החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זרעים של אור

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 74 עמ'
זמינות:

32.00

5 מתוך 5 מבוסס על 2 מדרגים
(2 חוות דעת)
רכשו ספר זה:

"הַמִּתווה הזה שחורץ תלמים בך, ססגוני הוא, ומוביל בבטחה אל גן העדן שיודע אתה בתוך נשמתך.
פתח את השער, על ידי החיוך שלך, אמור את המילה שלך, היא חשובה.
לא מה היא תביא, אלא עצם אמירתה,
בָּרגע שהיא מתהווה בשדה פרחים רחב וצבעוני, קוראת לך להיות את מי שהתכוונת טרם לידתך.
אתה האהבה."
זרעים של אור – ספר השראה המזמין את הפוסעים בשבילי החיים להקשיב למנגינת לבם.

כדאי לקרוא תוך כדי נשימה עמוקה,
לאט ובלב פתוח.
ההתכוונות להתמרה, לשינוי
מאפשרת ריפוי.

מירב כהן, ילידת ירושלים, כותבת ומציירת את דרכה מאז ילדותה.
עסקה בתפקידי ניהול בכירים בתחום משאבי אנוש ומכירות, ולאחר שנים של עבודה מרתקת יצאה לעצמאות ויצרה את החזון החדש שלה, תוך כדי לימוד והעמקה בתחומי התודעה, הרוח והיצירה.
מזה שנים מלווה ומנחה אנשים בתהליכי שינוי ליצירת התחדשות והתמרה בחייהם, במפגשים פרטניים ובסדנאות.
במהלך ההנחיה, כמו גם בכתיבתה, מחברת מירב בין עולמות מקבילים, פנימיים וחיצוניים, ומאפשרת לכל אדם למצוא את השפה הפנימית שלו ולהדהד אותה בתוכו.
זהו ספרה הראשון.
www.merav-cohen.com

מקט: 978-965-565-232-1

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


*

ללדת את עצמי מתוכי זו לידה אחרת, קשה, אינסופית ועצומה. לבד, ללא עזרה, כורעת בשדה נשיותי התשושה, שומטת אחיזה מכל מה שהיה עד עתה, מבקשת לגלות את נהר החמדה, מתעבה וגועש מולי, כדי שאזכר בי, הגולמית, לפני שהכול נהיה.

בבדידותי גיליתי את סודי לעצמי ולא ויתרתי, בציפורניי גירדתי עוד שכבה עבה של הכחשה עיקשת, עד שזו התפוררה בנימי נפשי, עד שהגעתי לָעֶצב המפותל, הדקיק, שנחבא אי־שם במשך שנים, וישן בבקשה אילמת שלא ייגעו בו יותר ודי. בבדידותי נותר לי זמן ארוך דיו לפלוש אל מחבואו, ללחוש לו דבר מה, לבקש את הסכמתו לראות מה יש בתוכו, האם הוא באמת שם, או שמא חלמתי חלום שווא על אוצר יקר שאינו קיים כלל. בבדידותי הבטחתי לעצמי שאני, ורק אני, אכרוך על צווארי עדי חדש פתלתל, ואני, ורק אני, אדע את סודי, שהוא קרוב אליי עד מאוד, העצב שלי.

שערים נפתחו בתוכי, שערים אחרים נטרקו בחוזקה, וברגע הזה של ההחלפה יש דקת דומייה בה לא נאמר דבר. אין הפסד, אין ניצחון, אין הישג. מפזזת בין השערים, חומקת מטריקת האחד לפתיחת האחר, מברכת מול שער ירוק־טורקיז. נכנסת לתוכי, הכול אפשרי כשאני בי. נכנסת ומבקשת לשהות שם עוד זמן מה. להפתעתי, הכתלים ירוקים, לחים ונושמים, טריים. סופגת השראה, מבקשת עוד זמן מה.

שאיפה חסרת מעצורים מתפשטת ללא גבולות בנוף הפרוס לפניי, אולי היא לא שלי, אולי היא השלכה של תת־המודע שלי. אני זורקת אותה למודע ומשחררת אותה להתהוות ברגע הבא, מסוקרנת האם המרחב הזה, לבנבן בצבע פנינה, הוא אחר? אולי זה מרחב הבריאה? אני נושמת אותו, זהו שער אינסופי, תמצית היקום מרוכזת בו. במרחב הזה, כשמניחים הנחה אחת בין הים לשמים, היא מתרחשת כפלא הבריאה הראשוני מול המרחב שבי, שהינו נטול שאיפה. בריאה אמיתית מתקיימת באופן ספונטני ואוהב, במרחב נטול ציפייה.

אני כל כך קרובה, אך כל כך רחוקה. כאב הלב מוביל בעקשנות את גופי, את נשמתי, בתוך נתיב מסורג קוצים, ומבקש לא לדעת דבר מראש, לא לייחל אפילו, רק להתפלל תפילה רכה, זכה, שאיש אינו שומע מלבדי, ורק הטבע מחבק אותי.

בקרוב ייפקע שק הלידה ונהרות של מי קדושה ישקו אדמה יבשה, בקרוב תיפתח זרימה ונהרה עצומה של ציפייה תשחרר את עצמה לדרכה החדשה. בקרוב כל מה שהיה לא מובן, לא ברור, סתום, יסתדר מאליו ויעמוד בסדר מופתי, ואת תבחרי, תבחרי מהלא נודע, תהפכי כיסופים לאמנות זכה. בקרוב כל הזרעים יתלכדו למקשה אחת, ופסיפס חייך הצבעוני יתנער מכבדותו ויניע גלגליו אט־אט, בחריקה שמחה. אז תגלי, שבכל הזמן הזה השמן היה אצור בשכבה התחתונה ביותר, וסמיכותו תפוגג את טעם החלודה, כמו מעולם לא היה.

אני מערסלת את התינוק שלי בתוכי, הוא גדול וכבד משקל, גודלו כגודל היקום והוא מכביד על נשימתי, אך כשהוא מגרגר אני שומעת את פעימת היקום בלבי, המייתו חרישית ועמוקה. הלידה מתבהרת בתוכי, מי השפיר מתחממים. הלווייתן שבי מתהפך על גבו ומתיז סילון של מים עכורים, המתמזגים עם מי הים והופכים לצלולים. הלווייתן שבי יוצא מן המעמקים שבהם שכן.

הו, יקום יקר, חבוק אותי בלפיתה עזה ואל תרפה, אשרַיי שזכיתי לטבול בך. אני סופגת את רחמי לגרוני, מדברת אותה, כואבת את סוד מעצוריי, מתמזגת עם כאב הדקירה בבטני וחבל הטבור שלי נכרך סביבי, מנתקת את שלשלאות העומסים ולוחשת לי תודותיי. נשמתי נמזגת כמו יין אדמדם.

אֲנִי לוֹגֶמֶת

אֶת שֵׁכַר הָרוּחַ לְתוֹכִי,

שְׂעָרִי מִתְנַפְנֵף,

לְחָיַי סוֹמְקוֹת,

אַהֲבָתִי לְעַצְמִי מִתְגַּבֶּרֶת

מִבְּלִי שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר.

כֻּלִּי

טוֹבֶלֶת בְּאוֹרִי,

וְאֵין בִּי דַּי.

תְּנִי אֶת יָדִי בְּיָדֵךְ,

וְדַרְכִּי תִּזְרַח אֵלַי,

כּוֹכָבִים יִפְּלוּ עַל אַדְמַת חַיַּי.

לְעוֹלָם

לֹא אֲוַתֵּר

עָלַי.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    מירבי, מקור להשראה , תובנות ואהבה גדולה. את לי כעמוד אש , לפני ההולך, המועד, זה שהמסלול קשה עבורו/ עבורי. את מקור לעידוד עוצמה אישית ונשית, עוצמה שיש בך בשפע ואינך חוששת לחלוק, נהפוך הוא נותנת למקבלת יותר… ברכות על האומץ, העזה, נחישות ועובדה כל דבר בעיתו . כן תרבינה יצירותיך , שנים פוריות מאושרות , ותודה לך שנכנסת בחן , רכות ומלאת אהבה למשפחתנו. אוהבת אותך המון. טובה. מצטרף כמובן דוד ונוקי.❤️💐

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    ספר מרתק

הוסיפו תגובה