החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לאכול, להתפלל, לאהוב

מאת:
מאנגלית: יעל סלע-שפירו | הוצאה: | 2016-02 | 416 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

מסע חיפוש הרפתקני של אישה ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה
עד יום הולדתה השלושים כבר השיגה אליזבת גילברט כל מה שאישה יכולה לבקש — בעל אוהב, בית בפרוורים, קריירה פורחת. אבל במקום להרגיש מאושרת ומסופקת היא אכולת בהלה, צער ובלבול. אחרי גירושים, דיכאון הרסני ורומן כושל, כל מה שהיא היתה אמורה להיות — פשוט התפוגג.
ואז אליזבת נוקטת צעד קיצוני. היא נפטרת מכל חפציה, מתפטרת מהעבודה ויוצאת לעולם להרפתקה של שנה כדי לגלות את עצמה. באיטליה היא אוכלת פסטה נהדרת, בהודו היא מוצאת שלווה פנימית, באינדונזיה היא מגיעה לאיזון ולאהבה — כל הדרך כולה אל עצמה.
לאכול, להתפלל, לאהוב הוא סיפור מסע רגיש, מצחיק ונוגע ללב על גילוי עצמי של אישה שלוקחת אחריות על חייה ועל אושרה, אישה שקמה בוקר אחד עם תשוקה בוערת עיקשת לשנות את חייה.
אליזבת גילברט היא עיתונאית וסופרת אמריקנית. ספרה לאכול, להתפלל, לאהוב ראה אור לראשונה ב־2006, הפך לרב־מכר עולמי מיד עם צאתו לאור, ועד כה נמכרו ממנו יותר מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם. ב־2008 בחר ה"טיים" בגילברט כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. ב־2010 הספר עובד לסרט מצליח בכיכובה של ג'וליה רוברטס.
"תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חִיוּת." ניו יורק טיימס
"מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים… התבוננות נוקבת באהבה על שלל צורותיה. הקורא לא יכול שלא להפליג עם גילברט במסע משל עצמו." לוס אנג'לס טיימס

מקט: 15100647
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הלוואי שג'ובאני ינשק אותי.

אבל לצערי זה רעיון גרוע, מהרבה סיבות. קודם כול, ג'ובאני צעיר ממני בעשר שנים, וכמו רוב הבחורים האיטלקים בני העשרים ומשהו, הוא עדיין גר אצל אמא. ולא צריך יותר מזה כדי לפסול קשר רומנטי בינינו, כי אני אמריקאית באמצע שנות השלושים לחיי, אשת מקצוע, שזה עתה יצאה בשן ועין מנישואים כושלים ומגירושים הרסניים שנמתחו כמו מסטיק, וממערכת יחסים סוערת שהתחילה מיד לאחריהם והסתיימה בשיברון לב מייסר. בעקבות שרשרת האסונות הזאת הפכתי לאישה עצובה ושברירית שמרגישה בת שבעת אלפים. סירבתי עקרונית להמיט את העצמי הישן, העלוב והמוכה שלי על ג'ובאני המרהיב והתם. ואם זה לא מספיק, גם הגעתי סוף־סוף לגיל שבו נשים מתחילות לשאול את עצמן אם השיטה הכי טובה להתגבר על בחור צעיר, יפה תואר ויפה עיניים היא להזמין למיטתן בחור דומה. זו הסיבה שהייתי לבד כבר כמה חודשים. וזו בעצם הסיבה שהחלטתי להתנזר ממין למשך שנה שלמה.

המתבוננים המתוחכמים בוודאי יעירו: "אז למה נסעת דווקא לאיטליה?"

ועל כך אין לי אלא לענות — במיוחד כשאני מסתכלת על ג'ובאני הנאה היושב מולי — "שאלה מצוינת."

ג'ובאני הוא בן זוגי לחילופֵי־לשונות. נכון שזה נשמע כמו רמיזה מינית מובהקת, אבל לצערי זה רק נשמע ככה. משמעות המונח היא שאנחנו נפגשים כאן ברומא כמה ערבים בשבוע כדי לשפר את כישורי הלשון של שנינו. בהתחלה אנחנו מדברים איטלקית, ואז הוא סבלני כלפי; אחר כך אנחנו מדברים אנגלית, ואז אני סבלנית כלפיו. את ג'ובאני גיליתי שבועות ספורים אחרי שהגעתי לרומא, בזכות הקפה־אינטרנט הגדול בפיאצה בַּרבָּריני, מול המזרקה שבה בּתוּל־ים נושף לתוך קונכייה. הוא (ג'ובאני, לא הבתול־ים) תלה על לוח המודעות פתק לפיו דובר איטלקית ילידי מעוניין להכיר דובר אנגלית ילידי לשיפור השפה. בדיוק ליד הפתק שלו היה תלוי פתק אחר ובו בקשה זהה לחלוטין, החל בניסוח וכלה בגופן. ההבדל היחיד היה המידע ליצירת קשר. בפתק אחד היתה רשומה כתובת אימייל של אדם בשם ג'ובאני; באחר הופיעה כתובת של אדם בשם דאריו, אבל אפילו מספר הטלפון בבית היה זהה.

על סמך האינטואיציה החדה כתער שלי, שלחתי לשניהם אימיילים באותו רגע ושאלתי באיטלקית, "אולי אתם אחים במקרה?"

וג'ובאני השיב לי בהודעה מסקרנת מאוד: "לא סתם אחים, תאומים!"

ואמנם, לא סתם אחים, אלא תאומים זהים גבוהים, נאים ושחומים בני עשרים וארבע, כך התברר לי, שהתברכו בעיניים איטלקיות חומות ענקיות שפשוט עושות לי את זה. אחרי שפגשתי אותם פנים אל פנים, התחלתי לשאול את עצמי אם כדאי אולי להגמיש קצת את כלל ההתנזרות שקבעתי לעצמי לאותה שנה. לדוגמה, אולי אתנזר מכל הגברים חוץ מצמד התאומים האיטלקים הנאים בני העשרים וארבע, שאותם אחזיק כמאהבים. זה קצת הזכיר לי חברה שלי שלא אכלה שום בשר חוץ מבייקון, אבל בכל זאת… כבר התחלתי לחבר את המכתב שאשלח ל"פנטהאוז":

בצללי הנר המרצדים של בית קפה רומאי לא היה אפשר לדעת של מי הידיים המלטפ —

אבל, לא.

לא ולא.

קטעתי את הפנטזיה באמצע המילה. זה לא היה הזמן המתאים לחפש לעצמי רומנטיקה, וברור (כשמש) שזה רק יסבך עוד את החיים שלי, שממילא היו מסובכים. בעיני, התקופה הזאת נועדה לחפש סוג של מרפא ומרגוע שאפשר למצוא רק בהתבודדות.

בכל אופן, עד עכשיו, כלומר עד אמצע נובמבר, ג'ובאני הביישן השקדן ואני נעשינו חברים בלב ובנפש. אשר לדאריו — האח התוסס והפוחז מהשניים — הכרתי אותו לידידתי השוודית המתוקה סופי, ואיך הם מבלים את הערבים שלהם ברומא, זה כבר סיפור אחר לגמרי של חילופי לשונות. אבל ג'ובאני ואני, אנחנו רק מדברים. טוב, בעצם אנחנו אוכלים ומדברים. כבר בילינו כמה שבועות בנעימים, בארוחות ובשיחות, חלקנו פיצות ותיקוני דקדוק עדינים, והלילה הזה אינו יוצא מהכלל. ערב מקסים עתיר ניבים חדשים ומוצרלה טרייה.

כבר חצות ושורר ערפל, וג'ובאני מלווה אותי לדירה שלי דרך הסמטאות הצדדיות של רומא, שמקיפות בנחת את הבניינים העתיקים, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהם, כפי שיובלי נהרות מתפתלים סביב חורשות ברושים צפופות. הגענו לדלת הדירה. אנחנו עומדים זה מול זה. הוא מחבק אותי בחום. זה שיפור ניכר; בשבועות הראשונים הוא היה מוכן ללחוץ את ידי ותו לא. אם אשאר באיטליה עוד שלוש שנים, אולי בסוף יהיה לו אומץ לנשק אותי. מצד שני, יכול להיות שהוא ינשק אותי עוד עכשיו, הלילה, ממש פה ליד הדלת… עוד יש סיכוי… זאת אומרת, אנחנו מחובקים צמוד־צמוד באור הירח הזה… וזאת תהיה טעות איומה כמובן… אבל עדיין קיימת האפשרות הנפלאה שהוא באמת יעשה את זה ממש ברגע זה… שהוא יתכופף… ואז… ואז…

שום דבר.

הוא מתנתק מהחיבוק.

"לילה טוב, ליז יקירתי," הוא אומר.

"Buona notte, caro mio — לילה טוב, יקירי," אני עונה.

אני עולה במדרגות לדירתי שבקומה הרביעית, לבד לגמרי. אני נכנסת לדירת החדר הזעירה שלי, לבד לגמרי. אני סוגרת את הדלת. עוד הירדמות בדד ברומא. עוד לילה ארוך לפני, ובמיטה לא מחכים לי אף אחד ושום דבר, רק ערמה של ניבונים ומילונים איטלקיים.

אני לבד, אני לגמרי לבד, אני לחלוטין לבד.

ברגע שאני תופסת את המציאות הזאת, אני מפילה את התיק, צונחת על ברכי ומצמידה את המצח שלי לרצפה. בתנוחה הזאת אני שולחת ליקום תפילת הודיה שוקקת.

בהתחלה באנגלית.

אחר כך באיטלקית.

ובסוף — מה שבטוח, בטוח — גם בסנסקריט.

2

ואם אני כבר כורעת על הרצפה בתפילה, הרשו לי להישאר בתנוחה הזאת ולחזור שלוש שנים לאחור, לרגע שבו התחיל כל הסיפור הזה — לרגע שתפס אותי באותה תנוחה בדיוק: על הברכיים, על הרצפה, מתפללת.

אבל לא היה שום דמיון בין הסצנה־בת־השלוש הזאת לבין מצבי עכשיו. אז לא הייתי ברומא אלא בפרוורי ניו יורק, בחדר האמבטיה בקומה העליונה של בית גדול שקניתי עם בעלי זמן קצר לפני כן. השעה היתה שלוש לפנות בוקר בלילה קר בחודש נובמבר. בעלי ישן במיטה שלנו. אני התחבאתי בחדר האמבטיה, כמו בארבעים ושבעה הלילות האחרונים בערך, וכמו בכולם התייפחתי. התייפחתי כל כך, עד שאגם גדול של דמעות ונזלת התחיל להתפשט על רצפת חדר האמבטיה, אגם שכולו התגלמות הבושה והפחד והבלבול והצער.

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

התאמצתי בכל הכוח לא לדעת את זה, אבל האמת התעקשה לכפות את עצמה עלי.

אני לא רוצה יותר להיות נשואה. אני לא רוצה לגור בבית הגדול הזה. אני לא רוצה ילדים.

אבל הייתי אמורה לרצות ילדים. הייתי אז בת שלושים ואחת. בעלי ואני, שיצאנו זה שמונה שנים והיינו נשואים זה שש שנים — הקמנו את חיינו סביב הציפייה המשותפת שכאשר נגיע בשעה טובה לגיל שלושים אחדל סוף־סוף ממסעותי כדי להתיישב וללדת ילדים ולהתגורר באושר בבית גדול ושוקק, מלא ילדים ושמיכות טלאים מלאכת יד, עם גינה מאחור ונזיד משפחתי שמבעבע על הכיריים. (זה היה תיאור די מדויק של אמא שלי, מה שמוכיח כמה התקשיתי פעם להבחין ביני לבין האישה החזקה שגידלה אותי.) נחרדתי לגלות שאני לא רוצה אף לא אחד מהדברים האלה. במקום זאת, הגעתי לשלהי שנות העשרים שלי בהרגשה שגיל שלושים נתלה מעלי כמו גזר דין מוות, וגיליתי שאני לא רוצה ילדים. חיכיתי עוד ועוד שארצה ילדים, אבל זה לא קרה. ואני יודעת איך אני מרגישה כשאני רוצה משהו, תאמינו לי. אני מכירה מצוין את ההשתוקקות הזאת. אבל לא השתוקקתי כלל. ואם זה לא מספיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שאחותי אמרה לי פעם, תוך כדי הנקת בנה הבכור: "ללדת ילדים זה כמו לעשות כתובת קעקע על הפרצוף. את חייבת להיות בטוחה מראש שזה מה שאת רוצה."

אז איך אני יכולה לוותר עכשיו? הכול מוכן. זה היה אמור לקרות באותה שנה. למעשה, כבר לפני כמה חודשים התחלנו לנסות להיכנס להיריון, אבל שום דבר לא קרה (בעצם קרה רק דבר אחד — כתחליף סרקסטי להיריון חטפתי בחילות בוקר פסיכוסומטיות והקאתי את ארוחת הבוקר כל יום). וכל חודש, כשקיבלתי את הווסת, מצאתי את עצמי לוחשת בחשאי בחדר האמבטיה: תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל, תודה שקיבלתי עוד חודש לחיות…

כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי. החלטתי שבטח כל הנשים מרגישות ככה כשהן מנסות להיכנס להיריון. (השתמשתי במונח "רגשות מעורבים", והתחמקתי מהמונח המדויק יותר, "פחד מוות".) ניסיתי לשכנע את עצמי שההרגשה שלי לא יוצאת דופן, למרות כל הראיות הסותרות — כמו למשל מכרה שנתקלתי בה שבוע קודם לכן. בדיוק בישרו לה שהיא בהיריון, בפעם הראשונה, אחרי שנתיים והון עתק שהוקדשו לטיפולי פוריות. היא היתה ברקיע השביעי. היא אמרה לי שמיום שהיא זוכרת את עצמה, היא רוצה להיות אמא. היא הודתה שכבר שנים היא קונה בגדי תינוקות ומחביאה אותם מתחת למיטה כדי שבעלה לא יראה אותם. הפנים שלה קרנו מרוב אושר, ואני הזדהיתי עם התחושה. גם אני קרנתי ככה באביב הקודם, ביום שאמרו לי שהמגזין שאני עובדת בו מתכוון לשלוח אותי לניו זילנד, לכתוב מאמר על החיפוש אחר דיונון ענק. וחשבתי לעצמי, "ביום שאחשוב על היריון וארגיש ברקיע השביעי, כמו שהרגשתי כשנסעתי לניו זילנד לחפש דיונון ענק — רק אז אוכל ללדת ילדים."

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

בשעות היום סירבתי לחשוב את המחשבה הזאת, אבל בלילה היא היתה מכרסמת בי בכל פה. איזה אסון. איך יכולתי להיות נבזית, להמשיך להשקיע בחיי הנישואים האלה ולעזוב אותם פתאום? הרי רק לפני שנה קנינו את הבית הזה. נכון שרציתי את הבית הנחמד הזה? נכון שאני אוהבת אותו? אז למה עכשיו אני משוטטת במסדרונותיו מדי לילה ומייללת כמו מדיאה? נכון שאני גאה בכל מה שצברנו — הבית היוקרתי בעמק ההדסון, הדירה במנהטן, שמונת קווי הטלפון, החברים והפיקניקים והמסיבות, סופי־השבוע שבהם שוטטנו בחנויות כולבו עצומות, וקנינו בכרטיסי האשראי המון מכשירי חשמל? הייתי משתתפת פעילה ביצירת החיים האלה — אז למה אני מרגישה כאילו אין בהם שום דבר שדומה לי? הרגשתי שאני כורעת תחת נטל החובות, עייפתי מלהיות המפרנסת העיקרית ועקרת הבית ורכזת התרבות וזאת שמטיילת עם הכלב והרעיה והאֵם־לעתיד וגם — ברגעים חטופים שגנבתי לעצמי — סופרת…

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

בעלי ישן בחדר הסמוך, במיטה שלנו. אהבתי אותו ותיעבתי אותו במידה שווה. לא יכולתי להעיר אותו כדי לשתף אותו במצוקותי — מה הטעם? במשך חודשים הוא ראה איך אני מתמוטטת, איך אני יורדת מהפסים (המונח המקובל על שנינו), ופשוט היה מותש ממני. שנינו ידענו שמשהו לא בסדר איתי, והוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות. רבנו ובכינו, היינו תשושים כמו שרק זוגות שחיי הנישואים שלהם קורסים יכולים להיות. היו לנו עיניים של פליטים.

הסיבות הרבות שלא רציתי להיות עוד אשתו של הגבר הזה עצובות ואישיות מדי. רובן קשורות לבעיות שלי, אבל נתח נכבד מהן נבע גם מהבעיות שלו. וזה טבעי; הרי בכל נישואים יש שני שחקנים ראשיים — שני בעלי זכות הצבעה, שתי דעות, שתי מערכות סותרות של החלטות, תשוקות ומגבלות. אבל אני לא חושבת שזה יאה, לדון בבעיות שלו בספר שלי. אני גם לא חושבת שמישהו מאמין שאוכל לספר את הסיפור שלנו באובייקטיביות, ולפיכך לא יסופרו כאן תולדות הכישלון של חיי הנישואים שלנו. גם לא אדון בכל הסיבות לכך שרציתי בכל זאת להמשיך להיות אשתו, או בכל מעלותיו, או בשאלה למה אהבתי אותו ולמה התחתנתי איתו ולמה חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו. הנושאים האלה לא יידונו כאן. די בכך שאומר שבאותו לילה הוא היה המגדלור שלי ואבן הרחיים שלי במידה שווה. היחסים היו בלתי נסבלים, ופרידה היתה בלתי נסבלת לא פחות. לא רציתי להרוס אף אחד ושום דבר. רציתי רק להתגנב החוצה מבעד לדלת האחורית, בלי מהומות ובלי השלכות, ולרוץ בלי הפסקה עד שאגיע לגרנלנד.

אני יודעת שזה סיפור עצוב. אבל אני מספרת אותו כי באותו לילה, בעודי יושבת על רצפת האמבטיה, עתיד לקרות דבר שישנה לנצח את מהלך חיי — כמעט כמו מין אירוע־על קוסמי, כשכוכב לכת מתהפך לו בחלל החיצון בלי שום סיבה נראית לעין, והליבה המותכת שלו נעה, מזיזה את מיקום הקטבים שלו ומשנה את הצורה שלו לגמרי, כך שכל המסה של הכוכב הזה הופכת פתאום מעגולה לאליפטית. משהו כזה.

מה שקרה זה שהתחלתי להתפלל.

אתם יודעים, כאילו — לאלוהים.

3

תראו, זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. ומפני שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בספר שלי את המילה הטעונה אלוהים, ומפני שזאת מילה שתופיע פה הרבה פעמים, כדאי לעצור רגע ולהסביר לְמה בדיוק אני מתכוונת כשאני אומרת אלוהים, פשוט כדי שהקוראים יוכלו להחליט מיד עד כמה הם צריכים להזדעזע.

את הוויכוח אם אלוהים קיים בכלל נדחה לשלב מאוחר יותר (במחשבה שנייה, בואו נוותר על הוויכוח הזה בכלל), ואני אסביר למה השתמשתי במילה אלוהים, כשיכולתי להשתמש במילים יהוה, אללה, שיווה, ברהמה, וישְנוּ או זאוס. יכולתי אפילו לקרוא לאלוהים "זה", כפי שכתוב בכתבי הקודש העתיקים בסנסקריט; מבין כל המונחים, זהו המתאים ביותר לתיאור הישות הכוללת והבלתי ניתנת לתיאור שאותה חוויתי לפעמים. אבל "זה" הזה מעורר בי ניכור — בתור דבר, לא ישות — ואני כשלעצמי לא יכולה להתפלל אל "זה". אני צריכה שֵם של ממש כדי להרגיש במלואה את הנוכחות האישית. מאותה סיבה כשאני מתפללת, אני לא מפנה את התפילות שלי ליקום, לאַין הגדול, לכוח, לעצמי העליון, לשלם, לבורא, לאור, לכוח העליון או אפילו להתגלמות הפואטית ביותר של שמו של אלוהים, הלקוחה למיטב ידיעתי מכתבי הקודש הגנוסטיים: "צל שינוי".

אין לי שום דבר נגד המונחים האלה. כולם שווים בעיני, מפני שכולם הולמים ובלתי הולמים במידה שווה לתיאור הבל־יתואר. אבל כולנו צריכים שֵם שימושי לבל־יתואר, ו"אלוהים" הוא השם שנשמע לי הכי אישי, אז בו אני משתמשת. אני חייבת להודות גם שבדרך כלל אני מתייחסת לאלוהים כאל "הוא", וזה לא מטריד אותי, מפני שבעיני זה סתם כינוי גוף לצורכי האנשה, ולא תיאור אנטומי מדויק או עילה למהפכה. לא אכפת לי, כמובן, אם אחרים קוראים לאלוהים "היא", ואני מבינה למה זה חשוב להם. אבל בעיני שני המונחים שווים, ושניהם הולמים ובלתי הולמים במידה שווה.

מבחינה תרבותית, אם כי לא מבחינה דתית, אני נוצרייה. נולדתי למשפחה פרוטסטנטית ממוצא אנגלו־סקסי. ולמרות שאני באמת אוהבת את ישו, שוחר השלום שהנחיל את תורתו לעולם, ולמרות שאני שומרת לעצמי את הזכות לשאול את עצמי במצבים מסובכים במיוחד מה הוא היה עושה במקומי, לא מקובל עלי הכלל הנוקשה שקבעה הנצרות, שלפיו ישו הוא הנתיב היחיד אל אלוהים. אני לא יכולה אפוא לקרוא לעצמי "נוצרייה" על פי ההגדרה המחמירה. מרבית הנוצרים שאני מכירה מקבלים את העמדה שלי בקלילות ובראש פתוח. מצד שני, רוב הנוצרים שאני מכירה לא דוגלים בהגדרה המחמירה. והאנשים שכן דוגלים בה — אין לי אלא להתנצל בפניהם על כל עלבון שייעלבו ממני, ולפטור את עצמי מהנושא הזה.

מאז ומעולם נמשכתי למיסטיקה הטרנסצנדנטלית של כל הדתות. תמיד נמשכתי בהתרגשות עצורת נשימה לכל אדם שאמר שאלוהים אינו מתקיים בכתבי קודש דוגמטיים או בכס מלכות מרוחק בשמים, אלא שוכן דווקא קרוב מאוד אלינו — קרוב הרבה יותר משאנו יכולים לדמיין, ונושב היישר דרך לבנו. אני אסירת תודה לכל אדם שיצא אי פעם למסע אל מרכז הלב ההוא, ושדיווח לכולנו — לאחר שובו אל העולם הזה — שאלוהים הוא חוויית אהבה עילאית. בכל מסורת דתית על פני כדור הארץ הופיעו קדושים מיסטיים ואנשים נשגבים שדיווחו בדיוק על אותן חוויות. למרבה הצער רבים מהם נכלאו או הומתו. ועדיין, אני מעריכה אותם מאוד.

בסופו של דבר, התשובה שלי לשאלה "מהו אלוהים" פשוטה מאוד. היא הולכת ככה — פעם היתה לי כלבה ממש נהדרת. לקחתי אותה מצער בעלי חיים. היא היתה תערובת של בערך עשרה גזעים שונים, אבל נראה שירשה את התכונות הכי טובות מכל גזע. היא היתה חומה. כשאנשים שאלו אותי, "איזה מין כלבה זאת?" נתתי תמיד אותה תשובה: "היא כלבה חומה." ועל אותו משקל, כששואלים אותי, "באיזה מין אלוהים את מאמינה?" אני עונה בקלות: "אני מאמינה באלוהים מופלא."

4

מאז הלילה שדיברתי אל אלוהים לראשונה על רצפת חדר האמבטיה, היה לי כמובן הרבה זמן לגבש דעה מוצקה על אלוהות. אבל בעיצומו של אותו משבר נובמבר אפל, לא התחשק לי לגבש דעות על תיאולוגיה. רציתי אך ורק להציל את חיי. סוף־סוף שמתי לב שהגעתי למצב של חוסר אונים וייאוש מסַכן־חיים, ונזכרתי שאנשים במצב הזה מבקשים לפעמים עזרה מאלוהים. אני חושבת שקראתי את זה באיזשהו ספר.

וכך, בין יבבה ליבבה, אמרתי לאלוהים משהו כמו: "שלום, אלוהים. מה שלומך? אני ליז. נעים להכיר אותך."

בחיי שדיברתי אל בורא העולם כאילו זה עתה הכירו בינינו במסיבת קוקטייל. אבל כל אחד משתמש בכלים שהוא מכיר, וזאת הפתיחה הקבועה שלי למערכות יחסים חדשות. למעשה, בקושי התאפקתי לא להגיד, "תמיד הייתי מעריצה גדולה של העבודה שלך."

"אני מצטערת שאני מטרידה אותך באמצע הלילה," המשכתי. "אבל אני ממש בצרות. ואני מצטערת שאף פעם לא דיברתי איתך ישירות, אבל אני מקווה שתמיד הבעתי הכרת תודה על כל הדברים הטובים שנתת לי."

המחשבה הזאת רק הגבירה את הבכי. אלוהים חיכה בסבלנות. התעשַתי מספיק כדי להמשיך: "אין לי הרבה ניסיון בתפילות, כמו שאתה יודע. אבל תוכל בבקשה לעזור לי? אני ממש צריכה עזרה. אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה תשובה. בבקשה תגיד לי מה לעשות. בבקשה תגיד לי מה לעשות. בבקשה תגיד לי מה לעשות…"

התפילה שלי הצטמצמה אפוא לתחינה יחידה ופשוטה מאוד — בבקשה תגיד לי מה לעשות — שעליה חזרתי שוב ושוב. אני לא יודעת כמה פעמים התחננתי. אני רק יודעת שהתחננתי כמו מישהי שמתחננת על חייה. והבכי נמשך לנצח.

עד שפתאום — בבת אחת — הוא נפסק.

בבת אחת גיליתי שאני כבר לא בוכה. למעשה, היבבה האחרונה נקטעה באמצע. כל האומללות שלי התפוגגה, כאילו שאבו אותה מתוכי. הרמתי את המצח מרצפת חדר האמבטיה והזדקפתי בהפתעה. שאלתי את עצמי אם אראה עכשיו איזו ישות עילאית שאספה את הבכי שלי. אבל לא ראיתי אף אחד. הייתי לבד. ובכל זאת, לא ממש לבד. הקיף אותי משהו שאפשר לתאר רק ככיס קטן של שקט — שקט נדיר כל כך, עד שנזהרתי לא לנשוף, כדי שהוא לא ייבהל ויברח. ישבתי בדממה מושלמת. אני לא חושבת שהרגשתי אי פעם דממה כזאת.

ואז שמעתי קול. אל תדאגו בבקשה — זאת לא היתה בת קול משמים הוליוודיים בקולו של צ'רלטון הסטון, וגם לא קול שאמר לי להקים אצטדיון בייסבול בחצר האחורית. זה היה סתם הקול שלי, שדיבר ממעמקי העצמי הפרטי שלי. אבל הקול שלי נשמע שונה מִתָמיד. הקול שלי נשמע חכם, רגוע ורחום בצורה מושלמת. כך הקול שלי היה נשמע אילו חוויתי כל חיי רק ודאות ואהבה. איך אפשר לתאר את חמימות חיבתו של הקול הזה, שנתן לי את התשובה שתאשרר לנצח את אמונתי בָּאלוהי?

הקול אמר: תחזרי למיטה, ליז.

נשפתי.

תכף הבנתי שזה מה שנכון לעשות. לא הייתי מקבלת שום תשובה אחרת. לא הייתי סומכת על בת קול רועמת שהיתה אומרת לי, את חייבת להתגרש מבעלך! או אסור לך להתגרש מבעלך! כי זאת איננה תבונה אמיתית. תבונה אמיתית נותנת את התשובה היחידה האפשרית בכל רגע נתון, ובאותו לילה חזרה למיטה היתה התשובה המתאימה היחידה. תחזרי למיטה, אמר הקול הפנימי הכול־יודע, כי את לא צריכה לדעת את התשובה הסופית ברגע זה, בשלוש לפנות בוקר ביום חמישי בחודש נובמבר. תחזרי למיטה, כי אני אוהבת אותך. תחזרי למיטה, כי הדבר היחיד שאת צריכה לעשות עכשיו הוא לנוח קצת ולטפל בעצמך כמו שצריך, עד שתדעי מה התשובה הנכונה. תחזרי למיטה כדי שבפרוץ הסופה, תהיי חזקה מספיק להתמודד איתה. והסופה קרובה, יקירתי. קרובה מאוד. אבל לא הלילה. אם כך:

תחזרי למיטה, ליז.

האירוע הקטן הזה התאפיין בכל הסממנים האופייניים לחזרה בתשובה נוצרית קלאסית — ליל הנשמה האפל, הזעקה לעזרה, הקול העונה, תחושת התמורה הפנימית. אבל בעיני זאת לא היתה חזרה בתשובה דתית במובן המקובל בנצרות, שלפיו החוזר בתשובה נולד מחדש או נגאל. אני דווקא הייתי מתייחסת לְמה שקרה לי בלילה ההוא כאל תחילתה של שיחה דתית. אלה היו המילים הראשונות בדו־שיח פתוח וחוקר, שבסופו של דבר יקרב אותי מאוד אל אלוהים.

5

אילו ידעתי — כפי שאמרה פעם לילי טומלין — שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה פחות גרוע, אני לא בטוחה שהייתי ישנה טוב בלילה ההוא. אבל כעבור שבעה חודשים קשים מאוד באמת נפרדתי מבעלי. כשסוף־סוף קיבלתי את ההחלטה, חשבתי שהגרוע ביותר מאחורי. וזאת ההוכחה שלא ידעתי על גירושים שום דבר.

פעם הופיעה קריקטורה ב"ניו יורקר". שתי נשים מדברות, האחת אומרת לשנייה: "אם את באמת רוצה להתחיל להכיר מישהו, את צריכה להתגרש ממנו." אני הרגשתי בדיוק להפך. הייתי אומרת שאם את באמת רוצה להפסיק להכיר מישהו, את צריכה להתגרש ממנו. או ממנה. מפני שזה מה שקרה לי ולבעלי. אני מאמינה ששנינו נדהמנו לגלות באיזו מהירות הפכנו משני אנשים שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, לצמד זרים שלא מבינים זה את זה כלל. הפכנו לזרים כי כל אחד מאיתנו עשה את הדבר היחיד שבן זוגו לא האמין שהוא יעשה; הוא לא חלם שאני באמת אפרד ממנו, ואני לא תיארתי לעצמי, אפילו בדמיוני הפרוע ביותר, שהוא יקשה עלי כל כך להיפרד.

כשנפרדתי מבעלי האמנתי בלב שלם שאת כל העניינים המעשיים המשותפים שלנו נוכל להסדיר תוך כמה שעות בעזרת מחשבון, קצת שכל ישר ומעט רצון טוב כלפי האדם שאהבנו פעם. בהתחלה הצעתי למכור את הבית ולחלק את כל הנכסים חצי־חצי; לא חשבתי בכלל שיש אפשרות אחרת. ההצעה לא נשמעה לו הוגנת. אז שיפרתי אותה והצעתי חלוקת חצי־חצי אחרת: אולי הוא ייקח את כל הנכסים ואני אקח עלי את כל האשמה? אבל גם ההצעה הזאת לא היתה מקובלת עליו. הייתי אובדת עצות. איך את מנהלת משא ומתן אחרי שהצעת הכול? לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלחכות להצעה הנגדית שלו. מרוב נקיפות מצפון על כך שאני עוזבת אותו, לא העליתי בדעתי שמגיע לי אפילו סנט מכל הכסף שהרווחתי בעשור האחרון. יתר על כן, הרוחניות החדשה שלי שיכנעה אותי שאסור שנריב. אז זו היתה העמדה שלי — אני לא אגן על עצמי מפניו וגם לא אלחם בו. במשך זמן רב, בניגוד לעצותיהם של כל יקירי, סירבתי אפילו להתייעץ עם עורך דין, מפני שאפילו זה נראה לי הכרזת מלחמה. רציתי להיות לגמרי גנדי בעניין הזה. רציתי להיות לגמרי נלסון מנדלה בעניין הזה. ולא ידעתי אז שגם גנדי וגם נלסון מנדלה היו עורכי דין.

חודשים חלפו. חיי עלו על שרטון, ואני חיכיתי שישחררו אותי, חיכיתי לראות באילו תנאים. היינו פרודים (הוא עבר לגור בדירה שלנו במנהטן), אבל שום דבר לא נפתר. חשבונות נערמו, קריירות נתקעו, הבית הוזנח, ובעלי הפר את השתיקה לעתים רחוקות בלבד, כדי להזכיר לי שאני איומה.

ובל נשכח את דייוויד.

כל הסיבוכים והטראומות של שנות הגירושים המכוערות האלה התעצמו בגלל הדרמה עם דייוויד — הבחור שהתאהבתי בו כשלקחתי חופשה מהנישואים. האם אמרתי ש"התאהבתי" בדייוויד? התכוונתי להגיד שצללתי מתוך הנישואים שלי לתוך זרועותיו של דייוויד כמו שלוליין בסרטים מצוירים צולל ממקפצה גבוהה לתוך כוס מים זעירה ונבלע בה לגמרי. נאחזתי בדייוויד כדי לברוח מהנישואים, כאילו הוא המסוק האחרון שממריא מסייגון. כפיתי עליו כל תקווה שאי פעם טיפחתי לישועה ולאושר. וכן, באמת אהבתי אותו. אבל אילו הצלחתי למצוא מילה חזקה יותר מ"נואשת" כדי לתאר את האהבה שלי לדייוויד, הייתי כותבת אותה כאן, ואהבה נואשת היא תמיד האהבה הכי קשה.

עברתי לגור עם דייוויד אחרי שעזבתי את בעלי. הוא היה — ונשאר עד היום — בחור משגע. שחקן וסופר ניו יורקי, עם העיניים האיטלקיות הענקיות האלה, עיניים שפשוט (כבר הזכרתי את זה?) מפרקות אותי לגורמים. איש עצמאי, צמחוני, רוחני, מפתה, עם פה מלוכלך וחוכמת רחוב. יוֹגי־משורר־מורד מיוֹנקֶרס. הטירון הסקסי, חביב הקהל וחביב אלוהים. גדול מהחיים. יותר גדול מגדול. בעיני לפחות. בפעם הראשונה שסוזן, החברה הכי טובה שלי, שמעה אותי מדברת עליו, היא הציצה לרגע בפני הלהוטות ואמרה לי, "בחיי, מותק, הסתבכת מעל הראש."

דייוויד ואני הכרנו כשהוא הופיע במחזה שהתבסס על סיפורים קצרים שכתבתי. הוא שיחק דמות שאני המצאתי, וזה אומר הכול. ככה זה באהבות נואשות, נכון? באהבות נואשות אנחנו תמיד ממציאים את הדמויות של בני הזוג שלנו, דורשים שהם יתאימו את עצמם לצרכים שלנו, ובסוף מתמוטטים מפני שהם מסרבים לגלם את התפקיד שיצרנו בשבילם מלכתחילה.

אבל איזה חיים משוגעים אנחנו עשינו בחודשים הראשונים, כשהוא עדיין היה הגיבור הרומנטי שלי, ואני עדיין הייתי התגשמות חלומותיו. לא תיארתי לעצמי שאפשר להגיע לרמות כאלה של התרגשות והתאמה הדדית. המצאנו שפה פרטית משלנו. יצאנו לטיולים ולנסיעות. טיפסנו אל הפסגות של דברים, שחינו אל המצולות של דברים אחרים, תיכננו מסעות בעולם שנצא אליהם יחד. כשחיכינו יחד בתור לטסט נהנינו יותר מכפי שרוב הזוגות נהנים בירח הדבש שלהם. כינינו זה את זה באותו שם חיבה, כדי שלא תהיה בינינו שום הפרדה. קבענו יעדים, נדרנו נדרים, הבטחנו הבטחות והכנו ארוחות יחד. הוא קרא לי ספרים, והוא כיבס את הבגדים שלי. (בפעם הראשונה שזה קרה, התקשרתי בתדהמה לסוזן כדי לדווח לה על הפלא, כאילו זה עתה ראיתי גמל מדבר בטלפון ציבורי. אמרתי לה: "גבר כיבס את הבגדים שלי! והוא אפילו כיבס ביד את כל הבגדים העדינים!" והיא חזרה ואמרה, "בחיי, מותק, הסתבכת מעל הראש.")

הקיץ הראשון של ליז ודייוויד נראה כמו סצנת ההתאהבות שמופיעה בכל סרט רומנטי שצפיתם בו, כולל התזת מים הדדית על החוף וריצה יד ביד באחו זהוב בשעת בין ערביים. באותו זמן עדיין חשבתי שהגירושים שלי יסתיימו בנועם, ושאני חוסכת מבעלי את השיחות בנושא למשך כל הקיץ כדי ששנינו נוכל להירגע קצת. בכל מקרה, היה קל כל כך לא לחשוב על כל הכאב בתוך אושר כזה. ואז הקיץ ההוא (שנודע גם בכינוי "דחיית העונש") הגיע אל קצו.

בתשעה בספטמבר 2001 נפגשתי עם בעלי פנים אל פנים בפעם האחרונה, ולא ידעתי שכל הפגישות העתידיות יצריכו תיווך של עורכי דין. יצאנו לארוחת ערב במסעדה. ניסיתי לדבר על הפרידה שלנו, אבל רק רבנו כל הארוחה. הוא הבהיר לי שאני שקרנית ובוגדת ושהוא שונא אותי ולא ידבר איתי יותר בחיים. שני בקרים אחר כך התעוררתי משנת לילה טרופה וגיליתי שמטוסים חטופים מתנגשים בשני המגדלים הגבוהים ביותר בעיר, ושכל הדברים הבלתי מנוצחים שפעם עמדו יחד הפכו לעיי חורבות עשנים. התקשרתי לבעלי כדי לוודא שלא קרה לו כלום והתייפחנו יחד על האסון הזה, אבל לא נסעתי אליו. באותו שבוע, כשכולם בניו יורק השילו את העוינות מתוך כבוד לטרגדיה הגדולה, אני עדיין לא חזרתי לבעלי. וכך ידענו שנינו שהכול בינינו נגמר באמת, אבל באמת.

מהיום ההוא לא ישנתי במשך ארבעה חודשים. אני לא מגזימה.

עוד לפני כן הרגשתי שהתפרקתי לגורמים, אבל עכשיו (בתיאום עם ההתמוטטות לכאורה של העולם כולו) החיים שלי באמת הפכו לעפר ואפר. לא נעים לי להיזכר כמה דייוויד סבל בגללי בחודשים שהתגוררנו יחד, מיד אחרי האחד־עשר בספטמבר והפרידה מבעלי. הוא הופתע מאוד כשהתברר לו שהאישה הכי שמחה והכי בטוחה בעצמה שהוא מכיר היא בעצם — כשתופסים אותה לבד — חור עכור של צער אינסופי. חזרתי לבכות בלי הפסקה. ואז הוא התחיל לתפוס מרחק, ואני התחלתי לראות את הצד האחר של הגיבור הרומנטי המשתוקק שלי — את דייוויד המתבודד כמו ניצול ספינה טרופה, קריר למגע, שצריך יותר מרחב מחיה מעדר של בופאלו.

הצעד־לאחור הרגשי שדייוויד עשה פתאום היה מחריב את עולמי אפילו בנסיבות הכי טובות, בהתחשב בכך שאני צורת החיים הכי שופעת חיבה על פני כדור הארץ (משהו כמו הכלאה בין גולדן רטריוור ובין עלוקה), אבל אלה היו הנסיבות הכי גרועות שלי. הייתי מדוכאת ותלותית, וזקוקה לתשומת לב יותר משלישיית פגים. ההתרחקות שלו רק החמירה את ההזדקקות שלי אליו, וההזדקקות שלי רק האיצה את ההתרחקות שלו. עד מהרה הוא מצא את עצמו נסוג תחת מטח התחינות היבבני שלי, "לאן אתה הולך? מה קרה לנו?"

(טיפ לקראת דייט: גברים מתים על דברים כאלה.)

למען האמת, הייתי מכורה לדייוויד (אני חייבת לומר להגנתי, שבהיותו מין "פאם פטאל" ממין זכר הוא טיפח את ההתמכרות, וכשההתעניינות שלו בי פחתה, סבלתי מההשלכות הצפויות להפליא. התמכרות היא סימן ההיכר של כל אהבה עיוורת. הכול מתחיל כשמושא אהבתך מרעיף עלייך מנה משכרת של סם הזיה שאף פעם לא העזת להודות שאת רוצה — ספיד רגשי, אולי, של אהבה רועמת והתרגשות מסחררת. עד מהרה את מתחילה להשתוקק לתשומת הלב האינטנסיבית הזאת, ברעב האובססיבי האופייני לכל מכור באשר הוא. כשהסם נמנע ממך, את הופכת מיד לחולה, מוטרפת ומרוקנת, שלא לומר מלאת טינה על הסוחר שטיפח את ההתמכרות הזאת בתחילתה, ושמסרב עכשיו להמשיך לספק את החומר הטוב — למרות שאת יודעת שהחומר הזה מוחבא אצלו איפשהו, לעזאזל, מפני שפעם הוא היה נותן לך אותו בחינם). בשלב הבא את שלד כחוש ורועד בפינה, ואת בטוחה רק בדבר אחד — שתמכרי את נשמתך או תשדדי את השכנים שלך רק כדי לקבל עוד פעם אחת את הדבר ההוא. בינתיים מושא אהבתך נגעל ממך. הוא מסתכל עלייך כאילו הוא בכלל לא מכיר אותך, ובטח לא אהב אותך פעם בכל לבו. ולמרבה האירוניה את לא יכולה להאשים אותו. כלומר, תסתכלי על עצמך. את שבר כלי מעורר רחמים, שאפילו את בקושי מזהה.

אז ככה זה. הגעת אל התחנה האחרונה של ההתאהבות העיוורת — אל הפיחות המוחלט והאכזרי של העצמי.

העובדה שהיום אני מסוגלת לכתוב בקור רוח על זה היא הוכחה ניצחת שהכול עובר עם הזמן, כי אז לא לקחתי את זה בקלות. לאבד את דייוויד בדיוק אחרי כישלון הנישואים שלי, ובדיוק אחרי מתקפת הטרור על העיר שלי, ובדיוק בעיצומו של הגועל נפש הקיצוני של הגירושים (חוויה שידידי בריאן השווה ל"לעבור תאונת דרכים נוראית כל יום במשך שנתיים")… טוב, זה היה פשוט קשה מנשוא.

בשעות היום עדיין היו לדייוויד ולי התקפים של כיף והתאמה הדדית, אבל בלילות, במיטה שלו, הפכתי לניצולה יחידה מחורף גרעיני, כשראיתי במו עיני איך הוא מתרחק ממני, נסוג עוד כל לילה, כאילו אני מידבקת. התחלתי לפחד משעות הלילה כמו ממרתף עינויים. הייתי שוכבת ליד גופו הישֵן היפהפה והבלתי נגיש וחוטפת התקף פאניקה מלא בדידוּת ומחשבות התאבדות מתוכננות בקפידה. כל גופי כאב. הרגשתי כמו מין קפיץ מתוח ופרימיטיבי שנתון בעומס יתר, ושעומד להתפוצץ לרסיסים ועלול לפצוע קשה את כל הסובבים. דמיינתי איך האיברים שלי נתלשים ומתעופפים מגופי כדי להימלט מליבת הר הגעש האומללה שנעשיתי: להימלט ממני. ברוב הבקרים דייוויד היה מתעורר ומוצא אותי לרגלי מיטתו, ישֵנה שינה טרופה על ערמה של מגבות אמבטיה, כמו כלב.

"מה קרה הפעם?" היה שואל אז הגבר השני שהתשתי עד כלות.

אני חושבת שבאותה תקופה רזיתי משהו כמו חמישה־עשר קילוגרם.

6

טוב, השנים ההן לא היו רק איומות ונוראות…

כיוון שאלוהים אף פעם לא טורק לך דלת בפרצוף בלי לפתוח לך אחרת, דווקא קרו לי כמה דברים נפלאים בצל כל הצער. קודם כול, התחלתי סוף־סוף ללמוד איטלקית. חוץ מזה, מצאתי גורו הודית. ואחרון חביב, מרפא קשיש הזמין אותי לבוא לחיות איתו באינדונזיה.

אני אסביר לפי הסדר.

בתור התחלה, המצב השתפר קצת כשיצאתי מהדירה של דייוויד בתחילת 2002 ומצאתי לעצמי דירה משלי לראשונה בחיי. לא יכולתי להרשות אותה לעצמי, כי עדיין שילמתי משכנתה על הבית הגדול בפרוורים שאף אחד לא גר בו יותר ושבעלי אסר עלי למכור, ועמדתי בקושי בתשלומים לעורכי הדין השונים… אבל המעבר לדירה קטנה משלי היה חיוני להישרדותי. התייחסתי אליה כאל בית הבראה, הוספיס שבו אוכל להחלים. צבעתי את הקירות בצבעים הכי חמים שהצלחתי למצוא וקניתי לעצמי פרחים כל שבוע, כאילו אני הולכת לבקר את עצמי בבית חולים. אחותי נתנה לי בקבוק חם כמתנה לחנוכת הבית (כדי שלא אצטרך להיות לבד במיטה קרה), ואני הצמדתי אותו לחזה כל לילה, כאילו אני סובלת מפציעת ספורט.

דייוויד ואני נפרדנו סופית. או אולי לא. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים נפרדנו והשלמנו בחודשים הראשונים. אבל לאט־לאט התגבש דפוס קבוע: אני הייתי נפרדת מדייוויד, משקמת את הכוח ואת הביטחון העצמי שלי, ואז (בזכות הכוח והביטחון העצמי שלי), תשוקתו כלפַּי היתה ניצתת מחדש. בכבוד הדדי, בתבונה וביישוב דעת היינו דנים שוב ב"לתת עוד הזדמנות", ומתכננים תוכנית חדשה שפויה שתמזער את אי־ההתאמות הברורות בינינו. היה לנו כל כך חשוב לפתור את הבעיה הזאת. כי איך ייתכן ששני אנשים שכל כך מאוהבים זה בזה לא יחיו באושר ובעושר? זה פשוט חייב להצליח. לא? תקוות רעננות היו מאחדות אותנו לכמה ימים של שיכרון חושים, ולפעמים אף חודשים. אבל בסופו של דבר דייוויד היה מתחיל לתפוס מרחק, ואני הייתי נדבקת אליו (או שאני הייתי מתחילה להידבק אליו והוא היה מתחיל לתפוס מרחק — לא הצלחנו לברר מה קדם לְמה). כל פעם הייתי הרוסה. כל פעם הוא היה נעלם.

דייוויד היה בשבילי גם דבש וגם עוקץ.

בתקופות שהיינו פרודים היה לי אמנם קשה מאוד, אבל בכל זאת התאמנתי על לחיות לבד. והחוויה הזאת הולידה בי מפנה פנימי. התחלתי להרגיש — למרות שהחיים שלי עדיין נראו כמו תאונת דרכים מרובת נפגעים בכביש המהיר ביום חג — שאני על סף הפיכה לאינדיווידואל ששולט בחייו. כשלא הרגשתי אובדנית בגלל הגירושים שלי או בגלל הדרמה עם דייוויד, הרגשתי למעשה סוג של אושר בזכות כל כיסי הזמן והמרחב שהתחילו להופיע בימים שלי, ושבמהלכם יכולתי לשאול את עצמי שאלה חדשה ומהפכנית: "מה את רוצה לעשות, ליז?"

רוב הזמן לא העזתי אפילו לענות על השאלה (כי עדיין היו לי נקיפות מצפון על שנטשתי את בעלי), והסתפקתי בהתמוגגות חשאית מעצם קיומה. וכשהעזתי סוף־סוף לענות, עשיתי זאת בזהירות. הרשיתי לעצמי רק להביע רצונות צנועים, כמו צעדים ראשונים של תינוק. לדוגמה:

אני רוצה ללכת לקורס יוגה.

אני רוצה לצאת מוקדם מהמסיבה הזאת כדי ללכת הביתה לקרוא ספר.

אני רוצה לקנות לעצמי קלמר חדש.

ותמיד עלתה תשובה אחת, קבועה ומשונה:

אני רוצה ללמוד איטלקית.

במשך שנים השתוקקתי ללמוד איטלקית — שפה שיפה בעיני יותר מוורדים — אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא צידוק מעשי לזה. למה לא להשקיע דווקא בצרפתית או ברוסית, שלמדתי לפני שנים? או ללמוד ספרדית שתשפר את התקשורת ביני לבין מיליונים מאחי האמריקאים? מה הטעם בכלל ללמוד איטלקית? הרי אני לא מתכוונת לעבור לגור שם. אפילו ללמוד לנגן על אקורדיון זה כבר יותר מעשי.

אבל למה לכל דבר צריך תמיד להיות שימוש מעשי? במשך שנים הייתי חיילת מצטיינת — עבדתי, ייצרתי, עמדתי בלוחות זמנים, דאגתי לקרובים לי, לטיפולי השיניים שלי ולכרטיסי האשראי שלי, הצבעתי בבחירות וכן הלאה. מה, אין בחיים שום דבר חוץ ממילוי חובות? בתקופת האובדן הקשה הזאת, האם אני זקוקה לצידוק כדי ללמוד איטלקית מעבר לכך שזה הדבר היחיד שישמח אותי כרגע? ובכל מקרה, מה בסך הכול רציתי? ללמוד שפה חדשה? הרי לא הכרזתי פתאום, בגיל שלושים ושתיים, "אני רוצה להיות הרקדנית הראשית של להקת הבלט של ניו יורק." שפה חדשה אפשר באמת ללמוד. אז נרשמתי לקורס באחד מאותם מוסדות ללימודי המשך (הידוע גם בכינוי "בית ספר ערב לגברות גרושות"). החברים שלי חשבו שזה משעשע נורא. ניק שאל אותי, "בשביל מה את לומדת איטלקית? כדי שאם איטליה תפלוש שוב לאתיופיה, והפעם תצליח לכבוש אותה, תוכלי להשוויץ שאת יודעת שפה שמדברים בשתי מדינות שלמות?"

אבל השתגעתי על איטלקית. כל מילה היתה בשבילי אנקור מזמר, להטוט קסם, פטריית כמהין. אחרי כל שיעור דישדשתי הביתה בגשם, מילאתי לעצמי אמבטיה חמה והתפרקדתי בין הבועות, קוראת לעצמי בקול מילון איטלקי, מסיחה את הדעת מלחצי הגירושים ומכאבי הלב. התמוגגתי באושר למשמע המילים. התחלתי לקרוא לטלפון הנייד שלי il mio telefonino ("הטלפונצ'יק הפצפון שלי"). נעשיתי אחת מהמעצבנים האלה שתמיד אומרים צ'או! ולא סתם מעצבנת אלא אחת שגם מסבירה לכולם מה מקור המילה צ'או (אם אתם מתעקשים, זה קיצור של ביטוי שתושבי ונציה בימי הביניים אמרו כשהיו נפרדים לשלום מאדם קרוב: "Sono il suo schiavo", כלומר, "אני עבדך הנאמן!"). מעצם הגיית המילים האיטלקיות כבר הרגשתי סקסית ומאושרת. עורכת הדין שטיפלה בגירושים שלי אמרה לי לא לדאוג; היא סיפרה שיש לה לקוחה אחת (ממוצא קוריאני), שאחרי גירושים מגעילים שינתה את שמה באופן רשמי לשם איטלקי, פשוט כדי לחזור להרגיש סקסית ומאושרת.

אולי בכל זאת אעבור לגור באיטליה…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לאכול, להתפלל, לאהוב”