אסופת סיפורים קצרים מהחיים שלנו וחיים של אחרים.
ספרו השלישי של יהונתן ולד ("לרוץ עם אווה", "משני עברי החלון") מנכ"ל לשעבר של יבואניות רכב שונות.
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
37.00 ₪
אסופת סיפורים קצרים מהחיים שלנו וחיים של אחרים. ספרו השלישי של יהונתן ולד ("לרוץ עם אווה", "משני עברי החלון") מנכ"ל […]
רחובות העיירה הקטנה טיילור שבצפון מערב לואיזיאנה נראים שוממים.
השמש הקופחת מוודאת שהתושבים יישארו בבתיהם. רוח חמה נושבת ומשחקת בשיח צהוב. השיח מתגלגל במורד הרחוב הראשי, מתכדרר בין המכוניות החונות עד שנמאס לו מהמשחק והוא מצטנף תחת פגוש של טנדר ירוק שחונה סמוך למעבר החציה.
הרמזורים מתעלמים מדממת הרחוב ומחליפים את צבעם בכל דקה, כמבקשים לתזמן תנועת כלי רכב לא קיימת.
על אבני המדרכה הלוהטת הולך נער, מעט צולע, חוצה רחוב אחר רחוב, נראה שאצה לו הדרך. פניו הנעריות מעוטרות בפלומת שפם בהירה, וגם אם במקרה יתעכב עליך מבט עיניו הכחולות, הוא יישאר חסר הבעה כאילו אינך שם.
יד אחת שלו טמונה בכיס מכנסיו, ממששת שטרות כסף ומעטפה חומה, לא ממוענת, וכף ידו השנייה סוככת על עיניו. ראשו מוטה אל השמיים הכחולים, מנסה להביט מבעד לעיניו המצומצמות בגלגל השמש.
כך הוא הולך ברחוב הריק, פיו ממלמל קול שהוא קרא לו מנגינה.
מכה בכתף מפילה אותו לארץ. הוא פוקח את עיניו ומבחין בזוג רגליים בהירות, שריריות, נעולות נעלי אולסטאר שחורות. אחת הרגליים חובטת בבטנו. הקול שיוצא מפיו כבר אינו מנגינה. עוד ועוד זוגות רגליים מתקבצים סביבו. הוא שם לב שחלק מהרגליים שעירות וחלקן חלקות. זוג רגליים אחד היה נעול במגפי עור שחורים – תמוה למדי ביום חם כזה, הוא חושב, והנה הוא מבחין בזוג רגליים אחר יחף ומלוכלך.
עיניו מנסות לעשות הבחנה בין סוגי זוגות הרגליים שמתכנסים סביבו, אך בעיטה חזקה בישבנו משטחת את גופו. הקול שיוצא מגרונו מעורר צחוק וקללות.
הוא מכיר את הקללות האלה. הם לא אוהבים אותו. הוא מפחיד אותם.
גם הוא רוצה לנעול נעלי אולסטאר שחורות, ולא נעלי עור חומות גבוהות עם תמיכת ברזלים.
הצחוק מתגבר. הוא שומע אותם מחליפים משפטי עידוד ועוצם את עיניו. הוא יודע מה עומד לקרות.
זרם חם של שתן ניתז על פניו ועל בגדיו. הוא מנסה לקום, אך זרועות נשלחות, דוחפות ומפילות אותו.
קל להפיל אותו. הוא מכסה את ראשו בידיו, עיניו עצומות, עולמו שחור, רטוב ומסריח. קולות מוזרים בוקעים מגרונו, מוזרים גם לו. הוא לא אוהב את הקולות האלה, אילו רק היה יכול לצחוק כמוהם, לקלל או לשיר כמוהם.
סירנת משטרה מבריחה את מעגל הרגליים שמקיף אותו.
“בוא, ג’ון, אקח אותך הביתה”, אומר לו השוטר, מסייע לו לקום, אוחז בידו ומובילו לאט לניידת.
הנער מביט לאחור לחלקיק שנייה, ורואה שהמעטפה החומה נשארה על האדמה, רטובה ומקומטת.
“כמה פעמים ביקשתי ממך שלא תתרחק מהבית”, אומר השוטר ומביט בו דרך מראת הרכב.
הוא יושב בניידת, ראשו דבוק לחלון, מביט ברחוב ובבתים העוברים במהירות בזה אחר זה. הם חוצים צומת, על המדרכה אישה דוחפת עגלת תינוק ומאחוריה צועד ילד קטן, בלון אדום קשור לידו, נע בריקוד ברוח הקלה. במדרכה הבאה עומדת קבוצת נערים מול חלון ראווה. לאחד מהם, זה שמעשן, נעלי אולסטאר שחורות.
“אתה יכול לשיר עכשיו”, אומר השוטר.
קול פורץ מפיו. קול שירה. מנגינה צורמת חורקת. שירו של ג’ון. ג’ון שהילדים קוראים לו “ג’ון המשוגע”.
“אתה שר יפה”, מחייך אליו השוטר, אבל ג’ון לא מגיב. הוא ממשיך לשיר, שקוע בעולמו, עד שנרדם.
בדקות האחרונות שנשארו לו עד הבית הוא רואה עשרות זוגות רגליים, רק רגליים, בלי גוף. רגליים שמנות, רזות, שריריות, רפות, שעירות, חלקות, חומות, שחורות, כולן נעולות בנעלי אולסטאר שחורות. הרגליים מקיפות אותו. עשרות נעלי אולסטאר שחורות מתבוננות בו. בלימת הרכב מעירה אותו ברגע שהוא מושיט ידו לגעת בהן.
חצי שעה לאחר מכן הוא יושב נקי ורחוץ מול השולחן הקטן שבחדרו. לבוש בגופייה לבנה ובמכנסי חאקי מגוהצים, מדיף ריח סבון.
מחלון חדרו נשקף נוף ירוק של שדות, ואחריהם אפשר לראות שורת עצים המלווים את הנהר בדרכו לאגם.
הרחק משם, באופק, ניצבים ההרים השחורים. שיאם נוגע בשמיים ועננים לבנים נעים, רגע מסתירים רגע חושפים את פסגותיהם האימתניות. מדרונותיהם התלולים אוחזים בכוח בסלעים ענקיים התלויים עליהם ולא מרפים אף לרגע אחד, שמא ייפלו ויתרסקו בעמק שמתחתיהם.
אצבעותיו מתחילות להקיש על המקלדת ולכתוב פרק חדש בעלילת הספר שלו. הן מספרות סיפור על דמויות מוזרות. הדמויות בסיפורו חיות בעומק ההר השחור, במערות הקטנות החבויות בתוך המצוקים. אם תתקרבו להרים תוכלו לראות את המערות, כך הוא כותב, אבל את היצורים עצמם לעולם לא תוכלו לראות. אסור לראות אותם. זה החוק השני שחוקק המנהיג שלהם. החוק הראשון מחייב אותם לשמור זה על זה ולכבד זה את זה.
ג’ון זוכר כמה הופתע בתחילה מעושר התחבולות של היצורים. הם עשו כל שביכולתם כדי שבני האדם לא יראו אותם.
אבל הוא ראה. פעם אחת בלבד.
זה קרה כשנסע ברכבת עם אימו לעיר המחוז. התמזל מזלו באותו היום. הוא השקיף מהחלון על ההרים השחורים, ובאזור שבו פסי הרכבת השיקו למדרון התלול, הוא ראה אותם. שניים מהם, ליתר דיוק.
תנועת הרכבת הואטה, והוא הבחין בראשים קטנים מציצים בסקרנות במפלצת הענקית, הצבועה בירוק, פולטת אחריה פס עשן שחור, מחרידה את השקט בצפירותיה ובשקשוק גלגליה על פסי המתכת.
הם כל כך התרגשו שלא שמו לב שהנער היושב בקרון האחרון רואה אותם. כשעיניו פגשו את עיניהם זה היה מאוחר מדי. מבטיהם הצטלבו לרגע והם נעלמו במערה. הוא הצטער שבגללו הופר החוק השני שלהם.
כשחזר הביתה התחיל לכתוב עליהם. תוך כדי הכתיבה התוודע אל כל יושבי ההר. הכיר אותם בשמותיהם הפרטיים וידע לספר לאיזו קבוצה שייך כל אחד מהם. בייחוד אהב את המנהיג שלהם. יצור חביב, צנוע אך חכם, ואיש תחבולות לאין שיעור.
מיום ליום סיפורם הלך והתעבה, והרפתקאותיהם מסמרות השיער הפכו לסדרת סיפורים שהתחבאו בנבכי המחשב שלו. איש מלבדו לא ידע על כך.
יום אחד, מסיבה לא ברורה, החליט לשלוח את הקובץ להוצאה לאור גדולה, בעיר המחוז שריבפורט. כחודש לאחר מכן קיבל מייל תשובה. אנו שמחים להודיעך כי סיפוריך נמצאו ראויים להוצאה לאור.
הביקורות היללו את ספרו, והוא נמכר היטב.
כעבור כמה שבועות קיבל מייל נוסף ממזכירות ההוצאה לאור:
“הוחלט להציע לך מקדמה יפה לכתיבת ספרך הבא. את התמלוגים עבור ספרך הראשון, שכבר הצטברו לסכום הגון, אנו שומרים עבורך בחשבון מיוחד, עד שתנחה אותנו להיכן להעבירם. נשמח לארח אותך במשרדי ההוצאה ולחתום על חוזה”.
בסוף המייל הוסיף המו”ל כמה משפטים משלו:
“לא משנה לי מי אתה, מה צבע עורך, מה מינך, מה העדפותיך המיניות, הפוליטיות או הדתיות. לא משנה לי אם אתה גבוה או נמוך, שמן או רזה. זאת הכתיבה שלך שמרגשת. היא עמוקה ואנושית, כפי שרק סופרים מעטים מסוגלים להגיע ולגעת. לכבוד יהיה לי לפגוש אותך”.
אגב, היו בטוחים שג’ון זה לא שם העט ששלח להוצאת הספרים. שם הוא מופיע בשם אחר כמובן. איש לא יאמין שזה הוא, ג’ון המשוגע, שכותב את הסיפורים היפים. ג’ון, שלא מדבר ורק מוציא קולות מוזרים.
עברו חודשיים מקבלת המייל עד שג’ון החליט להיענות להצעה ולנסוע לפגישה עם המוציא לאור.
הוא המתין לשעת כושר.
בצהרי אותו יום חם נחו בני הבית בחדריהם וג’ון החל להתכונן. הוא שלח מייל למזכירות ההוצאה לאור שיגיע אחר הצהריים, והדפיס מכתב שבו הציג את עצמו, הרי לדבר אינו יכול. הוא הכניס את המכתב למעטפה חומה, הוציא ממגירתו צרור שטרות, שיהיה לו לכרטיס לרכבת ולשתייה קלה, ויצא מהבית בדרכו לתחנת הרכבת.
הנער צעד על אבני המדרכה הלוהטות, חוצה בצליעה קלה רחוב אחר רחוב.
יד אחת שלו טמונה בכיס מכנסיו, ממששת שטרות כסף ומעטפה חומה, לא ממוענת, וכף ידו השנייה סוככת על עיניו. ראשו מוטה אל השמיים הכחולים, מנסה להביט מבעד לעיניו המצומצמות בגלגל השמש.
כך הלך ברחוב הריק, פיו מלמל קול שהוא קרא לו מנגינה.
מכה בכתף הפילה אותו לארץ.
הוא פקח את עיניו והבחין בזוג רגליים בהירות, שריריות, נעולות נעלי אולסטאר שחורות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “21”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות