הרומן "עד שתתחילי לדבר" מפגיש בין שתי נשים: ליאורה, רופאה פסיכיאטרית שחייה עומדים על פרשת דרכים, ושירה, צעירה שמזה שנים אחדות חיה כנזירה בודהיסטית בהודו, ומוצאת עצמה במהלך ביקור בארץ מאושפזת בכפייה במחלקה בה עובדת ליאורה. דרך המפגש בין השתיים נפרש המתח בין שיגעון להארה, בין סבל לאושר, בין השפה הפסיכיאטרית והשפה הבודהיסטית. המסע שעושה כל אחת מהגיבורות אל תוך עצמה ואל האחרת מפגיש אותנו עם הכמיהה עמוקה לשחרור מסבל ועם ההתמוססות של הדעות והרעיונות לשרשרת של רגעים אנושיים, חשופים ואינטימיים. גליה תנאי היא מתרגלת ומורה לדהרמה בודהיסטית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה. לאחר שהקדישה פרקי זמן ממושכים לתרגול מדיטציה מסורתי שבה לארץ והעמיקה בתחומי הידע המערביים. "עד שתתחילי לדבר" הוא רומן הביכורים שלה.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
הרומן "עד שתתחילי לדבר" מפגיש בין שתי נשים: ליאורה, רופאה פסיכיאטרית שחייה עומדים על פרשת דרכים, ושירה, צעירה שמזה שנים […]
יתרונותיה של התודעה הערה
א
בארבע וחצי מתחילים להתאסף באיזור הכניסה לחדר האוכל. ספסלי עץ מפוזרים סביב. במבוא סככה לימי גשם וכיור לנטילת ידיים שלצדו קנקן נירוסטה קשור בחבל מטונף אל הברז. על הספסלים יושבים אנשים ובוהים בדלת הסגורה, מחכים שתפתח ומתוכה יפרצו ריחות רוטב העגבניות התעשייתי או טיגון החביתה. מילים נדירות בשעה זו של היום, רק מדי פעם חולף מישהו על פני הספסל ובקול רם מדי שואל, דורש, טוען: “מתי פותחים את החדר אוכל?” הטון חלול, המבט מופנה לנקודה בלתי מוגדרת. רק אליה מופנות כל המילים; “ד”ר שגיא, מתי ארוחת ערב? ד”ר שגיא, אני לא מרגישה טוב, אני באי־שקט, יש לי קוצר נשימה; ד”ר שגיא, איפה ד”ר ברעם?”
מתחת לעיניה עיגולים שחורים, לפניה עוד תורנות. היא משיבה בקצרה או שאינה משיבה כלל, משתדלת להימנע מלפגוש במבטה את אלה שמעוררים בה תחושה מועצמת של גועל. מחזיקה את חוש הריח אסור בכבלים, שלא יצא ויביא אליה, כמו כלב נאמן יתר על המידה, את צחנות הגוף, את סרחונות הנעליים והפִּיות, את כבדות הבשר העייף. עולה במדרגות, מפליטה ‘שלום’ חטוף לעבר האחות הראשית ונסגרת בחדר התורנות.
יושבת ומתבוננת בקיר, מיטיבה את הקליפס שמהדק את תג השם אל בגדה, ד”ר ליאורה שגיא, מוכרחים ללבוש תגי שם, תקנה של משרד הבריאות. הרי לכל חולה יש זכות לדעת מה שמו של הרופא שמטפל בו. מחליקה את שערה ואז מקרבת קווצה ממנו לאפה ומריחה. רק שאריות קלושות של ריח השמפו, בעיקר ריח שמנוני של שיער וקרקפת שלא נשטפה זמן רב מדי.
היא שומעת את הדפיקה בדלת אך מתעלמת. האחות הראשית נכנסת בלי לחכות לתשובה. היא מסתכלת בה: “שוב את לא ישנה? את גומרת את עצמך.” יש לה מבטא רומני רך שנשאר בקצוות המילים וטון נוזף, אימהי. היא עונה באוטומטיות: “אני בסדר, רוזי, רק קצת עייפה.”
“בואי מאמל’ה, נכין לך קפה, נעשן סיגריה, יש לנו לילה ארוך. שמעת שאהרון שוב ניסה להתאבד? שמו אותו בסגורה, מהיום בבוקר.”
ב
מוצאי שבת. בטלוויזיה תוכניות בשידור חוזר. הלכלוך במחלקה ניכר יותר מהרגיל — המנקות לא באות במשך סוף השבוע. פחי הזבל מלאים. על הרצפה עקבות כהים של נעליים. בחדר הטלוויזיה עטיפה של ‘טעמי’ זרוקה על הרצפה. אבל אפילו זה עדיף על מוצאי שבת בבית. ליאורה משבצת את עצמה לעתים קרובות למשמרת זו. רופאה תורנית היא לא אישה בביתה: צרכים בסיסיים של מטופלים תופסים את מרב תשומת הלב. שיחות מוכרות עם רוזי. לא צריך לדבר, לא צריך להעמיד פנים, לא צריך להתאמץ להנות כדי להסיט הרחק את המבט השואל. ביום ראשון בבוקר, אחרי שנגמר ליל מוצאי שבת, היא זוחלת למיטה לבד, יוצאת מהנהר האדיר של היומיום. זה הרגע המיוחל: לשכב במיטה כשכל העולם נכנס לשגרת היום; להישאר מחוץ לעולם, כסחופת בוץ שנאחזת בענפים. לרגעים מעטים מונחת מחוץ לעולם.
ג
שישי בלילה. מחר תורנות. במיטה עם אמיר. חדר השינה מואר קלושות במנורת לילה לבנה שקנו באיקאה. המזגן דולק והחדר קר. ממנו קיבלה את הרגל ההתכסות בשמיכת פוך גם בקיץ, הרגל אותו היא מחשיבה פינוק. כבר שנים הם עושים זאת. הם גם מגיפים את התריסים; אור השחר מפריע לאמיר לישון.
“הוא מאמין שיש לה איזשהו סוג של יצור בתוך הראש”, היא אומרת, “לפעמים הוא מתאר אותו כמו מן תולעת או נחש קטן, כזה שנותן לה כוחות לקריאת מחשבות. כזה שלוחש לה דברים מבפנים. הבעיה היא שהוא מנסה להוציא את היצור הזה ממנה, כדי שלא תוכל לגנוב לו את המחשבות. זאת הסיבה שהוא הגיע אלינו מהמשטרה אחרי שהיא יצאה מחדר מיון כשהוא קרע לה את עור התוף עם חוט ברזל.”
“ואת חושבת שבאמת יש לה כוחות לקריאת מחשבות?”
“ממש, אמיר. אני לא יודעת אם אתה שואל את השאלות האלה רק כדי להרגיז אותי או שאתה מיתמם בכוונה כדי להוציא אותי אטומה ומרובעת.”
“ליאורה, את מכניסה לי מילים לפה. אני רק שאלתי אותך אם זה באמת או לא.”
“שמעתי גם בפעם הראשונה, די. רד ממני, טוב?”
היא הופכת אליו את גבה ומתכנסת בשתיקה מצונפת ונוקשה. שבה ולוקחת את הספר לידיה — ספר חדש על טיפול קבוצתי — ומעמידה פני מתעמקת בטקסט המפותל. על העטיפה ציור פסטל מופשט.
“הקבוצה מתמודדת עם מצב פרדוקסאלי: היחיד בקבוצה כמו מכריז ‘אני קיים, אני נוכח בקבוצה’ ובאופן טבעי מחכה לתגובה שתספק הכרה ואישור של נוכחותו והתקיימותו הייחודית בקבוצה. אך במקום הדהוד חשוב זה, הוא זוכה להעדר של הדהוד, הוא חש כי מבטלים את דעותיו ורגשותיו ברגשות המנוגדים לחוויותיו. למעשה, מתרחש מצב שכל חברי הקבוצה זקוקים להכרה על ייחודיותם בקבוצה ולכן אף אחד לא יכול לספקה. כפי שג’סיקה בנג’מין בספרה ‘כבלי האהבה’ הטיבה לנסח — ‘שאיפתו של העצמי לעצמאות מוחלטת מתנגשת עם הצורך של העצמי בהכרה. הדדיות זו, המתח שבין הביטוי העצמי להכרה באחר, חייבת להתנפץ. נגזר עליה ליצור קונפליקט בלתי ניתן לפתרון.”
השינה מתחמקת ממנה. מאחורי העפעפיים הסגורים מתחלפות תמונות. היא מנסה להרדם אבל מצליחה רק להיזכר שוב בכל הדברים ששכחה לעשות היום. שוב ישיבת המחלקה ושוב תמונתו של ד”ר אדר נוזף, מבקר.
“ליאורה”, אמיר לוחש, בודק אם היא עדיין ערה. היא מצמידה את העפעפיים חזק יותר זה לזה, למנוע כל אפשרות שיגרור אותה שוב לתוך מדמנת השיחה.
“ליאורה, אני לא רוצה להמשיך ככה”, הוא לוחש כך שכמעט לא תוכל לשמוע אותו. ספק אם הוא מתכוון שהמילים יבקיעו את החומה הפנימית שלו, לבטח לא שיגיעו עד אליה.
ד
מובאת בצו, מטורפת מזעם, גופה רועד, אישוניה מורחבים, בגדיה מוכתמים בדם, זעקות בוקעות מגרונה ובתוכן שברי מילים, משפטים מקוטעים.
הופעה: לא מסודרת.
קוגניציה: שמורה.
אפקט: בלתי יציב.
מהלך חשיבה: פגוע.
בוחן מציאות: לא תקין.
“אני לא מטורפת, תעזבו אותי, תעזוב אותי, אל תיגע בי, עושים לי רצח אופי, אני לא משוגעת, זה המשטרה. זה הצבא. הם רודפים אותי, זה רדיפה דתית. אני לא עשיתי כלום. תעזבו אותי אל תגעו בי אל תגעו בי, אל תתקרבי אלי, אל תתקרבי אלי, את משוגעת, אל תתקרבי אלי, אל תעיזי, את הולכת לקשור אותי, אין לך שום גבולות, אל תתקרבי אלי, רוצחת, את לא תזריקי לי כלום את שומעת? אל תתקרבי אלי, את ההתגלמות של הרשע, את מארה רוקד לי מול העיניים, אל תסתכלי עלי אפילו, אני בסדר גמור, אני רגועה, כן, אני רגועה, את זאת שרוצה לקשור אותי. לא אני לא אשב בשקט, אני רגועה, אני רגועה, עזבי אותי, אל תתקרבי אלי, תנסי את להגיע לבית חולים ככה, אל תעשי את עצמך, לא אני לא אהיה בשקט, אני רגועה, כולכם מנסים להשתיק אותי ובסוף תהרגו אותי עם התרופות שתזריקו לי. עזבי אותי עזבי, אני לא מסכימה שתגעי בי.”
הגוף רועד, האישונים מורחבים, רואה ולא רואה, הידיים הולמות באוויר, נאבקות באויבים בלתי נראים, המערבולת מתחזקת כשאנשי הצוות מנסים להתקרב אליה, היא מכה באוויר, הכתפיים מטלטלות בתערובת של זעם ואימה. ואדים מתקרב אליה בשקט ומחבק אותה מאחור. הוא לופת אותה בכוח הברזל שלו כאילו החזיק ציפור. העולם נכנס להילוך איטי, הצעקות עוברות תווך סמיך לפני שהן מגיעות אליה: את לא בן אדם, את רוצחת. הגוף שלה מפרפר עוד כמה רגעים לפני שהוא מרפה לתוך הלפיתה של הגוף הגדול העוטף אותה. ליאורה מבחינה פתאום בעיניו של ואדים המתבוננות בגוף הדק כשהוא מתרכך לתוך זרועותיו, רכות מצער וחמלה.
משכיבים אותה במיטה, מזריקים הלידול, היא ישנה עכשיו. ליאורה נכנסת בשקט אל היחידה להשגחה מיוחדת, מנידה בראשה לאחות שיושבת מנומנמת על הספה. היא מביטה מבעד לאשנב המסורג. החדר הקטן והבהיר מכיל רק מיטה ולצידה כסא. היא שוכבת שם מחוסרת הכרה, כפותה למיטה בפרקי ידיה הדקים. משהו בחדר הזה מזכיר לה תמיד חדר ניתוח, וכמותו גם הוא מעביר בה צמרמורת קלה. הפחד המוכר, שתינעל בפנים ולא תוכל לצאת, פחד שהיה משתק אותה בפעמים הראשונות, מרפרף בתוכה אפילו עכשיו, אחרי כל השנים. היא פותחת את הדלת המסורגת בזמזום קצר ומתיישבת ליד המיטה. ראובן לימד אותה לעשות את זה בימים שעוד ניהל את המחלקה. “אף פעם אל תשאירי לבד בהשגחה מיוחדת מטופל שהגיע אליך למיון. אני תמיד הולך אליו להחזיק לו את היד, גם אם זה ארבע בבוקר”. ראובן החכם. היא לא מחזיקה לה את היד, רק מסתכלת עליה קשורה, מדמדמת. “אולי היא באמת נרדפת על רקע דתי”, היא שומעת את קולו של אמיר בראשה, מתעבת אותו. “במדינה שלנו, היום, את לא יכולה להיות בטוחה”, ממשיך הקול והיא עונה לו שיסתום כבר ושגם היא לא רוצה להמשיך. לא רוצה להמשיך.
ה
סוף סוף הסיגריה והקפה המובטחים. רוזי וליאורה יושבות בחדר המדרגות ומעשנות. שנים לפני שליאורה הגיעה למחלקה כבר הייתה בה רוזי אחות ראשית ויד ימינו של ראובן, שהיה אומר שאם הוא באמת רוצה לדעת משהו על מטופל הוא ילך לשאול את רוזי. ליאורה מנסה להשתבץ במשמרות התורנות של רוזי, מחכה לשיחות שהן קושרות בשלוש בבוקר, שיחות שאין להן תחליף. היא שואלת את עצמה לפעמים איך יכול להיות שהן נפגשו רק פעם אחת מחוץ למחלקה, בברית נכדהּ הראשון של רוזי.
“אז מי זאת החדשה?” רוזי שואלת. הקול שלה עוד יותר צרוד מהרגיל. ליאורה מגרדת מתוכה מלמול של “אין לי מושג, אחת, בבוקר כבר יראו מה לעשות אתה.”
“מה אתך, ליאורה’לה? את נראית לי לא טוב.” לרוזי יש צמצום עיניים מיוחד שבו היא שואלת שאלות קשות.
“עוד רגע ארבע בבוקר, הגיעה לנו מטופלת בהתקף פסיכוטי עם הוראת אשפוז — איך רצית שאני אראה?”
“מה עם אמיר? זה שוב בעיות ביניכם?”
“דיברנו על זה כבר מאה פעם, רוזי, דברים לא השתנו.”
“את הורגת את עצמך, ליאורה. את צריכה לדאוג לעצמך יותר.”
“מה שתגידי, בוס. מה שתגידי.”
ו
ליאורה קיבלה מחזור בכיתה ז’. כשנכנסה לשירותים מצאה כתם דם גדול על התחתונים. היא יצאה מהשירותים, ניגשה לאמה ואמרה: “קיבלתי”. האם נתנה לה טמפון והסבר קצר ומאז היא משתמשת באותו סוג של טמפונים. או־בה. תמיד חופשיה. התחתונים נזרקו לפח. מאז שהחלה לקחת גלולות בגיל שבע עשרה היא כמעט ולא מדממת. יום־יומיים, לא יותר. גם כשהפסיקה לקחת אותן ואחרי אינספור טיפולי פוריות, המשיך המחזור להיות דליל וקצר. אבל דווקא הלילה, מסיבה לא ברורה ועוד באמצע החודש, החלה ליאורה לדמם: דימום כבד, כהה, לא מוכר.
זה החל בטיפות קטנות עוד אחרי הצהריים אבל כשהיא נכנסת לשירותי הסגל אחרי הסיגריה היא מבחינה שהוא התחזק. היא מביטה בכתמים החומים אדומים בבעתה, חושבת איך תוכל להחליף תחתונים, מה אם הדם לכלך גם את המכנסיים, איך תצליח להסתיר את זה עד הבוקר ומה לעזאזל כל הדם הזה עושה כאן.
‘את רופאה, לכל הרוחות, את אמורה להיות מסוגלת להבין מה עובר על הגוף שלך, תחשבי בהגיון, ליאורה’, אבל שום סיבה הגיונית לא עולה במחשבתה. למה לדמם עכשיו.
ז
סוף הלילה. שחר חיוור מפציע. באוטו קול ישראל מירושלים, השעה שש והרי החדשות מפי, מעבירה תחנה, שלושה הרוגים ופצוע קשה, מחפשת מוזיקה, שגריר ישראל באו”ם קורא, לא משנה איזה מוזיקה, גרועה ככל שתהיה, רק לא מילים, עוד דם. חרדה ללכלך את המושב, את הריפוד. היא מגיעה הביתה, נכנסת מתחת למים החמים, אל הרצפה נשטף זרם של מים מעורב בדם, ירכיה נצבעות בדם. היא כורעת במקלחת, מכוונת את זרם המים, כאילו מדובר בלכלוך חיצוני שניתן להסיר אותו בשטיפה. היא לא ביקרה את אהרון בלילה, עולה במחשבתה כשהיא מתקלחת, אפילו לא זכרה להרים טלפון לסגורה לבדוק מה שלומו, נכלמת. אולי יניחו לו כבר למות, חולפת המחשבה בראשה והיא הודפת אותה מהר, מעדיפה לא לחשוב.
בהעברה הנגדית שלך האובדנות שלו נחווית כסאדיסטית ומעוררת בך יצרים נקמניים, היא שומעת בראש את קולה הצפוד ונטול החמלה של שולי, הפסיכולוגית הראשית, ומתמלאת בחילה. בכוח היא מגרשת מתוכה את הקול , בשאריות קלושות של כוח, בקושי מצליחה לא להאמין לו. מנסה להיאחז במילים פשוטות: אני לא רוצה שיהיה לו רע.
כשהיא נכנסת למיטה אמיר מתעורר. הוא יוצא לעבודה וסוגר את הדלת. שני אנשים מחליקים זה על פני זו מבלי לגעת, במחול מורכב של הימנעות. רק אחרי יציאתו היא מפסיקה להעמיד פני ישנה, וזמן ארוך בוהה בתקרה. אישה צעירה עם עיניים קרועות אוחזת במחשבותיה, לופתת את לבה, פרקי הידיים הדקים הכפותים למיטה. מה את עושה?
ח
“יש לך שלוש הודעות קוליות חדשות. לשמיעת ההודעות נא להקיש אחת.”
“ליאורה, אמירה. ד”ר אדר מחפש אותך, תתקשרי למחלקה.”
“ליאורה, מדבר יואל, אנחנו צריכים לדבר בדחיפות, אנא הרימי טלפון.”
“הי ליאורה, זה מתי, אני בארץ לביקור. חשבתי שאולי תרצי להיפגש”. די במילים אלה כדי לבלבל אותה לחלוטין. סוף ההודעה לא מצליח להירשם בהכרתה.
ט
שוב במכונית, הפעם בכיוון ההפוך, שש שעות שינה בקושי לפני שהיא חוזרת. מגיעה למחלקה באחת, ישר לפגישה עם ד”ר אדר. בחדרו עומד ריח חמצמץ, הפלואורסנט דוקר כאן יותר. ד”ר יואל אדר, ארוך ונוקשה וצר. היא לעולם אינה מצליחה להרגיש בנוח בנוכחותו. בישיבות המחלקה צחוקה תמיד משתתק במבוכה כשהיא נתקלת במבטו האומר לה ‘זה לא נושא לצחוק ליאורה, יש כאן טעם לפגם’.
קולו הסמכותי חודר אל הכרתה, פוסק בקשיחותו האופיינית שלדעתו דווקא הייתה טעות בשיקול הדעת ולא הייתה סיבה לשחרר הביתה, ואיך זה שההערכה הייתה כל כך לא מדויקת. ליאורה מתקפלת עוד קצת, ממלמלת הצדקות והסברים: “אתה צודק, אבל הוא נראה במצב הרבה יותר טוב, והרי התייעצנו על כך בישיבה”, קולה מתחיל להסדק, קול נמוך ורך ששנים של עישון השאירו בו סימנים מעטים של צרידות. מטופלים מתרפקים על הקול שלה, ובאחד ממכתבי התודה כתבה לה מטופלת שהקול שלה הוא מעיין של אנושיות, אבל עכשיו היא נלחמת נגד הבכי והקול מקבל צורה משונה. ד”ר אדר מתנצל: “ליאורה תביני, ודאי אין כאן כוונה לפגוע, וברור שכולנו טועים לפעמים. לא התכוונתי לרמוז שהייתה זו אשמתך שאהרון שוב ניסה להתאבד.” הוא מרחיק את הבכי שלה מהשיחה, גודר את התחום הבטוח והסטרילי. ד”ר אדר הרי לא ירשה שעמיתה תבכה אצלו במשרד, כאן זו לא איזו סדנה להתחברות אל עצמך, כאן זה מקום מקצועי, ואנחנו, אחרי הכול, רופאים.
הם מדברים על ועדות פסיכיאטריות ועל הגשות לסל שיקום, דנים בהא ודא, דוחקים את הצל המאיים של ההתאבדות שכמעט הצליחה, עוסקים בצורות הברורות של ההתאבדויות שצפויות להגיע, אלה שנמצאות בשליטה. פעם זה היה החדר של ראובן ולרגעים — כשהיא מסתכלת דרך החלון המשקיף על השדות — היא נזכרת, חרף רצונה, בקולו, בנוכחות שלו בחדר. כשזה היה החדר שלו עמד קיר שלם מלא בספרים. עכשיו תלוי כאן לוח שנה עם נופי ארצנו ותעודות הוקרה למחלקה מטעם משרד הבריאות. געגועים חריפים מתקיפים אותה והיא מתעשתת בכוח. מתעשתת בכוח.
יוצאת מהחדר, עולה קומה אחת במדרגות ונכנסת למחלקה הסגורה. בדלפק האחיות עומדת לבנה, אחת האחיות הוותיקות של הסגורה, פניה נפוחים ורכים ואודם ורוד זועק משפתיה הדקות. ליאורה לא מצליחה לחייך אליה, למרות מאמציה. היא ניגשת ליחידה להשגחה מיוחדת ומוצאת אותה שם. קשה לזהות אותה, על המיטה אליה הייתה קשורה עד לפני שעות ספורות. היא בחורה צנומה וצעירה. גילה לא עולה על שלושים. שיערה השחור קצוץ בתספורת נערית. נמשים על עורה הבהיר משווים לפניה חזות כמעט ילדותית; רק במבט נוסף נגלה לליאורה יופיה. דבר מהסערה המשתוללת של ליל אמש לא ניכר בה. היא יושבת דמומה והלומה על המיטה ומתבוננת אל נקודה לא מוגדרת בחלל. כשליאורה נכנסת היא מסבה אליה את מבטה, עיניה הירוקות נחות ענקיות בתוך הפנים המשורטטות בקווים דקים.
היא מתבוננת בליאורה כמה רגעים. “את חולה”, היא אומרת לבסוף. המבט שהיא נועצת והרגש בקולה מחרידים את ליאורה; סוג של דאגה מהולה בוודאות מלאה ובשוויון נפש. (‘גם את חולה’, עונה לה ליאורה בלי קול.)
“שלום גם לך. ואיך קוראים לך?”
“לא בטוח שאת צריכה לדעת. בשבילך אני צריכה להיות אולי קהנדרו.”
“אני יכולה ללמוד את השם שלך מהתיק הרפואי.”
“את לא יכולה ללמוד שום דבר מהתיק הרפואי שלי, את לא יודעת עלי שום דבר.”
“ובכל זאת, איך קוראים לך?”
“ולך?”
“ליאורה שגיא, אני טיפלתי בך כשהגעת אתמול.” משום מה נפלט לה שמה הפרטי. ד”ר שגיא, אני ד”ר שגיא.
“את יודעת, ליאורה, זו אני שצריכה לטפל בך ולא להפך. את חולה מאוד. את במצב לא טוב.” המילים נאמרות מהורהרות, בגבות מכווצות, בריכוז שגובר על הכאב, שפורץ את גבולות החדר הנעול והצר.
“תודה על הדאגה, שירה, אבל בואי נתרכז בך כרגע.”
“את יודעת, שנטידווה אמר שכל פגישה של הבודהיסטווה עם אחר חייבת להיות כזו שלא תהיה חסרת משמעות עבור האחר. גם אם מתעללים בגוף של הבודהיסטווה או אפילו הורגים אותו הוא לעולם לא יצטער או יתחרט על זה, כי הוא העניק את כל ישותו לטובתם של אחרים.”
“אז מה קרה אתמול, בודהיסטווה?”
“אתמול איבדתי את הדרך. זה יכול לקרות לכל אחד.”
י
ליאורה נכנסת שוב לשירותים ומחליטה לקבוע תור לרופא. לאבד כל כך הרבה דם זה לגמרי לא סביר.
‘שירה ליכט, בת עשרים ושבע, אין היסטוריה של אשפוזים קודמים, רווקה, מצב בריאותי תקין, אין רגישות ידועה לתרופות.’
“אין לך משפחה, שירה? הורים, אחים, מישהו?”
“ולך?”
“שירה, אני חושבת שכדאי לך לשתף פעולה. זה רק לטובתך.”
“לשתף פעולה, לטובתי? ליאורה, זה מורכב מדי…” שירה נועצת בה מבט שבלולים בו יאוש ותחושת עליונות.
“ד”ר שגיא.”
“מה?”
“תקראי לי ד”ר שגיא, זה לא נהוג שמטופלים פונים אלי בשמי הפרטי.”
“את יודעת, ליאורה, אני באמת חושבת שיש לך סיכוי, אני רואה שמשהו עוד נשאר לך בעיניים, לא כמו הרופא הזה שכאן, אני כל כך עייפה, הזריקה הזאת גמרה אותי, למה היית חייבת להסכים? אני מתחננת שלא תזריקו לי שוב סמים, את יכולה לדאוג לזה?”
“רק אם תשכנעי אותי שאין לי סיבה לתת לך תרופות ותעני לי על השאלות.”
“אני יודעת שאת שומעת איך את מאיימת עלי, הרי אני מעולם לא עשיתי לך שום דבר.”
“למה את כאן, שירה?”
“ולמה את?”
יא
היא יורדת במדרגות חזרה למחלקה. סחרחורת אוחזת בה. צועדת עד סוף המסדרון ולתוך חדרהּ. מרימה את שפופרת הטלפון ומניחה אותה על כנה. מה הטעם להתייעץ? איך תצליח לתאר את החודרנות המבהילה במבטה של שירה, גם כשהיא מפוצצת בהלידול ומסוממת לגמרי? איך תצליח להגיד משהו מקצועי בלי להסגיר את החרדה הבלתי נשלטת ואת ההתערערות הפנימית? לא מצליחה להשתיק בתוכה את קולה של שירה, חוזר ושואל אותה שוב ושוב ושוב. וכל הדם הזה. דם, דם, דם, מה לעזאזל קורה עם הדימום הזה? וכאבי בטן, כמו כאבי מחזור קשים, התכווצויות חדות ואכזריות בקרקעית הבטן.
אור הניאון גובר על אור היום בחדרה הקטן. החלון קטן מכדי לתת לאור היום סיכוי אמיתי בקרב. שני כיסאות מרופדים בצבע כחול עומדים בזווית של ארבעים וחמש מעלות זה לזה. שולחן כתיבה קטן ומגרות עם מסמכים ותיקיות. פגישה אחרי פגישה. לכל מטופל שעה בשבוע במשך האשפוז במחלקה ואחר כך כלום. מקשיבה למונולוגים ארוכים ורצופים או לשתיקות מקוטעות ועוינות, חלקי משפטים מנקרים: “אמא שלי לא רוצה לדבר אתי מאז המקרה עם השריפה”; “אני אומרת לך שאלוהים נותן לי עונש על מה שעשיתי”; “אתם כולכם לא רוצים להאמין לי אבל המכונות שהם שמו משבשות לי את התדר של המוח והם לא יעזבו אותי עד שהם יהרגו אותי.”
מעלה מינונים, מורידה מינונים, מוסיפה אנטי דיכאוני, מייצבי מצב רוח, מנסה שילובים חדשים של תרופות, נפגשת עם ההורים, מדברת בטלפון עם החונכים, מבטיחה להעביר לאשפוז יום, מבקשת מהעובדת הסוציאלית לזרז את הטיפול במציאת עבודה מוגנת, מעורבת בשילוב בהוסטלים פתוחים. יום אחרי יום. אבל עכשיו היא רק מסדרת תיקים, מחכה לפגישה עם המטופל הבא. נמנעת מלחשוב, נמנעת מלדמיין. מתי לינוביץ’, אלוהים, רק זה היה חסר לי עכשיו. מה הוא צריך להיתקע באמצע החיים שלי, כבר שלוש עשרה שנים עברו. למה אף אחד לא מניח למתים להיות מתים.
יב
ביום הולדתה העשרים וחמש סיימה שירה את התרגול המקדים. על ההרים שמעל הכפר הזעיר צו־פמה פזורות מערות קטנות ובהן חיות נזירות מבוגרות. באחת המערות האלה שיכנו אותה. במערה המרכזית, מרחק עשר דקות הליכה מן המערה שלה, יושב לו גורו רינפוצ’ה במבט חמור, כמעט מפחיד. זהב עוטף את גופו המוצק וסביבו שומרי דהרמה אימתניים, עטויים מסכות מפלצתיות פעורות פה ועטורות גולגלות, אלילי הרמה הטיבטית שהוכנעו בידו הבוטחת של היוגי הגדול מכולם. לעתים בקיץ מגיעים אוטובוסים של עולים לרגל, מלאים להתפקע בטיבטים שגלו מארצם ואנשי הרים מלאהול וספיטי שבאים להשתחוות בדבקות לאגם הקדוש, בו הופיע על פרח לוטוס הגורו שלהם, פדמהסמבווה, אחרי שנשרף כליל.
אבל בחורף, כשההר כולו מתכסה שלג עמוק, לא בא לכאן איש. אפילו אנשי צו־פמה מפסיקים לעלות במעלה התלול בן אלף המדרגות ומעדיפים להתפלל לצד האגם או במנזר שבכפר בנוכחות הלאמה המקומי. שירה באה לכאן להשלים את התרגול המקדים, את מאה ושמונה אלף הקידות, את סידור המנחות על הצלחת, את שינון המנטרה הקדושה ואת הגורו־יוגה. היא החלה לבצע את התרגולים כמה שבועות אחרי יום הולדתה העשרים וארבע, בסוף אפריל המלבלב, כשהאגם עודו מלא ממי הפשרת השלגים והכול פורח ולח.
במערה מזרן פרוש ומשטח קטן עם פתיליה. חציה חצוב באבן ונמוך מכדי לעמוד וחציה בנוי לבנים. המערה קטנה, ופרט למזרון השינה ואזור האחסון למזון יש בה מזבח ומולו כרית מדיטציה. על המזבח תלויה טנקה קטנה ועליה מצוירת טרה הירוקה, ההתגלמות הנשית של החמלה עלי אדמות. מעל מיטתה תלויה גלויה ובה מצוירת ישה טסוגיאל, הרקדנית השמימית. כל בוקר בשש, אחרי שעה של ישיבה ושעה של קידות, הייתה שופתת צ’אי ריחני ויוצאת אל פתח המערה להתבונן. ראשית השתנותו של הירוק העסיסי לצהוב יבש, עצי המחט מתכסים אבק, מצהלות הילדים המגיעים לאתרים הקדושים ואז שטפי המונסונים, זרימתם האדירה של המים. שגרת היום נרשמת לאטה בתאים, השרירים לומדים את המכניות של התנועה המחזורית, הקבועה. קידות, מנדלות, מנטרות. שירה מתרגלת את הגורו־יוגה. מדמיינת מעל ראשה מושב עשוי שלושה לוטוסים: לבן, אדום וכחול כהה. על הלוטוס העליון ישוב גורו פדמהסמבווה, מאוחד בתודעתה עם הגורו שלה ועם כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד. אום אה הונג וג’רה גורו פדמה סידהי הונג, אום אה הונג וג’רה גורו פדמה סידהי הונג, אום אה הונג וג’רה גורו פדמה סידהי הונג. שוב ושוב היא משננת את המנטרה בת שתיים עשרה ההברות, הפה צר הברות מדויקות ללא קול, המנטרה של גורו רינפוצ’ה. רק בערב היא מרשה לעצמה שעה של ישיבה שקטה, דמומה, פתוחה לכל. שאריות הזכרון נמחות, שנות הפנימיה, דמויות הוריה. הכול נמוג לתוך שתיקה נטולת עבר, מתמסרת.
יג
להודו הגיעה שלוש וחצי שנים לפני כן. התחילה בדרום, הלכה עם הזרם — מקדשים, נופים, רכבות — עלתה לצפון כשיכלה, חידשה את הוויזה. הגיעה להימלאיה ביוני, ישבה בגסט האוסים מלוכלכים בעמק פרוואטי, מוקפת ישראלים וג’אראס. זזה מעט ועישנה. ההכרה רב הזמן מעורפלת והיא מחזיקה צ’ילום בידה. עוברי אורח בחייה הגיחו ונעלמו לתוך אותו האין. נמנעת מהשאלות, האישונים בתוך עיניה הירוקות מורחבים בהבעה שאינה אומרת דבר. בערבים אוכל טוב, קור מעורר ואש פתוחה. כשהירח מתמלא לוקחים אותה חברים זמניים למסיבות בקרחת יער. לפעמים היא מניחה קרטון על הלשון, מניחה לעצמה להיסחף לתוך מראות וצלילים, לרקוד בלי להרגיש, בלי להפסיק.
מיטה מעץ ועליה פרוש מזרון דק, הנוף הכי יפה בעולם וכלום, בן אדם, היא לא רואה בעיניים, שכבת אתה? ברור, אבל עזוב אותך אחי, היא לא בעניין יותר, אתה לא מבין את הבחורה, קרועה לגמרי. סטלנית על, סתם אחת זאתי, אתה יורד לגואה? התקלקל לי האנפילד, בוא ניקח לוקאל באס למעיינות במניקרן. אי אפשר להזיז אותה, ימים שלמים היא יושבת מול הנוף בלי לראות, בלי שדבר יצליח לחדור את מה שמפריד אותה מהחוץ. הניילון השקוף שנצמד לעורה רק נדבק עוד יותר. גם כשהיא אוכלת, גם כשהיא שוכבת עם בחורים צעירים, ששריריהם יפים ושיניהם יפות, גם כשהיא מנסה לעתים נדירות לפתח שיחה אמיתית עם מישהו שנקרה בדרכה. שירה עם שיער שחור ארוך, שירה עם חיוך של גנג’ה, שירה עם העיניים שפקוחות תמיד.
יד
בהחלטה של רגע נסעה לדהרמסלה, פחות מתוך עניין ויותר מתוך שעמום. נמאס לה לשבת בקאסול. ‘אני חייבת לעשות משהו עם עצמי, אולי תהיה שם איזה סדנה, חשבתי אולי ללמוד רייקי’. מחשבות שגרתיות, מטופשות, מחשבות נודדות ולא מגיעות לעולם, נודדות במעגלים, חוזרות על עצמן, מחשבות מנוסחות במשפטים נבובים שנאמרו כבר אלפי פעמים. כבר סוף העונה, תחילת נובמבר, רב התיירים התכוננו לעזיבה, נודדים בלהקות גדולות אל ארצות החם. היא שוכרת חדר קטן שקירותיו טורקיז. משפחה הודית מתגוררת בבית הסמוך, אמא, אבא סבתא, שלושה ילדים ודודה. ביום היא מסתובבת בכפר. הולכת ללמוד בישול הודי אצל גבר צעיר בביתו שבמורד ההר. ראג’ו מלמד אותה על חמאה מזוקקת ותערובות של תבלינים כתומים. חותכים גבינה קשה וכרובית צעירה, מניחים בתוך מחבת. בלילה היא עולה בחזרה אל החדר, יושבת במרפסת ומעשנת עם תיירים אחרים אבל השעמום לא פג , הוא רק משנה תפאורה וגם המחשבות לא מפסיקות לנדוד. לא משנה כמה היא ממלאת את ההכרה בערפילים, הן תמיד שם, קופצות מהחורים החפורים ומטרידות אותה, עולות בחלומות, מטרטרות באוזניה. מדי פעם היא שמה לב לירח שמתמלא ונחסר, וזיכרון עמום של רגש אחר מפציע בה. היא מתגעגעת לאנה, יורדת מדי שבוע אל תאי הטלפון שבכפר כדי להתקשר, אבל השיחה יקרה מדי ואנה רחוקה וקשה וזרה. היא משדלת אותה להצטרף אליה, מספרת את המציאות קצת יותר יפה כדי שתשתכנע.
“נו באמת, פז’לסטה, אני — בהודו?” אנה חותכת בקול הנמוך שלה, “מה יש לי לחפש שם? יש שם בכלל וודקה?” שתיהן צוחקות. “וחוץ מזה, מתי את בכלל חוזרת כבר? נו, זה מספיק, לא?”
טו
אחרי שבועיים בדהרמסלה היא רואה אותו צועד בשביל בין הבתים, עומס על גבו בולי עץ שמנמנים, לא נראה כלל כמי שעומד לעזוב. “אתה נשאר כאן בחורף?” היא שואלת באנגלית כשהוא עובר ליד המרפסת עליה היא יושבת, “כן, אין יותר יפה מכאן בחורף”, הוא עונה לה בעברית. התגלגלו לאכול יחד פיצה במסעדה קטנה ואחר כך ליוותה אותו אל הקן שבנה לו, בקומה השנייה בביתה של משפחה הודית.
הוא בן שלושים ושש, חוטים ראשונים של כסף שזורים בשערו הבהיר ובזקנו הקצר, מפניו קורן אור רך, מודע ליופיו ושובה בשלווה הבטוחה שבו. החדר מסודר, בפינתו תנור עצים וכירת קרוסין קטנה. על מדף מונחים שקים ספורים של אורז ועדשים ובצד השני של החדר עומדים ספרים רבים בשפות זרות. שיערה ארוך ושחור, הנמשים בהירים מאוד על עור פניה הלבן, פרקי ידיה דקים וחיוורים. היא מספרת לו על אביה, על אהבתו לספרים. הוא בוחן אותה במבט אוהד. באותו לילה נשארה לישון אתו, מתחפרת בתוך הרוחב המנחם של גופו.
כשהיא מתעוררת בבוקר היא מוצאת אותו יושב למראשותיה ומלטף את שיערה, ער מזה שעות. בשקט נעה לעברו עד שראשה נח על ירכו ועיניה מביטות מלמטה בעיניו. בעדנה הוא מרכין את ראשו לעברה, ידיו מטיילות על צווארה. שירה רועדת קלות בהתרגשות נשכחת. המנעולים הכבדים נפתחים מול השפע הנשפך. נהרות אדירים של הזדקקות נובעים ממנה כשהוא מנשק אותה, אש ירוקה מבעירה את חלל האגן שלה. כששכבה אתו אז, בפעם הראשונה, החליטה לא לשכב יותר לעולם עם אף אחד מבלי לאהבו. לא להסיר את בגדיה אם לא אוחזים בה, מעצם המחשבה על כך, מבוכה וחשש.
טז
הוא שדיבר אתה לראשונה על בודהיצ’יטה, תודעת הבודהא שנמצאת בלב כל הדברים. הוא סיפר לה על שהותו בקוריאה, על הבגדים האפורים שלבש במנזר הזן ועל האוכל המוזר בקערות העץ. עיניו נצצו באור אחר מכל שהכירה, בקולו קשיות משונה מעורבת ברכות מכמירת לב.
אחרי יומיים העבירה את תרמיל הגב שלה אל הקומה השנייה, השעינה אותו אל הקיר בפינת החדר, עדיין אורחת. התמסרה לו בגופה והפכה עצמה לתלמידה ללא סייג. הפסיקה לעשן, מבטה הכהה התחלף בצלילות ממוקדת, בסקרנות אדירה. החליפה את בגדיה הצבעוניים במכנסיים רחבים פשוטים וסוודר אפור. ימיהם יחד היו עמוסי הכנות, מזון, שמיכות, נפט, תה מיובש ותבלינים. היא קראה בספרים הזרים שנשא עמו והקשתה עליו בשאלות. רק בשעות הפרטיות לחלוטין, כששכבו בעירום משולהב, הייתה רואה משהו זר ניצת בו, דבר מה שלא בא לידי ביטוי ביתר הזמן. גם הוא חי פעם חיים אחרים, הייתה מהרהרת לעצמה, דוחה את התהיה על טיבם, מדמיינת לעצמה חרף רצונה מועדוני לילה ודירות עם נשים מעברו, תרה אחר סימנים לאישה אחרת, לעתיד שהוא רואה לעצמו.
