הצמדתי את העין לעינית המפקד והתחלתי לסרוק את השטח. השקט ברחוב שזה עתה הסתיים בו קרב התכתב עם ההרס האדיר […]
השבת השחורה
יום שבת, 7 באוקטובר 2023, כמו בכל בוקר התעוררתי סביב השעה 05:30 לקולות, “אבא! אבא!“
קפצתי מהמיטה והלכתי לחדר הסמוך, מנסה להחזיר את לוטם לישון, אך כמו בכל בוקר היא התעקשה, “אוכל, אוכל…“
למרות שניסיון עשיר של שנה ותשעה חודשים בתור אבא לימד אותי שחיי אינם מתנהלים יותר על פי הרצונות שלי, בכל זאת ניסיתי את מזלי ולקחתי אותה למיטה לפינוק של בוקר עם אימא. אולי סהר, אשתי, תצליח לשכנע את לוטם לפנק אותנו בעוד חצי שעה של שינה – כי בכל זאת, מדובר ביום שבת – אבל זו לא הייתה סתם עוד שבת רגילה. באותה השבת עמדנו לחגוג את יום הנישואין הרביעי שלנו. אפילו הבשר למנגל של ארוחת הערב כבר היה במקרר, אז היה ברור שהגיע לאימא ולאבא לישון עוד קצת.
אחרי כחצי שעה של גלגולים במיטה לוטם ניצחה. צריך היה להתחיל את היום. הלכתי למטבח, חתכתי לה תותים ולעצמי הכנתי נס של בוקר והתיישבנו בסלון.
החלפתי לבגדי אימון וניגשתי אל המתח תוך כדי שהעפתי מבט בנייד. השעה הייתה כמעט 07:00 וכבר היו לי הודעות. נראה שבן אלמוג, חבר קרוב מאוד במשך השנתיים האחרונות, מאז שסהר ואני החלטנו לעשות רילוקיישן לקיבוץ יטבתה, כבר רצה לעשות טיול בוקר ברחבי הקיבוץ ולמצוא תעסוקה לירדן, חבר של לוטם מהגן.
פתחתי את ההודעה הראשונה. היה כתוב בה, “תפתח חדשות.“
הודעה מוזרה שלא רמזה על מה שאני עתיד לראות.
בשלב הזה בחדשות לא אמרו יותר מדי, אבל היה ברור שמתחולל אירוע משמעותי בדרום. בן וירדן באו אלינו הביתה, סהר העסיקה את הקטנים בזמן שבן ואני צפינו בטלוויזיה, אבל העיניים היו על הטלפונים הניידים.
כמות המידע שספגתי מהחדשות, מהטלגרם ומהטיקטוק, במשך כשעה לא השאירה הרבה מקום לספק. הסרטונים זרמו ללא מעצור והעבירו תמונת מצב שחורה – מגופות חיילים שנחטפו לעזה ועד למחבלים שנמצאו עמוק בתוך יישובי העוטף.
אזרחי ישראל נטבחו בבתיהם אחרי שעוד ועוד כיתות כוננות נפלו כתוצאה משטף המחבלים שתקפו אותם. החיילים שלנו הופתעו ברמה כזו שנאלצו להילחם בתחתונים, ללא יכולת להגיע לציוד הלחימה שלהם. כמו היישובים, כך גם הבסיסים של צה“ל – הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – החלו להיכבש על־ידי המחבלים. באותו הזמן התבצע טבח מחריד במסיבת הנובה, סמוך לקיבוץ רעים, ופשעי מלחמה שקשה להעלות על הכתב, וקשה יותר היה לראות ולהאמין שהגיהינום הזה אשכרה קרה לנו. המציאות הייתה קשה לעיכול.
בשלב זה החלו להגיע עדכונים דרך קבוצת הוואטסאפ מהמשפחה שנמצאת בקיבוץ בארי. נשמנו לרווחה לאור הידיעה שבת דודתה של סהר, בעלה ושני ילדיהם, נמצאו מחוץ לקיבוץ. מנגד, ציפי ויגאל, הדודים של סהר, אירחו בביתם שבקיבוץ בני דודים נוספים. נכון לאותו רגע מצבם היה טוב, הם היו סגורים בממ“ד ושמרו על שקט.
התקשרתי לאימא והבנתי שסבא וסבתא בקיבוץ ניר יצחק בסדר והמטפלת איתם. סבא סירב כרגיל להיכנס לממ“ד, וסבתא גם ככה לא הייתה יכולה לזוז כל כך מהמיטה. הבית היה נעול, וזה מה שיש. קיווינו לטוב.
צלצול טלפון הזכיר לנו שליאור, אח של סהר, ישן אצלנו בסלון.
רק אתמול בערב נסעתי לבסיס שיזפון כדי לתת למט“ק (מפקד טנק) צעיר בהכשרות בבית הספר לשריון כמה שעות של נחת מחוץ לבסיס, וכבר בשעות הבוקר המוקדמות ביקש המפקד שלו, “תגיע מייד חזרה לבסיס, הופעל נוהל מעשג“ח (מעבר משגרה לחירום).“
בתוך דקות היינו באוטו בדרך לשיזפון. ברקע שמענו חדשות, אבל הגלגלים בראש שלי התחילו לרוץ. השאלה אם יקפיצו אותי בצו 8 לא הייתה זו שהעסיקה אותי, אלא מתי זה יקרה.
מעניין עוד כמה בשורות ודיווחים אקבל היום באמצעות הנייד.
חמש שנים חלפו מאז שהגדוד סיים אימון הסבה מטנק מרכבה סימן 2 למרכבה סימן 3 רמח. מאז כמעט שלא נגעתי בטנקים. רק בפברואר השנה הגדוד שלי, 184 אבירי לב, סיים תעסוקה מבצעית של שלושים ימים בגזרת צופים, תעסוקה שלישית של הגדוד בארבע השנים האחרונות. בכל אחת מהתעסוקות האלו הבהירו לנו שאנחנו גדוד מבצעי בחטיבה 12 והתוכנית האופרטיבית שלנו היא גזרת עזה. לא פעם הראו לנו את המסלול המדויק שבו נצעד עם הציוד שלנו, ולאן צריך להגיע במקרה של הקפצה. למרות זאת, התפיסה הייתה כזו שאנחנו לא כשירים למבצע אמיתי.
טנקי סימן 3 רמח הם הטנקים ברמת החימוש והטכנולוגיה הנמוכה בצה“ל, ללא מערכות הגנה אקטיביות נגד טילים וללא מערכות ירי מתקדמות, טנקים המשמשים את חיילי המילואים בלבד. רק במקרה של אירוע רב־זירתי ניקרא לדגל, וגם אז – נופעל במשימות הגנה.
נראה שהקונספציה שאחזה במנהיגים שלנו בממשלה ובצה“ל אחזה גם בנו בחוזקה. או שזו הייתה משאלת ליבנו.
צלצול טלפון עצר את המחשבות. יונתן מנור, חבר ותיק שאיתו לא דיברתי מזמן, היה על הקו. מעניין למה דווקא היום הוא התקשר.
“אחי, אני עם האישה והילד בחופשה בירדן. אנחנו בדרך למעבר הגבול, ויש טילים על תל אביב.“
מובן שהזמנתי אותו אליי ככל שיצטרך והרגעתי, “אחי, תגיעו, יש מקום, נדאג לכם, כמה זמן שתצטרכו.“
שוב טלפון, יגאל היה על הקו. הבנתי שזה קורה. יגאל מ“מ 2 (מפקד מחלקה), איש חינוך מירוחם, דתי לאומי, החבר והמפקד שלי במילואים כבר שתים־עשרה שנים, אם הוא התקשר בשבת זה כדי להגיד דבר אחד – אנחנו מוקפצים.
“לִישַי, התותחן שלך לא הגיע למילואים האחרונים, ולכן אני לא סומך עליו. מעכשיו עוז הוא התותחן שלך. תתקשר אליו וגם לדייויס וללוריא. לא הוקפצנו אבל תכין אותם,“ אמר.
אומנם זה היה קצת מוזר להתקשר לתותחן שלך בפעם הראשונה ולהגיד לו שיוצאים למלחמה, אבל את עוז אני מכיר עוד מגדוד 77, פלוגת וולקן אימפריה, מימי השירות הסדיר.
עוז אליה, קוצ’יני, תותחן טוב, איש שקט ובעל חוש הומור ייחודי. זה מה שידעתי, וזה הספיק לי כדי להתקשר אליו ולשמוע את תשובתו שהסתכמה ב“אני איתכם, התיק מוכן“.
אחרי עוז התקשרתי לשחר לוריא, טען־על מרחובות, עובד חברת החשמל, דתל“ש (דתי לשעבר), מקצוען, רבאקיסט שלא מהעולם הזה. חצי דקה בלי לזוז והוא מתחיל להשתגע. טען קלאסי, ממש לפי הספר. תשובתו הייתה, “אחי, רק תגיד מתי.“
אם לוריא טען קלאסי, אז דייויס נולד כדי להיות נהג טנק. דייויס מעולם לא היה רץ לטפל בטנק, אבל איך שהגיע הזמן לאוכל הוא כבר התחיל בהליכה חדורת מטרה לכיוון. כל משימה ופעולה ניתן לדחותה ליותר מאוחר, ועכשיו זה תמיד הזמן לנוח. אבל כשמגיע הזמן לעבודה מבצעית, אי־אפשר לבקש נהג טוב ממנו. הוא נוהג מהר, לפעמים מהר מדי, שולט בטנק בצורה מדהימה, ובעל יכולת נהיגה עצמאית מרשימה. גם הוא, כמו לוריא, דתל“ש.
תשובתו של דייויס הייתה, “נעשה מה שצריך.“
דייויס ולוריא רצו איתי בצוות מהיום הראשון במילואים. יחד עם עוז היה לנו צוות חזק, אפילו חזק מאוד, אולי הכי חזק בפלוגה. צוות ראוי לשם “2ב’ האגדי“. הכינוי רץ איתי עוד מהיום הראשון בתור מפקד בפלוגה המבצעית בסדיר, ולא הייתה לו באמת סיבה מוצדקת, לפחות עד היום האגדה עדיין לא נכתבה.
לרוב מט“ק צעיר מקבל את הסימון 2א’ או 3א’ והסימון 2ב’ לרוב משתייך למט“ק הוותיק, המנוסה והחזק בפלוגה. משום־מה, כך יצא ואני הייתי 2ב’ האגדי מגיל תשע־עשרה, כבר כמעט ארבע־עשרה שנים!
כנראה בגלל שתמיד רציתי להיות מט“ק טוב, הכי טוב, אז עם קצת הומור היה אפשר לדרבן את הצוות שיעבור ממילים למעשים, מה שאִפשר גם לקרוא לעצמנו 2ב’ האגדי.
היום התקדם. סהר התרכזה במשפחה שלה, ואני חיכיתי וחיכיתי וקיוויתי שהצלצול לא יבוא. אחר הצוהריים, ואנחנו עדיין דבוקים למסכים, ראש הממשלה הכריז רשמית, “ישראל במלחמה“.
בשעה זו צווי מילואים החלו להישלח בקצב שלא נראה כמותו מאז הקמתה של מדינת ישראל. היקף האסון עדיין לא היה ברור, אבל לא היה ספק שמדובר בפעולת הטרור הגדולה ביותר שבוצעה נגד העם היהודי מאז השואה.
הטלפון צלצל והצצתי לראות מי זה, אם הבשורה הגיעה או שמדובר בשיחה רגילה. אזעקת שווא, עמית בן יונה היה על הקו.
החברות שלנו התחילה מגיל אפס, כשגדלנו יחד ביישוב מכמנים שבמשגב. בן יונה זה חבר ברמה של אח, לא אח מהסדיר או מהמילואים, אח אמיתי. כזה שאני מאחל לו לפחות את מה שאני מאחל לעצמי, ואפילו יותר. עניתי לטלפון ומייד הבנתי מקולו שהוא נמצא במצוקה.
“אחי, קיבלתי צו 8, איך אני יכול להשאיר את טל לבד?“ שאל.
בן יונה ואשתו עברו לאחרונה תקופה לא פשוטה ואפילו מורכבת, והמצב בבית היה רגיש מאוד. הבנתי אותו מייד, הוא היה צריך חיזוק וייעוץ בקבלת החלטה לא פשוטה.
עניתי לו, “אחי, אני מבין אותך, וההחלטה היא שלך. צו 8 מוטל על כל המשפחה, אתה נדרש להתייצב, והמשפחה נדרשת לתמוך, לדאוג ולגבות, בכל מה שצריך, כדי לאפשר לך לעשות את מה שחייבים לעשות ולחזור הביתה בשלום. האויב לא השאיר לנו ברירה מלבד מלחמה, ואנחנו נשתתף וננצח.“
המחשבה שרצה לי באותו הרגע בראש הייתה, רק שלא ייפגע.
אם יקרה לו משהו במלחמה איך אסלח לעצמי על זה ואיך אביט למשפחת בן יונה בעיניים? למשפחה שאני מכיר מגיל אפס ומגיע כאורח לכל הקמת סוכה, בימי שישי ובאירועים משפחתיים.
“אתה צודק, אדבר עם טל,“ ענה לי וסיים את השיחה.
ניגשנו, סהר ואני, להכין ארוחת ערב ללוטם ולאורחים שלנו בצל המלחמה. חגיגות יום נישואין עם יין ועל האש כבר לא נעשה היום. תקתקנו חביתות וסלט, בזמן שסיפרתי לה על השיחה עם בן יונה. ואז זה קרה.
יגאל התקשר, “יש אישור לגייס אותנו בצו 8. כרגע רק סגל הפלוגה, תכין את הצוות ותתקשר אליי מהדרך. אם יתאים – תאסוף אותי“.
סהר ואני לא היינו צריכים להחליף יותר משתי מילים. “מקפיצים אותי,“ אמרתי לה.
ניגשתי לעשות בדיקה סופית שהתיק מוכן ונכנסתי להתקלח.
את התחושות שהציפו את בן יונה הבנתי מייד. איך עוזבים אישה וילדה שעוד לא חגגו לה שנתיים ויוצאים אל הלא נודע? מה אומרים? מתי ניפגש שוב ואם בכלל?
אני לא אחד שנוטה לבכות, אפילו להזיל דמעה. יותר מזה, אני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה. אף פעם לא הצלחתי לחבר בין רגש או כאב לבין בכי. לא הבנתי איך הבכי תורם להקלה על התחושות האלו.
הפְּרֵדה הייתה מהירה אבל נוראית. מה אני אומר לסהר וללוטם?
אמרתי ביי לאורחים שלנו ויצאנו – סהר, לוטם ואני אל המרפסת.
חיבקתי את שתיהן ואמרתי, “אני אוהב אתכן יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, אתן החיים שלי, ותודה שאתן איתי. אעשה את הכול כדי לחזור אליכן“.
יונתן עזר לי לקחת את הציוד לאוטו, בזמן שאני מדדה לכיוונו ומנגב את הדמעות. ישבתי באוטו לרגע, נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך לכיוון צאלים.
בסביבות 21:00 עצרתי בתחנת דלק במצפה רמון כדי להצטייד, אבל התחנה הייתה סגורה. המשכתי לתחנה הבאה, שבה הייתה חנות גדולה של yellow במתחם המרכזי. עברתי על המדפים. מים – אין, קפה שחור – אין, כוסות חד־פעמיות – אין, ואפילו הקפה במכונה נגמר.
הבנתי שאלפי מגויסים כבר עברו לפניי, אז קניתי רק חבילה נוספת של טבק לגלגול, שלא ייחסר.
חזרתי לאוטו והתקשרתי לצוות כדי להגיד להם, “תכינו תיק לפני השינה. אני כבר הוקפצתי“.
התקשרתי לבן יונה וסיפרתי לו שגם אני הוקפצתי. סיכמנו שניפגש בצאלים לקפה. את הטלפון האחרון בסדרה עשיתי ליגאל, שאיתו קבעתי בצומת רביבים כנקודת איסוף בדרך.
הגענו לצאלים וראינו שמאות מכוניות הגיעו לפנינו. חניות הרכבים היו מלאות עד אפס מקום. בצידי הכביש חנו מכוניות שיצרו חניוני פרא. ירדתי עם האוטו מהכביש וניסיתי למצוא חניה סבירה לטויוטה קורולה שלי. אומנם רכב חברה, אבל חשבתי על כך שאצטרך אוטו תקין כדי לחזור הביתה. לבסוף מצאתי מקום להחנות את האוטו. פרקנו את הציוד והתחלנו ללכת כמו שתדרכו אותנו בכל אחד מסבבי המילואים הקודמים.
הגענו לאזור הגדודי ברחוב הדס, שם נקלטנו בשלישות, וכמו תמיד מצאנו את עצמנו מחכים. כל הסגל של הגדוד הגיע, ביניהם מצאתי את סגל פלוגה ג’, החבר’ה שלי. אומנם אנחנו מוגדרים כפלוגה, אבל בפועל מדובר בפלוגה מוקטנת המורכבת משישה טנקים ושמונה צוותים בלבד, במקום אחד־עשר טנקים וצוותים. הסד“כ (סדר כוחות) שלנו כולל מ“פ (מפקד פלוגה), סמ“פ (סגן מפקד פלוגה), ושלוש מחלקות, שכל אחת מהן מורכבת ממפקד מחלקה וממפקד טנק, אך רק לשתי מחלקות יש טנקים והמחלקה השלישית משמשת מחלקת גיבוי.
העברתי מבט זריז על הפנים של כולם וראיתי הבעת פנים דומה. הבנתי שכנראה גם אני נראה ככה. כולם בסוג של הלם, מלאי מחשבות ושאלות שרצות בראש, חוסר ודאות מוחלט ולא נראה שיש מישהו שיודע מה התוכנית, לא נראה שיש תוכנית בכלל. אין תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר כמו מתי נקפיץ את החיילים, לאן נוסעים, מה המצב בדרום ומה בכלל צריך לעשות עכשיו. בלגן גדול.
ראינו שאנשים התחילו להסתובב עם ציוד צבאי, אז הלכנו לראות אם אפשר גם לקבל. חתמנו על ציוד אישי, סרבלים, מדים, שק שינה ושכפ“ץ שמייד לבשנו. את הקסדה חלקנו חבשנו מייד על הראש, והאחרים החזיקו אותה צמוד, שיהיה ניתן לחבוש במקרה הצורך. אבל נשקים בינתיים לא היו. לא ברור למה, איך ייתכן שלא מחתימים אותנו על נשק דבר ראשון? עדיין הסתובבו מחבלים באזור, לפחות שנוכל לשמור על עצמנו.
איך אמר מישהו? “אם לא תשאל שאלות, לא תשמע שקרים.“ אף אחד לא ידע מה מתרחש.
מדי פעם נשמעה אזעקה. עלה החשש לנפילות טילים בבסיס, אז התרכזנו כל סגל הפלוגה במיגונית קטנה, אולי ארבעה מטר מרובע. לא ראינו שיש עוד מיגונית באזור, אז הסתפקנו במה שיש והכנסנו את הציוד.
מעוז, המ“פ שלנו בשלוש השנים האחרונות, אסף אותנו לתדריך קצר. “אוגדה 252 מתרכזת בחיול של חטיבה 10, שאמורה לרדת במהירות האפשרית לעזה כבר הלילה ולהצטרף ללחימה. עדיין לא ברור לאן הם נוסעים ומה המשימה שלהם. כרגע מתמקדים בכך שתתחיל תנועת כוחות לכיוון הלחימה. אם הם יוצאים להתקפה או שמתרכזים בהגנה – גם זה עדיין לא ברור. העיקר לצאת מהבסיסים שכבר התחילו וימשיכו להיות מטרה מרכזית לחמאס.
במהלך היום התברר שהיו נפגעים רבים לכוחותינו, כולל מפקדים בכירים. הבלגן באוגדת עזה חגג, ולא היה מי שיקבל החלטות ויעביר פקודות לכוחות.“
השתררה דממה. מה אפשר לשאול אחרי שהאיש שאחראי על העברת המידע אומר לך שלא יודעים כלום, לא הוא וגם לא האנשים שמעליו.
הוחלט שנלך לישון ונחכה לבוקר, בתקווה שהמצב יתבהר ונקבל פקודה מסודרת.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה היא 23:45. לא חיכיתי יותר מדי וכבר חשבתי על אגירת אנרגיות. בניתי משענת סבירה מציוד כדי להישען עליה בתוך המיגונית. הייתי עייף אחרי יום ארוך והבנתי שכדאי לנצל את הזמן לשינה. אין לדעת מה יהיה מחר. שקלתי לרגע אם להוריד נעליים והחלטתי שוב לנצל את ההזדמנות עכשיו, אין לדעת מתי שוב יתאפשרו התנאים המתאימים לכך.
עצמתי עיניים וניסיתי להירדם, בזמן שסביבי החבר’ה מפטפטים ומתארגנים לשינה.
לא עברו חמש דקות ומעוז נכנס למיגונית, “תקפיצו את החיילים, יורדים לעזה.“
קפצתי משכיבה לעמידה, נעלתי נעליים והתחלתי להתקשר. סיימתי לדבר עם הצוות בתוך פחות מחמש דקות. כולם יצאו לדרך ויגיעו בהקדם. ידעתי שהם מוכנים להקפצה, אבל קיבלתי מהם תחושה שכל אחד חשב על איך הוא יגיע לבסיס באמצע הלילה אם יצטרך. לפני שהספקתי להגיד ליגאל איזה צוות של אלופים יש לי ושהם בדרך, הבנתי שכולם ענו לטלפונים ויש היענות מלאה. הפלוגה בדרך לצאלים.
אספנו את הציוד והלכנו לחתום על נשק אישי. הבנו מייד שאין מי שיפתח את הנשקייה.
התקשרתי לבן יונה וסיכמנו שהוא יגיע אליי. הנחתי את הציוד על כביש האספלט, שנמצא ברחוב הדס ליד כל מחסני הציוד ונזרקתי עליו. הוצאתי פק“ל קפה והתחלתי להרתיח מים. בן יונה הגיע, ומייד ראיתי עליו שהוא בסדר והשיחה שהייתה לנו מאחוריו. אחרי חיבוק חזק עשינו השוואה קצרה בין הגדודים והבנּו שיש בלגן אצל שנינו, אבל אצלו עדיין לא חתמו על ציוד בכלל. שתינו קפה, עישנתי סיגריה, והוא יצא חזרה לכיוון הפלוגה שלו כדי להתארגן על ציוד.
מי שלא ראה בעיניים תהליך חיול של אלפי אנשים במקביל לא מבין מה זה בלגן. מאות אנשים שנכנסים אחד־אחד למחסן כדי לקחת ציוד, אחר־כך עוברים לעמוד בתור אחר כדי לקחת נשק – וזה רק הציוד האישי! צריך להפוך גדוד טנקים ממצב שגרה למצב חירום.
כמות המשימות אדירה. צריך להוציא את הטנקים מהכיסויים שלהם, להעמיס זיווד (כלי עבודה הדרושים להפעלה ולטיפול בטנק), לחתום על מקלעים (שלושה מאגים) וצלמים (משקפת, עכבר ומצפן), להתקין ערכות קשר, להעמיס תחמושת – קליעים ופגזים, וכל זה עוד לפני שמתחילים להזיז את הטנקים ולבדוק את מצב הכשירות שלהם.
הפלוגה הלוגיסטית עוד לא גויסה. איך מתחילים בלי נהגים ובלי רכבים לשינוע הציוד? מלגזות ומשאיות – עבור התחמושת? ללא נגדי חימוש אין מקלעים. החיילים עוד לא הגיעו, וצריך לגרום לכל זה לקרות.
דבר ראשון שחייבים לעשות הוא לחתום על נשקים אישיים. סוף־סוף התקבל אישור לפתוח את הנשקייה ויכולנו להתחיל בעבודה. העובדה שכבר אמצע הלילה כמעט לא הורגשה, האדרנלין דיבר. התחלנו להכין את הפלוגה בצורה רוחבית. חילקנו משימות, כך שחלק הלכו להוריד כיסויים לטנקים וחלק הביאו זיווד. כך התקדמנו בכל המשימות. החיילים התחילו להגיע בטפטופים ולהצטרף לעבודה. אני הייתי חלק מכוח קטן שמטרתו הייתה להוציא את הטנקים מהכיסויים שבהם הם אופסנו עד לרגע האמת, רגע זה.
העמסנו ציוד אישי על רכבים פרטיים והתחלנו לזוז לכיוון משטח הטנקים. לא ברור איך ומי הכניס את הטנקים לכיסויים האלו, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך להוציא אותם. התפצלנו והתחלנו לפתוח פתחים קטנים בכיסויים על מנת לבדוק את הצל“מ (ציוד לחימה מבוקר, או בקיצור צ’, מספר המהווה את תעודת הזהות של הטנקים), ולאתר את הטנקים השייכים לפלוגה שלנו. מצאתי אחד ונאבקתי בכיסוי שלו במשך שעה. זאת הייתה משימה בלתי אפשרית. קראתי לעוד שלושה חברה וניסינו יחד. עדיין היה קשה מאוד. ראינו לידנו לוחם מפלוגה אחרת שהפשיט טנק מהכיסוי שלו לגמרי לבד.
הלכנו להציץ וקיבלנו ממנו טיפ של אלופים, “קחו סכין, תחתכו מכל הכיוונים והכיסוי ירד,“ אמר לנו.
אין ספק שהטיפ הזה עזר לנו מאוד. עוד חמישה טנקים וסיימנו. זאת הייתה אולי הפעם הראשונה והאחרונה ששמחתי שהפלוגה שלי מוקטנת, שישה טנקים בלבד.
ציוד ואנשים התחיל לזרום לכיווננו – מאגים, תחמושת, דלק, זיווד, ציוד קשר ועוד.
נוסף על הציוד קיבלנו מנ“ק (מנת קרב) אחת לכל צוות. ביקשתי מהצוות שלי לא לגעת באוכל עד שלא נקבל מנ“ק נוספת. לצבא ייקח זמן להתאפס על עצמו, הרי כולם מכירים את הסיפורים ממלחמת לבנון השנייה על המחסור בציוד בסיסי, כולל מים ואוכל. שמעתי שחיילים אכלו חצי קופסת טונה ליום, ונאלצו להכניס כדורי כלור לשוקת של פרות ברפתות שעברו לידן במהלך הלחימה בגלל חוסר יכולת של הצבא לספק מים ואוכל לכוחות הקדמיים. ובכל מקרה, מעכשיו נכנסים לטנק ואין לדעת מתי יהיה ניתן לצאת ממנו כדי לעשות “מספר שתיים“ או כמו שאומרים בצבא “לעשות כבדה“. עדיין לא יצא לי לעשות כבדה בטנק או להיות נוכח כשמישהו אחר עושה, והאמת שהייתי מוכן לוותר על כך בשמחה, ולכן גם על האוכל בשלב הזה.
נדרשו לנו כמעט ארבעים ושמונה שעות להכין את הטנקים ליציאה. הצוות שלי קיבל טנק שמספרו 833246. היה חסר לנו זיווד בסיסי והיו כמה תקלות חימושיות, אבל לא משהו קריטי שמנע יציאה למלחמה. אומנם לא מה שציפיתי מצה“ל, אבל הגוף הענק והמסורבל הזה תמיד יודע להפתיע אותך לרעה. עוד לא יצאנו למלחמה וכבר חסר ציוד. אפשר לחשוב שאנחנו אחרי שנתיים לחימה באוקראינה נגד הצבא המפחיד של פוטין, ואנחנו צריכים להילחם עם בקבוקי מולוטוב נגד טנקים. אבל היי, קיבלנו מנ“ק נוסף ואפשר להתחיל לנשנש טונה!
לקראת הלילה של יום שני התכנס כל הגדוד לשיחת מג“ד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התכנסנו כולם יחד כדי לקבל עדכון בצורה מסודרת על מה שמתרחש. יעקב המג“ד דיבר דקות ארוכות שבמהלכן סיפר כמה הבלגן גדול. בשורה התחתונה, עולים על הטנקים ויוצאים עכשיו לכיוון עזה, נגיע ונבין איפה צה“ל צריך אותנו. כרגע אין משימה מוגדרת, אנחנו רק מתקרבים.
עלינו על ציוד ונכנסנו כל אחד לתאו. הנענו את הכלים וחיכינו לתחילת תנועה. דייויס נכנס לתא הנהג, איש הצוות היחידי שנמצא בתובה, ועל כן מכונה “איש התובה“. התא צמוד למנוע ענקי בעל אלף ומאתיים כוח סוס המייצר רעש מחריש אוזניים. הכיסא בתא מרופד ונוח כמו כיסא של אופני כביש – חמש דקות אחרי תחילת הישיבה עליו רק מחכים לרגע הירידה מהאופניים. גודל התא אינו גדול בהרבה מכיסא התינוק של לוטם באוטו שלי, וזה עוד התא הכי נוח בטנק. אם מתאפשר, ניתן לפתוח את המשענת לאחור ולשכב לנוח.
המצב אצל “אנשי הצריח“ גרוע בהרבה. עוז נכנס לתא תותחן שבעומק הצריח דרך תא המפקד ויושב מתחתיי. האופציה ליישור הרגליים אינה קיימת, וכל תזוזה כרוכה בסיכון איבוד איברים בגלל תנועת הצידוד בין הצריח לתובה. האוויר שמגיע לתא ברובו יד שנייה אחרי שהמפקד והטען כבר עברו עליו ושאבו את מרבית החמצן שבו.
אחרי אכילת השילוב המנצח של המנ“ק – מיקס של שעועית, גרגירי חומוס, בוטנים וטונה – לוריא ואני התחלנו להפגין את היכולות הגבריות שלנו ולהפריח גזים אל חלל הצריח שאינם קשורים לירי מקלעים ופגזים, ואז איכות האוויר בתא התותחן שברה שיאים.
כשעורכים השוואה בין התאים של הטען ושל המפקד מתחיל ויכוח ארוך שנים שמטרתו להכריע מי איש הצוות בעל תא הלחימה הגרוע ביותר. בתור טען לשעבר הכרתי היטב את המצב בשני התאים.
בתאו של לוריא יש כיסא המשמש לישיבה ולעמידה המאפשרת לצאת מהתא ולהפעיל את מאג הטען, המרגמה, או לסייע למפקד בכל שיידרש. איכות הכיסא נמוכה משמעותית מזו של כיסא הנהג. המזל של לוריא האימתני שלנו הוא שלא אפשרתי לו יותר מדי זמן ישיבה. הסיכוי לאיבוד איברים במהלך הפעלת הטנק הוא הגבוה ביותר בין כל אנשי הצוות. הפעלת “מאג המקביל“, מאג המקביל לתותח המאפשר ירי מדויק עד לשמונה מאות מטר, כרוכה בהכנסת הראש בין התותח לגג הטנק. יחד עם ביצוע ירי פגזים ורתיעת התותח לאחר מכן, אלה שתי פעולות בסיסיות שלא מעט טענים איבדו את חייהם תוך כדי ביצוען.
הטען עובד בעצימות הפיזית הגבוהה מכולם, הפעלת מערכות הטנק וחיבור בין אנשי הצוות לכדי יחידה לוחמת אחת ועוצמתית מתאפשרת רק בזכות טען מיומן ביותר.
בצוות שלנו לוריא שימש גם יד שלישית שלי, ובכך שיפר משמעותית את המהירות ואת האיכות של הפעולות שהחלטתי לבצע, מה שפינה לי זמן יקר להתעסק בלחימה.
ולמרות כל אלו, תא המפקד הוא הנוראי ביותר. הבעיה היא שפשוט לא קיים מקום כזה בטנק. הדום המפקד הוא שם מוזר שנתנו לציר בעל שני דרגשים, כך שהתחתון משמש לעמידה והעליון – לישיבה. אפילו מפקד בעל ממדים אידאליים כמו שלי, המתנשא לגובה מרשים שמגרד בקושי את המאה ושבעים סנטימטרים מלמטה מתקשה לעמוד עליו בנוחות. רוחב התא הוא כחצי מרוחב הכתפיים, מה שמגביל מאוד את התנועה המרחבית.
כל ניסיון ישיבה גורר בתוך דקות שיתוק בגפיים בגלל מחסור בזרימת הדם, שנובע מכך שאין איפה להניח אותן. תא המפקד מוקף מכשור, ולכן הראש תלוי באוויר או שחייבים ללבוש את הג’נטקס (קסדה מחוברת לקשר שמאפשרת לאנשי הצוות לתקשר ביניהם) שמכביד על הראש, גורם לנמק באוזניים ושובר את הצוואר, רק כדי לישון. את השהייה בתא המפקד סיכמתי כמו שאני אוהב לומר, “אין לי איפה להיות.“
ישבנו בטנק דקות ארוכות שהפכו לשעות, שבהן ספק ישנּו בתאים שלנו ספק חיכינו לתחילת התנועה של הגדוד.
השחר עלה. מלבד כמה לוחמים בודדים שהעזו להוציא שק“ש מהקיטבג ולהיזרק על הטנק, רוב הצוותים נשארו בהמתנה ובמוכנות גבוהה בתוך התאים, כפי שאני ביקשתי מהצוות שלי לעשות.
“יש עיכוב ביציאה, אין פקודות ברורות שאומרות לאן להגיע, ולכן נצא הלילה,“ כך אמר לנו יעקב המג“ד, שעד לפני שלוש שנים היה המ“פ של פלוגה ג’ ולכן יש בינינו היכרות אישית.
“הרווחנו עוד יום של עבודה על הטנק,“ עודדתי את הצוות שלי.
אם היה לנו עוד שבוע להתכונן, היינו מברכים על כך. אבל כפי שידענו באותו הרגע, היה לנו עוד יום אחד להתאפס על עצמנו. עוד זמן לפתרון תקלות, אולי יגיע עוד זיווד שחסר, היה זמן לסדר ולארגן את הטנק בצורה מיטבית ללחימה. אולי גם יגיעו חוליות ופינים ונספיק לעבוד על הזחלים.
במשך כל השירות הסדיר לא יצא לי לפרוס זחל שלא במכוון (יציאת הזחל מהמסילה או שבר בחוליה שגורם לזחל להיפתח כך שלא ניתן להמשיך בנסיעה). אבל באחד האימונים הראשונים שלי במילואים פרס הטנק שלי זחל בצורה אכזרית, ונדרש לנו יום שלם כדי לתקן אותו תוך כדי קבלת עזרה מהצוות הטכני בשטח אימונים סטרילי. מאז, יש שיגידו שיש לי סטייה לגבי הזחלים של הטנק, אני מעדיף טנק בלי תותח אבל עם זחלים מטופלים שיאפשרו מעבר של כל מכשול בלי חשש.
היום התקדם. בשעות אחר הצוהריים התכנסנו כל הפלוגה יחד. מעוז, המ“פ, פתח סבב שמטרתו הייתה מצד אחד לשחרר מתח ומצד שני לחבר את הפלוגה לסיטואציה. כל אחד שיתף בתורו איפה המלחמה תפסה אותו. השיח תוכנן לשעה ונעצר על־ידי מעוז אחרי כשלוש שעות של שיתוף אישי, כשהוא ביקש שנגביר קצב כי צריך לסיים.
ניצלתי את המומנטום וזזתי הצידה כדי להתקשר לסהר. השיחות האחרונות שלנו היו קצרות, ובעיקר התכתבנו בהודעות. כך ביקשתי ממנה שנעשה. בכל פעם שהתקשרתי, בתוך דקות נתקפתי תחושות קשות של עצב וגעגוע. שיחות וידיאו שעשינו כדי שלוטם ואני נראה זה את זה היו גרועות בהרבה. לוטם מייד התחילה לבכות, “אבא, אבא, בוא הביתה.“ הרגשתי שהשיחות האלו מחלישות אותי, מוציאות אותי מהריכוז שאני מצפה מעצמי להיות בו בשביל שאוכל לחזור אל הבנות המושלמות שלי בשלום. הפעם הרגשתי מעט שונה ומלא אנרגיות, ולכן התחלתי לספר לסהר על השיח הפלוגתי שהתקיים. סיפרתי לה שאחדים בחרו לדבר על איך הרגישו בהקפצה, חלק סיפרו על הקשיים בבית, ואחרים סיפרו על הדילמות האישיות שלהם אם בכלל להגיע. אבל כל אחד בתורו חזר אחרי זה שלפניו במילים משלו – אנחנו במלחמה על המדינה ועל הבית שלנו, עבור הילדים והנשים שלנו. נעשה כל שיידרש מאיתנו, בצורה הטובה ביותר, תוך כדי סיכון הדברים היקרים לנו מכול, בגלל שהמלחמה שנכפתה עלינו היא מלחמה צודקת. האויב הפתיע אותנו, למד את החולשות שלנו, התכונן לרגע המתאים ביותר ועשה את זה בצורה מושלמת.
אנשים בכירים בצבא סיפרו שאם היו נדרשים לתכנן חדירה מעזה לשטח ישראל, הם היו מתכננים את פעולות חמאס אחד לאחד. חטפנו מכה אנושה, אבל אנחנו חזקים. בעתיד, כשילמדו היסטוריה וידברו על מלחמת חרבות ברזל, המסקנה תהיה ברורה – מי שדוחף את מדינת ישראל לסף תהום לא יזכה לספר על כך כי זה יתפוצץ עליו חזרה בצורה שהוא לא דמיין. החובה הזו מוטלת עלינו ועל אחינו, שמתכוננים ברגעים אלו לתגובה אדירה. כזו שלא הייתה כמוה, פשוט כי אין מישהו אחר.
סיימתי את השיחה כשאני שוב מבטיח לה שהמשימה שלי היא קודם כול לחזור הביתה, ואחר־כך להשלים את המשימה הצבאית.
“שיחת מח“ט בשעה 21:00 ולאחר מכן מתחילים תנועה לעזה,“ סגר מעוז את מעגל הרגשות.
יש קטע כזה לקצינים בצבא של לדבר ולדבר. ככל שיש לך יותר דרגות על הכתף, כך אתה מפתח מסוגלות גבוהה יותר לדבר יותר זמן ולהגיד במקרה הטוב אותו הדבר.
“אני סומך עליכם, אתם מאומנים ומוכנים, אנחנו יוצאים למלחמה מוצדקת להגנה על מדינת ישראל,“ אמר המח“ט.
לגבי החלק השני של המשפט, אני לא חושב שיש מישהו שיכול לחלוק עליו, אבל להגיד שאנחנו מאומנים ומוכנים זה מעניין. אם אנחנו הלוחמים שהצבא סומך עליהם, המצב שלנו גרוע בהרבה משחשבתי. לא משימת הגנה על יישובים ולא משימת גדר, מצפים מלוחמי מילואים עם מרכבה סימן 3 רמח, שלא התאמנו או נגעו בטנקים בחמש השנים האחרונות, להיכנס לעזה ולכבוש אותה. הרי בכל השנים האחרונות טחנו שלושים ימי מילואים בשנה באזור יהודה ושומרון, ולשמחתנו הרבה לא נאלצנו להתקרב לגוש הפלדה המקולל.
האם זו אשליה שהמפקדים הבכירים שלנו חיים בה או שהם מודעים למצב אבל אנחנו זה מה שיש לצה“ל ולמדינת ישראל להציע, ולכן מנסים להחדיר בנו מילות עידוד שאינן מחוברות למציאות?
עלינו על ציוד ונכנסנו שוב לטנקים, ממתינים לתחילת תנועה. אבל גם הלילה הזה, הזחלים שלנו לא זזו אפילו מטר אחד.
מלבד העובדה שמילואימניקים הם אנשים עצמאים ובעלי יכולות חשיבה שהובילה לכך שהבוקר ראיתי יותר שק“שים על הטנקים, כמובן שלא על גבי הטנק שלי, הבוקר הזה נראה בדיוק כמו הבוקר הקודם.
“אוגדת עזה בכאוס,“ נאמר לנו.
“אין מי שיקבל החלטות. נתחיל בשעות הקרובות תנועה כדי לקצר טווחים ולצאת מהבסיס, ובכך להגביר את המוכנות שלנו לפעולה,“ עדכן מעוז את הפלוגה.
התכנסנו כל המפקדים להמשך תדריך של מעוז. “שתי פלוגות מהגדוד יצאו בצוהריים עם המג“ד לכיוון עזה, הצבא החליט שפלוגה אחת תצטרף לאוגדת עזה ומשימתה – הגנה על הגדר“.
יש מצב שנימנע, לפחות עכשיו, מכניסה ללחימה עצימה, חשבתי לעצמי.
“הפלוגה שלנו מתקדמת עם המג“ד,“ העלים מעוז את התקווה שקפצה לי לראש ברגע אחד.
אין עדיין תגובות