החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסיפורי ארץ אהבתי – הספר הרביעי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 310 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

32 הפרשיות והמאמרים, כמניין ל"ב, הכלולים בספר הזה, באים להשלים את שלושת חלקיה של הסִדרה "מסיפורי ארץ אהבתי" שראתה אור לפני שנים רבות: תחילה היה הספר "מסיפורי ארץ אהבתי", שזכה להצלחה מרובה; בעקבותיו באו "מסיפורי הארץ הטובה" ו"עוד מסיפורי ארץ אהבתי". עתה מצטרף אליהם "הספר הרביעי", פרי מחקר וכתיבה על ארץ-ישראל ב-15 השנים האחרונות.

מקט: 1-36-06
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

המחברות השחורות של "הזקן"

הסמינר שממנו צמח צה"ל

מה עושה פוליטיקאי ותיק ומנוסה, בעל ניסיון בתחום האזרחי, שמוטל עליו לכהן כשר ביטחון? אם לשפוט לפי מה שעשה הפוליטיקאי הבכיר ביותר בתקופת "המדינה שבדרך", דוד בן-גוריון, הוא נטל לעצמו פסק-זמן, צמצם עד למינימום את עיסוקיו האחרים, והתמסר כל-כולו ללימוד הנושא הביטחוני. כמעט שישה שבועות הוא הקדיש ל"סמינר עצמי", כפי שהוא עצמו כינה זאת, כדי להתכונן למילוי התפקיד החדש.

הימים – אביב 1947. ארץ-ישראל של הימים ההם רותחת. המרי היהודי נגד השלטון הבריטי מגיע לשיאו: פעולות חבלה של ארגוני המחתרת; ספינות מעפילים החותרות לחוף מתעמתות עם הבריטים; אלפים כלואים במחנות המעצר בקפריסין; "מצב צבאי" בן יותר משבועיים מוטל על תל-אביב, יישובי גוש דן והשכונות היהודיות בירושלים; ובה בעת מתגלים סימנים שממשלת בריטניה מאסה בשלטונה בארץ-ישראל. ב-18 בפברואר מודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על העברת "הבעיה הארצישראלית" לאו"ם.

בן-גוריון, מנהיג היישוב היהודי, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ("הממשלה שבדרך"), שרק זמן קצר לפני כן ביקש – וקיבל – מהקונגרס הציוני אחריות ל"תיק הביטחון", חזר ארצה לאחר שהות ארוכה בחו"ל והתחיל, כמנהגו, לפעול כרוח סערה. אלא שתוך זמן קצר הוא נאלץ לצמצם את פעילותו משום שלקה בטרשת (טרומבוזה) ברגלו ואושפז בבית חולים. לאחר שהחלים, לקראת סוף מרס 1947, הוא החליט לנהל "חקירה שיטתית", כפי שהגדיר זאת אחד מחוקרי פעילותו ומורשתו, פרופ' מאיר אביזוהר, כדי לעמוד על יכולת היישוב היהודי לעמוד במערכה הצבאית הקשה הצפויה לו במקרה שהבריטים יעזבו את הארץ. לשם כך הכניס עצמו למשטר של לימוד מאומץ, שהוא כינה אותו, כאמור, "סמינר".

פרק-זמן זה נמשך מ-26 במרס עד 6 במאי 1947 והיה לו המשך בסוף מאי ובתחילת יוני 1947. במהלך תקופה זו נפגש בן-גוריון, בעיקר בביתו בשדרות קרן קיימת 17 בתל-אביב (כיום שדרות בן-גוריון), עם עשרות ממפקדי ה"הגנה", מילא מחברות שחורות שלמות בנתונים על מפקדים בכירים יותר ופחות, שיטות אימונים, כלי-נשק, מצבורי תחמושת ואפשרויות ייצור ורכישה, ויצא לסיורים. מסקנותיו, כפי שנמסרו לצמרת ה"הגנה" בתחילת יוני 1947 גרמו ל"רעידת-אדמה" שהדיה נשמעו עוד תקופה ארוכה.

"הזקן השתגע"

הרישום הראשון ביומן הוא מה-26 במרס. בן-גוריון ציין לעצמו את 14 הנושאים המרכזיים בעיניו: "מבנה, ארגון, אימון, חינוך, תכנון, הדרכה, ציוד, החסנה {אחסנה], תעשיה, רכישה, תקציב, ש"י {שירות ידיעות], נוער, יחסים [כנראה עם ארגוני המחתרת האחרים, "הפורשים"]. ועוד ביומן באותו יום: מבנה כוחות ה"הגנה", פריסתם, מפקדים מרכזיים, תקציב. כך אנחנו יכולים ללמוד שתקציב הארגון בשנה השוטפת היה 770 אלף לא"י (למעלה מ-3 מיליון דולר) וממנו הוקצו לייצור נשק כ-43% ולאחזקת יחידות הפלמ"ח כ-17%.

לאורך שבועות ה"סמינר", וככל שהצטבר אצלו יותר חומר, לא הסתיר בן-גוריון את דאגתו מאי-מוכנותם של היישוב וכוח-המגן העיקרי שלו – ה"הגנה". בעיני רוב בני שיחו הוא נראה דאגן ופסימיסט חסר-תקנה. כבר בנאומו בישיבה הסגורה של הוועדה הפוליטית של הקונגרס הציוני הכ"ב שנערך בבזל בדצמבר 1946, הוא הזהיר: "התקפת ערביי ארץ-ישראל אינה מסכנת את היישוב העברי. אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את היישוב ולהשמידו, ועלינו להתכונן מיד, במקסימום יכולתנו הטכנית והכספית".

בין המוזמנים אליו, כדי לדווח על המצוי והרצוי מבחינת הציוד, ההיערכות והתוכניות להגנת היישוב היו כל מי שהייתה לו נגיעה לנושאי הביטחון בעת ההיא. רשימה חלקית: זאב פיינשטיין (לימים שפר) – הרמ"א, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה"; חברי המפקדה יוסף יעקבסון ויששכר סיטקוב (שייצגו את הימין) וישראל גלילי (שייצג את השמאל); יצחק שדה, הרמטכ"ל בפועל; יגאל פייקוביץ' (אלון) – מפקד הפלמ"ח; בכירי ה"הגנה" במטכ"ל, בערים, בגלילות ובנפות: ברוך רבינוב (הגזבר), יוחנן רטנר ומשה סנה (שמילאו את תפקיד הרמ"א בעבר), יוסף רוכל (אבידר), משה זליצקי (כרמל), אליעזר שושני (גזבר הפלמ"ח), אשר פלד (האחראי לחימוש בארגון), ועוד.

אף הדור הצעיר יותר היה מיוצג. הוא כלל מפקדים בדרג הבינוני, כדוגמת יצחק רבין, דני מס וצבי זמיר מהפלמ"ח, חיים לסקוב, דן אפשטיין (אבן) ופריץ אייזנשטטר (עשת) – ששירתו כקצינים בצבא הבריטי. מוזמן נוסף, בן-בית ממילא, היה עמוס בן-גוריון, בנו, קצין משוחרר אף הוא.

בן-גוריון, בניגוד למנהגו, היה מאופק. הוא שאל שאלות, לא התפרץ, לא סתר את דברי אנשי-שיחו. את כל דבריהם רשם במחברותיו השחורות, שהתמלאו בזו אחר זו. לעיתים נקט בשיטת "השאלה הזהה": הוא חזר על אותה שאלה בפני כמה אנשים, ולא אחת התפלא לאחידות התשובות, עד שנדמה היה לו שהנשאלים מתאמים את דבריהם ביניהם. סיפר על כך חיים לסקוב: "באחת השיחות, כשבן-גוריון שאל לכמה רובים זקוקה ה'הגנה', והנתון שמסרתי לו תאם בדיוק נתונים שקיבל ממשוחררים אחרים מהצבא, הוא התפרץ: אתה דיברת עם מישהו!" לסקוב, לפי עדותו, נעלב ופנה לעבר הדלת. בן-גוריון עצר בעדו ושאל: איך זה שכולכם אומרים אותו הדבר? לסקוב הסביר לו שכל הקצינים ששירתו בצבא הבריטי מכירים את טבלאות החימוש היחידתיות, ואין פלא שכולם מדקלמים את החומר. "רק אז בן-גוריון נרגע".

חלק מאנשי-שיחו לא הבינו למה הוא חותר. דבריו על טנקים, תותחים ומטוסי-קרב היו מעבר לאופקיהם של רוב הנשאלים. אחדים חשבו שנושא הביטחון (החדש מבחינתו) סחרר את ראשו. לפי כמה עדויות היו אנשים, ביניהם בכירים ביותר, שיצאו מהפגישה עמו, ולאלה שהמתינו במסדרון ביתו אמרו, מי במילים "הזקן [כינויו של בן-גוריון] השתגע" ומי בתנועת אצבע מסובבת ליד הרקה, שפירושה היה זהה.

דבקות בלוחמה פרטיזנית

השיחות, בחלקן, היו לשם שאיבת מידע ואחרות מהותיות יותר, ואף טעונות. בן-גוריון נפגש עם האנשים ביחידוּת או בקבוצות קטנות. הוא שאל אותם על אימונים, הכשרת מפקדים, מקורות המימון והנשק. בשיחות אישיות ביקש לעיתים מידע על רמתם של מפקדים מסוימים והתאמתם לתפקידם.

להלן קטע משיחתו של בן-גוריון עם משה זליצקי (כרמל – לימים אלוף בצה"ל, חבר כנסת ושר), שבעת היא שימש כמפקד מחוז הצפון של ה"הגנה". בן-גוריון פתח בשאלה פרובוקטיבית למדי:

למה בכלל הארגון [ה"הגנה"] והאם יצלח?

כרמל: על הארגון ללוות המפעל הציוני, להגן עליו ולהילחם לו.

ב"ג: המסוגל הוא לכך?

כרמל: החומר האנושי טוב ומצוין. יש רק להרחיב.

ב"ג: הנעמוד בפני הערבים – אם ישלחו בנו הצבא שלהם (כגון הלגיון)?

כרמל: נעמוד, אין שום פחד. אין חייל ערבי שיוכל להשתוות לחייל שלנו. לא באימון ולא ברוח…

ב"ג: מה הם הליקויים?

כרמל: אין לו {לארגון ה"הגנה"] הרגשה של בעל-בית – אין עזרה, עצה, ביקורת, פיקוח במרכז. אין עין צופיה אחת.

כרמל חיווה דעתו על הפיקוד הבכיר. לדעתו, משה סנה היה רמ"א טוב. הרמטכ"ל שכיהן לצידו, יעקב דוסטרובסקי (דורי – לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל) – התגלה כשמרן מדי, דבק בדוקטרינות של הצבא הבריטי ו"לא החשיב את האימפרוביזציה שלנו". אשר ליצחק שדה, הרמטכ"ל בפועל, "הוא אינו איש ארגון אלא איש פעולה".

לכרמל היו גם הצעות מעשיות: לרענן את המטכ"ל באמצעות "כוחות צעירים" כהגדרתו. הוא הציע את יגאל אלון, נחום שריג, אורי יפה ושלמה שמיר. זאת משום ש"מחלקת התכנון אינה בסדר, והוא הדין בהדרכה". המועמד שלו לתפקיד הרמטכ"ל הבא של ה"הגנה" – ישראל גלילי.

תוך כדי השיחות והבירורים הרגישו בני-שיחו של בן-גוריון שהוא מרבה לשאול על שילובם של הקצינים המשוחררים מהצבא הבריטי בפיקוד ה"הגנה". פעם אחר פעם התברר לו שנוצר חיץ גבוה בינם לבין מפקדים שנשארו בארץ והובילו את הארגון ברמה הארצית והמקומית בשנות מלחמת-העולם השנייה ולאחריה. חדי-העין תפסו כבר אז שהוא מעדיף את משוחררי הצבא, ה"חיילים" כהגדרתו, על ותיקי ה"הגנה" וצעירי הפלמ"ח. ל"חיילים", בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת-העולם השנייה, הצבא הבריטי, הייתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה" שהתאמנו בארץ, במחתרת.

בשיחה עם כותב דברים אלה בשנת 1966, לא הסתיר בן-גוריון את דעתו שב"הגנה" שלטה בתקופת המאבק נגד הבריטים רוח הגרילה, ו"תאר לעצמך שאחד המפקדים הבכירים אמר לי: אסור שלכיתה יהיה מקלע. זה יכביד עליה בעת שתסתתר בהרים או בפרדסים. הם הישוו עצמם לפרטיזנים ברוסיה ולא שמו לב שאנו עומדים בפני מלחמה נגד צבאות סדירים". ב-1969, בספרו "מדינת ישראל המחודשת", כתב בלי כחל וסרק: "התפיסה וההרגלים של רוב מפקדי ה'הגנה' היו התגוננות אזורית. כמעט איש לא חשב על התמודדות צבאית".

שיטת המקל והגזר

בתחילת מאי 1947 החל בן-גוריון לאסוף נתונים על צבאות ערב, שמהתערבותם לצד ערביי ארץ-ישראל חשש. חמישה עמודים ביומנו מוקדשים לצבא מצרים. בעיקר חשש מחיל האוויר המצרי, לו היו 177 מטוסים, לרבות שמונה טייסות-קרב. ארבעה עמודים נוספים הוקדשו לתיאור צבאות עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק.

לאחר יומיים שב לעסוק בבעיות ה"הגנה". את פרופ' יוחנן רטנר מהטכניון, ששימש כרמ"א הראשון של הארגון עוד בשלהי שנות השלושים, שאל: "מה דעתך? נוכל לעמוד?" (נגד פלישה של צבאות ערב): רטנר, לפי עדות בן-גוריון, השיב בחיוב ומיד הוסיף: "אבל באבדות קשות". ובהמשך:

ב"ג: במה לשים דגש: בכמות גדולה של טוראים או באימון של קאדרים (סגלי-פיקוד)?

רטנר: קאדרים, בתנאי שהציבור הרחב [חברי ה"הגנה"] יקבל מינימום של אימון.

ב"ג: מי יכול להיות מועמד לרמטכ"ל?

רטנר: יגאל סוקניק [ידין] או שלמה רבינוביץ' [שמיר].

לאחר פגישתו זו עם רטנר ב-6 במאי 1947 חלה הפסקה ב"סמינר" ובן גוריון נפנה לנושאים המדיניים, וערך גיחה קצרה לארצות הברית, כדי להשתתף בדיוני העצרת המיוחדת של האו"ם בענייני ארץ-ישראל. לקראת סוף מאי חזר ארצה והסתער מחדש על הנושא.

ב-27 במאי היה לו סיכום ראשון, פסימי למדי. ביומנו כתב: "אין אימון מספיק אף בחטיבה [פלמ"ח]. מחסור במפקדים, והמפקדים המצויים אינם מספיקים [ברמתם]. אין ניסיון של פעולה, התכנון לקוי, מבנה התקציב לא מכוון למטרה. הפגם הקשה ביותר – לא נוצל הניסיון והחומר האנושי הצבאי [של משוחררי הצבא הבריטי]. הציוד לא מותאם. נעדרה הרבה שנים אידאה מרכזית – מהו התפקיד [של ארגון ה"הגנה"]?

בהמשך היומן רשם לעצמו בן-גוריון מהלכים חיוניים לשינוי המצב. הוא ביקש שתי תוכניות לרה-ארגון של ה"הגנה". את הראשונה הכינו למענו זאב פיינשטיין, הרמ"א המכהן ויוחנן רטנר, הרמ"א לשעבר. על התוכנית השנייה שקדו שני קצינים משוחררים מהצבא הבריטי: חיים לסקוב ופריץ אייזנשטטר. התוכניות היו שונות זו מזו, ובן-גוריון נטה כצפוי לקבל את הצעת ה"חיילים". ביומנו ציין שהיא "מתקבלת על הדעת בקוויה היסודיים".

בימים הבאים הוא החל לנקוט, לאחר שלמד את העובדות, בשיטת המקל והגזר: תחילה הילל ושיבח ולאחר מכן ביקר ותקף. בישיבת מזכירות מפא"י ב-29 במאי 1947 הצהיר: "נתברר לי שהיו לנו הישגים חשובים מאוד: אינני יודע אם איזה עם אחר מלבדנו יכול להשיג הישגים כאלה. אבל אם אתם חושבים שיש לנו כוח הגנה על היישוב – אתם חיים בטעות. יש לנו ציבור מסור ל'הגנה' ומוכן לחרף את נפשו להגנה על הציונות, אך אין לנו ציבור מוכשר, מאומן ומצויד לכך".

לאחר עשרה ימים הופיע בן-גוריון בפני פורום חדש, "ועד הביטחון". הוא מצא לנכון, שוב, לשבח את ה"הגנה", וציין כי "מצאתי כיבושים חשובים לעומת השנים הקודמות… ראיתי שיש הישגים גדולים בשטח האימון הגופני והחיסון הגופני, בייחוד בפלמ"ח… יש כיבושים חשובים בשטח הימאות… יש כושר פעולה של קומנדו. יש גם הישגים חשובים בציוד". ואולם, בהמשך הוא מנה שורה ארוכה של ליקויים: המפקדים מקבלים רק הכשרה של מפקדי מחלקות, אין כל הכשרה של מפקדי פלוגות, אין קצונה בכירה; אין שמירת סודות; לעיתים יש כפילות בפיקוד; חסר ציוד.

אף שרוב ראשי ה"הגנה" שאותם תיחקר גילו אופטימיות ביחס לסיכויי העמידה של היישוב, בן-גוריון לא הצטרף אליהם. "אני לא השתכנעתי מהתשובות האופטימיות", כתב. לדעתו יש ליישוב סיכויים לעמוד בהתקפה עליו, אך המחיר יהיה כבד ו"חלילה יפלו אלפים".

ב-18 ביוני 1947, קרוב לשלושה חודשים לאחר פתיחת ה"סמינר", פרסם בן-גוריון את מסקנותיו הסופיות, בצורת תזכיר ארוך למפקדת ה"הגנה". הוא הִתווה מבנה משולש לארגון: חיל מחץ מעולה למטרות מיוחדות; חיל-תנופה במתכונת צבא סדיר; חיל מגן טריטוריאלי. המשימה הדחופה ביותר: הכשרת מפקדים עד רמת מג"ד. יש להקים בית-ספר גבוה למפקדים, שיכשיר מג"דים וקציני מטה (עד אז הכשיר קורס המ"מים של ה"הגנה" מפקדי מחלקות בלבד).

הוא הציע גם שינויים מרחיקי-לכת במבנה המטכ"ל וערך שינויים אישיים. הצמרת הנוכחית – הרמ"א פיינשטיין והרמטכ"ל בפועל שדה – הוחלפה; יעקב דורי, הרמטכ"ל עד 1945 – הוחזר לתפקידו; ישראל גלילי נבחר על-ידו לשמש כרמ"א החדש. מעתה ואילך, קבע בן-גוריון, הפיקוד העליון יהיה מורכב משלושה: הוא עצמו, גלילי ודורי.

בתמונה: בן-גוריון עם הנציב העליון הבריטי, הלורד גורט (1944). בשנים הבאות הוא העדיף את הציונות הלוחמת על הציונות המדינית

חדר הלידה של צה"ל

בחודשים הבאים המשיך בן-גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. הוא נתקל בהתנגדות של "מפלגת ההגנה" והמאבקים האלה נמשכו גם במהלכה של מלחמת העצמאות.

בראייה לאחור נשאלת השאלה: האם הצליח בן-גוריון לברוא-מחדש את ה"הגנה"? התשובה אינה חד-משמעית. המקורבים לו ותומכיו מציינים כי הוא היה הראשון שהכיר בסכנה המוחשית והמיידית מצד צבאות מדינות ערב, ולקראת התנגשות כזו שקד להכין את ה"הגנה" ולהפכה לצבא, בעוד ראשי הארגון צפו מהדורה נוספת של "מאורעות" (מהומות דמים), תוך השארת המבנה הנוכחי והכנסת שינויים נדרשים.

לעומת זאת, אלה שהביעו את התנגדותם לו ולאימוץ הדוקטרינה ה"סדירה" בבנייה-מחדש של ה"הגנה", מציינים שתוצאות מלחמת העצמאות מוכיחות את נכונות הגישה של "מפלגת ההגנה", שהרי רוב המפקדים הבכירים נמנו עמה, ודווקא ה"סדירים" לא תמיד הוכיחו עצמם, במלחמה זו, ובשנותיו הראשונות של צה"ל.

ואולם על נקודה אחת אין ויכוח: בן-גוריון טִלטל את ה"הגנה", הִתווה לה את דרך פעולתה, פתח בפניה אופקים חדשים, והצביע על הדגשים העיקריים לקראת התמודדות אפשרית עם צבאות ערב. שנה אחת בלבד לאחר סיום ה"סמינר", שבו סיכם בן-גוריון לעצמו את מגרעות הארגון ודרכי תיקונו, הוא הקים את צה"ל על בסיס ה"הגנה".

הנה כי כן, ה"סמינר" של אביב 1947 היווה את חדר-הלידה של צה"ל. אין ספק שבן-גוריון ראה בעיני רוחו צבא אחר, "צבאי" יותר, אך החיכוך המתמיד בין שתי האסכולות שהתרוצצו ב"הגנה" העניקו לצבא החדש את אופיו המיוחד ובן-גוריון נתן לכך את אישורו, תוך שהוא חותר כל העת לממש את התוכניות והרעיונות שלו, שאותם הגה ועיצב בימי ה"סמינר".

"הארץ”, ערב יום העצמאות תשס"ז, 23 באפריל 2007.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסיפורי ארץ אהבתי – הספר הרביעי”