לאחר שבוע ביקשה להישאר אתו בחורף. הוא התבונן בה זמן ממושך במבט בוחן. שירה הקשיחה את גופה מבלי משים, כעומדת בקרב סמוי. “אני לא יכול לומר לך כן או לא, אני לא יכול להחליט אם תישארי או לא, אם את צריכה להישאר את תישארי. זה לא תלוי בי.”
יז
האופן בו אהבה אותו, נעימת שמו באוזניה, גופו הגדול והמגונן, יופיו החי שנדמה כאילו כמעט מתבזבז בפרישות הנאצלת שלקח על עצמו. כשגופה הדק מתערסל בשלו היא שוב ילדה קרועת עיניים. הוא מעתיר עליה חיבובים וקורא לה בשמות חיבה מתוקים, אך מבטו הפנימי נשאר מופנה אל ההרים, אל המערה העתידית בה יתיישב יום אחד להתבודד. כשהוא מדבר על עתידו כמתבודד היא נתקפת זעם וקנאה ומקללת בלבה את הקשר בו קשרה את עצמה. היא עצמה יודעת שאין בכך הגיון; שהם שניהם נוודים שדרכיהם מצטלבות לזמן קצר; שהיא עצמה לא יכולה לכרוך את חייה באלה של מישהו אחר. אבל הכול נעלם מול הרצון שיאהב אותה במסירות וירצה לשנות את מהלך חייו כדי לבנות לה בית.
היא מלטפת את הפנים שקמטים מתחילים להצטייר בהם, את הזקן הקצר, המכסיף. מעולם לא נשבתה כך ביופי. מעולם לא הרפתה כל כך את האחיזה, כאילו לנצח תוכל להישאר חבוקה בחסותו הנבונה, המאירה.
נובמבר הגיע לסופו ודצמבר נכנס. השלגים החלו והימים קפאו. שירה נשארה בקומה השנייה, יושבת מול האח הקטן ומזינה אותו בעצים. ככל שהעמיק הקור הלך הוא והתרחק לתוך שעות של שתיקה והתבודדות. יוצא לטיולים ארוכים, יושב שעות ברגליים משוכלות על הכרית הקטנה בפינת החדר. כל פעם שהגיח חזרה אל בין ידיה היו פניו מאירות וחיוכו עדין יותר אך לא היה לה מנוח מהמחשבה שהיא מכבידה עליו, מושכת אותו בגופה הדק אל תחתיות החומר ולא מניחה לו, לתוכו הנסתר ממנה, להגיע עד התפשטות הגשמיות.
כשהייתה שואלת אותו על כך בחשש היה מבטל את דבריה בצחוק משוחרר, תופס אותה בידים חזקות ומרעיף עליה נשיקות. הוא היה מדבר על הדקיני, הישות הנשית המוארת שהיא “כמו הדקיני הגדולה מכולן, שמצוירת כאן, זאת ישה טסוגיאל, הרקדנית השמימית. אם רק היית יכולה לראות, שירה, כמה אור קורן ממך, לא היית בכלל שואלת את השאלות האלה.” כשהייתה מתעקשת היה מבטיח לה שאין הבדל בין ישיבה בדד בהרים או על אי תנועה בלב ניו יורק ומוסיף שאין כל קושי לזכך את התודעה כשהיא אינה צריכה להתקל בדבר. להפך, האתגר הגדול הוא לתת לתודעה להזדכך בתוך היום יום. מילותיו חופרות נתיבים חדשים בתוכה. היא מכירה בהן צליל של משהו ישן שאבד לה. כמותו, גם היא רוצה לרצות, לשאוף לזכך את התודעה, גם היא רוצה כמותו לפסוע מפויסת ושלווה על דרך ברורה. היא רוצה להיות ראויה בעיניו, לראשונה מזה זמן רב כל כך, רוצה להיות טובה בעיניו. לאט החלה גם היא לשבת, בתחילה מבלי להבין מדוע או מה עליה לעשות ולאט התברר לה העניין מעצמו. התודעה מצאה את נתיביה, את הגעגוע הבלתי ניתן לריפוי, את הנקודה הפנימית.
כשהגיע ינואר התמעטו המילים ביניהם. השלג הכבד בחוץ השקיט אותם. רק בלילה היו נצמדים זו אל זה, מתחממים מהכפור ונותנים לכל מה שלא נאמר לעבור בדיפוזיה דרך מגע העור בעור.
יח
הדימום לא הפסיק. לא אחרי הפגישה עם ד”ר אדר, לא כשחזרה הביתה בערב. הבטן התחתונה מעבירה גלים של כאב מר, הולם בכל המרחבים הסוררים של הגוף. כך גוף מצטמצם לכאב והפקודות היחידות שאפשר לשמוע הן: תתקפלי, תשכבי על הגב, קחי עוד כדור. מחליפה טמפונים. אני לא הולכת ככה מחר לבית החולים, לא עם הכאבים האלה, לא עם כל הדם הזה. אולי אני כבר יודעת, זה חייב להיות זה. אבל אין סיכוי, זה לא יכול להיות, זה פשוט לא אפשרי. כשחזרה בערב רצתה לספר לאמיר, ניסתה לפתוח בדברים, אולי אפילו רק להגיד קצרות: נורא כואבת לי הבטן. אבל לא. עוד מקלחת, לסנן לילה טוב מעמדתה בדלת הסלון וללכת להקים סביבה את ביצורי השמיכה, ללא חרכי ירי, בשדה הקרב של המיטה. כך היא שוכבת לישון לבד, לילה אחרי לילה, במיטה המשותפת. אמיר רואה טלוויזיה בחדר השני, משהו דבילי. מרחוק נשמעים אוטובוסים חולפים. מדי פעם בוקעים פרצי צחוק מוקלטים מהטלוויזיה.
בלילה חלמה חלומות ביעותים והתעוררה מזיעה, מפוחדת. יצורים שונים מתנועעים בתוכה, נפלטים מעוותים מפיה. לפני השינה וידאה שהחדירה טמפון חדש, אבל בבוקר צובע את הסדין התכלכל כתם קטן של דם, כמעט לא מורגש. מוצפת מבוכה, נכלמת, היא מסתירה את הכתם ברגליה עד שאמיר ילך. מתקשרת למחלקה ומודיעה שלא תגיע, לוקחת יום מחלה. זמן רב כל כך עבר מאז הפעם האחרונה שנעדרה מהעבודה כך. בבוקר הקיצה עייפה ונשארה שוכבת במיטה. על התקרה היא מבחינה בפעם האלף בכתמי רטיבות שצריך לצבוע. בביתה שקט לא מוכר, שקט של בוקר המתעצם לשמע קולות הרחוב. הורים מביאים את ילדיהם לבית הספר הסמוך, מכוניות חולפות, כלבים.
בצהריים קמה בקושי מהמיטה והכריחה את עצמה לאכול. היא התקשרה שוב למחלקה.
“מה שלום אהרון? הוא כבר יצא מהמחלקה הסגורה?”
“לא, עדיין לא, אומרים שיקח עוד כמה ימים לפחות.”
“תבקשי סליחה בשמי מדליה ושושי, זה היום של הפגישות שלהן, אה, ותבטלי לי בבקשה את הפגישה עם ההורים של יוסי, את יודעת, המטופל החדש, שלא יבואו סתם במיוחד”. רק בסוף השיחה העזה לשאול, כשהיא מתפללת שקולה לא יסגיר את החרדה: “מה עם שירה ליכט? האם היא עדיין בהשגחה מיוחדת?”
עופרה, האחות התורנית, מתקשרת באינטרקום לסגורה ובקול רם מדי שואלת לגבי שירה ליכט. בצד השני של הקו ליאורה מבוישת ונבוכה, מצרה על כך ששאלה. כל אותו יום כסס בה המבט של שירה. כל היום שאלה את עצמה מה יש בה, בבחורה הצעירה הזו, שתפס אותה כה חזק.
“ליכט שירה יצאה מהשגחה מיוחדת, מחר הם יחליטו לאן להעביר אותה, אם אלינו או לפתוחה השנייה.”
“תודה, עופרה.”
“למה את שואלת, ד”ר שגיא?”
“את יודעת, הייתי תורנית כשהיא הגיעה.”
“טוב, ד”ר שגיא, תרגישי טוב.”
“תודה.”
היא לוקחת עוד שני כדורים ירוקים, קפסולות של ג’ל שקוף, וחוזרת לשכב.
יט
אמיר חוזר הביתה מוקדם מתמיד עם קניות שעשה בדרך כדי להכין לה ארוחת ערב. בשקית ירקות קפואים וחזה עוף. הוא מתכנן להכין שניצל ושעועית ירוקה וסלט. שם מוזיקה ונכנס למטבח. מנסה לפייס אותה, לחצות את התהום. תשע שנים הם נשואים ושנתיים היו יחד לפני החתונה. הוא מתעקש שתספר לו במדויק איך היא מרגישה, ושואל שלוש פעמים אם היא לא רוצה שיקח אותה מחר לרופא. אני מדממת, כואב לי, אין לי מושג, אני יודעת בעצם, אבל זה לא יכול להיות זה. שום דבר. זה שום דבר.
“זה שום דבר, אמיר, באמת שאני כבר בסדר.”
“לולו, את אף פעם לא לוקחת חופש, זה חייב להיות משהו יותר משום דבר.” לולו, שם החיבה הישן שלה, נדמה ששנים לא השתמש בו. בקולו ניכרת דאגה, אך זו אינה דאגה רפואית. ליאורה מסתכלת עליו ויודעת שהוא אינו מאמין לה, הוא לא מאמין שהיא סתם חולה, הוא קורא יותר מזה.
“מטופל שלי ניסה להתאבד אחרי ששחררתי אותו הביתה, ד”ר אדר כעס עלי נורא.”
“ליאורה, למה לא סיפרת לי? בגלל זה את ככה?” הוא מתקרב אליה ומתיישב לידה, על הספה החומה, עליה היא מוטלת מאז אחרי הצהריים, בוהה באופרות סבון וסדרות בית חולים ברצף. הוא נוטל את ידה. “איך לא סיפרת לי את זה?”
“אני לא יודעת, באמת לא הרגשתי טוב, וגם לא ישנתי טוב. אני מניחה שזו עייפות החומר, זו לא פעם ראשונה שמטופל שלי מנסה להתאבד, וגם אני באמת לא חושבת שזו אשמתי.”
“ברור שזו לא אשמתך, ליאורה, אבל אני דואג לך. את לא נראית טוב, את נורא עצבנית כל הזמן ואת לא מספרת לי כלום.”
“אל תעשה מזה יותר ממה שזה. אני כן מספרת לך בדרך כלל, פשוט את זה לא יצא לי.”
“את בכלל מדברת עם מישהו על הדברים האלה? מאז שראובן עזב אני לא שומע יותר על ישיבות מחלקה או על שיחות שיש לך עם מישהו שם. יש לך איזושהי תמיכה במקרה כזה?”
“אני מדברת, תמיד יש שיחות פרטיות שלנו בינינו, בלי ד”ר אדר.”
“את כועסת עלי?”
“לא, אני פשוט עייפה, פשוט תשושה לגמרי.”
אמיר מלטף את שיערה. ליאורה מניחה לעייפות המוכרת לאחוז בה, להטיל אותה עמוק לתוך שינה רווית שכחה. השניצל נשרף והוא מוותר, מוביל אותה אל המיטה ומכסה אותה בפוך. באמצע הקיץ.
כ
בדייט הראשון יצאו אמיר וליאורה לסרט. חברים של חברים של חברים החליטו שהם ממש נועדו זה לזו והפצירו בהם להיפגש. ליאורה שהייתה סרבנית שידוכים הסכימה משום מה למסור את מספר הטלפון שלה ואמיר התקשר אליה, מתוח ונבוך. הם קבעו והוא בא לאסוף אותה. היא בת עשרים ותשע, גרה בדירה ברמת גן עם שותפה. הוא בן שלושים, גר לבד בדירת שני חדרים בתל אביב.
מהרגע הראשון ראיתי שיש חיבור, אתה יודע, שיש שפה משותפת, אותו ראש, אותו חוש הומור, גם נדלקתי לגמרי על המראה שלה, היא יפה, עדיין, יפה, סקסית, לא בחורה שברירית, יש בה משהו חזק, בגוף, משהו יציב כזה, שאני אוהב. השיחה מאוד זרמה, ובסוף הערב כשהחזרתי אותה הביתה התנשקנו באוטו. לא רציתי להלחיץ אותה או משהו כזה, אז לא הצעתי לעלות והיא הלכה לישון. אולי הייתי צריך להציע לה, היא אולי הייתה בעניין, אני לא בטוח, קשה קצת לקרוא אותה, מצד אחד היא מתלהבת ומצד שני משהו בה קצת סגור כזה, קשוחה.
כבר אז הוא אפילו לא הציע לי לעלות. כאילו, אני הייתי מתה לשכב אתו. הוא חתיך, היה, עדיין איכשהו, יש לו גוף טוב, פנים די יפות, הוא מנשק טוב, וגם זה היה אחרי מאה שנה שלא יצאתי עם אף אחד, ניסיתי לא להשוות אותו בראש. אמרתי לו שאני לא מחפשת סטוצים, וגם ראיתי תוך רגע שהוא הכי מתאהב בי, ושזה מישהו לבנות אתו בית, אני לא אגיד שבדיוק התאהבתי בו, אבל ידעתי שזה נכון איכשהו, שזה זה.
אחרי שלושה חודשים עברו לגור יחד בדירתו. אחרי שנתיים התחתנו.
כא
שירה ישבה על מיטת הברזל וקראה בספר ששאלה ממועדון התרבות של המחלקה. ליאורה נכנסה לחדר הניאוני בנחישות מלאכותית:
“יש לנו פגישה עכשיו, שירה, האחיות אמרו לי שהן הודיעו לך.”
מטופלת שלה. היא מטופלת שלה. העבירו אותה מהסגורה ועכשיו היא מטופלת שלה.
“אני לא רוצה לשבת בחדר הזה אתך ושתשאלי אותי על ההורים שלי. זה חסר טעם, את לא תקשיבי.”
“את רוצה שנצא לטיול בחוץ?”
“את רוצה שנצא לטיול בחוץ?”
“אני רוצה לעזור לך להרגיש יותר טוב.”
“את יכולה להוציא אותי מכאן?”
“אני יכולה בהחלט לעזור לך לצאת מכאן. אחרי הכול, תהיה לך ועדה עוד חמישה ימים ואת תצטרכי לשכנע אותם שאת בסדר.”
“אני לא מצליחה, אני פשוט לא מצליחה לראות אותך בתור מה שאת, ואת כל המקום הזה בתור ההזדמנות העצומה שהוא. אני רק מצליחה לראות איך אתם מסממים אותי בלי סיבה, לוקחים ממני את הצלילות והתרגול שאני מקדישה לו כל רגע ורגע כבר שנים והופכים אותי למשוגעת. אני לא מסוגלת לראות כל הזמן את האומללות שלך והבורות שבתוכה את פועלת, ואני לא יודעת איך אני הולכת לעמוד בזה עוד חמישה ימים.”
“שירה, המשטרה הביאה אותך לכאן אחרי שהוציאו לך הוראת אשפוז מהפסיכיאטר המחוזי. ברור שיש משהו שלא בסדר אתך, אבל את לא מוכנה להגיד לי על זה אף מילה. מה שמשאיר לי רק את הדיווחים המשטרתיים על האופן שבו השתוללת במחסום חווארה כשאת משמיעה דיבורים הזויים לגמרי. לשתוק לא יעזור לך, שירה, גם לא לשנוא אותי. תשכנעי אותי שאת בסדר ואני מוציאה אותך מכאן כמה שיותר מהר.”
כב
העצורה, צעירה יהודיה, הגיעה למחסום חווארה והתחילה לנהל שיחות עם החיילים, בינה לבין החיילים התפתח ויכוח וכשניסו לפנות אותה היא נשכבה על הכביש והפריעה לתנועה, בעודה צועקת משפטים מקוטעים ומוזרים. כאשר החיילים ביצעו נוהל פינוי ניסתה העצורה לתפוס נשק של אחד מהם. החיילים הגיבו בניטרול העצורה, היא איבדה את הכרתה למספר דקות ואז הוזעקה למקום ניידת משטרה.
בתחנה עוכבה הצעירה לחקירה. בחקירתה מסרבת העצורה לשתף פעולה ואף משתוללת. היא מסכימה לומר רק שהיא עסקה במדיטציה וכי אינה מבינה מדוע הוכתה. העצורה מכחישה כי ניסתה לתקוף את החיילים או להפריע לפעילותם השוטפת. במהלך החקירה הוחלט כי יש צורך בהסתכלות פסיכיאטרית. העצורה נשלחה להסתכלות לאחר הוצאת הוראת אשפוז מן הפסיכיאטר המחוזי.
כג
ליאורה ושירה צועדות בין המדשאות. צעדיהן מתואמים. כל אחת מנסה לא להיחפז ולא להיגרר, לתאם את הצעד שלה עם הצעד של הפוסעת לצידה. כך עד הפרגולה הרחוקה שהקרקע תחתיה מרוצפת חצץ בהיר, שם הן מתיישבות. במגרש הכדורסל משחקים ילדים ממחלקת הנוער, צעקותיהם נשמעות, זיעה ניגרת על מצחיהם. מדריך הכושר, יהודה, שורק להם במשרוקית. צפצוף חד וצורם בשקט המעיק של בית החולים. מרחוק אפשר לטעות ולחשוב את שירה וליאורה לשתי נשים המשיחות לפי תומן.
“כמה ימים לפני זה התחיל להתבשל אצלי הרעיון הזה. קראתי בעיתון, כשהייתי אצל אבא שלי, את יודעת, אין שם יותר מדי מה לעשות, אז מסתכלים, טלוויזיה, עיתונים, מה שיש לידך. בבית אני לא עושה את הדברים האלה, בהודו אני לא כל כך מעורבת בעניינים של פוליטיקה או חדשות, זה לא מתאים לחיים של הסנגהא, למרות שהרבה נזירים כן קוראים ומתעניינים, ומתווכחים על דברים כאלה. בכל מקרה, בעיתון היתה כתבה גדולה עם עדויות של פלסטינים ונשים מהארגון הזה של המחסומים, והם סיפרו על כל מיני דברים איומים שקורים שם והתחלתי לחשוב לעצמי שהם צריכים שם נוכחות של בודהיסטווה. כל מה שרציתי זה לנסוע אליהם ולדבר אתם, ללמד אותם, להגיד להם שאני רואה את הסבל שלהם ושהם יכולים למצוא בתוכם חמלה שתחליף את האלימות. את יודעת, ללמד את מה שאני עושה איפה שהכי זקוקים לזה. אז לקחתי אוטובוס והגעתי לשם איכשהו, אני כבר לא ממש זוכרת הכול בדיוק. עמדתי שם ודיברתי אתם, הם היו בסך הכול ילדים ושאלו אותי הרבה שאלות על הודו, כזה מה עשיתי שם ואם כדאי לנסוע, ואני שאלתי אותם מה הם רוצים לעשות כשהם ישתחררו. סתם שיחה, באמת לא משהו מיוחד. אבל היה שם אחד שלא כל כך דיבר אתי, והיה נראה שהוא כועס עלי מאוד כשאמרתי להם שיש הרבה תרגולים שהם יכולים לעשות כדי להחליף את הכעס בחמלה. פתאום הגיע לשם ילד אחד, מקסימום בן שלוש־עשרה, היו לו תלתלים חומים, ואז פתאום הבחור הזה שכעס עליי התנפל עליו והתחיל לבעוט בו, בפנים, בצלעות, לא יודעת למה, בלי סיבה שהצלחתי להבין, וכשהוא עשה את זה הוא הסתכל עלי עם כזה כאב בעיניים שלו, כאילו הוא בוחן אותי או משהו, כאילו הוא שליח. ואז הילד נפל על הרצפה ואני התחלתי לרוץ לשם, לא יודעת מה התכוונתי שיקרה, פשוט חיבקתי את הילד והחייל בעט בשנינו בכל הכוח וצרח עלי שאני מטומטמת ושעל הילד הזה יכול להיות מטען נפץ. אבל אני החזקתי את הילד חזק חזק והתחלתי לשיר צ’אנטינג של אוואלוקיטשווארה, עד שאיבדתי את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכרת זה את המשטרה.”
“אבל למה נסעת לשם לבד?”
“פשוט הרגשתי שאני מוכרחה לנסוע לשם. שבגלל שנדרתי את נדרי הבודהיסטווה זה המקום שאני מוכרחה להיות בו. הפעולות של הבודהיסטווה אינן מוכתבות על פי שיקולים של תועלת או נעימות. אנחנו מתחייבים לפעול לשחרור מסבל של כל היצורים החשים.” איך תוך רגע קולה משתנה, עיניה נאטמות, היא מצטטת. איך תוך רגע היא משתנה, כל כוחה הפלאי והקרבה שהיא משרה עליך נעלם.
“אז שמעת קול שאמר לך לנסוע לשם?”
“במובן מסוים — כן. אני לא יודעת אם את מכירה את התחושה הזו כשפתאום מתבהר לך מה את מוכרחה לעשות ויש בך קול פנימי שמורה לך את הדרך.”
“מתי לקחת על עצמך את הנדרים האלה שאת מדברת עליהם?”
“לפני שלוש שנים.”
“ומאז קרו לך עוד סיטואציות שבהן היה קול שאמר לך מה לעשות?”
“אני חיה את כל החיים בתחושה כזו של יעוד, אין כמעט אף מעשה שאני עושה שלא מתוך הקדשה וכוונה.”
“והקול הזה מצווה עליך לפעול נגד רצונך?”
“מה זה ‘רצוני’, ליאורה? אם השאלה היא אם לפעמים אני עושה דברים שיכולים להיות לא נעימים או מסוכנים בשבילי — אז כן, כן.”
ד”ר שגיא, תקראי לי ד”ר שגיא, ליאורה אומרת לעצמה ללא קול, אך מבליגה ומוותרת. אם ככה היא רוצה — שיהיה כך.
“במה את עובדת?”
“חזרתי מהודו לפני כמה חודשים כדי לטפל באבא שלי שגוסס. אני כאן רק כדי ללוות אותו אל המוות. אחר כך אני חוזרת להודו.”
“ומה את עושה שם?”
“אני חיה במנזר בהרים ובקרוב אני אתחיל לתרגל את התרגולים של הטוגדנמה.”
“של מה?”
“של היוגיות הנשיות, הבודהיסטוות הגדולות של טיבט.”
“איזה תרגולים אלה?”
“כרגע אני בשלב של לימודים. סיימתי תקופה אחת של שנה במערה, אבל כשאני חוזרת אני אמורה לצאת להתבודדות של שלוש שנים, שלושה חודשים, שלושה שבועות ושלושה ימים.”
“וזה באמת מה שאת רוצה לעשות?”
“יותר מכל דבר אחר.”
כד
ככל הנראה התקף פסיכוטי ראשון, דלוזיוניות ללא הפרעות בתפיסה, אפקט מעורב.
עוצרת את ההקלדה ובוהה במסך המחשב. חור נפער בתחושת ההבנה. משהו לא מתיישב, מה זה המשהו שלא מתיישב? תחושה מגרדת מציקה, לא משהו גדול, רק מין גירוד לא ברור בקצוות. זה לא נכון. זה לא אומר שום דבר. התיאור הזה רחוק מדי ממנה, ממה שמצמרר אותי כשאני יושבת לצדה, מהמבט שהיא נועצת בי, קרוב יותר מרוב אלה שסובבים אותי יום יום. איך היא אומרת “את חולה” כשהיא יושבת על המיטה בהשגחה מיוחדת. בלי להניד עפעף, בלי להתלבט. “את במצב לא טוב.” כוסאמו, איך היא מעיזה? מה היא בכלל יודעת? ואיך היא מעבירה את הצמרמורת הזאת בעור, כזו שמעבירה אחת שדווקא יודעת?
הכאב בתחתית הבטן לא מרפה, הולם במקצב קבוע. היא בולעת תרופות שישכיחו, מוכרחה לתפקד. דם ניגר מחרכים פעורים. כהה מדי, סמיך מדי.
ליאורה מפליגה במחשבות אל עברהּ, מדמיינת את הודו. בבית, בערב, ליד השולחן עליו חביתה וסלט, היא מספרת עליה בחשש לאמיר. שואלת אם שמע אי פעם את המושג בודהיסטווה. אמיר מספר לה על הטיול שלו להודו ועל נזירים טיבטיים בגלימות אדומות אבל לא יודע לומר יותר מזה. נזהר במילותיו, שוקל בקפידה כל משפט. ליאורה מקשיבה רק בחצי אוזן, לא נותנת דעתה על מאמציו.
“הייתי מת לנסוע אתך פעם להודו”, הוא ממלמל, “תמיד חשבתי שכשיהיו לי ילדים אני אסע אתם לטיול. את יודעת, אחרי המיליון הראשון, כשכבר תהיה לי הווילה שחשבתי שעושים מהיי־טק.”
“מה אמרת?” נפנית אליו ליאורה פתאום, “אל תתחיל לי עם עניין הילדים, רק לא זה.”
“לא אמרתי שום דבר, ליאורה, רק שכשהייתי בהודו בגיל עשרים וחמש חלמתי יום אחד לנסוע לשם עם הילדים שלי.”
“לא אמרת שום דבר? זה שום דבר בעיניך? להזכיר לי ככה בצורה כזאת אכזרית וחסרת רגישות את זה? ניסינו, נכון? אתה לא יכול להאשים אותי שלא ניסינו. ו־די, די, כמה אפשר לעבור את הגיהינום הזה?”
ליאורה הולכת ומתלהמת וקולה הופך ללחישות יבשות:
“אמרתי לך שאני לא מוכנה לשמוע על זה יותר. לא מוכנה, לא טיפולים ולא כלום, לא רוצה ואם זה אומר שלא יהיו לי ילדים אז אולי עדיף ככה.”
אני עדיין מדממת, אתה לא רואה? בן זונה חסר רגישות, איך אתה לא רואה? בשקט בשקט, בלי לדבר, לא לומר מילה, רק לעצמך, רק בינך לבינך.
“די ליאורה, די.” אמיר מנסה לשים את ידו על כתפה, ללטף את גווה, אך שריריה מתקשים, נאטמים למגע ידו.
כה
בשנה הראשונה שבה ניסו כמעט לא עלה בדעתה שעלולה להיות בעיה. כמה נרגשים היו כשהחליטו לנסות. בחופשה משותפת בתאילנד, רק שנה אחרי שהתחתנו, שוכבים בבקתת הקש על החוף שכמו נלקח מתצלום פרסומת. אמיר מחבק את הכתפיים האהובות עליו ולוחש:
“כשאני רואה אותך ככה, כל מה שאני רוצה זה לעשות לך ילד.”
ליאורה מסתובבת אליו ומחבקת אותו: “אתה תהיה האבא הכי טוב בעולם”. מפשיטה אותו בקלילות, מתיישבת עליו. היא הפסיקה לקחת גלולות ושניהם האמינו שהטבע פשוט יפעל בהם את פעולתו הפלאית. אחרי חצי שנה התחיל לנקר בה הספק והיא קנתה בבית המרקחת ערכה לזיהוי ימי הביוץ. הוא הרגיע אותה, אמר שאין מה לדאוג, שלהרבה זוגות זה לוקח זמן. קווים כחלחלים נצבעים על משטח לבן. ליאורה קראה באינטרנט עצות סבתא. אחרי ארבעה חודשים נוספים התחילו לחשוב על בדיקות.
שורה ארוכה של קליניקות, מומחים, אולטרה־סאונד, הדבקויות באגן, שחלות פוליציסטיות, תסמונת אשרמן, היסטרוסקופיה אבחנתית. אמיר מסיע אותה, מחזיק את ידה בחדר ההמתנה, עובר בדיקות ממושכות בעצמו. ספירות זרע, השבחות זרע, מה מקולקל? מה לא תקין? זה בי או בו? מה פגום שם, דוקטור נוימן?
היא זוכרת היטב את ההזרעה הראשונה שעברה, אחרי הכדורים שלקחה, אחרי הזרקת הורמונים לחלל הבטן, אחרי ימים של בכי וחוסר יציבות הורמונלי. שוכבת על המיטה הגינקולוגית, רגליה הפתוחות מוחזקות במתלי מתכת קרים. המגע הקריר הפלסטי של המזרק בחלל הפנימי של גופה, הזרע שמוחדר אל צוואר הרחם בזרם פתאומי. היא מחייכת אל אמיר, הם משוכנעים שזה יעבוד, זה חייב לעבוד.
הם יוצאים מההזרעה מחובקים, ליאורה תשושה. אמיר חייב לנסוע לעבודה. הוא לוקח אותה הביתה, הם מחזיקים ידיים במכונית. יהיו לנו ילדים הכי יפים, היא אומרת לו. גיבורה אחת, הוא מחזיר. לכי תעשי משהו כיפי. תקני לך משהו יפה.
כו
לאט לאט, יום אחרי יום, מתמלא העולם בסימני הכישלון שלה. נשים עם עגלות, בריתות של חברות מבית הספר לרפואה. היא מתחמקת בתואנות שונות. לא יכולה לשאת את הישיבה לצד שולחנות בית הקפה מוקפת שדיים מניבי חלב ועגלות. כל בטן מתעגלת ברחוב, כל גבר שמחזיק יד זעירה בידו, כל מבט תוהה של מכרים או חברים לעבודה מסמן לה דבר אחד ויחיד. לפעמים מספרת ביובש לחברה על טיפולי הפוריות, מרגישה את הרתיעה התת קרקעית בגופן של חברותיה, את הדג הקר המאיים, לא להידבק בכך. דירתם הנעימה מתמלאת שקט. הכמיהה לילד מייסרת יותר ויותר. זו כבר השנה השנייה לנסינותיהם. אמיר מציע שתלך לטיפול פסיכולוגי, אומר שהיא כל הזמן עצובה מזה, שהיא נהייתה ממש אובססיבית. היא מתנצלת בפניו, מנסה לפצות אותו בבילויים משותפים, בנסיעות. אך כל חודש שעובר נדמה לה כמו בזבוז של זמן. החודש היא מוכרחה להצליח, החודש, מוכרחה להצליח.
בהזרעה החמישית היא כבר לגמרי לבד. אמיר בנסיעת עבודה, נתן זרע ונסע לשבועיים בחו”ל. הוא מתקשר בערב לשאול איך היה. כל הגוף שלה כואב, היא לבד בדירה. אין לה חשק לדבר אתו. בראשה תסריטים של הבר שבו הוא יושב, במלון בסן חוזה, עם איזו חברה לעבודה. הם מסיימים את השיחה והיא מדליקה טלוויזיה. בפעם הבאה — הפריה חוץ גופית, היא אומרת לעצמה.
כז
במשך החורף נאספה שירה לתוך הקצב הקבוע של ערות ושינה, לתוך הימים ספוגי ההתבוננות. משהו השתנה בקולה, באהבתה. גופה כחש עוד, עורה בהיר מתמיד. נוכחותו לצדה ערטילאית. הם אינם שוכבים עוד, רק מחבקים זו את זה. לא צוחקים הרבה אלא מסייעים בפרטים קטנים, מבצעים מחוות של נדיבות, פעולות קטנות של ויתור בשמחה. הקרבה ביניהם משתנה לאחווה ומרחב.
בסוף החורף, כשהשלגים החלו להפשיר, נסעה שירה למנזר סמוך לדהרמסלה כדי להיפגש עם הוד קדושתו הקארמפה. הקארמפה, בחור צעיר ותמיר העומד בראש אחת השושלות הגדולות של טיבט, קיבל קהל ושירה נסעה אליו מתוך תחושה של דחיפות. הוא סיפר לה עליו באחת השיחות שהיו להם בחורף. תאר בפניה פגישה מקרית שהייתה לו אתו ומשהו בשם הזה — “קארמפה” — משהו בנגינת הדברים, העיר בה תשוקה רדומה, הבשיל את החלטתה לנסוע לראותו ויהי מה.
כשהגיעה לגיוטו הצטרפה לתור הארוך של המבקרים שעמדו וחיכו לפגישה המיוחלת, גברים ונשים טיבטים ומערביים נרעדים מרוב יראה והתרגשות. כשהגיע תורה נכנסה לחדר רחב ידיים. על כס מקושט ישב הנער הזה בגלימה בצבע בורדו ולצדו מתורגמן. היא כרעה על ברכיה לפניו והביטה בו. עיניו צרות בתוך פנים חזקים, מסותתים. לא ייתכן שגילוֹ יותר משמונה עשרה שנה.
“My name is Shira, I am from Israel, I don’t exactly know why I’m here.” הלאמה מתבונן בה מרותק, עיניו כאילו מחפשות משהו בעומק הוויתה. מול המבט הזה היא חשה חרדה ושקופה, דבר לא נסתר מפניו.
לאחר רגעים בודדים מכה בה משהו בעוצמה כה רבה עד כי הכרתה נעלמת. לאחר שרוחה שבה אליה נמלא החדר זוהר מסנוור ותחושת התעלות מלבלבת מתוך החרדה שאחזה בה. היא אינה יודעת אם עברה שעה או יום או נצח. התחושה שונה מכל מה שחוותה לפני כן, חפה מכל הגדרה, נטולת זמן ומרחב. כששבה להביט בפניו של הלאמה נתעוררה בה אהבה מוחלטת, סוחפת. כל תחושת העצמי שלה נתמוססה לתוך התמסרות שלמה, חסרת גבולות.
הוד קדושתו פתח ודיבר אליה ברכות, כמו שהיה מדבר אולי לתינוקת זערורית. “טוב שבאת, טוב שבאת. את מוכנה להתחיל”, אמר לה בטיבטית, “אבל את צריכה קודם כל לקחת על עצמך את התרגול המקדים. כשתסיימי את התרגול המקדים בואי אלי חזרה.” המתורגמן חזר על דבריו באנגלית ושירה הביטה בו בפליאה.
“אני לא יודעת מה זה התרגול המקדים”, ענתה במבוכה.
“את יכולה להישאר במנזר שליד דהרמסלה וללמוד, וכשתדעי מספיק תבואי אלי לקחת חסות ותחלי לתרגל את הנונדרו.” דמותו של הלאמה הצעיר התערפלה אל מול עיניה. היא התאוותה להישאר באותה נקודה, מבלי לנוע, להרפות מכל אחיזה ולהוסיף לשייט באותו חלל מופלא.
הלאמה חייך וקרב את ידיו זו לזו. שירה אספה את עצמה בכל כוחה, ניתקת מנוכחותו.
“בואי שוב בקרוב.” אמר לה בקִרבּהּ. שירה רק הנהנה בראשה המורכן.
כח
כשחזרה לאחר יום אל הקומה השנייה מצאה אותו אורז. התרמיל הגדול פתוח על המיטה, בגדיו מונחים בערימות מסודרות. “אני מוכרח לנסוע חזרה, אבא שלי חולה מאוד.” עיניו תלויות בה, לא מצפות לתשובה, אומרות באלם את הפרידה הממשמשת ובאה ואת הגעגועים שכבר החלו כוססים את הלב.
“הקארמפה אמר לי להתחיל את התרגולים המקדימים, אני נוסעת למנזר ללמוד.” עונה שירה בלאט, עודה תחת ההשפעה המשכרת של הפגישה. עדיין אינה מבינה מה היא אומרת, בראשה חוזרים משפטים משיחתה עם המתורגמן שיצא עמה לאחר הראיון והדריך אותה אל מקומות בהם תוכל ללמוד. מילים כמו קשר עתיק יומין ובודהיסטווה, ושברי משפטים על ייחודה העצום והפוטנציאל שהקארמפה וודאי מזהה בה.
“שירה.” שמה מתנגן מפיו בנעימה של שיר ערש, “כמה את יפה.”
אבל היא כבר נסחפת הרחק ממנו אל חייה החדשים, רווית להט אקסטטי של התקדשות ומסירות לגורו שלה. הגורו שלה, שורש כל הדברים. “אני אבוא אתך לדלהי, ואז ניפרד, אל תדאג.” לרגע מתחלפים התפקידים. שירה אוספת אותו אל זרועותיה, מרגיעה אותו חרישית.
כט
בשש אחר הצהריים יוצאת מבית החולים ונכנסת לאוטו. האספלט בחנייה מהביל. עדיין אור, כל מה שאכלה היום היו שאריות של פסטה מחוממת במיקרו וחטיף גרנולה שנשכח באוטו אלוהים יודע כמה זמן ונאכל תוך כדי נסיעה. היא נוהגת במאזדה ירוקה בת עשר שעל המושב האחורי שלה נערמים בערבוביה דפים, שקיות, זוגות נעליים. שאריות של שאריות. לא משנה כמה היא מנסה, ליאורה אף פעם לא מצליחה לרוקן לגמרי את המושב האחורי. בשש וחצי היא מתייצבת במרפאה המוארת. הגניקולוג מקבל אותה בסבר פנים נעים, בודק וממשמש.
“ליאורה, ידעת שאת בהריון?”
מחליקה לתוך שתיקה, הגרון מסתתם בגושים עכורים. “לא, לא ידעתי.” שקרנית.
הגניקולוג מוציא את ידו מכפפת הגומי השקופה ומשליך את הכפפה לפח, מורה לה להתלבש מאחורי הווילון הכחול־כהה ולבוא לשבת מולו ליד השולחן המשרדי. “אני מצטער”, הוא ממלמל, נמשך לתוך הוואקום של שתיקתה. לחלוטין לא מצויד בכלים המתאימים לנווט בתוך המדבר שנפער פתאום, בין חלקי הגופה הקטנים הניגרים מתוך רחמה.
ליאורה מוסיפה לשתוק. כמו שקורה לעתים קרובות ברגעים כאלה משתלטת עליה מעין עייפות כפייתית ופתאומית, היא עוצמת את עיניה וצונחת לשניות של שינה חסרת הכרה, זה לא רצוני, זה בלתי נשלט. כשהיו היא ואמיר רבים בפעמים הראשונות הוא היה יוצא מדעתו מרב חמה בשל ההירדמויות הללו, לפני שהצליחה להסביר לו שזו אינה עייפות רגילה או שעמום. העולם נשמט ממנה לרגע. גם כשהייתה בטיפול זה היה קורה הרבה. למדה לקרוא לזה בשמות, למדה לכנות את זה ‘התנגדות’, ‘זעם מופנם’, ‘סומטיזציה’, אבל זה מעולם לא עבר.
הגניקולוג קורא לה בעדינות, מחזיר אותה אל החדר, אל האור החיוור. “איזה שבוע זה היה כבר ד”ר נוימן?”
“קשה להגיד, בטח לא יותר משישי.”
“אבל אני לא אמורה להיות מסוגלת להיכנס להריון.”
“את יודעת איך זה, הגוף הוא מכונה מוזרה, ואנחנו הרופאים רק מעמידים פנים שאנחנו מבינים מה באמת קורה שם בפנים.”
“אז מה קורה עכשיו?”
“זה שלב מוקדם יחסית, ניתן לגוף שלך לעשות את שלו, תוך יום יומיים הדימום אמור לחלוף לחלוטין.”
ליאורה מתכנסת חזרה אל תוך עצמה ויוצאת מהקליניקה. בדרך הביתה היא כמעט נכנסת מאחור באוטו שנוסע לפניה.
ל
א מִזְמוֹר: שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. ב אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה, כִּי דִלִּיתָנִי; וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ג יְהוָה אֱלֹהָי־שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי. ד יְהוָה־־הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי; חִיִּיתַנִי, מִיָּרְדִי בוֹר. ה זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו; וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ו כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ־חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה. ז וַאֲנִי, אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי־בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם. ח יְהוָה־בִּרְצוֹנְךָ, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי־עֹז: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; הָיִיתִי נִבְהָל. ט אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל־אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן. י מַה־בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת: הֲיוֹדְךָ עָפָר; הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. יא שְׁמַע־יְהוָה וְחָנֵּנִי; יְהוָה, הֱיֵה־עֹזֵר לִי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. יג לְמַעַן, יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד־וְלֹא יִדֹּם: יְהוָה אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עד שתתחילי לדבר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות