“עם חלוף השנים אסף רייבן סיפורים על חילופי העונות, על מוות ופרידה, על רעב ושפע. את הסיפורים שטווה אסף בשק […]
פתח דבר
סבא אוֹפָּה היה מספר הסיפורים שלי. הוא היה יוצא אתי למסעות. הייתה לו מזוודת עור קטנה עם מדבקות צבעוניות מפריז, מרומא, מברלין, מווינה, מניו יורק, עם ציורים של אוניות ומטוסים, מגדל אייפל, הקולוסיאום, פסל החירות עם הלפיד, האקרופוליס. המדבקות הצבעוניות היוו את ההיכרות הראשונה שלי עם העולם שבחוץ, מחוץ לשכונת כרמליה שבחיפה. היינו עוברים על המדבקות אחת אחת וסבא היה מספר. בתוך המזוודה היו הפתעות: צבעי עיפרון מיוחדים בקופסת פח דקה; מכחולים וגירי פסטל; בלוק ציור מנייר משובח; ערכת כלי חריתה עם לוחות לינוליאום אדמדמים; מסוריות עדינות לעבודה בדיקט, לחילוץ דמויות של גמדים עליזים ונסיכות בשמלות ערב הדורות מתוכו; נול אריגה קטן עם פקעות צמר בשלל צבעים וחוברת דגמים; חוברות הדבקה ממוזיאונים חשובים, שהכירו לי את המונה ליזה מן הלובר ואת לאוקון ובניו ממוזיאון הוותיקן.
עוד היו בתוך המזוודה ספרים משומשים, שקצוות דפיהם מהוהים: סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות האחים גרים, אגדות אנדרסן. היינו יושבים על שמיכות הפוך הרכות במיטת הפליז הגבוהה בדירה הקטנה של סבא, והוא היה מקריא לי סיפורים בגרמנית. אני הייתי הופכת את הדפים ומתבוננת באיורים הצבעוניים שליוו את הסיפור. עם ריח הספרים הישנים, מגע הדפים העבים והקול הצרוד של סבא אופה שוטטנו בעולמות זרים ואקזוטיים, הרחק מהצנע ומהדאגה הכלכלית בבית. חמור הטיל מטבעות זהב, שולחן התמלא במאכלים ריחניים. דמיינתי שאקנה להוריי מכולת והם לא יזדקקו עוד לעולם לתלושי המזון של הצנע.
"רות מציירת וכותבת ומחברת אגדות. היא מתרגמת לי אותן לגרמנית, כדי שאחווה את דעתי עליהן, ואנחנו משוחחים עליהן. היא מציירת וכותבת סיפורים שהיא מקריאה ומסבירה לי. היא כתבה סיפור בעברית לשטפי, דודתה בניו יורק, ליום הולדתה, ואיירה את הסיפור, ואני תרגמתי אותו לגרמנית. בקשו ממנה להראות לכם את מה שכתבה וספרו לי מה דעתכם, מפני שסבא מאוהב והיה רוצה לדעת אם הוא מעריך באופן אובייקטיבי את הנכדונת שלו […]" (מתוך מכתב לחברים, 23 באוקטובר 1953).
"רות היא נחמתי היחידה, ילדה טובה וחכמה. היא קוראת הרבה ואני מחליף עבורה ספרים בספרייה. לצערי, אינני יודע אילו ספרים אני מקבל לידי מפני שאינני דובר עברית […] היא אדם קטן, חכם וטוב לב שאוהב לבקר את סבא. לפעמים היא ישנה אצלי ואנחנו קוראים בספרים […]" כתב סבא לקרובים בארצות הברית ב־4 באוקטובר 1954.
גם סבא היה מקור של נחמה עבורי. הקריאה המשותפת היוותה מרפא לנפש של שנינו ויצרה קרבת נפש בין סבא אופה לביני. הסיפורים שסיפר לי העניקו שמות לדאגות ולפחדים שחוויתי, ופתחו אפיקים לחשיבה על דרכי מילוט והגנה.
בסיפורים שקרא לי, בתמונות שבספרים הישנים, בחומרי היצירה שבאמצעותם העתקתי את האיורים מהספרים, בקשר המנחם בינינו — סבא אופה העניק לי סיפורים, ציור, יצירה וטיפול.
לימים, בוקר אחד במהלך עבודתי כביביליותרפיסטית במחלקה פסיכיאטרית, התבקשתי להחליף מטפלת שחלתה ולהנחות במקומה קבוצת מטופלים. ללא תכנון מראש, מצאתי עצמי יושבת עם מספר גדול של מטופלים. סיפרתי להם את הסיפור 'בן המלך שנפל בשיגעון וחשב שהוא הינדיק'. ההיענות לסיפור והתהליך שעשתה הקבוצה באמצעותו לימדו אותי על כוחו של סיפור בקבוצה טיפולית. מכאן נפתחה הדרך לקבוצות טיפול בסיפור. בהמשך התחלתי לכתוב סיפורים משלי, להם נתתי את השם "סיפורי ריפוי".
במהלך חמש־עשרה שנות עבודתי במחלקות פסיכיאטריות ועשרים שנות הוראת הקורס "סיפורי ריפוי" — צברתי מספר רב של סיפורי ריפוי שכתבתי.
"סיפור ריפוי" הוא סיפור שהותאם במיוחד לטיפול נפשי בקבוצת טיפול מסוימת או במטופל פרטני, ושייך לז'אנר של הסיפור העממי. הוא מסופר בעל פה ומובא למסגרות טיפוליות שונות ולמטרות מגוונות.
הסיפור המובא לטיפול נבחר בהתאם לנושאים ולקונפליקטים שבהם עוסקים הקבוצה או המטופל, מתוך תפיסה שלפיה הסיפור יאפשר לעסוק בחומרים שבהם המטופלים מתקשים לגעת במישרין. העיסוק בסיפור, בדמויות, במניעיהן ובעלילה, כמו גם בתחושות, ברגשות, בזיכרונות ובמחשבות המתעוררים אצל המטופלים תוך כדי הקשבה לסיפור — מייצר שיח העוקף הגנות ומאפשר נגיעה בתכנים שקשה לבטא.
עם זאת, קשה למצוא סיפורים המתאימים לטיפול ולתהליך הטיפולי. במהלך עבודתי כביבליותרפיסטית במחלקה פסיכיאטרית, כשלא מצאתי סיפור מן המוכן, חיברתי סיפור ריפוי משלי. עם הזמן פיתחתי תבנית, ובאמצעותה התחלתי לכתוב סיפורי ריפוי לטיפול באופן שיטתי. עיגנתי את הסיפורים בתרבות שבטית עממית מסוימת; למדתי את ההיסטוריה, המנהגים, אורחות החיים, המושגים והשמות הקשורים לתרבות זו, ורקמתי עלילה על רקע אמין. כמו כן פיתחתי מודל מובנה לבחינת ההתאמה של סיפור שנבחר עבור הטיפול המסוים, לניתוחו ברבדים שונים ולהכנתו להבאה למפגש הטיפולי.
בספר זה אני מבקשת לפרסם את הסיפורים שכתבתי, להציג את המודל להכנתם לטיפול ולהראות את הפוטנציאל הטיפולי הגלום בהם, במטרה להעשיר ביבליותרפיסטים ומטפלים מדיסציפלינות אחרות, ולהעמיד לרשותם שק של סיפורי ריפוי. ניסיתי סיפורים אלה במחלקות אשפוז, בטיפולים פרטניים בקליניקה, בהדרכות ובהדרכה על הדרכה. ברצוני להביא את הסיפורים שכתבתי ולהמחיש את דרכי העבודה אתם באמצעות דוגמאות מווינייטות טיפוליות והדרכתיות.
אין עדיין תגובות