו,' אמרו וסגרו את הדלת." "כן," הוא אמר, "הייתי שם. חיפשתי... רציתי... והנה עכשיו —" הוא השתתק וחיבק אותה והיא לא התנגדה. "די," הוא לחש. "אל תחשבי על זה. אנחנו נוסעים עכשיו לארץ ישראל, צריך לשכוח הכול, את כל מה שהיה, את כל מה שקרה. לעזוב הכול, ודי." "יכלו לפחות לתת לי לראות אם בכל זאת נשאר שם משהו, לפחות את הצילומים, בשביל מה הם צריכים —" "אולי מוטב כך," הוא אמר, "אמרתי לך: הכי טוב לשכוח את כולם, אנחנו מתחילים מחדש. מה שהיה היה. מעכשיו חיים אחרים." בחודשים הראשונים הקרבה אליו נראתה בלתי נמנעת. באונייה הוא סידר לה מקום מאוורר, הביא לה אוכל, החזיק לה את הראש כשהקיאה וניקה אחריה, כדי שהריח לא יעורר בה מחדש גל של בחילה. כשמי השתייה המיועדים לנוסעים אזלו כמעט, הוא לקח אותה לרופא שנתן לה כמה לגימות מכוס התה שלו, וכשהגברים התבקשו לרדת מהסיפון המאוורר אל הסירחון הקשה שבבטן האונייה כדי לאזן אותה, הוא לא התווכח. עמיחי נוצר באוהל בעתלית. חודש אחרי שהשתחררו ממחנה המעצר הם התחתנו ברבנות בתל אביב. המניין כלל את פישטה, הדוד הציוני של יואל, שפעם כולם התפלאו וקצת ליגלגו על פחדנותו כשעזב הכול ונסע לפלשתינה זמן קצר אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה הרחוקה, שלושה פועלים שעבדו אצלו, שני עובדי רבנות וארבעה גברים זרים שהדוד הצליח לאסוף מהרחוב. הוא גם השיג להם הינומה מושאלת, טבעת וכוס, ואשתו אפתה עוגה. יואל אסר על לילי להזכיר את כל הנעדרים של שניהם. "אנחנו עכשיו בימים של שמחה," הוא אמר, "לא של אבל ושל מחשבות עצובות. החלטנו לחיות חיים חדשים והנה זה קורה, כמו שהבטחתי לך." הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקרוא לתינוק על שם אף אחד. "ניתן לו שם עברי, בלי עבר, שום דבר לא ימשוך את הילד שלנו לאחור." הדוד סידר להם חדר קטן אצלו בדירה, "עד שתסתדרו", ולקח את יואל לעבוד איתו. במשך שבעה חודשים כולם האכילו את לילי וציפו שתעזור מעט בעבודות הבית ותרבה לנוח. במשך שבעה חודשים היא חלמה כמעט כל לילה על גיולה ועל האחיין שלו שגדל בבטנה. זז שם. חי. בקרוב ייוולד. היא קיוותה שיהיה בן. אולי ידמה לו. אולי יביא לה משהו ממנו. עמיחי נולד בייסורים גדולים, ואיתו נולדה בלילי אהבה שהיתה שונה מכל רגש שהכירה עד אז. המרכיב העיקרי שלה היה פחד עמוק: היא כבר ידעה שאת ההגנה שהתינוק הרך הזה זקוק לה לא תוכל להבטיח לו. והוא בכלל לא דמה לגיולה, רק ליואל, אותם תלתלים שחורים, אותו צוואר דק מדי, שנראה, גם כעבור שנים, כאילו הוא מתקשה לשאת את הראש. יואל לעומתה נראה מהרגע הראשון בטוח וגאה. ביום ששיחררו אותם מבית החולים רכן אל התינוק, לקח אותו מידיה של האחות, החזיק אותו בלי חשש, חייך אליו ולחש, "שלום, גבר קטן שלי." כשעמיחי בכה בלילות הארוכים בדירה של הדוד, ואחר כך ביפו, יואל שמח להתהלך איתו במשך שעות על הידיים, לנדנד אותו, ללחוש לו לחישות של הרגעה, כאילו שאין לו צרכים משלו, שהוא לא מרגיש עייפות, קור, אי־נוחות. יחד עם הכרת התודה הבלתי נמנעת שלה כשהוא לחש לה שוב ושוב, "זה בסדר, תמשיכי לישון, אני קם אליו," היא לא יכלה שלא להרגיש גם כעס כלפיו — מאיפה הוא מביא את הסבלנות המופגנת הזאת, את היכולת האינסופית לוותר, ואיך היא מצטיירת לעומתו בעיני עצמה, בעיניו, בעיני השכנים! אבל היא נעתרה תמיד לפיתוי, עצמה את העיניים, שקעה שוב בשינה, הרשתה לעצמה להיעלם. מקצה הרחוב הלא־סלול היא ראתה שהילד עדיין כורע עם חבריו ליד הבור שלצד הקיר, ושיואל עדיין לא חזר. כשהתקרבה אמרה, "עוד מעט ארוחת ערב," ונכנסה הביתה, חלצה את נעלי העקב, הסירה את האיפור, נכנסה למטבח כדי לחתוך מלפפונים עם ריח של קיץ, לבשל את הפתיתים ולחמם את הקציצות שהכינה בצהריים מהעוף של המרק של אתמול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעקב”