3096 ימים

הפרשה שזיעזעה את העולם
בבוקר 2 במרס 1998 נחטפה נטשה קמפוש, ילדה אוסטרית בת עשר, בדרך לבית הספר שבו למדה בווינה. החוטף, וולפגנג פְּריקְלוֹפּיל, הכניס אותה בכוח לרכב מסחרי לבן, הסיע אותה לביתו וכלא אותה בתא מרתף חשוך שגודלו חמישה מטרים רבועים. רק ב־23 באוגוסט 2006, לאחר שהוחזקה כאסירה במשך שמונה שנים, קמפוש הצליחה סוף־סוף להימלט. שעות ספורות לאחר שיצאה לחופשי, כשהבין שהמשטרה בעקבותיו, התאבד פריקלופיל בקפיצה מתחת לרכבת נוסעת. בספר 3096 ימים קמפוש מתארת לראשונה את מה שעבר עליה בתקופת השבי. היא מספרת באומץ, בישירות ובפרטי פרטים על ילדותה, על רגעי החטיפה, על הלילות הארוכים בצינוק, על המחשבות שליוו אותה ועל הפחד שאיש אינו יודע מה עלה בגורלה, אך לצד כל אלה גם כיצד הצליחה לשמור בתופת הזאת על שפיות, על נחישות ועל האמונה שתשרוד, למרות הכול.
3096 ימים הוא סיפור על רוע אנושי בלתי נתפס, אך בה בעת גם עדות ניצחת לכוחה המופלא של הרוח.

מקט: 15100437

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הפרשה שזיעזעה את העולם בבוקר 2 במרס 1998 נחטפה נטשה קמפוש, ילדה אוסטרית בת עשר, בדרך לבית הספר שבו למדה […]

---

1

עולמי המתפורר

ילדותי בפרוורי וינה

אמא הציתה סיגריה ושאפה שאיפה עמוקה. “כבר חשוך בחוץ. תחשבי על כל מה שהיה יכול לקרות לך!” אמרה והניעה את ראשה מצד לצד.

אבא ואני בילינו את סוף השבוע האחרון של פברואר 1998 בהונגריה, שבה רכש בית נופש בכפר קטן לא רחוק מהגבול. זאת היתה חורבה מוחלטת, עם קירות לחים וטיח מתפורר. במשך השנים הוא שיפץ את הבית, ריהט אותו בפריטים עתיקים יפהפיים והצליח להפוך אותו כמעט ראוי למגורים. אבל בכל זאת לא אהבתי במיוחד לנסוע לשם. לאבא היו כמה חברים בהונגריה שאיתם בילה חלק גדול מהזמן, ותמיד שתה קצת יותר מדי בזכות שערי החליפין שהיו לצדו. בברים ובמסעדות שבהם ביקרנו בערבים אני הייתי הילדה היחידה בחבורה. הייתי יושבת שם בלי להוציא מילה ומשתעממת.

גם הפעם נסעתי איתו להונגריה בחוסר רצון. היה נדמה שהזמן עובר לאט מדי, ואני כעסתי שאני צעירה כל כך, ולא יכולה להחליט בעצמי כיצד לבלות את זמני. אפילו כשביקרנו באתר הספא התרמי באזור באותו יום ראשון, לא שמחתי כל כך. הסתובבתי במצב רוח גרוע במתחם הספא, ואז פנתה אלי אישה שהכרתי ושאלה אותי, “רוצה להצטרף אלי לסודה?” הינהנתי וצעדתי בעקבותיה לבית הקפה. האישה היתה שחקנית שגרה בווינה. הערצתי אותה, מפני שתמיד השרתה שלווה על הסביבה ונראתה בטוחה בעצמה. חוץ מזה, מאז ומעולם חלמתי בסתר להיות שחקנית. כעבור זמן לא רב נשמתי עמוק ואמרתי, “את יודעת, גם אני רוצה להיות שחקנית. את חושבת שאני יכולה?”

היא חייכה אלי. “ברור שכן, נטשה! את תהיי שחקנית נהדרת, אם זה מה שאת באמת רוצה!”

למשמע דבריה לבי ניתר משמחה. למען האמת, ציפיתי שלא תתייחס לדברי ברצינות או אפילו תלעג לי, כפי שקרה פעמים רבות כל כך בעבר.

“כשתהיי מוכנה, אני אעזור לך,” הבטיחה לי וכרכה את זרועה סביב כתפי.

בדרך חזרה לאזור הברֵכה דילגתי לי במצב רוח מרומם וזימזמתי לעצמי, “אני יכולה לעשות כל דבר אם רק ארצה מספיק ואם רק אאמין בעצמי מספיק.” הרבה זמן לא הרגשתי קלילה ומשוחררת מדאגות כמו באותו רגע.

אבל האופוריה שלי נקטעה במהירות. הערב כמעט ירד, ואבא לא הראה שום סימן שהוא מתכוון לצאת מהספא. כשחזרנו לבסוף לבית הנופש שלו, הוא שוב לא מיהר. להפך. הוא אפילו רצה לשכב לנוח קצת. הבטתי בשעון בעצבנות. הבטחנו לאמא שנחזור עד שבע בערב, כי למחרת היו לימודים. ידעתי שאם לא נחזור לווינה בזמן, יתפתח ויכוח סוער. השעון תיקתק בהחלטיות, ואילו הוא שכב על הספה ונחר. כשאבא התעורר סוף־סוף, כבר היה חשוך, ויצאנו לדרך. ישבתי במושב האחורי בפנים חמוצות ולא אמרתי כלום. לא נגיע בזמן, אמא תכעס, והשעות הנעימות כל כך שביליתי אחר הצהריים יימחקו. אני, כרגיל, אתָקע באמצע. המבוגרים תמיד הורסים הכול. אבא עצר בתחנת דלק וקנה לי חטיף שוקולד, ואני הכנסתי את כולו לפה בבת אחת.

בשעה 20:30, באיחור של שעה וחצי, הגענו לשיכון שבפינת רֶנבּאן וזידלוּנג. “אני אוריד אותך כאן, רוצי הביתה מהר,” אמר אבא ונתן לי נשיקה.

“אני אוהבת אותך,” סיננתי כמו תמיד כשנפרדנו לשלום. אחר כך רצתי דרך החצר החשוכה אל גרם המדרגות שלנו ופתחתי את הדלת. בכניסה, ליד הטלפון, היה פתק מאמא: “הלכתי לקולנוע. אחזור מאוחר”. הנחתי את התיק שלי והיססתי לרגע. ואז שירבטתי פתק קצר לאמא, ובו כתבתי שאני מחכה לה בדירה של השכנים, קומה אחת מתחתינו. כשהגיעה לאסוף אותי כעבור זמן קצר, היא השתוללה מכעס.

“איפה אבא שלך?” היא נבחה עלי.

“הוא לא בא איתי. הוא הוריד אותי מחוץ לבית,” אמרתי בשקט. זאת לא היתה אשמתי שאיחרתי, וזאת לא היתה אשמתי שהוא לא ליווה אותי עד דלת הכניסה. אבל בכל זאת הרגשתי אשמה.

“אלוהים ישמור! איחרת נורא. אני חיכיתי כאן ודאגתי. איך הוא נתן לך לחצות את החצר לבד? באמצע הלילה? היה יכול לקרות לך משהו. תקשיבי טוב: את לא תראי את אבא שלך יותר. נמאס לי כבר, אני לא מוכנה לסבול את זה יותר!”

כשנולדתי, ב־17 בפברואר 1988, אמא היתה בת שלושים ושמונה, וכבר היו לה שתי בנות בוגרות. היא ילדה את אחותי למחצה הבכורה כשהיתה בסך הכול בת שמונה־עשרה, והשנייה נולדה כעבור שנה. זה היה בסוף שנות השישים. הטיפול בשתי הילדות הקטנות היה מעל לכוחותיה של אמא, שגידלה אותן ללא בן זוג. היא התגרשה מאביהן של הבנות זמן קצר לאחר לידת בתם השנייה. לא היה לה קל לפרנס את משפחתה הקטנה. היא נאלצה לעבוד קשה, נקטה גישה מעשית לחיים, היתה קשוחה עם עצמה ועשתה כמיטב יכולתה לעזור לבנותיה. לא היה בחייה מקום לרגשנות או לחוסר החלטיות, לבטלה או לקלילות. לראשונה זה זמן רב, בגיל שלושים ושמונה, כששתי בנותיה כבר בגרו, היא היתה חופשייה מהמחויבויות ומהדאגות הכרוכות בגידול ילדים. ובדיוק בנקודת הזמן הזאת באתי אני לעולם. אמא לא תיכננה את ההיריון הזה.

המשפחה שלתוכה נולדתי עברה למעשה תהליך התפרקות נוסף. אני שיניתי את המצב מהיסוד. כל ציוד התינוקות היה חייב לצאת מהמחסן, ובני המשפחה נאלצו שוב להתאים את חיי היומיום שלהם לצרכיה של פעוטה. אמנם התקבלתי בשמחה, וכולם פינקו אותי כמו נסיכה קטנה, אבל כילדה הרגשתי לפעמים כמו גלגל חמישי. הייתי חייבת להתבסס בעולם שבו כבר חילקו את כל התפקידים.

כשנולדתי, הורי כבר היו יחד כמה שנים. לקוחה של אמא הכירה ביניהם. אמא היתה תופרת בהכשרתה ופירנסה את עצמה ואת שתי בנותיה ממכירה ותיקון של בגדים לנשים מהאזור. אחת מלקוחותיה היתה אישה מהעיירה זיסֶנבּרוּן בַּיי וין, שניהלה מאפייה ומכולת קטנה עם בעלה ובנה. לוּדוויג קוֹך הבן ליווה את אמו לפעמים כשבאה למדוד את הבגדים, ותמיד התעכב יותר מהדרוש כדי לפטפט עם אמא. לא עבר זמן רב והיא התאהבה באופה הצעיר והנאֶה, שהצחיק אותה בסיפוריו. אחרי זמן־מה הוא עבר להתגורר איתה ועם שתי בנותיה בדירתה בבלוק גדול של דירות שיכון, בפרווריה הצפוניים של וינה.

כאן שולי העיר גולשים אל האזור הכפרי השטוח של מישור מארקפֶלד, והיא אינה מצליחה להחליט מה בדיוק היא רוצה להיות. זהו אזור נטול הרמוניה, ללא מרכז וללא זהות, שבו כל דבר נראה אפשרי, והמקריות שולטת. אזורים מסחריים ובתי חרושת עומדים מוקפים בשדות בור, שבהם כלבים מהשיכונים הסמוכים משוטטים בלהקות בין עשבי הפרא. ובלב כל זה מרכזי כפרים לשעבר נאבקים על זהותם המתקלפת מהם, ממש כמו הצבע שמתפורר מחזיתות הבתים הקטנים מתקופת בּידֶרמָאיֶיר.2 בתים אלה הם שרידים של ימים עברו, שהוחלפו בהדרגה באינספור בניינים של דירות שיכון, אוטופיות של פתרונות דיור חברתיים, שנבנו בלבו של שדה ירוק בקול תרועה רמה ועמדו ברשות עצמם. אני גדלתי באחד השיכונים הגדולים האלה.

2 סגנון עיצוב שרווח במאה התשע־עשרה בצפון־מערב אירופה, על שם דמות ספרותית המייצגת את “הטעם הבורגני הפשוט”.

דירות השיכון שברחוב רֶנבּאנוֶוג תוכננו על לוח שרטוט בשנות השבעים ונבנו כהגשמה באבן של חזון מתכנני ערים, שביקשו ליצור סביבה חדשה לאנשים חדשים: משפחות העתיד, מאושרות וחרוצות, המתגוררות בערי לוויין מודרניות שמתאפיינות בקווים נקיים, במרכזי קניות ובתחבורה ציבורית מצוינת למרכז וינה.

במבט ראשון נראה שהניסוי הצליח. השיכון כולל אלפיים וארבע מאות דירות, שבהן מתגוררים יותר משבעת אלפים איש. החצרות בין גושי הבניינים הגבוהים רחבות למדי, ועצים גדולים מצילים עליהן. מגרשי משחקים הוקמו לצד שטחי בטון ומדשאות גדולות. אפשר לדמיין בקלות כיצד מתכנני הערים הציבו בהדמיותיהם דמויות מיניאטוריות של אימהות אוחזות בעגלות ושל ילדים משחקים, משוכנעים שהם יוצרים מרחב לסוג חדש לחלוטין של סביבה משותפת. לעומת בנייני המגורים הצפופים והלא־תקניים הסמוכים למרכז, הדירות שנערמו זו על גבי זו במגדלים המתנשאים לגובה של חמש־עשרה קומות היו בעלות פרופורציות טובות יותר, והן כללו מרפסות וחדרי אמבטיה מודרניים.

כבר עם אכלוסם הציעו השיכונים האלה “פתרון כולל” עבור אנשים שמוצאם מחוץ לווינה, שרצו להתגורר בעיר, אך מעולם לא הגיעו אליה: פועלי צווארון כחול ממדינות מחוז אחרות באוסטריה, כמו אוסטריה תחתית, בּוּרגֶנלנד ושטיריָה. בהדרגה ובשיטתיות החלו לאכלס את הדירות גם מהגרים, שאיתם הסתכסכו שאר הדיירים על זוטות, כמו ריחות בישול, ילדים משַׂחקים ודעות חלוקות בעניין רמות רעש. האווירה באזור נעשתה תוקפנית יותר ויותר, וכתובות הגרפיטי הלאומניות שמשקפות שנאת זרים הלכו והתרבו. חנויות לממכר מוצרים זולים נפתחו במרכזי הקניות, ובכיכרות הגדולות התגודדו בחוסר מעש נערים מתבגרים ומובטלים שהטביעו את תסכוליהם באלכוהול.

היום השיכון כבר משופץ, המִגדלים בוהקים בצבעים חדשים והתחנה הסמוכה של הרכבת התחתית של וינה סוף־סוף הושלמה. אבל כשגרתי שם כילדה, השיכון בפינת רֶנבּאן וזידלוּנג נחשב למוקד טיפוסי של בעיות חברתיות. היה מסוכן להסתובב באזור בשעות הלילה, ובמהלך היום היה לא נעים לחלוף על פני חבורות הנערים, שהעבירו את זמנם ברביצה בחצרות ובקריאת מילים גסות לעבר נשים. אמא תמיד חצתה במהירות את החצרות ואת גרמי המדרגות כשהיא אוחזת בידי בחוזקה. למרות שהיתה אישה נחושה ומהירת תגובה, היא שנאה את ההערות הבוטות שקראו לעברה הנערים ברֶנבַּאנוֶוג. היא ניסתה כמיטב יכולתה לגונן עלי; היא הסבירה לי למה לא אהבה לראות אותי משחקת בחצר ולמה היו השכנים גסי רוח בעיניה. ברור שכילדה לא יכולתי להבין בדיוק לְמה היא מתכוונת, אבל רוב הזמן שמעתי בקולה.

אני זוכרת היטב שכשהייתי ילדה קטנה התעקשתי שוב ושוב לרדת לחצר למרות הכול ולשחק שם. התכוננתי לכך שעות ארוכות, תיכננתי מה לומר לילדים האחרים והחלפתי את בגדַי שוב ושוב. בחרתי צעצועים לארגז החול והשלכתי אותם הצידה. הקדשתי מחשבה רבה לשאלה איזו בובה כדאי לקחת איתי כדי להתיידד עם ילדים אחרים. אבל כשהגעתי בסופו של דבר לחצר, מעולם לא נשארתי יותר מכמה דקות: לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שאינני שייכת. בלי משים הפנמתי את גישתם השלילית של הורי עד כדי כך, שאפילו סביבת מגורַי הפכה לטריטוריה לא מוכרת. במקום זאת, העדפתי לחלום בהקיץ בעודי שוכבת במיטה בחדרי. החדר הזה — שקירותיו צבועים ורוד, ובו שטיח בהיר מקיר לקיר וּוילון מעוטר שאמא תפרה ושמעולם לא נפתח במהלך היום — עטף אותי וגונן עלי. כאן רקמתי תוכניות גדולות והקדשתי שעות למחשבה לאן יובילו אותי החיים. יהיה מה שיהיה, ידעתי שאינני רוצה להשתקע כאן בשיכון.

בחודשים הראשונים לחיי הייתי מוקד ההתעניינות של בני משפחתי. אחיותי טיפלו בתינוקת הקטנה כאילו התאמנו לתפקידן בעתיד. אחות אחת האכילה אותי והחליפה לי חיתולים, והצעירה יותר לקחה אותי במנשא אל מרכז העיר כדי לטייל ברובעי הקניות של וינה, שבהם עצרו אותה עוברי אורח כדי להתפעל מחיוכי הרחב ומבגדַי היפים. אמא היתה מאושרת כשסיפרו לה על כך. היא השקיעה מאמץ רב כדי שאיראה טוב והלבישה אותי מינקות בבגדים היפים ביותר, בגדים שתפרה בעצמה במשך ערבים שלמים. היא בחרה בדים מיוחדים, עילעלה בירחוני אופנה כדי למצוא את דוגמאות התפירה החדישות ביותר או קנתה לי אביזרים קטנים בבוטיקים. כל הפריטים התאימו זה לזה בצבעיהם, אפילו הגרביים שלי. בלב שכונה שבה נשים רבות הסתובבו עם גלגלי שיער ורוב הגברים הזדחלו לסופרמרקט במכנסי טרנינג, אותי הלבישו כמו דוגמנית קטנה. הדגש הרב על ההופעה החיצונית שלי לא היה רק מעשה של התנערות מסביבתנו, אלא גם דרכה של אמא להראות כמה אהבה אותי.

אופייה הקריר והנחוש לא הניח לה להביע את רגשותיה. היא לא היתה מהאנשים שתמיד מחבקים ומערסלים ילדים. דמעות והצהרות אהבה משתפכות גרמו לה אי־נוחות. אמא, שהריונותיה המוקדמים אילצו אותה להתבגר מהר כל כך, פיתחה “עור עבה” במהלך השנים. היא לא הרשתה לעצמה שום “חולשה” וסירבה לסבול חולשות של אחרים. כילדה, ראיתי לא פעם כיצד היא מתגברת על הצטננויות באמצעות כוח רצון בלבד, והסתכלתי בה מרותקת כשהוציאה כלים לוהטים ממדיח הכלים בלי להניד עפעף. המשפט “האינדיאני אינו יודע כאב מהו” היה ה”אני מאמין” שלה: מידה מסוימת של קשיחות — לא רק שאינה פוגעת, אלא אף עוזרת לחזק את מקומנו בעולם.

אבא היה ההפך הגמור. הוא פרש את זרועותיו לרווחה כשרציתי להתכרבל איתו, ונהנה מאוד לשחק איתי — כלומר, כשהיה ער. בַּתקופה שעדיין גר איתנו, ראיתי אותו בעיקר ישֵן. אבא אהב לצאת בלילות ולשתות כמויות אדירות של אלכוהול עם חבריו, בילויים שלא הלמו את עיסוקו. הוא ירש את המאפייה מאביו, אבל לא הביע עניין רב בתחום זה. הצורך לקום מוקדם כל כך בבוקר גרם לו סבל רב. הוא בילה בברים עד חצות, וכשהשעון המעורר צילצל בשתיים לפנות בוקר, הוא התקשה לקום. אחרי שכל הלחמניות נשלחו מהמאפייה, הוא היה שוכב על הספה במשך שעות ונוחר. כרסו העגולה והעצומה עלתה וירדה בצורה מאיימת לנגד עיני הילדה המרותקות שלי. שיחקתי עם הגבר הישֵן הגדול, הצמדתי דובונים ללחיו, קישטתי את שערו בסרטים ובקשתות, קשרתי לראשו מצנפות וצבעתי את ציפורניו. כשהתעורר אחר הצהריים, היה מניף אותי באוויר ושולף משרווליו הפתעות קטנות כמו קוסם. אחר כך היה יוצא שוב לסיבוביו בברים ובבתי הקפה בעיר.

באותה תקופה סבתא הפכה לנקודת ההתייחסות החשובה ביותר מבחינתי. במחיצתה — היא ניהלה את המאפייה עם אבא — הרגשתי בטוחה לחלוטין, והיא העניקה לי תחושה של בית. היא התגוררה במרחק נסיעה קצר מביתנו, ולמרות זאת, נראה אזור מגוריה כמו עולם אחר. זיסֶנבּרוּן, כפר בפרווריה הצפוניים של העיר, הוא אחד הכפרים העתיקים בווינה, והעיר המתפשטת ללא הרף לא הצליחה מעולם לפגוע בצביונו המיוחד. לאורך הרחובות הצדדיים השלווים עומדים בתים חד־משפחתיים ובחזיתם גינות, שבהן הדיירים עדיין מגדלים ירקות. הבית של סבתא, שכלל את המאפייה וגם מכולת קטנה, עדיין היה נאה, בדיוק כפי שנראה בימי האימפריה האוסטרו־הונגרית.

סבתא היתה במקור מוָוכָאוּ, אזור ציורי בעמק הדנובה, ובו כרמים המשתרעים על פני טרסות שטופות שמש. הוריה היו כורמים, וכנהוג באותם ימים, סבתא נאלצה לעזור בעבודה גם כשהיתה צעירה מאוד. היא תמיד דיברה בנוסטלגיה על ילדותה בווכאו, אזור שנודע באוסטריה בזכות סרטיו של הַנס מוֹזֶר בשנות החמישים, שהציגו את המקום באור רומנטי של אידיליה שלווה. בפועל חייה בנוף הפנורמי הזה סבבו בעיקר סביב עבודה, עבודה ועוד עבודה. יום אחד היא פגשה אופה מִשפּיץ במעבורת שהובילה אנשים אל הגדה השנייה של הדנובה. סבתא ניצלה את ההזדמנות להימלט מהחיים שנקבעו עבורה מראש, ונישאה לו. לודוויג קוך האב היה מבוגר ממנה בעשרים וארבע שנים, וקשה להעלות על הדעת שאהבה היתה המניע היחיד להחלטתה להתחתן איתו. ובכל זאת, כל ימיה דיברה על בעלה בחיבה גדולה. אני לא זכיתי להכיר אותו. הוא מת זמן קצר לאחר שנולדתי.

גם אחרי שנים רבות של מגורים בעיר היתה סבתא אשת כפר תימהונית למדי. היא לבשה חצאיות צמר ומעליהן סינרים פרחוניים. היא סילסלה את שערה, ועלה ממנה ריח שהיה תערובת של תבשילים ושל פרַנצבְּראנטוַויין,3 ריח שאפף אותי בכל פעם שטמנתי את פנַי בחצאיותיה. אהבתי אפילו את ניחוח האלכוהול הקל שנדף ממנה. כבת לכורמים, היא נהגה לשתות כוס גדולה של יין בכל ארוחה כאילו היה מים, ומעולם לא ניכר בה כל סימן לשכרות. היא דבקה באורחות חייה, בישלה ארוחות בתנור מוסק בעץ וקירצפה את סיריה במברשת תיל מיושנת. היא טיפלה בפרחיה במסירות יוצאת דופן. בחצר הגדולה מאחורי ביתה, על שורת לוחות בטון חשופים ומחוברים זה לזה, עמדו אינספור סירים, דליים וקערה מוארכת ישנה להתססת בצק, שהפכו לאיים של פריחה סגולה, צהובה, לבנה וּורודה בכל אביב וקיץ. משמשים, דובדבנים, שזיפים ודמדמניות צמחו במטע הפירות הסמוך. הניגוד בין ביתה לשיכון שלנו ברנבאנווג היה חריף ביותר.

3 מין כוהל לעיסוי המורכב מקאמפוֹר, מנתול ומיני בשמים, כמו שמן אורנים או אשוחיות.

בשנות חיי הראשונות היתה סבתא מבחינתי התגלמות המילה “בית”. לא פעם ביליתי את הלילה בביתה, הנחתי לה לפנק אותי בשוקולד והתכרבלתי איתה על הספה הישנה. בשעות אחר הצהריים הייתי מבקרת חברה, שלהוריה היתה ברֵכת שחייה קטנה בגינה. רכבתי על אופנַי ברחבי הכפר עם שאר הילדים שבילו את רוב זמנם ברחובות, וגיליתי בסקרנות סביבה שהייתי חופשייה לשוטט בה כרצוני. הורי פתחו חנות בקרבת מקום, ומדי פעם גמאתי על אופני את המרחק הקצר עד בית סבתי כדי לבקרה במפתיע. אני עדיין זוכרת שלפעמים היתה יושבת תחת מייבש השיער, שהחריש את קולם של פעמון הדלת ושל דפיקותי. משלא ענתה, הייתי מטפסת מעל הגדר, מתגנבת מאחוריה ומבהילה אותה להנאתי הרבה. היא היתה צוחקת ומסלקת אותי מהמטבח כשגלגלי השיער עדיין על ראשה — “חכי חכי, אני עוד אתפוס אותך!” — ודנה אותי לעבודה בגינה כ”עונש”. אהבתי לקטוף איתה דובדבנים אדומים כהים מהעץ, או לעקור בזהירות מבין השיחים את ענפי הדמדמניות העמוסים.

סבתא לא רק העניקה לי פיסה קטנה של ילדות נטולת דאגות ועטופת אהבה, היא גם לימדה אותי ליצור מרחב לתחושות בְעולם שאיננו מאפשר ביטוי פומבי של רגשות. בביקורַי ליוויתי אותה כמעט בכל יום לבית קברות קטן לא רחוק מהכפר, שהיה מוקף בשדה פתוח רחב ידיים. קברו של סבא, עם המצבה השחורה הנוצצת, היה ממוקם הרחק מאחור, לצד שביל חצץ חדש שנסלל ליד חומת בית הקברות. בקיץ השמש קופחת על הקברים, ומלבד רעש המכוניות שחולפות מדי פעם ברחוב הראשי, הקול היחיד שנשמע הוא צרצור הצרצרים ומשק הכנפיים של להקות הציפורים שעפות מעל השדות. סבתא היתה מניחה פרחים טריים על הקבר ובוכה בשקט. כשהייתי קטנה ניסיתי תמיד לנחם אותה, “סבתא, אל תבכי — סבא רוצה לראות אותך מחייכת!” לימים, כשהגעתי לגיל בית הספר היסודי, הבנתי שהנשים במשפחתי, שלא היו מוכנות להביע שום חולשה בחיי היומיום שלהן, נזקקו למקום שבו יוכלו לשחרר את רגשותיהן. מקום מוגן שיהיה שייך רק להן.

כשבגרתי, שעות אחר הצהריים שביליתי עם חברותיה של סבתא, שלא פעם הצטרפו אלינו לביקורינו בבית הקברות, החלו לשעמם אותי. בעבר אמנם אהבתי שנשים קשישות מאכילות אותי בעוגות ושואלות אותי שאלות על כל נושא בעולם, אבל עכשיו הגעתי לגיל שבו פשוט כבר לא היה לי חשק לשבת בחדרי מגורים מיושנים, עמוסים ברהיטים כהים ובמפיות תחרה, שבהם אסור לגעת בכלום, בעוד הגברות מתפארות בנכדיהן. בתקופה ההיא סבתא נעלבה כש”הפניתי לה את הגב”, לטענתה. “אני כבר אמצא לי נכדה אחרת,” הודיעה לי יום אחד. ואכן, נפגעתי עמוקות כשהחלה לפנק בגלידה ובממתקים ילדה אחרת, צעירה ממני, שבאה לחנות בקביעות.

אמנם יישרנו את ההדורים, אבל ביקורַי בזיסנברון הלכו ופחתו. לאמא היו ממילא יחסים לא פשוטים עם חמותה, והיא לא מחתה כשהפסקתי לבלות אצל סבתא לילות רבים כל כך. אבל למרות שהקשר ביני ובין סבתא החל להתרופף כשהתחלתי את לימודי בבית הספר היסודי — כפי שקורה לרוב הסבתות ונכדיהן — היא תמיד שימשה לי משענת, מפני שהעניקה לי את תחושת ההגנה והביטחון שחסרו לי בבית.

שלוש שנים לפני שנולדתי פתחו הורי מכולת קטנה עם “שטיבֶּרל”, בית קפה צמוד, בשיכון שבפינת מַרקוֹ פּוֹלוֹ וזידלונג, מרחק כרבע שעה נסיעה במכונית מרֶנבּאנוֶוג. בשנת 1988 הם קנו מכולת נוספת בפּרוֹבּסטְלגָאסֶה שבזיסנברון, על הכביש הראשי שחוצה את הכפר, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מהבית של סבתא. בבית פינתי חד־קומתי, עתיק וּורוד, בעל דלת מיושנת ודלפק משנות השישים, הם מכרו מאפים, אוכל מוכן, עיתונים וירחונים מיוחדים לנהגי משאיות שעצרו להתרענן בחנות, התחנה האחרונה בעורק התנועה הזה בפרוורי וינה. המדפים היו עמוסים בפרטים הנחוצים לחיי היומיום, והתושבים עדיין קנו אותם במכולת הפינתית, למרות שהיתה להם גישה לסופרמרקט המקומי: חפיסות קרטון קטנות של אבקת כביסה, אטריות, מרקים מוכנים, ובעיקר ממתקים. מחסן ישן וטחוב, צבוע בוורוד, עמד בחצר האחורית הקטנה.

לימים הפכו שתי החנויות הללו לעמודי התווך של ילדותי, נוסף על הבית של סבתא. בחנות שבפינת מרקו פולו־זידלונג ביליתי אינספור שעות אחר הצהריים, לאחר הגן או בית הספר, בשעה שאמא ניהלה את ספרי החשבונות או טיפלה בלקוחות. אני שיחקתי מחבואים עם שאר הילדים או התגלגלתי במורד גבעת הגלישה הקטנה שהקימה העירייה. השיכון היה קטן ושקט יותר משלנו; הייתי חופשייה לשוטט כרצוני וגיליתי שאני מתיידדת בקלות. מתוך החנות יכולתי לצפות בלקוחות בית הקפה: עקרות בית, גברים שחוזרים הביתה מהעבודה, וגברים שנוהגים לשתות בירה אפילו בשעות הבוקר המאוחרות ומזמינים גם כריך גבינה מותכת. מקומות מהסוג הזה הלכו ונעלמו מהערים, ובזכות שעות הפתיחה הארוכות, האלכוהול והאווירה האינטימית, החנויות של הורי מילאו חלל חשוב בחייהם של אנשים רבים.

אבא היה אחראי למאפייה ולמשלוחי המאפים, ואמא טיפלה בכל השאר. כשהייתי בת חמש בערך, הצטרפתי לאבא כשיצא לסבבי המשלוחים שלו. נסענו במכונית המסחרית דרך הפרוורים והכפרים שהשתרעו מסביב, עצרנו במסעדות, בברים ובבתי קפה, בדוכני נקניקיות וגם בחנויות קטנות יותר. מן הסתם הכרתי את האזור שמצפון לדנובה טוב יותר מכל ילד אחר בגילי — וביליתי זמן רב מן הראוי בברים ובבתי קפה. נהניתי מאוד לבלות שעות רבות כל כך עם אבא והרגשתי שאני מבוגרת מאוד וזוכה ליחס רציני. אבל לסבבי המשלוחים שלנו היה גם חיסרון.

“איזו ילדה מתוקה!” את המשפט הזה שמעתי אולי אלף פעם. הוא לא מעורר בי זיכרונות נעימים, למרות שהרעיפו עלי מחמאות, ועמדתי במרכז תשומת הלב. לא הכרתי את האנשים שצבטו את לחיי וקנו לי שוקולד. חוץ מזה, שנאתי שדחפו אותי לאור הזרקורים בלי שביקשתי זאת בעצמי. הרגשתי מבוכה עמוקה.

אבא היה איש עליז שאהב כניסות מפוארות. בתו הקטנה, בשמלותיה המגוהצות למשעי, היתה אביזר הליווי המושלם, והוא נהנה להציג אותי לראווה בפני לקוחותיו. היו לו חברים בכל מקום — כה רבים, עד שאפילו כילדה הבנתי שלא ייתכן שכל האנשים האלה קרובים אליו באמת. רובם הניחו לו להזמין אותם למשקה או לוו ממנו כסף. והוא, במאמץ לספק את הצורך שלו לזכות באהדה, שילם בשמחה.

ישבתי על שרפרפים נמוכים באותם פאבים אפופי עשן והאזנתי למבוגרים שהעניין שלהם בי התפוגג במהירות. רובם היו מובטלים שלא הצליחו בחייהם, והיו מבזבזים את ימיהם בשתיית בירה ויין ובמשחקי קלפים. לרבים מהם היה בעבר מקצוע, מורים או עובדי מדינה, והם פשוט נדחקו לשוליים. היום התופעה נקראת “תסמונת השחיקה”. באותם ימים זה היה חלק ממארג החיים המקובל בפרוורי העיר הגדולה.

רק לעתים נדירות שאל אותי מישהו מה מעשַי במקומות האלה. רוב האנשים פשוט התייחסו לנוכחותי כאל דבר מובן מאליו ופנו אלי בידידותיות מוגזמת. “ילדה גדולה שלי,” אמר אבא בנימה מעודדת וליטף את לחיי בכף ידו. כשמישהו קנה לי ממתקים או משקה קל, תמיד היתה ציפייה לתמורה: “תני לדוד זה וזה נשיקה. תני עוד אחת לדודה, גם בלחי הזאת.” אני התנגדתי למגע קרוב כל כך עם זרים וכעסתי עליהם על שגזלו את תשומת לבו של אבא, תשומת לב שהיתה אמורה להיות מוקדשת לי. סבבי המשלוחים האלה היו רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת: רגע אחד הייתי במרכז תשומת הלב, הוצגתי בפני החבורה וקיבלתי ממתק, וכעבור רגע התעלמו ממני לחלוטין, עד כדי כך שיכולתי להידרס על ידי מכונית ואיש לא היה שם לב. התנודות בין תשומת לב להזנחה בעולם של אינטראקציות מלאכותיות כירסמו בהערכה העצמית שלי. למדתי לפלס לעצמי דרך, כמו שחקנית, אל מרכז הבמה, ולהישאר שם זמן רב ככל האפשר. רק כיום אני מתחילה להבין שהמשיכה שלי אל הבמה, חלום המשחק שטיפחתי מילדות, לא נבעו מתוכי. זאת היתה דרכי לחקות את הורי המוחצנים — ודרך לשרוד בעולם שבו או שהעריצו אותך או שהתעלמו ממך לחלוטין.

זמן קצר אחר כך מסלול הנסיעה ברכבת ההרים הזאת, שהתפתל בין תשומת לב להזנחה, התרחב גם אל הסביבה הקרובה ביותר אלי. העולם של ילדותי המוקדמת החל להיסדק לאט ובהדרגה. תחילה הופיעו רק בקיעים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בתוך סביבתי המוכרת, וכמעט לא הבחנתי בהם, ולכן האשמתי את עצמי באווירה המסוכסכת שהחלה להיווצר. אך הסדקים הלכו והעמיקו, עד שכל המבנה המשפחתי שלנו קרס. אבא הבין באיחור רב שהוא עבר את גבולות הטעם הטוב, ושאמא כבר מזמן החליטה לעזוב אותו. הוא המשיך להתנהג בראוותנות, כאילו היה המלך של אזור השוליים העירוניים, שמדלג בין ברים וקונה לעצמו מכוניות גדולות ויקרות פעם אחר פעם. המרצדס או הקדילק נועדו להרשים את “חבריו”. הוא לווה את הכסף כדי לקנות אותן. בכל פעם שנתן לי דמי כיס, היה לווה אותם מיד בחזרה כדי לקנות סיגריות או כדי לצאת לשתות קפה. הוא לקח כל כך הרבה הלוואות על חשבון הבית של סבתא, עד שהבית עוקל. באמצע שנות התשעים הוא כבר הספיק לצבור חובות רבים כל כך, שעצם קיומה של משפחתי עמד בסכנה. במסגרת תהליך שינוי תנאי החוב שלו אמא קיבלה על עצמה את הבעלות על המכולת בזיסנברון ועל החנות במרקו פולו פינת זידלונג. אבל הסדקים לא התבטאו רק בעניינים כספיים. בשלב מסוים פשוט נמאס לאמא מהאיש שאהב לחגוג ולבלות, אבל לא ידע דבר על משמעותה של נאמנות.

פרֵדתם ההדרגתית של הורי שינתה את חיי לחלוטין. במקום שיעטפו אותי בחיבה ויפנקו אותי, הם התעלמו ממני לחלוטין. הורי בילו שעות בוויכוחים קולניים. הם הסתגרו, כל אחד בתורו, בחדר השינה, בעוד האחר ממשיך לצעוק בסלון. כשהעזתי לשאול מה קורה, הם שלחו אותי לחדרי, סגרו את הדלת והמשיכו לריב. הרגשתי כלואה בכלוב, ולא ידעתי לאן נושבת הרוח. טמנתי את פנַי בכר כדי לנסות להשתיק את המריבות הקולניות ולשגר את עצמי בחזרה אל הימים נטולי הדאגות של ראשית ילדותי. רק לעתים נדירות הצלחתי לעשות זאת. פשוט לא הבנתי למה אבא, שבעבר קָרַן ממש, נראה כעת חסר אונים ואבוד, וכבר אינו מסוגל לשלוף הפתעות קטנות משרוולו כדי לעודד את רוחי. נראה כי מלאי דובוני הגומי הבלתי נדלה שלו אזל לפתע.

פעם, לאחר מריבה סוערת במיוחד, אמא אפילו עזבה את הבית וחזרה רק כעבור כמה ימים. היא רצתה שאבא ירגיש על בשרו מהי התחושה כשאין לך מושג היכן בן הזוג שלך נמצא. מבחינתו, לילה אחד או שניים מחוץ לבית לא היו עניין חריג. אבל אני הייתי צעירה מכדי להבין את המניעים הנסתרים שלה, ונבהלתי. בגיל הזה תחושת הזמן שונה, והיעדרה של אמא נראה לי אינסופי. לא היה לי מושג אפילו אם תחזור אי־פעם. תחושת הנטישה, הדחייה, השתרשה עמוק בתוכי. החל שלב בילדותי שבו לא הצלחתי עוד למצוא את מקומי, והפסקתי להרגיש אהובה. האדם הקטן והבטוח בעצמו שהייתי הפך בהדרגה לילדה חסרת ביטחון שחדלה לתת אמון באנשים הקרובים אליה ביותר.

באותם ימים קשים התחלתי ללמוד בגן חובה, שנקרא אצלנו “קינדֶרגַרטֶן”. זה היה רגע שבו השליטה של אנשים אחרים בחיי, שאיתה התקשיתי כל כך להתמודד כילדה, הגיעה לשיאה.

אמא רשמה אותי לגן ילדים פרטי סמוך למקום מגורינו. מהרגע הראשון חשתי שלא מבינים אותי, והרגשתי כל כך לא מקובלת, שהתחלתי לשנוא את גן הילדים. כבר ביום הראשון עברתי חוויה שהניחה את אבן הפינה לאותן תחושות. הייתי בחצר עם שאר הילדים וגיליתי צבעוני שהקסים אותי. התכופפתי אל הפרח ומשכתי אותו בזהירות לעברי כדי להריח אותו. הגננת ודאי חשבה שאני עומדת לקטוף את הפרח, ובתנועה חדה סטרה על גב כף ידי. קראתי במרמור, “אני אספר לאמא שלי!” אך באותו ערב הבנתי בלית ברֵרה כי עתה, משהאצילה את הסמכות עלי למישהו אחר, אמא כבר לא עומדת לצדי. כשסיפרתי לה על התקרית, משוכנעת שתבין לרגשותי, תגן עלי ותנזוף בגננת כבר למחרת, היא אמרה שככה זה בבית הספר, ושיש לציית לכללים. יתר על כן, “אני לא מתכוונת להתערב, כי לא הייתי שם ולא ראיתי את זה.” ההצהרה הזאת הפכה לתשובתה הקבועה בכל פעם שפניתי אליה עם בעיות שהיו לי עם הגננות. ובכל פעם שסיפרתי לה שהילדים האחרים מציקים לי, היא אמרה רק, “אז את פשוט צריכה להרביץ בחזרה.” נאלצתי ללמוד להתגבר על קשיים בעצמי. ימי הגן היו תקופה קשה בחיי. שנאתי את החוקים הקפדניים. התמרדתי נגד ההכרח לישון אחרי ארוחת הצהריים אף על פי שלא הייתי עייפה כלל. הגננות המשיכו בשגרת יומן, ולא גילו כל התעניינות מיוחדת בנו. הן השגיחו עלינו בעין אחת, ובשנייה הן קראו רומנים וירחונים, ובה בעת ריכלו וצבעו את ציפורניהן.

נדרש לי זמן רב להתיידד עם ילדים אחרים, ולמרות שהייתי מוקפת בילדים בגילי, הרגשתי בודדה מתמיד.

גורמי סיכון, בעיקר בהרטבה שניונית, קשורים לתחושה של אובדן שליטה במובן הרחב ביותר, כגון פרֵדת הורים, גירושים, מוות, הולדת אח, עוני קיצוני, עבריינות הורית, קיפוח, הזנחה, היעדר תמיכה בנקודות ציון התפתחותיות. זוהי ההגדרה המילונית של הגורמים לבעיה שעמה נאלצתי להתמודד באותה תקופה. מילדה מפותחת מכפי גילה, שנגמלה מהר מאוד מחיתולים, הפכתי למרטיבת לילה. הרטבת לילה היתה לסטיגמה שהרסה את חיי. הכתמים הרטובים במיטתי בכל לילה היו מקור לנזיפות וללעג אינסופיים.

כשהרטבתי את מיטתי בפעם המי־יודע־כמה, הגיבה אמא כפי שהיה נהוג אז. היא חשבה שזוהי התנהגות רצונית מצדי וסברה שאפשר לאמן ילד להיפטר מהתנהגות כזאת בכוח ובענישה. היא סטרה על ישבני ושאלה בכעס, “למה את עושה לי את זה?” היא רגנה, נואשה ולא היה בכוחה לעשות דבר. ואני המשכתי להרטיב את מיטתי לילה אחר לילה. אמא קנתה סדיני גומי ופרשה אותם על מיטתי. זאת היתה חוויה משפילה. משיחות עם חברותיה של סבתי ידעתי שריפודי גומי וסדינים מיוחדים משמשים את הזקנים והתשושים. כל שרציתי הוא שיתייחסו אלי כמו אל ילדה גדולה. אבל לא יכולתי להפסיק. אמא העירה אותי במהלך הלילה והושיבה אותי על האסלה. אבל אני הרטבתי את מיטתי בכל זאת, והיא החליפה לי סדינים ופיג’מות, בעודה מקללת. לפעמים הייתי מתעוררת יבשה בבקרים ונמלאת גאווה, אך היא מיהרה לדכא את שמחתי ושיקרה, “את פשוט לא זוכרת שהייתי חייבת להחליף לך שוב באמצע הלילה. תראי לפי הפיג’מות שאת לובשת.” אלה היו האשמות שלא יכולתי להגיב עליהן. היא הענישה אותי בבוז ובלעג. כשביקשתי בגדים תחתונים בשביל בובת הברבי שלי, היא לעגה לי ואמרה שממילא ארטיב אותם. הייתי נבוכה כל כך, ורציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.

לבסוף היא החלה להגביל את כמות השתייה שלי. תמיד הייתי ילדה צמאה, ושתיתי בשפע ובתדירות גבוהה. אך כעת השתייה שלי היתה מבוקרת בקפדנות. קיבלתי מעט מאוד משקאות במהלך היום, ובערב לא הרשו לי לשתות בכלל. ככל שנאסר עלי לשתות מים ומיצים, כך גבר צימאוני, עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. כל לגימה, כל ביקור בשירותים, נבחנו וזכו לתגובה, אבל רק כשהיינו לבד — אחרת מה יחשבו האנשים?

להרטבת הלילה נוסף ממד חדש בגן. התחלתי להרטיב גם ביום. הילדים צחקו עלי, והגננות פשוט עודדו אותם והביכו אותי שוב ושוב בפני הקבוצה. הן חשבו כנראה שהלעג יגרום לי לשלוט טוב יותר בשלפוחית השתן שלי. אך כל משפט משפיל רק החמיר את המצב. ביקורים בשירותים או שתיית מים הפכו לעינוי. הם נכפו עלי כשלא רציתי אותם, ונמנעו ממני כשהייתי זקוקה להם נואשות. בגן היינו חייבים לבקש רשות ללכת לשירותים, ובמקרה שלי בכל פעם שביקשתי, אמרו לי הגננות, “אבל כרגע הלכת. למה את צריכה ללכת שוב?” ובמקרה ההפוך הן הכריחו אותי ללכת לשירותים לפני כל טיול בחוץ, לפני הארוחות, לפני תנומת הצהריים, ופיקחו עלי בזמן שעשיתי זאת. פעם אחת, כשהגננות חשדו שהרטבתי שוב, הן הכריחו אותי להראות לכל שאר הילדים את תחתוני.

בכל פעם שיצאתי מהבית עם אמא, היא תמיד לקחה עמה תיק ובו בגדים להחלפה. חבילת הבגדים העצימה את הבושה ואת חוסר הביטחון שלי. נדמה כאילו המבוגרים ציפו ממני להרטיב. וככל שציפו לכך יותר, וככל שבזו לי ולעגו לי, כך הוכח שהם צודקים. זה היה מעגל קסמים אכזרי, שלא הצלחתי למצוא דרך להיחלץ ממנו בכל ימי בית הספר היסודי. הייתי למרטיבת יום ולילה מגוחכת, מושפלת וצמאה ללא תקנה.

לאחר שנתיים של מריבות וכמה ניסיונות פיוס אבא עזב לבסוף את הבית. הייתי בת חמש, ומזאטוטה שמחה ועליזה הפכתי לאדם חסר ביטחון ומסוגר שכבר לא אוהב את החיים ומחפש דרכים שונות למחאה. לפעמים הסתגרתי, לפעמים צרחתי, הקאתי ופרצתי בבכי בגלל הכאב ובשל התחושה שלא מבינים אותי. פעם אחת סבלתי מדלקת בקיבה במשך שבועות.

אמא, שגם היא היתה אובדת עצות בעקבות הפרֵדה, השליכה עלי את דרך ההתמודדות שלה עם המצב החדש. בדיוק כפי שהיא הבליעה את הכאב ואת אי־הוודאות והמשיכה הלאה באומץ, היא דרשה שגם אני אשך שפתיים. היא התקשתה להבין שכילדה קטנה, לא הייתי מסוגלת לכך. כשנעשיתי רגשנית מדי לטעמה, היא הגיבה בתוקפנות להתפרצויות שלי. היא האשימה אותי ברחמים עצמיים וניסתה לפתות אותי בממתקים, או איימה עלי בעונש כשלא התנהגתי כראוי.

את הכעס שלי על מצב שלא יכולתי להבין, הפניתי בהדרגה נגד האדם היחיד שנשאר לאחר שאבא עזב: אמא. היו פעמים שכעסתי עליה עד כדי כך שהחלטתי לעזוב את הבית. ארזתי כמה מחפצַי בתיק הספורט שלי ונפרדתי ממנה לשלום. אבל היא ידעה שלא ארחיק מעבר לדלת, ובתגובה על התנהגותי קרצה לי בעינה ואמרה, “בסדר, תשמרי על עצמך.” בפעם אחרת הוצאתי מחדרי את כל הבובות שהיא נתנה לי והנחתי אותן בשורה במסדרון. רציתי שתראה שהחלטתי לנעול אותה מחוץ לממלכת חדרי. אבל, כמובן, הניסיונות הללו לתמרן את אמא לא פתרו את הבעיה האמיתית שלי. כשהורי נפרדו, איבדתי את עוגני היציבות בחיי, ולא יכולתי להסתמך עוד על האנשים שבעבר היו לי למשענת.

ההתעלמות שהפגינו כלפַּי הרסה אט־אט את ההערכה העצמית שלי. כשחושבים על מעשי אלימות נגד ילדים, מדמיינים מהלומות כבדות ושיטתיות שגורמות לפגיעות גופניות. בילדותי לא סבלתי מהתנהגות כזו כלל וכלל. השילוב בין דיכוי מילולי ובין סטירות לחי מזדמנות “בסגנון של פעם” הוא שהמחיש לי שבהיותי ילדה, אני החלשה יותר.

אמא לא פעלה כך מתוך כעס או משיקולים קרים, אלא מתוך תוקפנות שהוצתה, נורתה מתוכה כמו ברק וכבתה באותה מהירות. היא סטרה לי כשהרגישה שהיא כורעת תחת הנטל, או כאשר נהגתי לא כשורה. היא שנאה את ה”קיטורים” שלי, את השאלות ששאלתי או את הספקות שהטלתי בהסבריה — כל אלה זיכו אותי בעוד סטירה.

באותם ימים ובאותו אזור יחס כזה לילדים לא היה חריג. ובניגוד למקובל — חיי היו “קלים” בהרבה מחייהם של ילדים רבים אחרים בשכונתנו. בחצר ראיתי אימהות שצורחות על ילדיהן, מפילות אותם ארצה וחובטות בהם. אמא מעולם לא עשתה דבר כזה, והאופן שבו סטרה לי מדי פעם בפעם על פני ודאי לא היה מזעזע אף אחד. כשסטרה לי בפומבי, איש לא התערב — אם כי ברוב המקרים היא היתה מעודנת ומנומסת מכדי שתסתכן בכך שיראו אותה בשעת מעשה. אלימות גלויה היתה שיטה שנקטו שאר הנשים בשיכון שלנו. אני, לעומת זאת, נדרשתי לשטוף את פנַי או למחות את דמעותי לפני שיצאתי מהבית או מהמכונית.

בד בבד ניסתה אמא להשקיט את נקיפות המצפון שלה באמצעות מתנות. היא ואבא התחרו ביניהם מי יקנה לי את הבגדים הכי יפים או מי יבלה איתי בסוף השבוע. אבל אני לא רציתי שום מתנות. בשלב ההוא של חיי הדבר היחיד שנזקקתי לו היה מישהו שיעניק לי אהבה ותמיכה ללא תנאים, והורי לא היו מסוגלים לכך.

אחד הזיכרונות משנות בית הספר היסודי ממחיש עד כמה הפנמתי את העובדה שאינני יכולה לְצפות לשום עזרה ממבוגרים. הייתי כמעט בת שמונה ויצאתי עם בני כיתתי לחופשה של שבוע באזורים הכפריים של מחוז שטיריה מטעם בית הספר. לא הייתי ילדה אתלטית, ולא העזתי לשחק במשחקים הפרועים ששאר הילדים אהבו לשחק בהם. אבל רציתי לנסות לשחק לפחות פעם אחת במגרש המשחקים.

הכאב פילח בחדות את זרועי כשנפלתי מהסולם האופקי ופגעתי בקרקע. ניסיתי להתרומם לישיבה, אבל הזרוע שלי לא עמדה במאמץ, ונפלתי שוב. צחוקם העולץ של הילדים מכל עבר במגרש המשחקים צילצל באוזנַי בקול חלול. רציתי לצרוח. דמעות זלגו במורד לחיי, אבל לא יכולתי להוציא הגה. רק כשניגשה אלי חברה לכיתה, הצלחתי לבקש ממנה לקרוא למורה. הילדה רצה אליה, אולם המורה שלחה אותה בחזרה כדי לומר לי שעלי לגשת בעצמי אם אני רוצה משהו.

שוב נאבקתי כדי לקום, אבל כל תנועה, קלה שבקלות, החזירה את הכאב לזרועי. שכבתי על הקרקע חסרת אונים. רק כעבור זמן־מה הגיעה מורה מכיתה אחרת ועזרה לי לקום. חשקתי שפתיים ולא התלוננתי. לא רציתי להטריח אף אחד. רק אחר כך הבחינה המורה שמשהו אינו כשורה אצלי. עלה בדעתה שנפצעתי כשנפלתי, והיא הרשתה לי לבלות את אחר הצהריים בחדר הטלוויזיה.

באותו לילה שכבתי במיטתי באולם השינה, והכאב היה כה עז שבקושי הצלחתי לנשום. אף על פי כן, לא ביקשתי עזרה. רק למחרת בשעת בוקר מאוחרת, כשביקרנו בפארק הזואולוגי הֶרבֶּרשטיין, הבינה המורה שנפצעתי קשה ולקחה אותי לרופא. הוא שלח אותי מיד לבית החולים בגראץ. הזרוע שלי היתה שבורה.

אמא הגיעה עם החבר שלה כדי לאסוף אותי מבית החולים. את האיש החדש בחייה הכרתי היטב — הוא היה הסנדק שלי. לא אהבתי אותו. הדרך לווינה היתה מסע ייסורים איום ונורא. במשך שלוש שעות ארוכות התלונן חברהּ של אמא שהם נאלצו לנהוג דרך ארוכה כל כך רק כיוון שאני כה מגושמת. אמא ניסתה לצנן את כעסו, אבל לא הצליחה לגרום לו לחדול מדברי הביקורת. ישבתי במושב האחורי ובכיתי חרישית. התביישתי בכך שנפלתי, והתביישתי בטרחה שגרמתי לכולם. אל תגרמי טרחה. אל תעשי סיפור מכל דבר. אל תהיי היסטרית. ילדות גדולות לא בוכות. המנטרות האלה, שאותן שמעתי אלף פעמים בילדותי, איפשרו לי לסבול את כאב הזרוע השבורה שלי במשך יום וחצי. כעת, כשנסענו בכביש המהיר, קול בתוכי חזר עליהן בין נאומי התוכחה שנשא חברהּ של אמא.

אמצעים משמעתיים ננקטו נגד המורה שלי, מפני שלא פינתה אותי לבית החולים מיד. היא אמנם התרשלה בחובתה להשגיח עלי, אבל גם לי היה חלק גדול ברשלנות הזאת. הביטחון בתחושות שלי היה כה נמוך, שאפילו כשזרועי נשברה, לא עלה בדעתי שמותר לי לבקש עזרה.

ובינתיים את אבא ראיתי רק בסופי שבוע או כשצירף אותי אליו לסבבי המשלוחים שלו. גם הוא התאהב שוב לאחר שנפרד מאמא. חברתו היתה אישה נחמדה, אך מסוגרת. פעם אחת אמרה לי, “עכשיו אני יודעת למה את כל כך קשה. ההורים שלך לא אוהבים אותך.” מחיתי בקול רם, אבל ההבחנה הזאת רדפה את נפש הילדה הפצועה שלי. אולי היא צודקת? הלוא היא מבוגרת, ומבוגרים תמיד צודקים.

לא הצלחתי להתנער מהמחשבה הזאת במשך ימים.

כשהייתי בת תשע, התחלתי להשתמש באוכל כדי לפצות על תסכולַי. מעולם לא הייתי ילדה רזה, וגדלתי במשפחה שבה לאוכל היה תפקיד מרכזי. אמא היתה מסוג הנשים שיכולות לאכול כאוות נפשן בלי להעלות קילוגרם אחד. אולי בשל פעילות יתר של בלוטת התריס, ואולי מפני שהיתה אישה פעלתנית. היא אכלה פרוסות לחם עם שומן, עוגות, צלי חזיר עם קימל וכריכי ירך חזיר. היא לא עלתה במשקלה ומעולם לא עייפה מלהדגיש זאת בפני אחרים: “אני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה,” צייצה, ובידה פרוסת לחם מרוחה בשכבת שומן. אני ירשתי ממנה את חוסר האיפוק בכל הקשור לאוכל, אך לא את יכולתה לשרוף את כל הקלוריות האלה.

אבא, לעומת זאת, היה שמן מאוד, וכילדה הייתי נבוכה להיראות בחברתו. כרסו היתה עצומה, והעור נמתח עליה כמו בטן של אישה בחודש השמיני להריונה. כששכב על הספה, הזדקרה בטנו מעלה כמו הר, וכילדה לא פעם טפחתי עליה ושאלתי, “מתי הלידה?” אבא היה רק צוחק בחיבה. הררי בשר נערמו תמיד על צלחתו, והוא לא ויתר על הכופתאות הגדולות ששחו באוקיינוס של רוטב. הוא זלל מנות ענקיות והמשיך לאכול גם כשכבר לא היה רעב.

כשנסענו לטיולי היום המשפחתיים שלנו בסוף השבוע — תחילה עם אמא, ואחר כך עם חברתו החדשה — הבילוי נסב על מזון ואכילה. בשעה שמשפחות אחרות יצאו לצעוד בהרים, לרכוב על אופניים או לבקר במוזיאונים, אנחנו פנינו ליעדים קולינריים. אבא נסע למסבאה חדשה או לפונדקים ששכנו בתוך טירות, לא בשל הסיורים המודרכים על תולדות המקום, אלא כדי לקחת חלק בנשפים בסגנון ימי הביניים: ערֵמות בשר וכופתאות שדוחפים לפה בעזרת הידיים, ספלי בירה ששוטפים את המזון אל תוך הקיבה — אלה היו הטיולים שקסמו לאבא.

ואני הייתי מוקפת תדיר באוכל בשתי החנויות, האחת בזיסנברון והאחרת בפינת מרקו פולו־זידלונג, שאותה ניהלה אמא לאחר שנפרדה מאבא. אמא נהגה לאסוף אותי מהצהרון ולהביא אותי לחנות, ואני נהגתי להפיג את השעמום באמצעות אוכל: גלידה, דובוני גומי, קוביית שוקולד, מלפפון חמוץ. אמא ויתרה לי בדרך כלל — היא היתה עסוקה מכדי להקדיש את מלוא תשומת הלב לכל דבר שתחבתי אל פי.

בשלב הזה התחלתי באכילת יתר שיטתית. הייתי מחסלת חפיסה שלמה של חטיפי שוקולד בָּאוּנטי, שותה בקבוק גדול של קולה ומקנחת בעוד שוקולד עד שבטני חישבה להתפקע. כשבקושי יכולתי להכניס עוד משהו לפי, התחלתי לאכול שוב. בשנה שקדמה לחטיפתי הוספתי כל כך הרבה למשקלי, שמילדה שמנמנה הפכתי לילדה שמנה ממש. פעילותי הספורטיבית היתה מועטה ביותר, והילדים האחרים לעגו לי ביתר שאת. ואני פיציתי על בדידותי בכך שאכלתי עוד ועוד. ביום הולדתי העשירי שקלתי 45 קילוגרם.

אמא הוסיפה לתסכולי כשנהגה לומר, “אני אוהבת אותך בכל מקרה, ולא משנה איך את נראית,” או: “כל מה שצריך הוא להלביש לילדה מכוערת שמלה יפה.” כשנעלבתי, היא צחקה ואמרה, “אל תחשבי שאני מתכוונת אלייך, מתוקה. אל תהיי כל כך רגישה.” “רגישה” — זה היה הדבר הכי גרוע. היה אסור להיות רגיש. היום אני מופתעת לא פעם מהשימוש החיובי כל כך במילה “רגיש”. כשהייתי ילדה, שימשה המילה עלבון לאנשים שהיו רכרוכיים מדי עבור העולם הזה. באותה תקופה הצטערתי שלא הרשו לי להיות רכרוכית יותר. אבל לימים הקשיחות שנכפתה עלי, בעיקר על ידי אמא, הצילה כנראה את חיי.

מוקפת בממתקים מכל הסוגים, ביליתי שעות לבדי מול הטלוויזיה או בחדרי כשספר בידי. רציתי לברוח לעולמות אחרים מהמציאות הזאת, שלא הציעה לי דבר מלבד השפלות. בטלוויזיה שבביתנו היו כל הערוצים, ואיש לא ממש שם לב במה צפיתי. שילטטתי בין הערוצים ללא תכלית, צפיתי בתוכניות ילדים, בחדשות ובסיפורי פשע שהפחידו אותי, ובכל זאת ינקתי אותם לתוכי בשקיקה. בקיץ 1997 היה נושא אחד שהשתלט על כלי התקשורת: בזַלצקאמֶרגוּט, אחד ממחוזות האגמים של אוסטריה, השוכן במחוז אוסטריה עילית, חשפה המשטרה רשת פדופילים. התחלחלתי כששמעתי בחדשות בטלוויזיה ששבעה גברים מבוגרים הציעו סכומי כסף קטנים למספר לא ידוע של ילדים, ופיתו אותם להיכנס לבית שבו היה חדר שהוכן מראש. בחדר הזה הם ביצעו בילדים מעשים מגונים, צילמו בווידיאו את מעלליהם ומכרו את הסרטונים בכל רחבי העולם. ב־24 בינואר 1998 זיעזעה שערורייה נוספת את אוסטריה. סרטוני וידיאו של התעללות מינית בילדות בנות חמש עד שבע נשלחו בדואר. בסרטון אחד נראה גבר מפתה ילדה בת שבע לבוא אחריו לחדר בעליית גג בשכונת מגוריה, ושם התעלל בה קשות.

מטרידים אף יותר בעיני היו הדיווחים על ילדות שנרצחו בידי רוצח סדרתי בגרמניה. למיטב זיכרוני, בשנות לימודַי בבית הספר היסודי לא עבר כמעט חודש שבו התקשורת לא דיווחה על עוד ילדה שנחטפה, נאנסה או נרצחה. קרייני החדשות לא חסכו בפרטים כשתיארו את פעולות החיפוש הדרמטיות ואת חקירות המשטרה. ראיתי כלבי גישוש ביערות וצוללנים שסרקו אגמים ואגמונים בחיפוש אחרי גופותיהן של הילדות הנעדרות. שוב ושוב האזנתי לסיפוריהם המחרידים של בני משפחה: איך הילדות נעלמו כששיחקו בחוץ, או פשוט לא הגיעו הביתה מבית הספר; איך הוריהן חיפשו אחריהן נואשות עד שקיבלו את הבשורה המרה שלעולם לא יראו את בנותיהן עוד.

הדיווחים בכל אמצעי התקשורת באותה תקופה חילחלו עמוק כל כך, עד שניהלנו דיון בנושאים האלה גם בבית הספר. המורים הסבירו לנו כיצד נוכל להתגונן מפני תקיפות. צפינו בסרטים שבהם ילדות הותקפו מינית על ידי אחיהן הגדולים, או בסרטים על ילדים שלמדו להגיד “לא!” לאבותיהם החמדנים. והמורים חזרו על האזהרות שהוחדרו בנו, הילדים, שוב ושוב בבית: “אף פעם אל תלכו לשום מקום עם זרים! אף פעם אל תיכנסו למכונית זרה. אף פעם אל תקבלו ממתקים מאנשים זרים. וחצו את הכביש אם משהו נראה לכם מוזר.”

כשאני קוראת היום את רשימת המקרים שהתרחשו באותן שנים, אני מזועזעת בדיוק כשם שהזדעזעתי אז:

— איבוֹן (בת 12) הוכתה למוות ביולי 1995 באגם פּינוֹ (בּרַנדֶנבּוּרג), מפני שהתנגדה לגבר שניסה לאנוס אותה.

— אָנֶט (בת 15) ממַרדוֹרף שעל אגם שטיינהוּדֶה, נמצאה עירומה לאחר שהותקפה מינית ונרצחה בשדה תירס ב־1995. הפושע לא נתפס.

— מריה (בת שבע) נחטפה, הותקפה מינית והושלכה לתוך אגם בהאלדֶנסלֶבֶּן (זאקסֶן־אָנהאלט) בנובמבר 1995.

— אֶלמֵדינָה (בת שש) נחטפה, הותקפה מינית ונחנקה בפברואר 1996 בזיגֶן.

— קלָאוּדיָה (בת 11) נחטפה, הותקפה מינית והוצתה למוות בגרֵוֶונבּרוֹיך במאי 1996.

— אוּלריקֶה (בת 13) מעולם לא חזרה מנסיעה בכרכרה רתומה לפוני ב־11 ביוני 1996. גופתה נמצאה כעבור שנתיים.

— רָמונָה (בת 10) נעלמה ללא עקבות במרכז קניות ביֵנָה ב־15 באוגוסט 1996. גופתה נמצאה בינואר 1997 ליד אייזֵנאך.

— נטלי (בת שבע) נחטפה, הותקפה מינית ונרצחה על ידי גבר בן 29 ב־20 בספטמבר 1996 באֶפּפאך שבבוואריה עילית, בדרך לבית הספר.

— קים (בת 10) מווארֶל שבפְריזיָה נחטפה, הותקפה מינית ונרצחה בינואר 1997.

— אן־קַטרין (בת שמונה) הוכתה למוות, וגופתה נמצאה ב־9 ביוני 1997 ליד בית הוריה בזיבֶּק שבברנדנבורג.

— לוֹרֶן (בת תשע) הותקפה מינית ונרצחה במרתף בית הוריה בפּרֶנצלָאוּ על ידי גבר בן 20, ביולי 1997.

— גֵ’ניפֶר (בת 11) פותתה על ידי דודהּ להיכנס למכוניתו, הוא תקף אותה מינית וחנק אותה למוות ב־13 בינואר 1998 בוֶורסמוֹלד שליד גיטֶרסלוֹ.

— קַרלָה (בת 12) הותקפה כשעשתה את דרכה לבית הספר ב־22 בינואר 1998, בווילהֶרמסדוֹרף שליד פירת, נאנסה והושלכה חסרת הכרה אל תוך אגם. היא היתה בתרדמת ומתה כעבור חמישה ימים.

המקרים של ג’ניפר וקרלה זיעזעו אותי במיוחד. דודהּ של ג’ניפר הודה לאחר מעצרו שרצה להתעלל מינית בילדה בתוך המכונית. כשהתנגדה, הוא חנק אותה והחביא את גופתה ביער. הדיווחים ממש נגעו ללבי. הפסיכולוגים שהתראיינו בטלוויזיה המליצו לנו אז לא להתנגד לתוקפים כדי לא להסתכן בכך שיהרגו אותנו. מחרידים אף יותר היו דיווחי הטלוויזיה על רציחתה של קרלה. אני עדיין יכולה לראות בעיני רוחי את הכתבים; אני יכולה לדמיין אותם עומדים על גדת האגם בווילהרמסדורף ומסבירים שהשוטרים יכולים לקבוע על פי רגבי האדמה ההפוכים מה היתה מידת ההתנגדות של הנערה. טקס ההלוויה שודר בטלוויזיה. ישבתי מול מכשיר הטלוויזיה שלי בעיניים פעורות מפחד. רק דבר אחד הרגיע אותי כשראיתי את תמונותיה של קלרה בחדשות: לא הייתי הילדה הבלונדינית והעדינה שתוקפי הילדים מעדיפים, כך נראה.

לא היה לי מושג עד כמה אני טועה.