החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

צפון ודרום

מאת:
מאנגלית: עידית שורר | הוצאה: | 2016-09 | 500 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אליזבת גאסקל (1810-1865) היא אחת הסופרות האנגליות החשובות של המאה ה-19. צפון ודרום הוא יצירת מופת וספרה הידוע ביותר. הספר פורסם לראשונה ב-1854 בכתב עת אותו ערך צ'רלס דיקנס ויצא לאור לראשונה בשלמותו כספר ב-1855. גאסקל הייתה גם חברתה הטובה של שרלוט ברונטה (ג'יין אייר) וכתבה עליה ביוגרפיה מצליחה בשם "חיי שרלוט ברונטה".

צפון ודרום הוא בראש ובראשונה סיפור אהבה. מרגרט הייל, העוברת עם משפחתה מדרום אנגליה אל הצפון התעשייתי שלה, פוגשת בג'ון תורנטון המסקרן, בעלים של מטוויה מקומית ואדם בעל עקרונות. המתח הרומנטי מטפס ועולה במהלך שדומה ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן.

אך זהו לא סיפור אהבה פשוט – הרקע לו הוא התיעוש של המאה התשע-עשרה והבעיות החברתיות שנבעו ממנו; הנושאים החברתיים המועלים ברומן ויקטוריאני זה, עדיין בוערים גם כיום.

מקט: 4-1265-19
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
אליזבת גאסקל (1810-1865) היא אחת הסופרות האנגליות החשובות של המאה ה-19. צפון ודרום הוא יצירת מופת וספרה הידוע ביותר. הספר […]

פרק 1
"חיש־מהר לחתונה"

"חיזור נאות וחתונה נאה, ועוד!"

"אידית!" אמרה מרגרט בעדינות, "אידית!"

אך כפי שמרגרט כבר ניחשה, אידית נרדמה. היא שכבה מכורבלת על הספה בטרקלין האחורי בבית ברחוב הארלי ונראתה חמודה מאוד במוסלין הלבן ובסרטים הכחולים. אילו הולבשה טיטניה במוסלין לבן ובסרטים כחולים ונרדמה בטרקלין האחורי על ספה מרופדת באריג דמשק בצבע שָני, היא הייתה נראית כמו אידית. מרגרט התרשמה גם הפעם מיופייה של בת דודתה. הן גדלו יחד מילדות, ומאז ומתמיד היללו הכול, חוץ ממרגרט, את אידית על יופייה, ואילו מרגרט לא חשבה עליו כלל עד לימים האחרונים, משום שעמדה לאבד את רעותה. המועד המתקרב הֶעצים לכאורה כל סגולה נעימה וכל לוויית חן שהיו לאידית. קודם לכן הן שוחחו על שמלות כלה ועל טקסי כלולות ועל קפטן לֶנוֹקס ועל מה שסיפר לאידית על חייה העתידיים באי קוֹרפוּ שבו מוצב הרג'ימנט שלו, ועל הקושי להקפיד שפסנתר יישאר שם מכוון כראוי (שאידית ראתה בו כמדומה את אחד הקשיים החמורים ביותר שעלולים להתרגש עליה בחיי הנישואין), ועל השמלות שתזדקק להן בביקוריה בסקוטלנד מיד אחרי טקס הכלולות. אולם קולה הלוחש נעשה מנומנם יותר ויותר, ולאחר כמה דקות של המתנה גילתה מרגרט כי צדקה בהשערתה, וכי למרות ההמולה בחדר הסמוך התכדרה אידית לכדור רך של מוסלין וסרטים ותלתלי משי ושקעה לה בתנומה שלווה שלאחר סעודה.

מרגרט עמדה לספר לבת דודתה על חלק מהתוכניות ומהדמיונות שרקמה לקראת חייה העתידיים במעון־הכומר בכפר שבו התגוררו אביה ואמה, המקום שבילתה בו תמיד בשמחה בחגים, אף כי בעשר השנים האחרונות נחשב בית דודתה שוֹ לביתה. אולם בהיעדר מאזינה, לא נותר לה אלא להרהר בשתיקה בתמורה העומדת להתחולל בחייה, כפי שעשתה עד כה. הרהוריה שימחו אותה, אף על פי שמסכה בהם צער הפרידה לפרק זמן לא מוגדר מדודתה החביבה ומבת דודתה הנחמדה בעוד מחשבותיה נתונות למנעמי התפקיד החשוב שתמלא כבת יחידה במעון־הכומר בהֶלסטוֹן, הגיעו לאוזניה קטעי שיחה מן החדר הסמוך. הדודה שו שוחחה עם חמש או שש נשים שבאו לסעודה ושבעליהן נשארו לפי שעה בחדר האוכל. אלה היו המכרים המקורבים ביותר מבין באי הבית: שכנים שהגברת שו כינתה ידידים, משום שנהגה לסעוד בחברתם לעתים קרובות יותר בהשוואה לאחרים, ומשום שאם היא או אידית רצו מהם משהו, או הם מהן, הם לא היססו לבקר אלה בביתם של אלה גם לפני ארוחת הצהריים. הנשים הללו ובעליהן, מתוקף היותם ידידים, הוזמנו לסעודת הפרידה שנערכה לכבוד נישואיה הקרבים של אידית. אידית עצמה דווקא התנגדה למועד שתוכנן לסעודה הזאת כי הקפטן לנוקס היה צפוי להגיע ברכבת מאוחרת באותו ערב. אך למרות היותה מפונקת, היא הייתה גם אדישה ועצלה מכדי לעמוד על שלה, וויתרה ברגע שגילתה כי אִמה אכן הזמינה את המעדנים המיוחדים לעונה, אלה שאמורים תמיד לשמש מרשם בדוק נגד צער רב מן הראוי לסעודות פרידה. היא הסתפקה בהתרווחות בכיסא ובמשחק באוכל שעל צלחתה ונראתה רצינית ופזורת דעת, ואילו כל הסובבים אותה נהנו מאמרי השפר של מר גריי, האדון הנכבד שישב תמיד בקצה השולחן בסעודות החגיגיות של הגברת שו, ואף ביקשו מאידית לנגן לפניהם בטרקלין. מר גריי היה מרנין במיוחד בסעודת הפרידה הזאת, והגברים נשארו כעת למטה, בחדר האוכל, זמן רב מהרגיל. וטוב שעשו כן — אם לשפוט על פי שברי שיחת הנשים שהגיעו במקרה לאוזניה של מרגרט מן החדר הסמוך.

"אני עצמי סבלתי מזה מספיק. מובן מאליו שהייתי מאושרת ביותר עם הגנרל המנוח, אבל פער גילים הוא בכל זאת חיסרון, והחלטתי לחסוך אותו מאידית. ודאי שצפיתי, ולאו דווקא בעיניים משוחדות של אם, שלילדה היקרה יש סיכוי להינשא בגיל צעיר, הרי אמרתי לא פעם שאני בטוחה שהיא תינשא לפני שימלאו לה תשע־עשרה. הלב אכן ניבא לי שהקפטן לנוקס…" וכאן הנמיך הקול ללחישה, אבל מרגרט יכלה בקלות להשלים את החסר. במקרה של אידית היה המסלול לאהבת אמת סלול להפליא. הגברת שו פילסה את הדרך לנבואות הלב שלה, כפי שהתבטאה, וזירזה במידת מה את הנישואין, אם כי הם לא עמדו בציפיות הגבוהות שתלו בנישואיה רבים ממכריה של אידית, היורשת הצעירה והיפה. אף על פי כן הגברת שו אמרה שבתה היחידה צריכה להינשא מאהבה — ונאנחה בהדגשה שהשתמע ממנה שהאהבה לא הייתה המניע לנישואיה עם הגנרל. הגברת שו נהנתה מהרומנטיקה שבאירוסין הללו הרבה יותר מבתה. מובן מאליו שאידית הייתה מאוהבת בכל נפשה ומאודה, כיאה, אך ודאי וודאי שהייתה מעדיפה בית יפה בבֶּלגרֶביָה על פני הציוריות של החיים בקורפו כפי שתיארם הקפטן לנוקס. בדיוק בקטעים שהאירו את פניה של מרגרט כשהקשיבה, אידית העמידה פנים שהיא מסתמררת ומצטמררת: הן משום שהתענגה על השתדלותו של ארוסה השופע חיבה להפיג את הסתייגותה, והן משום שבאמת ובתמים תיעבה כל חיי ארעי ונוודות. ואולם, אילו הופיע מישהו עם בית נאה ונכסים נאים ותואר נאה הנוסף עליהם, אידית הייתה ממשיכה לדבוק בקפטן לנוקס כל עוד הפיתוי עומד בעינו. לאחר סילוקו, אפשר שהייתה חשה נקיפות פעוטות של צער שאינו מוסתר כראוי על שקפטן לנוקס עצמו אינו מגלם את כל הרצוי. בכך לא הייתה אלא הבת של אמה, שאמנם נישאה מרצונה החופשי לגנרל שו, אשר הרגש החמים ביותר שרחשה כלפיו היה כבוד לאופיו ולנכסיו, ואף על פי כן קוננה ללא הרף, גם אם באיפוק, על מר גורלה שקשר אותה לאדם שלא יכלה לאהוב.

"לא חסכתי בהוצאות לנדוניה שלה," היו המילים הבאות שמרגרט שמעה.

"היא קיבלה את כל הצעיפים והרדידים ההודיים שהגנרל נתן לי, ושלא אלבש שוב."

"היא בת מזל," השיב קול אחר, ומרגרט זיהתה את קולה של הגברת גיבסון, שהיה לה עניין כפול ומכופל בשיחה מאחר שאחת מבנותיה נישאה מספר שבועות קודם לכן.

"הלן השתוקקה לרדיד הודי, אבל למען האמת, כשהתברר לי איזה מחיר מופרז מבקשים תמורתו, נאלצתי לסרב לה. היא תקנא מאוד כשתשמע שאידית מקבלת צעיפים הודיים. מאיזה סוג הם? דלהי? אלה עם האִמרות הקטנות והמקסימות?"

מרגרט שמעה שוב את קולה של דודתה, אבל הפעם הוא נשמע כאילו היא קמה מתנוחת ההסבה שלה והפנתה את מבטה אל הטרקלין האחורי, האפלולי יותר. "אידית! אידית!" קראה, ואז שבה וקרסה כאילו הותשה מן המאמץ. מרגרט ניגשה אליה.

"אידית ישנה, דודה שו. אולי אני יכולה לעזור לך?"

למשמע ההודעה המצערת הזאת על אידית, כל הגברות אמרו "ילדונת מסכנה!" והכלבלבונת של הגברת שו, שרבצה בחיקה, פרצה בנביחות כאילו התרגשה מפרץ הרחמים.

"ששש, טַייני! שובבונת, את תעירי את האדונית שלך. רק רציתי לשאול את אידית אם היא מוכנה לומר לניוטון להביא את הצעיפים. אולי את מוכנה לגשת אליה, מרגרט יקירתי?"

מרגרט עלתה לקומה העליונה של הבית, לחדר ששימש בעבר חדר ילדים ושבו הייתה ניוטון עסוקה בסידור התחָרוֹת הנחוצות לטקס הכלולות. כשהלכה ניוטון (לא בלי לרטון) להביא את הצעיפים שכבר הוצגו ארבע או חמש פעמים באותו היום, הקיפה מרגרט במבטה את חדר הילדים, החדר הראשון שהכירה בבית הזה תשע שנים לפני כן, כשהובאה מהיער, לגמרי לא מאולפת, כדי לחלוק עם בת דודתה אידית את ביתה, את משחקיה ואת שיעוריה. היא זכרה את האפלולית הקודרת של חדר הילדים בלונדון, שבו הטילה את מרותה אומנת נוקשה שהחמירה בגינוני טקס ושהתייחסה בהקפדה יתרה לניקיון הידיים ולסינרים מוכתמים. היא נזכרה בארוחה הראשונה שאכלה למעלה, בנפרד מאביה ומדודתה שסעדו במקום כלשהו למטה, בתחתיתן של מדרגות שירדו לעומק אין־סופי, כי אם היא איננה נמצאת גבוה בשמים (חשבה הילדה), הם ודאי נמצאים עמוק בבטן האדמה. בבית — לפני שבאה להתגורר ברחוב הארלי — החדר ששימש מלתחה לאמה שימש גם חדר ילדים, וכיוון שבמעון־הכומר בכפר השכימו קום, אכלה מרגרט את ארוחותיה תמיד עם אביה ואמה. היטב־היטב זכרה הנערה התמירה והמרשימה בת השמונה־עשרה את הדמעות שהזילה בעצב לוהט ונסער כל כך בגיל תשע שטמנה את פניה במצעי המיטה באותו לילה ראשון. כן זכרה שהאומנת הורתה לה לא לבכות פן תפריע לעלמה אידית, ושהיא המשיכה לבכות בכי מר לא פחות, אך בשקט, עד הרגע שבו דודתה היפה, ההדורה, שזה עתה ראתה מרגרט לראשונה, עלתה חרש עם מר הייל כדי להראות לו כיצד בתו הקטנה ישנה. או־אז היסתה מרגרט הקטנה את יפחותיה והשתדלה לשכב בשקט ולהעמיד פני ישנה שמא תכביד על אביה בצער שלא העזה להביע בנוכחות דודתה, ולמעשה חשבה שאסור לה להרגיש כלל אחרי אותה תקופה ארוכה של תקווה ותכנון ותחבולות שעברה עליהם בבית, עד שהצליחו להתאים את מלתחתה לנסיבות חייה הנכבדות, ועד שאבא שלה התפנה לעזוב את קהילתו ולצאת ללונדון ולו לכמה ימים.

ברבות הימים למדה לאהוב את חדר הילדים הישן, ואף כי נותר מרוקן מרהיטיו, היא הביטה סביבה בצער חשאי על הידיעה שבעוד שלושה ימים תיטוש אותו לעד.

"באמת, ניוטון!" אמרה. "אני חושבת שכולנו נצטער להיפרד מהחדר הישן והאהוב הזה."

"האמת, העלמה, שאני, למשל, לא אצטער. העיניים שלי כבר לא טובות כמו שהיו, והאור פה חלש מאוד, אז אני לא רואה איך לתקן את התחרה חוץ מעל יד החלון, ושָמה תמיד רוח פרצים נוראית כל כך שאפשר למות ממנה מקור."

"אני מניחה שתזכי לאור טוב וגם להרבה חמימות בנַפולי. נסי לדחות עד אז כמה שיותר תיקונים. תודה, ניוטון, אני אקח אותם למטה, את עסוקה."

מרגרט ירדה אפוא בידיים עמוסות ברדידים, ובדרך שאפה את ריחות המזרח הפיקנטיים שהדיפו. דודתה ביקשה ממנה לעמוד כְּעֵין בובת תצוגה כדי להציג אותם עליה כי אידית עדיין ישנה. איש לא נתן את דעתו על כך, אך דמותה התמירה והנאה של מרגרט בשמלת המשי השחורה, שלבשה בשל אֵבֶל על קרוב רחוק של אביה, הבליטה את הקפלים הארוכים והיפים של הרדידים המרהיבים שהיו כמעט חונקים את אידית. מרגרט עמדה בשתיקה, כמעט דוממת בדיוק מתחת לנברשת, בשעה שדודתה סידרה עליה את האריגים. מדי פעם, כשהסתובבה לאחור, ראתה בחטף את בבואתה במראה שמעל לאח וחייכה אל חזותה שנשקפה ממנה — תוויה המוכרים בלבוש נסיכות. היא נגעה בעדינות ברדידים שהשתלשלו סביבה ונהנתה ממגעם הרך ומססגוניותם, ונעם לה להיות לבושה בהידור רב כל כך — היא נהנתה כמו ילדה, בחיוך שקט ומרוצה על שפתיה. בדיוק אז נפתחה הדלת והוכרז בואו של מר הנרי לנוקס. אחדות מן הגברות נרתעו כאילו בושו בעניין הנשי שלהן בלבוש. הגברת שו הושיטה את ידה לבא, ומרגרט עמדה בלי נוע כי חשבה שהיא עדיין נדרשת לשמש מעין קולב לרדידים, אבל הביטה במר לנוקס בפנים עליזים ומשועשעים, כאילו בטחה בו שיבין ללבה ולתחושתה שהופתעה במצב מגוחך.

דודתה הייתה שקועה כל־כולה בהצגת שאלות משאלות שונות למר לנוקס — שנבצר ממנו לבוא לסעודה — על אחיו החתן, על אחותו השושבינה (שתבוא עם הקפטן מסקוטלנד לכבוד המאורע) ועל בני משפחת לנוקס אחרים. מרגרט נוכחה לדעת שאינה נדרשת יותר כקולב לרדידים והתמסרה לאירוחם ולבידורם של האורחים האחרים, שפרחו לרגע מזיכרונה של דודתה. אידית באה כמעט מיד מהטרקלין האחורי, עפעפה ומצמצה מחמת האור הבהיר יותר וניערה לאחור את תלתליה שנפרעו קלות. היא נראתה כמו היפהפייה הנרדמת שהקיצה מחלומותיה בבהלה. אפילו בשנתה חשה שראוי לה להקיץ למען בן משפחת לנוקס, והיו לה המוני שאלות על ג'נט היקרה, הגיסה לעתיד שטרם פגשה. היא הכבירה הצהרות על חיבה רבה כל כך כלפיה, עד כי אילולא הייתה מרגרט גאה מאוד, הייתה עלולה להתקנא ביריבה שזה עתה צצה. כשמרגרט נסוגה עוד יותר אל הרקע עם שובה של דודתה לשיחה, ראתה את הנרי לנוקס מפנה את מבטו אל המושב הפנוי לידה וידעה היטב שברגע שאידית תרפה ממנו בשאלותיה, הוא יתפוס את הכיסא הזה. מדיווחיה המבולבלים של דודתה על מחויבויותיו לא הצליחה לוודא שיבוא הערב, ולפיכך כמעט הופתעה לראות אותו. כעת הייתה בטוחה שהערב יהיה נעים. הם רחשו חיבה וחוסר חיבה לאותם דברים, פחות או יותר. פניה של מרגרט הוארו בקורת־רוח כנה וגלויה. כעבור זמן־מה ניגש אליה, והיא קיבלה את פניו בחיוך שלא היה בו שמץ ביישנות או מבוכה.

"אני מניח שכולכן שקועות עמוק בעסקים — כלומר, בעסקי גבָרות. הם שונים מאוד מהעסקים שלי, שהם עסקי משפט אמיתיים. משחק ברדידים הוא עניין שונה לגמרי מהכנת הסכמי פשרה."

"כן, ידעתי שתהיה משועשע מאוד למצוא את כולנו עסוקות כל כך בהתפעלות מבגדי חמודות. אבל רדידים הודיים הם כלילי השלמות."

"אין לי ספק. גם מחיריהם כלילי השלמות. לא חסר להם דבר." האדונים נכנסו בזה אחר זה, והפטפוט וההמולה הנמיכו טון.

"זאת הסעודה־למוזמנים האחרונה שלכם, נכון? לא יהיו עוד לפני יום חמישי?"

"לא. אני חושבת שמהערב תהיה לנו מנוחה, דבר שבהחלט לא היה לי כבר שבועות רבים, לפחות מנוחה כזאת שאין בה עוד מלאכה לידיים, כשכל הסידורים הושלמו לקראת המאורע שמעסיק מטבע הדברים את הלב ואת הראש. אני שמחה שיהיה לי זמן לחשוב, ואני בטוחה שגם אידית תשמח."

"אני לא לגמרי בטוח באשר אליה, אבל אני מניח שאת תשמחי. בכל פעם שראיתי אותך בזמן האחרון, נסחפת בציקלון שחולל מישהו אחר."

"כן," אמרה מרגרט בעצבות בלתי מבוטלת, שכן נזכרה במהומה האין־סופית המיותרת שנמשכת כבר יותר מחודש. "אני שואלת את עצמי אם מה שאתה מכנה ציקלון מוכרח תמיד להקדים את הנישואין, ואם אפשר שבמקרים מסוימים תהיה לפניהם תקופה שקטה ורגועה."

"אם הסנדקית של סינדרלה מזמינה את הנדוניה ואת הסעודה של בוקר הכלולות וכותבת את מכתבי ההזמנה, למשל," צחק מר לנוקס.

"אבל כל הטרדות האלה באמת נחוצות?" שאלה מרגרט והישירה אליו מבט כדי לקבל תשובה. כעת העיקה עליה תחושת לֵאות שלא תתואר מכל הטרחה למען ההצגה היפה, שהעסיקה את אידית בששת השבועות האחרונים כפוסקת עליונה, והיא רצתה באמת ובתמים שמישהו יעלה איתה רעיונות שקטים ונעימים שקשורים לנישואין.

"ודאי שכן," השיב בנעימה שהשתנתה והרצינה. "יש מנהגים וטקסים מחייבים שלא נועדו בהכרח לספק את עצמנו, אלא כדי לחסום את הפה של העולם, כי בלי מחסום כזה יהיה מעט מאוד סיפוק בחיים. אבל איך את היית מארגנת חגיגת כלולות?"

"לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, אבל הייתי רוצה שיהיה יום קיץ יפה במיוחד, והייתי רוצה ללכת לכנסייה בצל עצים, ולא הייתי רוצה שיהיו לי שושבינות רבות כל כך ולא סעודה בבוקר הכלולות. אני מניחה שאני חורצת משפט בדיוק נגד אותם דברים שהכי הטרידו אותי לאחרונה."

"לא, אני לא חושב. רעיון הפשטות המרשימה מתיישב יפה עם האופי שלך."

הדברים הללו לא היו לרוחה של מרגרט, והיא נרתעה מהם פי כמה כשנזכרה במקרים קודמים שבהם ניסה לכוון אותה לשיחה על אופייה ועל הליכותיה (שבה מילא את תפקיד המחמיא). היא שיסעה אפוא את דבריו באמירה:

"רק טבעי שאחשוב על הכנסייה בהֶלסטוֹן ועל הליכה ברגל אליה במקום על נסיעה לכנסייה לונדונית ברחוב מרוצף."

"ספרי לי על הלסטון. אף פעם לא תיארת לי את המקום. הייתי רוצה לקבל איזשהו מושג על המקום שבו תגורי כשרחוב הארלי תשעים ושש ייראה מוזנח ומלוכלך ומשעמם וסגור. קודם כול, הלסטון זאת עיירה או עיר?”

"זה רק כפר קטן, אני חושבת שאי אפשר אפילו לכנות אותו עיירה. יש בו כר עשב ושם נמצאת הכנסייה ולידה כמה בתים — בתים צנועים — וּורדים צומחים ומכסים אותם."

"ופורחים כל השנה, בעיקר בחג המולד — כדי להשלים את התמונה שלך," הוא אמר.

"לא," השיבה מרגרט ברוגז־מה, "אני לא מציירת תמונה. אני מנסה לתאר את הלסטון כפי שהיא באמת. לא היית צריך להגיד את זה."

"אני מכה על חטא," אמר. "אבל זה באמת נשמע כמו כפר באגדה ולא בחיים האמיתיים."

"וכזה הוא," השיבה מרגרט בהתלהבות. "כל המקומות האחרים שראיתי באנגליה נראים לי קשים ופרוזאיים בהשוואה לאזור המוריק של ניו פוֹרֶסט. הלסטון נראית כמו כפר בשיר… באחד השירים של טניסון. אבל לא אמשיך לנסות לתאר אותו. אתה רק תצחק ממני אם אספר לך מה אני חושבת עליו… מה שהוא באמת."

"אני לא אצחק, אני מבטיח. אבל אני רואה שאת נחושה בדעתך. יפה, אם ככה, ספרי לי משהו שאני רוצה לדעת עוד יותר, על מעון־הכומר."

"אבל אני לא יכולה לתאר את הבית שלי. הוא בית בשבילי, ואני לא יכולה להעביר את הקסם שבו למילים."

"אני נכנע. את מחמירה איתי מאוד הערב, מרגרט."

"במה?" אמרה והישירה אליו את עיניה הגדולות והרכות. "לא הבחנתי בזה."

"רק מפני שהערתי הערה לא מוצלחת, את לא מוכנה לתאר לי את הלסטון וגם לא מוכנה להגיד שום דבר על הבית שלך, אף על פי שאני אומר לך כמה אני רוצה לשמוע על שניהם, בעיקר על השני."

"אבל אני באמת לא יכולה לספר לך על הבית שלי. אני לא חושבת שזה נושא לשיחה עם מי שלא מכיר אותו."

"טוב, אם ככה…" הוא שתק לרגע, "ספרי לי מה את עושה שם. כאן את קוראת או לומדת או עוסקת בדברים אחרים להרחבת הדעת עד הצהריים, יוצאת לטיול רגלי לפני ארוחת הצהריים, נוסעת לטייל במרכבה עם דודתך אחריה וקובעת לך משהו לערב. זהו, עכשיו השלימי לי את תיאור היום שלך בהלסטון. את תרכבי, תיסעי או תלכי ברגל?"

"אלך ברגל, בהחלט. אין לנו סוס, אפילו לא בשביל אבא. הוא הולך ברגל עד קצות הקהילה שלו. השבילים יפים כל כך עד שחבל לנסוע בהם, כמעט חבל לרכוב."

"את תעבדי הרבה בגינה? נדמה לי שזאת תעסוקה הולמת לגברות צעירות בכפר."

"אני לא יודעת. לא נראה לי שעבודה קשה כזאת תמצא חן בעיניי."

"מסיבות קשתים… פיקניקים… תחרויות עם נשף ריקודים… ציד עם נשף ריקודים?"

"לא, לא!" היא צחקה. "הכהונה של אבא מספקת פרנסה בצמצום, וגם אילו היינו קרובים למסיבות כאלה, אני בספק אם הייתי הולכת אליהן."

"אני מבין, את לא מוכנה לספר לי כלום. את מוכנה לספר לי רק שלא תעשי כך וכך. לפני שהחופשה תסתיים, אני חושב שאבוא לבקר אותך ולראות במה את באמת מעסיקה את עצמך."

"אני מקווה שתבוא. ואז תראה בעצמך כמה יפה בהלסטון. עכשיו אני מוכרחה ללכת. אידית כבר יושבת ליד הפסנתר, ואני יודעת לקרוא תווים בדיוק במידה מספקת כדי להפוך לה את הדפים, וחוץ מזה, הדודה שו לא תהיה מרוצה מכך שאנחנו מדברים."

אידית ניגנה נפלא. באמצע היצירה נפתחה הדלת מעט, ואידית ראתה את הקפטן לנוקס מתלבט אם להיכנס. היא זרקה ארצה את התווים ויצאה בריצה מהחדר והשאירה למרגרט, שעמדה נבוכה ומסמיקה, את המשימה להסביר לאורחים המשתוממים מהו החיזיון שנגלה לאידית וגרם לבריחתה הפתאומית. קפטן לנוקס הגיע מוקדם מן הצפוי, או שמא כבר באמת מאוחר כל כך? הם הביטו אפוא בשעוניהם, נדהמו כמתבקש שכבר מאוחר כל כך, ונפרדו לשלום.

בינתיים שבה אידית הקורנת מעונג והובילה פנימה, בביישנות מהולה בגאווה, את הקפטן הגבוה והנאה שלה. אחיו החליף אתו לחיצות ידיים, והגברת שו בירכה אותו בדרכה הלבבית והעדינה, שלוותה תמיד בנימה של קובלנה, תולדת ההרגל הממושך לראות את עצמה קורבן של נישואין שלא התברכו בנועם ההדדיות. עכשיו, לאחר הסתלקותו של הגנרל, כשהיה לה כל הטוב של החיים ומעט ככל האפשר מחסרונותיהם, הטריד אותה מאוד הצורך למצוא לעצמה לפחות דאגה כלשהי, אם לא סבל של ממש. לאחרונה גמרה בדעתה שבריאותה תהיה המקור לחששות. בכל פעם שחשבה עליה תקף אותה שיעול עצבני קל, ורופא שָׂש לרצות ציווה עליה בדיוק את מה שחפצה — חורף באיטליה. לגברת שו היו מאוויים עזים, כמו למרבית הבריות, אך היא לא אהבה להודות בגלוי שהמניע למעשיה הוא רצונה וסיפוק תענוגותיה. היא העדיפה שפקודתו או חפצו של אדם כלשהו יאלצו אותה להשביע את רצונה. היא שכנעה את עצמה באמת ובתמים שהיא נכנעת לכורח חיצוני נוקשה, וכך יכלה להיאנח ולהתלונן בעדינות כהרגלה, אם כי לאמיתו של דבר עשתה תמיד בדיוק את מה שרצתה.

ברוח זו החלה לשוחח עם הקפטן לנוקס על הטיול שלה, והוא חש חובה לעצמו להסכים לכל דבריה של חותנתו לעתיד. בו בזמן ביקשו עיניו את אידית, שהייתה עסוקה בעריכה מחדש של שולחן התה והורתה להביא כל מיני מטעמים, אף כי הוא חזר ואמר שאכל רק לפני פחות משעתיים.

הסצנה המשפחתית שעשעה את מר הנרי לנוקס, שעמד שעון אל כרכוב האח. הוא היה מקורב לאחיו הנאה. אמנם הוא היה הבן חסר־החן בקרב משפחה יפה במיוחד, אך פניו היו נבונים, חריפים ומלאי הבעה, ומרגרט תהתה מפעם לפעם אילו מחשבות חולפות במוחו בשעה שהוא שותק. כעת ניכר בבירור שהוא מתבונן בעניין מהול בשמץ של עוקצנות בכל מה שאידית והיא עושות. שיחתה של הגברת שו עם אחיו היא שעוררה את העוקצנות, בלי קשר לעניין שעורר בו המתרחש לעיניו. הוא היה סבור שטרחתן של צמד בנות הדודות בסידורים של מה בכך סביב השולחן היא מראה מלבב. אידית בחרה לעשות את הרוב בעצמה. היא נהנתה להדגים לאהובה כמה יפה היא יכולה להתנהג כרעיית חיָיל. היא גילתה שהמים בקנקן התקררו והורתה שיביאו את קומקום התה הגדול מהמטבח. ברגע שניגשה לקבל את הקומקום ליד הדלת וניסתה לשאת אותו פנימה, התברר שהוא כבד לה מדי, והיא נכנסה בפנים חמוצים. שמלת המוסלין הוכתמה בכתם שחור. בידה הקטנה, הלבנה והעגלגלה נטבעו סימני הידית, והיא הלכה להראותה לקפטן לנוקס כאילו הייתה ילדה קטנה שנחבלה. מובן שהתרופה הייתה זהה בשני המקרים. עששית־הספירט ששימשה גם לחימום ושמרגרט התקינה במהירות הייתה מכשיר מתוחכם ויעיל, אם כי לא התאימה למחנה־הצוענים שאידית, באחד ממצבי הרוח שלה, בחרה לראות בו משהו דומה מאוד לחיי הקסרקטין. מן הערב הזה ואילך שרתה בכול אנדרלמוסיה עד אחרי החתונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צפון ודרום”